מכירים את זה שאתם עושים משהו, בטוחים ליומיים שזה הכי נכון בעולם, ואחר כך מתחרטים על זה כל שניה מהחיים שלכם?

אני בכל אופן, מכירה את זה.

נפרדתי מדניאל בתחושה של, מיצינו. אין יותר מה לעשות. אין בסיס לטווח ארוך יותר, מהטעם הפשוט שהוא לא אהב אותי. זה מה שהיה נכון אז. נפרדנו ממש קצת לפני נקודת האל חזור, שלושה חודשים, שזה בעצם היום. ועכשיו, אני באמת לא חושבת שהתגעגעתי למשהו בצורה כל כך מובהקת, שקופה. הוא תמיד היה טיפוס קר. הכרחתי את עצמי לחפש בו סנטימנטליות מסויימת, לא רק כלפי; בכלל. הוא תמיד קר כזה. אדיש, פסיבי. לא יפתח שיחה, תמיד אני זאת שצריכה לעשות את זה. הוא שונה ממני בכל מובן אפשרי, רחוק ממני שנות אור. הוא אפילו לא הטיפוס שלי. והתאהבתי בו. התאהבתי בו כל כך חזק כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים שלי, לא משנה באיזה סטטוס. התאהבתי בו כל כך חזק בצורה שגורמת להשפיל את עצמי בפניו באופן כל כך זול, פעם אחר פעם, 'לקבל את אותה הבעה מלכותית'. אני מנסה להבין מה עובר אצלו בראש, וזה לא הולך לי. העשרה ימים האלה הספיקו לי, להתבוסס בחרא הזה. אולי הדרך היחידה לעבור הלאה היא למצוא משהו אחר להתעסק איתו, מישהו אחר להתעסק איתו. אפילו מי שיש, מי שבהישג יד להתעסקות כזו או אחרת... אני מנסה לגרום לעצמי לאהוב דברים אחרים. אני לא מצליחה לשכנע את עצמי לראות מעבר לדניאל הזה. אני פשוט לא מסוגלת. אני כל פעם אומרת לו, אומרת לעצמי, שעדיף שלא נדבר כמה זמן. לתת להרגשה להתאקלם, לתת לריליישנשיפ סטטוס בפייסבוק להפסיק לצרוב לי בעיניים כל פעם שאני רואה אותו. ואני כל פעם נשברת בעצמי. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו כרגע. אולי זה אפילו די תלותי. יכול להיות. אני כבר לא באמת יכולה להסביר את זה. אולי פשוט כי זה כל כך מטומטם.

ואנשים יגידו, יהיו לך עוד כל כך הרבה. יש לך עוד כל כך הרבה זמן. לאן את רצה?

אני יודעת את כל אלה, אתם חושבים שזה יכאב פחות אם תשלבו בניחומעס שלכם כל מיני מונחים של זמן ופעלים בזמן עתיד?

עוד שנתיים את יוצאת מהביתספר הזה, רק עוד שנתיים.

זאת רק תקופה, הכל יעבור.

למה את מתעקשת לקחת את הכל בזמן כל כך קצר?

אני רוצה שתפסיקו לדבר איתי על זמן. אצלי אין זמן. אני אימפולסיבית. אני רוצה את הכל, כאן ועכשיו. אפילו אם אני לא אהיה מוכנה לזה. וזה לא כאילו משעמם לי בחיים. יש לי ביליוני דרכים להעסיק את עצמי. ובכל זאת, יש לי הכל, ומה שחסר לי עכשיו זה דניאל.

אני לא הולכת לראות אותו ממש הרבה זמן. הוא לומד מעולה, חבל על הזמן. כל כך מעולה שהוא כבר הרבה זמן לא סיפר לי על ציון שעולה על חמישים וחמש. ציונים מעל שבעים הם נדירים. ואמא שלו לא עוזרת. הוא לא יבוא לאייקון. אפילו לא לשנייה. ואיסור הנסיעה שלי אליו עומד בעינו.

אני מחשפת בעצמי משהו שימלא את החלל הענקי הזה שהוא השאיר אחריו (אלוהים אדירים אני מדברת כאילו הוא מת). בעיקרון, זה חלל ענקי שאני השארתי אחריו. זה כל הקטע. אני הורסת לעצמי את כל הסיפור במו ידי, לגמרי בעצמי. כל הכבוד נועה.

אולי זה היה קשה, אבל היתה לזה צורה. עגומה למדי, אבל צורה, צורה יציבה. עדיף ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ, ועדיף דניאל אחד שלא אוהב אותך איתך מאשר דניאל אחד שלא איתך ולא רואה אותך ממטר.

עוד בעיה מרכזית למדי,

היא שאני לא כוסית. ואני לא טיפוס נוח במיוחד. אין הרבה שמוכנים לאכול אותי כמו שאני. ואת כל מי שמוכן, אני מפספסת.

אני תמיד מפספסת.

זה כישרון.

נועה