נראה לי שהכל עניין של גישה.

אני בטוחה בכך שהכל עניין של גישה.

אני בטוחה בעובדה שהכל עניין של גישה מספיק כדי להטיף לאנשים בנסיון לגרום להם לקלוט שהכל בחיים

בסך הכל

עניין של גישה.

ביתספר הוא מועקה. סתם בלוק של בזבוז זמן שנפל עלי משום מקום, שהבליח לתוך החיים שלי מתוך החופש הענקי והנהדר הזה שהיה לי. קריסת מערכות כללית, תכלס. הכל כאן נהיה אפילו קיצוני יותר משנה שעברה. יש את האפלים, ויש את האיכס-אפלים. אלה ששומעים בולט פור מיי ולנטיין וסאם 41, ששמים על עצמם שני קילו מתכת וחצי קילו איילינר כל יום ומפנטזים על לוק מיוחדג', מיוחם וקוּל כזה, שילטף להם את האגו ויתן להם עוד קצת סיבות להתבשל במיצי המאגניבות שלהם. אלה שרצים לתייג את עצמם במיני לייבלים מיותרים, להסתובב בחמולות שבהן כולם נראים אותו דבר, כי זה לא כיף להיות מגניב לבד. אלה ששומעים שלוש להקות בדיוק וחושבים שהם על גג העולם, אלה שמצלמים את עצמם, אלה עם הניטים, המשבצות השחורות-לבנות והסקיני.

מהגדה השניה משקיפים אליהם בבוז ההפכים המוחלטים לאלה. אלה שנבהלים ממטאל, אלה שרואים את טוקיו הוטל כשיא הקשיחות וחשים מאויימים רק מעצם המחשבה. אלה שמתים לתשומת לב, אבל מהסוג האחר. אלה שמתים לתשומת לב מהצורה האלימה, של לפוצץ שיעורים ולהעליב אנשים. אלה שבדרך כלל ראשם מגרד את המותניים שלי בקושי, אלה עם הקוצים והחימצון הצהוב.

ואני? איפה אני? אני פָרוֶוה.

ביחס לכולם, אני באמת העוף המוזר, כי אני לא באמת נכנסת לאף אחד מהקטגוריות.

וכאן נכנס העניין של הגישה הזאת.

זה סוויץ' בראש.

פתאום הכל נראה לי כמו פארודיה. הכל נורא מצחיק אותי. אני יכולה לשבת אחר כך עם החברים שבאמת מעניינים אותי ולצחוק על זה. ואני כבר לא ארגיש רע על כך שאני מרגישה שאני שווה יותר. אני לא ארגיש מתנשאת. ולא יהיה לי אכפת איך ישפטו אותי על האמירות האלה, ובאמת שמדובר בהכללות גסות, וברור שלא כולם "כאלה", ושאת מי שבאמת שווה אני מפספסת. אין לי כבר עניין בלנסות. אני לא חלק, ההיבט החברתי של ביתספר נוגע אלי כמעט כמו שפריז הילטון קשורה לאריק שרון.

הכל כאן הוא סאטירה מעוותת, כזאת שאתה לא בטוח אם היא אמורה לגרום לך להתגלגל מצחוק או למרר בבכי. אני החלטתי שאת הבכיות מיציתי כבר בשנה שעברה,

אז עכשיו אני צוחקת.

משום מה להכל יש פוטנציאל נורא גדול לאחרונה. זה נע בין הציונים שלי במתמטיקה (שמרחוק, נראים טוב!) לבין הדיאטה שלי, לבין המקהלה, לבין החבר שלי (שהיה פה ביום חמישי ועשה לי נעים <:), ולבין כמה אנשים שהייתי רוצה לדבר איתם קצת יותר.

אז בכל הכל, לוקינג גווווווד!

ד"א שימו לב לכותרת הנרקסיסטית משהו

אור ואהבה

נועה.