כל מה שכתבתי בפוסט ההוא כבר מיטשטש.

ביום חמישי בבוקר בבוקר הפכתי את כל הבית כדי שהוא יראה נורמלי כשהוא בא. פיזרתי כביסה וקיפלתי גרביים ותחתונים והשקיתי את העציצים והחלפתי מצעים. טוב, כל אלה ממילא היו צריכים להיעשות מתישהו, ופשוט די חיפשתי אך להעביר את הזמן בבוקר לפני שהייתי צריכה לקפץ לי את הרכבת כדי לפגוש אותו. הספקתי גם לראות את הפרק השלישי של רד בנד, שהפעם לא טרחתי לצפות בו בבוקר יציאתו.

אוקיי, תקשיבו, אני כל כך שונאת את מכון ויצמן. גטו של מדענים. ירוק ויפה ומטופח ועשיר ומשכיל, אבל גטו. אתה צריך מפתח אפילו בשביל לצאת! יחסית לגוף ציבורי ההתנהלות שלו היא בגדר השערוריה. הייתי צריכה לתרץ את כניסתי לשומר שישב בכניסה. אמרתי לו שאני הולכת להביא מפתחות ששכחתי אצל חברה שגרה במכון, או משהו. נכנסתי. חצי מהמדרכה שם היתה חפורה החוצה, לא ידעתי שזה כל כך מורכב להחליף את הצנרת. נראה לי שהרסו את מדרשת פיינברג, אני תוהה אם יהיה לי איפה ללמוד שנה הבאה. בסופו של דבר הגעתי לרכבת ופגשתי אותו. דביק.

הלכנו אלי. ראינו את שמש נצחית בראש צלול, כלומר, הסרט הכי טוב שאי פעם נעשה. ישבנו אחד בתוך השני כאילו שהיה קר ולמרות שהזענו בטירוף. והתנשקנו בין ההפסקות של המשפטים וצחקנו כמו מפגרים בחלק מהקטעים. ופשוט היה לי טוב. באמת שהיה לי טוב. והתלות הזאת כבר יורדת לי.

אחרי ארבעה ימים נפגשנו שוב בת"א. והיה... נחמד. טוב, יותר מנחמד, אבל בכללי, כן.

פשוט טוב לי איתו. פשוט טוב לי.

ואנחנו מתחילים לקבל צורה ומערכת היחסים מתייצבת.

אז אני שמחה. כן, שמחה זה אחלה מינוח. שמחה.

נועה.