העירו אותנו בבוקר של היום השני בשעה שש ומסתבר שהשארנו מלא זבל מסביב לגזרה שלנו, דבר שגרם להגיעו של נחיל צרעות להתארח אצלנו ליד התיקים ומתחת לשקי השינה. היה נורא קר בשעה הזאת ורציתי לקחת את הסווטשרט שלי מהתיק, שבר שלקח חצי שעה בגלל הצרעות המאיימות שאף אחד לא רצה להתעסק איתן. בסופו של דבר עמר היתה אמיצה והעיפה את הגורם המפריע לכל הרוחות, ואז התיישבנו לאכול ארוחת בוקר, כרגיל, לחם עם שוקולד השחר, ריבה רדיואקטיבית וחמאת בוטנים. אה, בגלל שזה היה הבוקר הראשון אז היו לנו גם ביצים קשות, בתודה לאנוכי בעלת הסירים הגדולים והתושיה הבלתי נלאית (נו, תניחו לי ללטףלי קצת את האגו). מעיין ההחליטה שבא לה להפגין את כישוריה המדהימים באכילת ביצה שלמה בנגיסה אחת ועמר אמרה שזה היה ממש דוחה כי ביצים זה על גבול ה'מגעיל'. אחר כך פירקתי את כל הגולה גולה שהיה לי בשיער, והתיישבתי עם כולם בשביל המשימה הכה משימתית שלנו - להרכיב המנון.

לא נראה לי שיש דבר שקבוצת ככה יותר גרועה בו, מלחבר שירים. אנחנו מסוגלים לעשות כל דבר - חוץ מלחבר שירים. וקחו בחשבון שהשעה היתה גם שבע בבוקר, ככה שזה לא מאד הקל על המוטיבציה השפופה שלנו. לא היה לנו המנון בסופו של דבר, ועמר המעיין רק התבאסו יותר. בסופו של דבר היינו צריכים לעזוב את המחנה ולהתחיל להתקדם לכיוון גבעה מסויימת שעלינו היינו עתידים נלהל את חלקו הראשון של היום. שוב עברנו במנהרת המים מתחת לכביש ובלה בלה בלה והתחלנו לעלות על גבעה מסויימת. באמצע העלייה מסתבר שעמר החליטה שיש לה דלקת גרון, ואז לקחו אותה בטנדר התנועתי לירושלים או לקיבוץ או לאלוהים יודע איפה, ככה שנשארנו רק עם מעיין. כולם היו מאד ממורמרים, כרגיל, חוץ ממני, ולאף אחד לא היה מצברוח לעשות מורל. כאן הפיוזים של מעיין התחילו להישרף. הגענו לראש הגבעה, ושם התחלנו בשטפתא. סבבה, שטפתא זה סבבה. לא ידעתי אז, בשמונה בבוקר, שהשטפתא הולכת להמאיס את עצמה עלי ועל כל בנאדם נורמלי אחר באותו יום, עד רמה שבה פניו יתחילו להוריק למשמע המילה שטפתא. זאת היתה שטפתא רגילה למדי שארכה כשעתיים. כולם היו בקרייז של הפלמ"ח, כחלק מסיפור הרקע וזה, ככה שהתעסקנו בנושאים פלמ"חאיים במיוחד (...נוט) כגון מלחמת במקלות קפא"פ [נשיקה בצד אחד, נשיקה בצד שני, בעיטה לבטן התחתונה ("בעיטה לביצים זה לא הומני!!!" חחחחחחח)], ניווט [זו ממש חוכמה להתקדם לפי מפה שאתה כולה צריך להפוך אותה לכיוון הנכון של הטקסט. יופי גאונים], הליכה בשקט על מחטי אורן [ואז לאבד את ליעד, ואז למצוא את ליעד, ואז להעבירו בסבב צ'פחות עד הגעתו לסוף הטור], וכמובן, איך לא, מסלול המכשולים!!!!11 [קורָה! (סנדה בקוטר של שלוש סנטימטר) מסלול טבעות! (קיפצוץ היסטרי בין צמיגים שהמרווח ביניהם הוא מטר בקירוב) זחילה מתחת לרשת (שיפשוף מסיבי של ברכיים ומרפקים ובעוד יש קומונר שמכה בך מלמעלה עם בזנט) התקדמות באמצעות היתלות על חבל (שפשוף של כפות הידיים, מה גם שהחבל היה תלוי כל כך נמוך, כך שיצא שכשהגעת לאצמע הראש שלך כבר גירד את הקרקע.)] איזו שטפתא מרגשת, ללא ספק. בשלב מסויים זה כבר התחיל להתיש ויצא לי החשק להשתתף, מה ששרף עוד קצת מהפיוז של מעיין שהספיקה גם כן לפתוח עלי את הפה. נשפך דלי של שוקולד השחר של השק"ש של מאיה שנאלצה לסחוב אותו בשביל משימת הקפא"פ, מה שהוציא גם לה עוד קצת מהמיץ. התקפלנו והתחלנו לרדת מהגבעה שעליה היתה השטפתא. באמצע הירידה הושיבו אותנו מתחת לעץ נמוך במיוחד ואמרו לנו להשמיע קולות של נמיות. בישרו לנו את הבשורה ההו-כה-משמחת, שיש עוד שטפתא! ואחריה... עוד שטפתא!!! כאילו לא ידענו מה חסר לנו בחיים יותר מזה.

לא באמת היתה לנו עוד אופציה, אז המשכנו ללכת וחזרנו למחנה. התיישבנו לאכול את ארוחת הצהריים הידועה שלנו... בלה בלה בלה... מתווכחים על האם לפתוח את הטונה או לא לפתוח את הטונה (לא לפתוח את הטונה :@)... ואז ללא שהות וללא עכבות הלכנו לנו אל השטפתא השניה, שהיתה הפעם בין הקנים שבגדוד. המשימות בשטפתא המגוכחת כללו בניית פסלים סביבתיים, מציאת זרדים ושפיכת מים לתוך כוסות בכל מיני פוזיציות מרתקות (אהא). הכי מרגיזה היתה המשימה של הפינגפונג שירים. זאת בערך היתה המשימה היחידה שלקן רחובות המהולל היה סיכוי לנצח בה, כי אנחנו מאד חזקים בצד המוזיקלי. (H) בכל מקרה, אנחנו נתנו הכי הרבה שירים שם, והמנחים לכאורה של המשחקים הטו את התחרות כרגיל, לטובת קן מעיין. ד"א נזכרתי, שלאחת מהקומונריות... י"גמיליות... לא יודעת מה היא היתה שם, היה לה חיוך של חתול צ'שייר. זה מגניב ביותר.

נתפסה לי הרגל והלכתי למתוח אותה קצת בצד. מעין שוב צעקה עלי וכולם היו מחוממים אחד על השני, וכאילו באמת זה מה שהיה חסר לנו הלכנו לשטפתא השלישית, בין זוגות של קנים.ב קטע הזה באמת שבזתי לחלוטין, ופשוט לא עשיתי כלום. נשכבתי על האדמה ונרדמתי לאיזו חצי שעה, עד שגור בא לזבל לי במוח קצת. אחרי איזה שעה זה נגמר, תודה לאל, ואז חזרנו למחנה.

גם אחרי תום השתפטאות השונות לא היה לנו רגע דל!

היינו צריכים להתארגן על אוכל. קוסקוס עם מרק ירקות, עלק. לקח לנו שעתיים וחצי להכין את זה. באמצע הספקתי להתחרפן באמת, כלומר, ה-שיא של היום. ההורים אל ענו לי מהצהריים בטלפון ולא היה לי מושג מה קורה. המורל של הקבוצה במשך כל היום היה ירוד ביותר ואנשים כל הזמן העיפו הערות מגעילות בנוגע לפירוק הקבוצה, מה שכמובן לא באמת תורם למצברוח הכללי. וכן, לא היה לי כיף באותו ערב והתחלתי לייבב כרגיל כי בכל טיול של קטע שבו אני מייבבת, כי אני פשוט פוסטמה. הספקתי גם לצעוק על גור ועל ענת, ובכלל על כל מה שזז ברדיוס של מאה מטר ממני. I'm not too easy to handle. מעיין הצליחה לדבר קצת להגיון שלי, ובכלל, הייתי רעבה, כך שלא היתה יל ברירה חוץ מלהתיישב עם כולם. בסופו של דבר, במה שאמור היה להיקרא קוסקוס, היו יותר מים מקוסקוס. הבעות פניו של ליעד הסגירו הרבה בנוגע לטיבו של הדבר, והוא גם הוסיף ואמר: "איכס, יש לזה טעם של סבתא בישלה דייסה. עם הסבתא בפנים." ומה שהתיימר הליות מרק ירקות היה יותר בכיוון של מים עם ירקות צפים בפנים. חחח, מצחיק אותי רק לחשוב על זה, עכשיו, בדיעבד. לקחתי קצת מהמי ירקות ושמתי אותם בתוך פחית מגעולה של הנהמחנהמה, נו, איך שזה לא נקרא (זה מסוג הדברים שאני לא יכולה לבטא החלק משעות היום. אתמול גם היו לי לאגים בנסיון נואש לבטא את הצ'ופר הקומפקטי והחביב שנתנו לנו בטיול, הלוא הוא ציפית הציפיות! באמת שלא יכולתי לבטא את זה ואורי עשה ממני צחוק בפרהסיה. דרעכצן). אחרי כן היתה לנו שיחת ערב קצרה ואופטימית בנוגע להמשך, נאמרו דברים טובים בסך הכל, ולמרות שכל הזמן כלם הסתנוורו מפנס הראש מלא השארם שלי, היה די בסדר. אני וגור שוב ישנו על המחצלת ודיבנרו בערך עד שלוש בלילה, בערך הזמן שבו בסופו של דבר כמו אנשים נורמליים נרדמנו.

פוסט באמת אקטואלי יכתב מחר או מחרתיים, פשוט באמת לא תמיד יש לי כוח, וכשיש לי כוח אני תמיד מגיעה למסקנה שזה מטופש לפרסם שני פוסטים רציניים ברצף, כי לא באמת יקראו.

תהיו נחמדים

נועה.