הם כנראה שני הרגשות הכי נוראים שאפשר להרגיש כלפי מישהו.

את התקופה האחרונה, אני מבלה ברחמים עצמיים בעיקר. על מה שלא יהיה, כל דבר שזז. לא יכולה להגיד לכם שזה כיף, אבל לפחות זה מעביר את הזמן.

אני לא הולכת לחסוך מכם פרטים, במה שאני אגיד לכם עכשיו. באמת שלא. פשוט תשתדלו לא להיעלב.

אני מקנאה באן, נורא. ואני שונאת אותה על זה ברמות ששוברות שיאי עולם. אני רק רואה אותה עוברת לידי במסדרון של ביתספר והפרצוף שלי נהיה צהוב. פעם זה לא הפריע לי, כל הוצאת העיניים המיופיפת הזאת אצלה, כי פעם היינו באותו צד. יש מין הרגשה של התנגחות מתמדת כזאת אחת בשניה וזה בכלל לא ברור לי למה. הריב ההוא היה לפני חמישה חודשים כמעט. אני לא מתיימרת להחזיר עטרה ליושנה, ואני גם לא רוצה בכך. אבל אני בהחלט לא רוצה לריב. ובכל זאת, זאת כאילו היא באה בכוונה כדי להתנגח בי, להעליב אותי ולהשפיל אותי. ניסיתי לשמור על המצב כמו שהוא וניסיתי להיות נחמדה, אולי אפילו יותר מדי נחמדה. והיא בשלה.

הכל אצלה זועק לניכור עיניים. זה מתחיל ברגליים הרזות והחלקות תמיד שלה, זה בפנים החלקות והנקיות מפצעים שלה, זה ממשיך בציפורניים המטופחות, בגוף הפרופורציונלי המושלם שלה, בצבעי השיער. אני ילדותית מספיק בשביל לקנא בה על הנתונים החיצוניים שלה. זה ממשיך בבגדים. חצאיות קצרות ומכנסיים שבחיים לא הייתי יכולה ללבוש, נעליים שאין כנראה לאף אחת אחרת בפלנטה הזאת, חולצות שכל אחת מהן עולה כמו החיים שלי. דברים שהיא מביאה מחו"ל. כל מיני מרצ'נדייז כאלה ואחרים. זה לא שחסר להורים שלי כסף, בכלל לא. אני מכבדת אותם על זה שהם החליטו לא להוציא את הכסף שלהם על דברים שוליים.  דברים שוליים שיגרמו לי לרצות למות או לחליפין לחנוק את הילדה השניה, שיש לה את הדברים הפאקינג שוליים האלה. זה ממשיך בזה שהיא עושה את כל מה שאני אי פעם הייתי רוצה לעשות עם החיים שלי, כל מה שאי פעם הייתי רוצה להיות. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אלוהים, לאיזו רמה ירדתי. וזה נגמר, בתכלס, בזה שהיא באה ומנפנפת בכל הדברים האלה מול העיניים שלי.

תמיד יש לה כסף בארנק. לי אפילו אין ארנק. אני תופרת שקל לשקל בשביל לקנות משהו פעם בחודש, ומה שאני רוצה לקנות תמיד עולה על הצורך לקנות ארנק. ככה שאני הולכת בקניון ומרשרש מכסף קטן בכיסים.

אתמול בבוקר היא באה לנזוף בי על דברים שאמרתי או לא אמרתי לבנות אחרות. הסאבטקסט של השיחה הזאת אמר לי, בטון נוזף משהו, שטאקט ושכל אינם דברים שבורכתי בהם. אחר כך כמובן בלכתי והתנצלתי בפני מי שהיה צריך, למרות שלא חשבתי שאמרתי משהו לא בסדר, ובדרך כלל אני מצפונית מאד ושמה לב לדברים שאני עושה, אבל כנראה פתאום כולם נהיו רגישים נורא והחליטו להיפגע עמוקות מכל מה שאני אומרת. אבל אוקיי, קיבלתי, אני לא אתווכח עם עלבונות של אנשים. מה שהרתיח אותי זה שהיא באה להטיף לי מוסר. מכל העולם, היא זאת שבאה להטיף לי מוסר. לה הרי, יש כל כך הרבה מוסר כלפי אנשים אחרים, מוסר רב כל כך שאפילו יש לה עודפים שהיא יכולה לחלק לנזקקים, אקא, אני.

באמת לא היה לי אכפת אם החיים שלנו היו מתנהלים בקווים מקבילים ואם היא לא הייתה חייבת להתחכך בי כל הזמן.

ואני בשלי

מקנאה באן

ומרחמת על עצמי.

נועה

עריכה בהולה

אני צריכה להשיל מגופי עשרה קילוגרמים בדחיפות.

ואתם יכולים לסתום את הפה

הפוסט הזה לא נועד כדי להראות כמה שהיא איומה. בעיני הוא דווקא מראה את עליבות הנפש שאני מצויידת בה.

הקטע הוא

שהיא בכלל לא איומה

מי שאיום פה זאת אני.