יוצא שלא כתבתי כבר איזה חודש. כשמתקשרים אלי ושואלים מה שלומי אני עונה ששלומי די שיטי. זה די מעביר את הפואנטה. לכרם יש דלקת גרון אני חושששת שעכשיו גם אני בתקופת דגירה. הו, הסכנות שבהחלפת מיקרובים, פתאום להתנשק נראה נורא מגעיל.

בקרוב הכל מתחיל. הכל הכל מתחיל. כל הקורסים כל הבחינות כל הפרוגרסיה האמיתי, ואני מרגישה כאילו אני קצת הולכת לאיבוד ומתה מעייפות. זה באופן כללי מה שיש לי לומר. אולי בקרוב אני אתקף איזה חשק עז ואחזור לכתוב. אני מניחה שזה יקרה, זה תמיד קורה.

מצחיק שאני לא בשיאי עם הבלוג הזה, בדיוק כשהוא חוגג שנתיים. מה אתם אומרים? חתיכת ארכיון טיפחתי לי. לא יודעת, לי זה עושה נחמד לדעת.

איפה הייתי לפני שנה?

עריכה:

הייתי אז מאוהבת נורא בדניאל גלר. זה היה ממש אחרי ותוך כדי הניתוק המאד קומוניקטיבי שלנו. מצחיק. רימרקאבל טיימס, חבל שלאו דווקא לטובה. זו היתה שנה של התבגרות מאד מואצת. אני רואה את עצמי עומדת שם, אבל אני לא רואה את עצמי של שם עומדת בוך עצמי. רצף אבולוציוני כזה. רק אתם יכולים לומר אם השתפרתי.

נועה, שנתיים פה

אין ספק, התיאוריה שלי מוכיחה את עצמה שוב ושוב - חודש טובה לנועה = חודש רע לבלוג! כשטוב לי הבלוג פשוט לא מעניין.

מה עוד אני יכולה לכתוב שלא יהיה מתוק ושמח עד בחילה?

Up is the new down, אין מה להגיד. בספטמבר שיקשקתי מפחד. בספטמבר פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן (זה שיר מאמם, תהרגו אותי.) זה היה מיועד להיות עוד חורף מדוכא, עוד חורף אפור שבו קופאות לי האוזניים, האצבעות שלי כחולות והרגליים שלי מאבדות תחושה. כבר הרגשתי את זה בא, בעצמות זה בער לי. התכוננתי למכה של החורף של השנה שעברה. התכוננתי לשבת ולבכות כל ערב, התכוננתי לכתוב הרבה פוסטים ארוכים וריקניים בבלוג והתכוננתי לבכות את מר גורלי ואת דניאל גלר. מקודם סופי אמרה שאנשים מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק, ושהפעם הוא הביא אותה בהפוכה. אני תכננתי לבכות עד יוני. לבכות ולבכות ולבכות. אלוהים חשב אחרת, כנראה. קומדיית הטעויות המשוגעת שלי התחילה בשישה עשר לנובמבר, כשעברתי כיתה, כנראה ההחלטה הכי נכונה שעשיתי בשנה החולפת. עזבו את זה שנגולו לי שבעה קילו בטון מהלב ומספר שבע-ספרתי של דברים לדאוג לגביהם, זה כנראה יצר התחלה של איזה רצף קארמטי הזוי של דברים ממש טובים שנופלים אחד אחרי השני. והנה לכם, אני כבר מזמן לא בוכה.

מדי פעם אני עוברת בבלוג של דניאל, פעם בחודש, משהו כזה. אנחנו בנתק מוחלט כבר ארבעה חודשים, מדהים שעמדתי בזה. לא הייתי מאמינה עלי בחיים. זה עוזר לי, לקרוא בבלוג שלו. זה מקל עלי. זה ילדותי, אבל אני שמחה לראות שעקפתי אותו. עקפתי אותו, נו באמת. הייתי בטוחה שאחרי הפרידה אני אשאר תקועה בדיכאון הלב השבור הנצחי שלי והוא יתחיל להעמיס. אז לא. הוא אומלל ובכיין (נו, ואני אינפנטילית, אני כבר לא בטוחה מה עדיף, אם חושבים על זה. חה!). You don't even know what you almost had

הרחמים הם מדרגה בדרך להחלמה. הפצע היה עמוק; עכשיו הבשר מתחיל להתחדש.

אז לי עכשיו יש את כרם. וכוסאמאשלכולכם ושל המוג'ו הגברי שלי, אני אוהבת אותו. שוב, זה מעבר להכל וזה הכל. זה באיך שהוא מסתכל עלי, ובאיך שהוא מדבר אלי, ועלי, ובאיך שהוא מחזיק אותי;

(היי הו! זה דומה!

We couldn't get closer than this The way we walk The way we talk The way we stalk The way we kiss We slip through the streets)

זה איזון וזה כל מה שדניאל גלר אף פעם לא היה בשבילי וכל מה שאני אף פעם לא הייתי בשביל דניאל גלר. בשלב מסויים אני אתגבר וזה כבר יפסיק להיות פרמטר להשוואה, אבל בינתיים... חבל שלא תפסתי כלום מזה לפני חצי שנה.

פגשתי את רוני לראשונה בחיי פנים מול פנים אחרי מספר בלתי הגיוני של חודשי הכרות. זה שהיא מדהימה זה לא חדש... גם זה שאני חרא של מארחת, אבל לא משנה. נתעלם מזה. אני אוהבת אותך! למרות שאני פוסטמה חופרת! האמת היא שזה לא קשור באמת, אבל לא משנה.

אז זהו. זה בסך הכל

כל מה שיש לי להגיד

לעת עתה.

עכשיו רק צריך שיפסיק לרדת גשם ושהשמיים יהיו כחולים, ואז הכל יהיה באמת בסדר.

נועה

בטח חלקכם, אלה שקוראים כאן על בסיס קבוע, ואני יודעת שיש, שמים לב שהרשומות בזמן האחרון קטנות יותר ויותר לאחרונה. אולי בגלל שהתקופה האחרונה היא מציאות מפוכחת ורגילה ושגרתית. ושמחה, אולי. כבר מתחילתו של החודש. השנה הזאת התחילה יפה, ותמיד אהבתי את המספר תשע. אני רואה סרטים, ויש לי הרבה מאד סבלנות, לשבת ולראות ולבחון לאורכם ולרוחבם לעתים שלושה סרטים ברצף. אני יודעת מאיפה כל זה התחיל, ולפעמים זה מרגיש קצת טיפשי; משהו שהתחלתי לעשות כדי שהוא-הוא-שהיה-יכול-להתגאות-בבעלות-על-הלב-שלי-לו-רק-היה-רוצה, בין החודשים מרץ ודצמבר כנראה, כדי שהוא-הוא ישים לב אלי. משם המשכתי On my own. ואולי זה לא רע לספוג קצת מחלומות של אנשים אחרים. לספוג קצת, להיות בסיס. ויגיד לכם משה, אם תשאלו אותו, שיש לי הספק בנזונה לקצת יותר מחצי שנה.

אז כן, אני באמת עובדת קשה, בחלק מהזמן, ולא עובדת קשה, אלא פשוט שומרת על ריכוז, בחלקו האחר. הציונים טובים מאד. מצבו של גיליון ההתנהגות יפה מאד, אין סיבה שיהיו הפתעות. 100, 98, 96, 95, 94, 93, 92. בסדר? הכל טוב. פשוט טוב.

למה זה משנה? זה מאד מאד מאד משנה, בגלל שביום חמישי אני לא אדיר רגלי לבית הספר: אני אקום מהמיטה בתשע וחצי, אלך לאכול, ואני גם בונה על תספורת. הפעם האחרונה שהסתפרתי היתה בכיתה ו'. מחלפות ראשי התארכו פרא. יש שיגידו שהן יפות. בנוסף. ביום רביעי אני נפטרת מהגשר, בשעה טובה ומוצלחת. עוד שלב בדרך להשלמת קסם ה"את נראית יותר" שלי.

קיבלתי תשעים במתמטיקה. אמרתי לכם, It really does pay off.

ואני נשבעת לכם שאני טובה במה שאני עושה.

אה טוב לא ביי

איזה עדכונים עלובים יש לי כשיש לי מצברוח טוב, אה? זה תמיד ככה.

עד כאן, הלכתי לפסנתר.

נועה

אתם מכירים את הדברים שהקרקע נבנית תחתיהם?

כל מיני משקעים דאשתקד, ואולי גם מלפניו.

הקרקע שלי נבנית מתחת לכמה דברים

הקרקע שלי נבנית מתחת לדניאל גלר.

נורא לחשוב שהוא מחק אותי מהקרקע שלו כבר מזמן. נורא לחשוב שאני עדיין תקועה על אותה הקרקע.

היום מאלצים אותי ללכת למפגן הצביעות העירוני

אני תוהה האם יש בכלל טעם ללכת

שהרי אני בכלל לא רוצה לקחת בזה חלק.

יפי הנפש הזה ממאיס את עצמו עלי עם הזמן

אנשים צריכים להיות יותר אמיתיים לעצמם ולא להיכנס לקונצנזוס.

דיס איז יור פוסי בונאס

דיס איז יור אקסטרֶה

דיס איז יור פוסי בונאס קוז איי לייק יו

קוז איי לייק יו

פורקיופיין

הבעיה איתי היא שאני באמת לא אחת מאלף. אני אחת לאלף, אולי.

יש לי רגשות שקופים כמו שקית לסנדוויץ' ואני צפוייה כמו פרק בצעירים חסרי מנוח.

אני חושבת כמו מיליון אחרים. אני מיליון אחרים.

ואני תמיד רוצה את מה שמיליון אחרים רוצים

אני רוצה את מי שמיליון אחרות רוצות

ואת הבנאדם שרק אני רוצה אין מצב לקבל

אני ילדותית ואימפולסיבית

אני אינפנטילית ואובר-אמוציונאלית

ואני אפילו לא נראית משהו.

אני מפרסמת שלושת אלפים פוסטים ביום, אלפיים תשע מאות תשעים ושמונה מהם אני מוחקת

ואני אפילו לא כותבת משהו מי יודע מה

אני שוחה בים של בנאליות

יש לי איזו משקולת על הרגל והיא תטביע אותי מתישהו

רשום עליה משהו, על המשקולת הזאת

אני רק לא יודעת מה

So maybe Thomas Jefferson wasn't born In your backyard Like you have said and Maybe I'm just the horizon you run to when She had left you there, you, All here in my head and Running around and calling me Come back I'll show you the roses and brush off the snow And open their petals again and again And you know that apple green ice cream Can melt in your hands I can't so...

שאתם לא מרגישים כלום?

הגוף שלי הוא ממברנה ומה שבפנים זה ואקום.

Ready to be shot into space

אני יודעת מה אני צריכה

אני לא צריכה אהבה

אני לא צריכה תעסוקה

אני לא צריכה מכם כלום

אני צריכה משמעות.

חמשת הרגשות הכי נוראים שאדם יכול להרגיש:

רחמים, קנאה, חוסר חשיבות, חוסר חשק וריקנות.

ולא משנה בכמה אמירות מפוצצות אני אצא בקשר לעצמי אני תמיד אשאר אותו דבר. זה כמו לרוץ במעגלים איתי, שנה אחרי שנה. אני לא באמת זזה. אני לא באמת יכולה להחליט להשתנות, אני לא באמת יכולה להחליט שאני לא מתגעגעת לדניאל, אני לא באמת יכולה להחליט שאני לא סרקסטית יותר, לא שתלטנית יותר, אני לא באמת יכולה להחליט שמהיום אני לא לבד, אני לא באמת יכולה להחליט שאת מה שאני ארצה להחליט אני אוכל לבצע, אני לא באמת יכולה להחליט שאני יכולה להחליט שאני יכולה להחליט שאני יכולה להחליט שאני יכולה להחליט... כי אני לא באמת יכולה.

ואת כל מה שטוב אני מקלקלת.  יש אנשים בכל מיני סרטים, וספרים, וקלישאות, שכל כך טוב להם ברגע מסויים עד שהם חושבים שהם חולמים. כדי לבדוק, הם צובטים את עצמם. אז זה בדיוק אותו הדבר. אני מוכרחה לבדוק את הגבולות, כי אני מפחדת. אם לא הייתי יודעת שהוא קורא פה הייתי כותבת בדיוק מה שקורה, אבל זה יוציא אותי עוד יותר מפגרת ממה שתיכננתי. ולא משנה כמה הוא יגיד ששום דבר לא השתנה ושזה כל כך דרמטי רק בתוך הראש שלי, אני יודעת שההרגשה היא לא אותה ההרגשה. אני לא יכולה לשכנע את עצמי להרגיש כמו שהרגשתי דקה לפני כן, אני גם לא יכולה לשכנע אותו. והוא לא יכול לשכנע את עצמו. ואולי זה באמת כל כך דרמטי רק בראש שלי. על מה שכתוב כאן עכשיו לא הייתי חושבת אפילו להגיד בשיחה. אני פשוט כל כך מטומטמת.

ומה שמצחיק זה שאני מייחסת להכל כל כך הרבה חשיבות... אני מרגישה מגוכחת אפילו בעיני עצמי

אני לא יודעת לאן לכוון את עצמי ואני לא יודעת מה אני רוצה.

אני הולכת לקן היום.

לדבר.

ואני אהיה נחמדה.

אני ממש אשתדל.

ואני לא אצעק ולא אבכה.

אני חיה בסרט רע.

נועה

Prior Walter looks just like me ex boyfriend

Is Daniel Geller my angel in America?

Now for the hard part. Now for the easy part. Give in. Let go.

Oh Daniel

you're my former pig heart boy

I fucking hate myself for that. I must stop eating myself up

I must

I can't

I'm such a needy stupid girl

I need someone to fuck me up

everybody fucks me up.

Maybe I just need a whole lotta new fuck-uppers

Maybe I just need a whole lotta love

I hate cheap quotations

and I just ain't smart enough to qoute educated people

Alexander Pope? Not even Iggy Pop

Everything's tumbling down

אני מאוהבת

וגם אין לי על מה לכתוב כבר

חוץ מזה שהכל קורס

מה יהיה איתי כשסופי תתגייס? מה ישאר ממני?

מחקתי את זה

זה טיפשי

ואני ממילא יודעת איזה דברים אני אוהבת

עריכה

יש לי את כל חנוכה (: says:

חמזמזים says:

יש לי את כל חנוכה (: says:

חמזמזים says:

יש לי את כל חנוכה (: says:

שיט

הלילה ישנתי שינה טרופה במשך שתים עשרה שעות. ממש לפני שהתעוררתי מלשמוע את הפסקול של פוקהונטס רועם מהסלון, חלמתי חלום.

במיטה זוגית היו אני ועוד ארבעה בנים. אני לא זוכרת על מה דיברנו, אבל אני זוכרת שתהיתי מה יקרה אם מישהו יכנס לחדר באותו רגע. אני זוכרת שדיברתי עם אחד מהם והגענו לתובנה המרתקת ששנינו הולכים לאותו בית ספר... והתחלתי לדבר על זה ולחפש מכרים משותפים ולספר סיפורים ואז מאחורי קם לו דניאל ונשכב על צידו והסתכל עלי. היתה לו שרשרת מחוט עור שחור שהיתה תלויה עליה אבן חלקה ועגולה, בצבע צהוב או כחול, אני לא זוכרת. בחלום שלי הוא לבש חולצת טריקו מהוהה בצבע לבן שכתוב עליה "זיקים", בצבע שהיה שחור פעם. היה לי מוזר לראות אותו ככה, הוא לא מהבנים שהיו הולכים עם שרשראות; אני שונאת את זה, ובחלום שלי גם הוא, למרות שהיתה לו אחת. הכל השתתק. ליטפתי את הזיפים הארוכים, הבלונדיניים, הגסים, שצמחו פרא על הפנים הצחורות שלו, בחלום. היה לו מבט מהורהר בעיניים וחצי חיוך מעוקם לצד ימין, בחלום שלי. ונישקתי לו את הלחיים, וכל פיסת עור אקראית שיכולתי למצוא בפנים שלו, בחלום. וכאילו הבנים האחרים בכלל לא היו שם, למרות שהם כן, עליתי עליו ברגליים פשוקות,  ומסתבר שבכלל לא היינו לבושים באותו רגע, ומסתבר שלאופן שבו הוא זז בכלל לא היה אופי של בחור בתול ומופנם. זה היה קצר ומוזר, הוא התחיל לפמפם, בחלום, והוא נגע רק בחלק העליון, בעצם למעלה, באגן; הוא פיספס את החור. ובחלום, אני אמרתי "לא", וירדתי ממנו. אז היה הקטע היחיד בחלום שלי שדניאל התנהג כמו דניאל; הוא שכב ולא הגיב.

...וראיתי בתוך הראש שלי כמה סופים אחרים אפשריים לחלום הברוטלי שלי, סופים קצת פחות ברוטליים מהחלום עצמו, משהו שירכך את הנחיתה, אבל אני לא מאלה שבוחרים את החלומות שלהם. להתאהב זה לא רציונאלי, אנשים ממעיטים בערכי; מה את יודעת על אהבה

התעוררתי. 8:14. זה לא היה ממש שתים עשרה שעות, ולא הייתי בטוחה אם חלמתי את החלום במשך שלושים שניות או שלוש שעות. ולא הייתי בטוחה אם אני רוצה לחיות באותו רגע; הלכתי והתיישבתי בסלון.

סתם חלום.

ואני אפילו לא רוצה שנחזור כבר. אני בעיקר מרגישה מנוצלת.

אני חייבת להפסיק לתת אמון באנשים.

What it t'was no niggas, only master teachers?

I stay woke

הו אריקה

לא יודעת מה אני אגיד לך

אנשים ששונאים אותי במופגן עדיפים על אנשים ששונאים אותי מתחת לעור

אני צריכה לעבור לגור באי בודד או משהו

ממילא אני לא עושה שום דבר טוב

אבל כסעמק, איפה יש איים בודדים שאף אחד עוד לא גילה?

אם הייתי יכולה לבחור איזושהי סופר יכולת, הייתי בוחרת ביכולת להתאדות.

יש לי משהו עם הפוסטים האלה, בלי סימני פיסוק

אני חייבת למצוא חבר.

So it ends So it begins I'm my father’s son Plant another seed of hate In a trusting virgin gun

טורי לפעמים היא מפלט אחרון

לכל דבר יש קונוטציה לנבכי נשמתי האומללים

כמה ג'ינג'י

ואולי, רק אולי, אני אשחרר מזה קצת. ואפסיק את החיפושים האובססיביים שלי. ואתבאס בשקט. ואטיל את זה על עצמי, ולא על אחרים. ואפסיק לאכול כמו פילת ים הרה. רק אולי

מה אני עושה עם הטוביסט ההוא?

יש לי נטיה לעשות מעצמי צחוק.

קר לי. נורא נורא נורא קר לי.

אני צריכה זכר להתכסות בו.

אני כזאת נקבה אלוהים אדירים

אני גם נקבה וגם קר לי.

לפני כמה ימים קרה משהו מצחיק. מיטל שמה בסאב-ניק ציטוט של תיאור של תמונות ממפגש עתיק של הקהילה, עוד לפני שאני הצטרפתי. היה רשום, "רק בלונדיניות אוכלות בסבארו". וזה מצחיק, כי ידעתי על מה הציטוט. זה על תמונות של שני האקסים שלי, חחח. לא אחד, שניהם! כמה מקסים.

איפה הם היום?

אחד מתפגר לו בפנימייה. יש לו חיי מין מאד מעניינים ומערכת יחסים בת כמעט שנה. יפה לו.

והשני, מתפגר לו סתם ככה.

אני חושבת יותר מדי.

אבל באמת עכשיו, אין בנים ברחובות? אלוהים ישמור

אולי אני באמת מתעסקת באקסים שלי יותר מדי.

אולי אני צריכה להתחיל לסרוג?

עוברת

חוסמת

מוחקת

כואבת

שוכחת

מתחילה

מחדש

הרגת אותי, דניאל, הגיע הזמן לגמור עם זה. יש גבול גם לסף הכאב שלי.

Forget me for good.

ויותר לא נחזור לדבר.

אני מפתחת בשעות האחרונות שנאה היסטרית אליך

זה כל כך פאקינג משחרר

אני לא אכתוב אליך, אני אכתוב עליך ואכתוב לכולם.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל. מתי נפרדנו? לפני כמעט חודש וחצי ככה, לא? נראה לי שכן. אני מתמודדת, אני משוכנעת בכך שאני עוברת את זה. התגעגעתי אליך, אתה יודע? טוב שחזרנו לדבר. זה גומל אותי ממך. זה מראה לי כמה שאתה מטומטם.

יש כמה קלישאות שמוכיחות את עצמן כל פעם מחדש. אני כל  פעם נדהמת מכמה נכונה הקלישאה שטוענת שהאהבה עיוורת. וג'יזס, כמה שהיא עיוורת. הייתי שלך, פשוטו כמשמעו. שלך. עד לפני כמה ימים הייתי בטוחה שמה שקרה היה רק בגלל שפשוט לא אהבת אותי. לא יכולת לשלוט בזה, השתדלת. עכשיו אני די בטוחה שאתה סתם נצלן. זה היה קשר שלי עם עצמי, למרות שבהחלט היה ניכר שהיית שותף מלא במזמוזים והתחרמנויות כאלה ואחרות. אחלה ציצים יש לי, אה? והם היו בחציים שלך.

הייתי חושבת עליך מצאת החמה עד צאת הנשמה, ובאמת שהיא יצאה יפה מאד.

אולי הכל היה לא בסדר בגלל שהייתי כל כך בסדר. יש אנשים שמסתנוורים מהכנות הנוראית הזאת. כנראה שאתה אחד מהם. אני אדם עירום. עירום ועריה הייתי לפניך, ולקחת אותי כמו שאני. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שהכירו אותי טוב כמוך. אתה לא ניסיתי להכיר אותי. אני ניסיתי להכיר אותך, ולהכיר לך אותי. אתה אדם קר, אדיש, סגור, פסיבי וחסר תועלת. אתה כועס, רגיש, ומעל לכל, אתה מטומטם בצורה פורצת גבולות. בנות אחרות לא היו מתאמצות. אתה תמות לבד. עד אתמול בלילה חשבתי שלא הייתי שווה אותך. לא הגיע לי, כל זה. לא הגיע לי לקבל את מה שבמשך מעל לחצי שנה רציתי, אותך, אתה שהיית בראש מאוויי שלא בצדק.

עכשיו אני חושבת שאתה לא שווה אותי. אתה לא שווה אף אחת. אתה תמות לבד.

לעזאזל, לא רציתי לכתוב אליך, והנה זה שוב יצא ככה. זה לא בשליטתי כנראה. זאת הפעם האחרונה. מה זה משנה, ממילא אתה לא קורא את זה.

באמת, בנות אחרות לא היו מתאמצות. אתה לא שווה את המאמץ, אתה לא שווה את האכזבה שלי. יכולתי לנצל את הזמן הזה לדברים הרבה יותר טובים. זה מה שהיית, זה מה שאתה. בזבוז של זמן.

אתה לא שווה את האהבה שלי, אתה לא שווה את הגעגועים שלי, אתה לא שווה את הכעס שלי, אתה לא שווה את היחס שלי.

עשיתי כל כך הרבה דברים שלא תדע עליהם בחיים שלך, ושאני לא אצטער עליהם בחיים שלי, אף פעם. המון המון דברים. זה מחשל, כל הקטע הזה. ואכפת לי ממך, אכפת לי ממך מאד. אתה חבר טוב, קל להיות חבר של גוש קרח. אני מסתתת אותך בראש שלי בדיוק כמו שאני רוצה. עדיף שתישאר בראש שלי. אולי באמת עדיף.

אני לא מקווה שתסבול. אני לא כועסת עליך. אני כרגע מרחמת עליך, בעיקר. אתה אדם מסכן ואומלל. אני מצטערת בשבילך.

What a shame.

קוראי בלוגי היקרים, בחגיגיות אני מודיעה לכם שעידן חדש נפתח. אני לא אכתוב יותר לדניאל, אני אכתוב אליכם.

אני אמשיך לבכות על מר גורלי כנראה עד סוף אפריל, אבל לך לא יהיה שום חלק בגורל הזה שלי לשלושת החודשים הקרובים.

לרוני יש נבואת זעם מעודדת. רוני אומרת שמגיע לי כל כך הרבה יותר. היא צודקת. היא אומרת שאני אמצא מישהו חדש, שיגור בעיר, שיאהב אותי. ואם לא עכשיו, אחר כך. היא אמרה, במינוח אחר, מעט יותר מאופק, שבשלב מסויים השריפה בתחת שלי תכבה, ואני אצא מהטירוף, ואני לא אהיה תלויה באף אחד חוץ מבעצמי. הרקטום שלי מרגיש עכשיו מצויין.

נועה של עצמה, ושל אף אחד.

אני יכולה לשים עליך קו בטו די ליסט שלי. כל הכבוד לי, שרדתי אותך.

זה קורע אותי, אתם יודעים? זה קורע אותי שאני מכסחת את עצמי סתם ככה, אולי אפילו לא במודע. זה קורע אותי שאני נותנת כל גרם בגוף שלי, כל טיפה של דם, של פינה בראש שלי ובלב שלי, את העיניים שלי, לאנשים שזה נראה להם כמובן מאליו. אני לא רוצה להיות מובנת מאלי. אולי האהבה שלי זולה מדי.

רוני שלי

הלוואי שהיית פה

הלוואי שהיית פה, אפילו לחצי שעה.

את היחידה שמבינה

את היחידה שבאמת מבינה את מה שעובר עלי.

My eyes are a baptism; Oh I am filth. And sing her into my thoughts; Oh phantom elusive thing oh... All flowers in time bend towards the sun. I know you say that there's no-one for you, but here is one, here is one... Here is one - one that can never be known, either. All drunk with the world at her feet or sober with no place to go.

תקרא את זה, תבין, תתגעגע אלי. למה אתה כל כך דפוק, פורמר פלאוור שלי, למה אתה כל כך דפוק

למה אני כל כך אוהבת אותך

"בצורה מגוכחת, מטורפת, מייסרת וחסרת בושה". נראה לי שנאבוקוב הגדיר את זה הכי טוב.