מחנה הישרדותל שומרי אלפיים ותשע היה הטיול הכי טוב שהולך להיות השנה. צריך היה לשנות ול את השם ולקרוא לו טיול הפאנן השומרי אלפיים ותשע. הלאה הלאה לחומה ומגדל!

ועכשיו לכמה מפניני הטיול הזכורות לטוב:

פְרוּק פְרוּק

מוּק מוּק מוּק מוּק מוּק

צִ'יקַפּוּקָה צִ'יקָפּוּק בּלוּלוּלוּלוּלוּ בּלוּלוּלוּלוּלוּ ווּף ווּף ווּף ווּף ווּף מי שלא רוקד דפוק!

לא נהיה קהל של קונצרטים!

איפה היית, אני אלעס'ך ת'עין

אני מתחבא בתוך הכיס של השומרית של מעיין! אני מתחבאת מאחורי הוילון בחדר הסגלגל בבית הלבן!

"...ורק הטמבל הזה ששיחק הסוקונו בכנס אנימה..."

ככה עולים על האוטובוס?!

ככה קמים בבוקר?!

ככה מסיימים טיול?!

נדל חרדל חחחחחחחחחחחחחחחחח

יאללה יום טוב

צריך לעבוד מאד קשה כדי להיות דתי!

נ'

השומרים חזק - חזק ואמץ! גם אם אתם מקן מבואות הנגב!!

שלום קבוצת ככה היקרה

הא לכם סטייטמנט

נשבר לי מלסחוב את כולכם על הגב שלי.

זה מתחיל בדברים הכי קטנים שעולים לי על העצבים. זה מתחיל בעצלות המשתפכת שלכם וחוסר האמביציה המשווע, למרות שיש ביכולתכם לעשות הרבה יותר; כשמלטפים את הרצפה במקום לקרצף, כשמרימים שתי חתיכות נייר מהרצפה במקום לנקות את החדר. זה ממשיך בזה שאתם הולכים מכות בפעולות ובפעילויות הקיניות, נמרחים על הבנות ומתים לצומי מהכיוון הלא נכון. בזה שאתם באים לפעולות במטרה לפוצץ אותן. זה מסתיים בחוסר האחריות המזעזע הזה. אתם באים והולכים. יש לכם אפס מחוייבות לקבוצה עצמה, לקן. אתםגופים נפרדים. לקבוצת ככה אין דימוי של "אנחנו". אין לכם מושג כמה שזה מתסכל להגיע לשפ"ק, אחרי לילה שבו הלכתי לישון בשלוש וחצי, ולגלות שאני שם לבד. אני, רמי, יואל ונגה.

התחלתי לבכות שם.

מכאיב לי לדעת שפשוט לא אכפת לכם מזה. אם אני לא אזום דברים, מי יזום דברים? לכם מצידכם, שום דבר לא מזיז.

פאק איט. פרקו כל עול. פוצצו פעולות, שגעו את רמי, הרביצו אחד לשני עד שהנשמה שלכם תצא. אני רוצה לעזוב את הקבוצה. בואו נשים את זה במקום. אני בנאדם די מרכזי בקבוצה. אני חושבת שאני מרכזת חלק גדול ממה שקורה. מפריע לי לראות שאתם עומדים מנגד ולא אכפת לכם. באמת, תבינו, יש הבדל בין תנועת נוער לבין חוג. אתם חייבים לתרום מעצמכם. ואתם לא. אתם באים לקן כדי להתפרק. אין לכם אחריות, אין לכם מחוייבות. אתם לא דורשים מעצמכם כלום, ואני בכלל לא חושבת שזה לא לגיטימי לבקש, להגיד, לדרוש מכם, לדרוש מעצמכם יותר. מי שלא מסוגל לזה מוכרח לקחת את עצמו בידיים, או ללכת.

באשר אלי.

אני באמת לא מסוגלת לעמוד בזה יותר. כמה זמן זה כבר ככה? שנתיים? קשה לי, באמת קשה לי. קשה לי לסחוב את זה על הגב שלי, קשה לי להיות תמיד זאת שנוכחת בפעולות כמעט תמיד, קשה לי להיות זאת שתמיד מודיעה כשהיא לא באה, קשה לי להיות זאת שתמיד נוכחת בכל הפעילויות, בקבל"שים ובשפ"קים, קשה לי להיות זאת שמשתפת פעולה, קשה לי לאכול את החרא שלכם, קשה לי להיות זאת שתמיד נשארת אחורה לקפל את הדברים, קשה לי להיות תמיד החניכה המצטיינת.

זה היה קשה לי פחות אם לא הייתי מקבלת מכם, קונסטנטלי, יריקות בפנים.

תראו למשל את מקרה הפנדה של אתמול.

שלום לטם. אני לא תוקפת אותך. אני בכלל לא. עומדות לי דמעות בעיניים כשאני כותבת את זה.

ישבת אתמול וריסקת צבע פנדה חום על השולחן, סתם ככה.

אמרתי לך שחבל שהרסת אותו. הוא היה שמיש. לקן אין הרבה כסף, ואת מעט הכסף שיש לו הוא לא משקיע בפנדה.

אמרתי לך לנקות את זה.

אמרת, מה תעשי לי אם לא? תפסיקי לתפוס פיקוד כל הזמן!

שאלתי אם היית רוצה לתפוס פיקוד במקומי.

שתקת.

נועה

תמציתי משהו...

לקחתי מלא דיסקים מסופי, כולל את הפיאנו המהמם שלעולם לא יהיה לי כסף לקנות אותו (אבל כרגע כשבידי האוסף של סופי אני נהנית להעמיד פנים שהוא שלי)... העברתי לה גם את חומרי הסוניק יות' שבבעולתי ואני מאד מקווה שהיא תתחבר לזה

אם לא

באמר

צבענו את החדר, סיימנו אותו סוף סוף. הותז עלי כל כך הרבה צבע, ונקודה אחת משעשעת במיוחד נחתה הישר בחיקה של האות ב' על הגב שלי, ככה שיצא שאני נועה מקן רחובּות.

עכשיו צריך לבחור מה לצייר על הקירות.

לניקיון

אין מחיר

אבל יש לו תאריך! 20.12, רשמו לפניכם

כולם באים להפוך את הקן לגמרי

מפרקים את המחסן! (לקן הזה יש נטייה פולנית להחריד לאגור מיליוני דברים שהוא לא צריך כדי שסתם יעלו אבק ויתפסו מקום ויהפכו את המחסן מסתם מחסן לאסון קולוסאלי)

יש תאריך לאסיפת פראג

יש אחלה היענות

יהיה מגניב אם נטוס

היה יום הורים, באופן לא מפתיע היה בסדר. אני מאחלת לעצמי תמיד להתנהל על מי מנוחות, לפחות בקטעי ביתספר כאלה ואחרים

מה זה הקור הזה הנחת עלי פתאום? בררררר

לא טוב בכלל

נו זכרים, צאו מחוריכם

בואו ודעו אותי

ואולי במובן התנ"כי

Canisters of whipped cream in your sweater pockets A look of space and total life Ready or not?

אין על הסוניק האלה פשוט

ביי

נועה, מייג'ור מחסן

וכוס אמא של כולכם

I care not if you kneel

היום נתקלתי בבלוג מסויים של ילד בן ארבע עשרה שמכנה עצמו אנרכיסט, שבבלוג המעוצב בצבעים כהים כותב טקסט חתרני למדי, ונאיבי להחריד. הייתי רוצה לדבר על האנרכיה, אמונה, דרך חיים, שהפכה לעמדה רווחת בקרב די הרבה אנשים צעירים, בואו נגיד ככה. אני אתחיל בסטייטמנט המוחץ שאומר שלפחות שבעים אחוז מהאנשים שמסתובבים עם סימן הA האדום מקושקש עליהם ותלוי עליהם בכל מקום לא יודעים דבר וחצי דבר על המושג הכבד הזה, אנרכיה. חלקם אולי יודעים מהם רעיונותיו הכלללים של העיקרון, אבל לא באמת מעמיקים בו ומפתחים נקודת מבט תמימה, אוטופיסטית, ואולי לפעמים תינוקית.

אני אתחיל בהגדרה הקונקרטית. שניה, אני אלך להביא מילון.

אֲנַרְכְיָה [מיוונית: anarchia חוסר שלטון] חוסר סדר, הפקרות, משטר של "איש הישר בעיניו יעשה".

אֲנַרְכִיזְם תנועה מדינית חברתית, שעיקריה: שלילת כל שלטון בעל סמכויות של כפיה; שוויון; התאגדות חופשית של קבוצות בלי שלטון ובלי כוח כפיה.

    - מתוך מילון אבן שושן. יפה מאד. נשמע פשוט, נשמע נכון ולא מורכב, בתוך דפיו של המילון.

כל הסיפור מתחיל בכך שאנשים לא אוהבים כשאומרים להם מה לעשות. ככה זה, זה הטבע האנושי. אנשים לא אוהבים את ההרגשה הזאת, שיש מישהו מעליהם. ההיררכיה היא מצב לא נוח. אני לא אוהב כשהמורה אומרת לי להיות בשקט בשיעור, כשדווקא בא לי לדבר. אני לא אוהב כשאמא שלי אומרת לי לסדר את החדר, דווקא כשבא לי לשחק במחשב. אני לא אוהב כשהבוס שלי בעבודה אומר לי לעשות אי אלו דברים דווקא כשבא לי לשבת על התחת שלי ולא לעשות כלום. ככה, פרינציפ. כולנו בבסיסנו מאד אימפולסיביים - חלקנו מרסנים את זה, חלקנו לא כובשים את זה, אבל כולנו ככה - ההוכחה הכי בסיסית לכך היא שכולנו רוצים לעשות דברים דווקא עכשיו, למרות שלפעמים זה מתנגש עם מה שמכתיבים לנו לעשות. מה יהיה לי יותר נחמד, חושב האדם האימפוסליבי והאגואיסט תמיד, לעשות מה שאומרים לי, או לעשות את מה שבא לי? התשובה לכך היא לרוב ברורה. כאן זה מתחיל. לאנשים קשה לקבל את העובדה שיש אנשים שנמצאים מעליהם, ואת העובדה שהם כפופים לאנשים האלה ומחוייבים לציית לגחמות שלהם. השאלה הבאמת קשה היא, לאן לוקחים את זה מכאן?

מורדים במערכת. בואו ניקח את זה לקנה מידה קצת יותר גדול. היכן עומד האדם הקטן ביחס למערכת הממשל?  מערכת המשטר? מערכת המשפט? אלה הם גופים שאנחנו כאזרחים כפופים להם ומחוייבים להם - הם מכתיבים את הבסיס האחיד לחיי כולנו, את הבסיס שקובע את ה"עשה" ואת ה"אל תעשה". אנחנו מחוייבים לחוקים בכל מקום שאליו אנו הולכים ובו אנו נמצאים. שימו בצד את שאלת היש טעם או אין טעם. תראו את זה כעובדה. יש חוקים ואתה צריך לציית להם. אפילו יותר קיצוני - עברת על החוק - תיענש!

וזה מרגיז אנשים. וזה נראה שרירותי לעתים, אקראי לחלוטין.

מערכת היחסים בין אדם לגופים שלהם הוא כפוף אמורה להתבסס על אמון הדדי, ואם לא על אמון, אז על יראה. אני נותן לך א' ב' ג' חוקים, ואני סומך עליך שתציית להם. אם תפר את האמון שלי תיענש. יש לי א' ב' ג' חוקים שאני צריך לציית להם; אפילו שאני יכול לא להסכים איתם או לא להאמין בהם, אני חייב לציית להם, כי אם לא - אענש. זה בא לידי ביטוי בדברים הכי בנאליים: מתחשק לי לצבוע את השיער אבל אסור לי להגיע לבית הספר עם שיער צבוע. מה אכפת למורה שלי מזה שהשיער שלי צבוע? רק אלוהים יודע, אבל ככה זה - אני לא צובעת את השיער כי לא בא לי על עונשים כאלה ואחרים, אפילו אם הם מינוריים לחלוטין. חלק מהאנשים מבינים את זה ומאמינים בזה, וכמובן יש את החלק שלא.

מה קורה אצל האנשים שלא? (סליחה, סליחה שאני אדבר בהכללה, דבר כאן לא מוחלט ויכול להיות שאני לגמרי טועה - אני בונה קווים כלליים לפי איך שאני רואה את זה.)

מעבר לזה שהם נוטים לרוב לפתח אנטי כללי כלפי ההיררכיה, החוקים והציות להם, הגופים שהם כפופים להם, וכמובן, באופן הפאטאלי ביותר, לממשלה - הם בונים לעצמם בראש נבואות זעם שמדמות להם את העולם בעוד מספר מסויים של שנים; בעיניהם, העולם צועד בעליצות לכיוון מדיניות משטרה כוללת -  למדינה יהיה מאגר תמונות וטביעות אצבע של כל אחד מאיתנו. יפקחו עלינו עשרים וארבע שעות ביממה. "האח הגדול צופה עליך!", כתב ג'ורג' אורוול בספר המופת שלו 1984, שגם הוא עצמו נבואה אפוקליפטית למדי בנוגע לעתידו של העולם. כל אחד לוקח את זה לכיוונים כאלה ואחרים. ראיתם את התמונה הכללית.

הבעיה העיקרית היא שהאנשים שבאמת מבינים את מהות האנרכיזם ודוגלים בו, כנראה שלא מסוגלים לתפוס שזה רעיון שאין בו טיפה אחת של אמת.

תראו אנשים, העובדות מדברות בעד עצמן - ההיררכיה עובדת. השלטון עובד. קיום החוקים עובד.

האנרכיה בונה עולם אוטופי לחלוטין. היא מאמינה שעצם קיומם של החוקים גורמת לאנשים לעבור עליהם. אני לא מסכימה עם זה. שוב נחזור לשאלת טבע האדם. האדם הוא אגואיסט, אימפולסיבי ולדעתי גם אלים מיסודו. הוא זקוק לדברים שירסנו אותו. הוא צריך לדעת להבדיל בין נכון ולא נכון. האנרכיזם מאמין שחברה ללא שלטון יכולה להתנהל כמו שצריך. הבעיה האמיתית היא, שהיא לא. אנשים שלא ידעו חוק מימיהם גדלים להיות אנשים שלוחי רסן. אני לא מדברת על רעים או טובים, זה לא עד כדי כך גס, אבל סביר להניח שאנשים לא ידעו להבדיל בין טוב ורע.

דמיון מודרך! כמה פעמים אמרנו לעצמנו שממש מתחשק לנו לחנוק בנאדם מסויים? הרבה. כולנו חושבים את זה. אנחנו חיים בחברה אנרכיסטית לחלוטין עכשיו - אין דין ואין דיין. בא לי להרוג אותך, אז אני באמת אהרוג אותך. וזה יהיה בסדר גמור.

גם בחברה שלטונית אנשים הורגים. כולנו עדים. הנקודה האמיתית נעוצה בעובדה שאנשים יודעים שזה לא בסדר. אנשים בורחים מזרועות החוק בגלל שהרגו. הם פוחדים להיענש. אם לא ההיררכיה, אם לא החוק - איך נדע להבדיל? איך נדע לעשות את ההפרדה בין מה שנכון לבין מה שלא? איך נדע שהרג הוא מעשה אסור?

אלה דברים שלא מתפתחים מעצמם. אלה דברים שמתפתחים מינקות - כשתינוק מושם במיטה בגלל שהוא שבר צעצוע בכוונה, הוא לומד להבין שזה אסור. אם איש לא יעניש את התינוק בגלל שבירת הצעצוע, הוא לעולם לא יבין שאסור לשבור צעצועים.

כולנו נשבור את הצעצועים שלנו. נהרוס את עצמנו לגמרי.

אנחנו לא יכולים לסמוך על זה שכל אדם יבין בעצמו מה נכון ומה לא נכון לעשות; ובמקרה הכי קיצוני בעולם הכי מושלם, גם אם כן, מה היה קורה? היתה מתפתחת נורמה. הנורמה הזאת היתה תואמת את החוקים הקיימים - רע לרצוח, רע לגנוב, רע להכאיב לאנשים. מה בא קודם, הביצה או התרנגולת?

עם החוקים הקיימים הבסיסיים כולנו מסכימים. אף אחד מהאנשים הבריאים ברוחם לא יגיד שזה בסדר לרצוח, ואל תנסו אותי.

דין חברה אנרכיסטית כללית הוא קולאפס פנימי. היא תהרוס את עצמה במו ידיה.

איפה העיקרון כן עובד? יש לי אפילו דוגמה. אני פעילה בשומר הצעיר, למי שלא יודע. אחרי סיום הלימודים והצבא יש אנשים שיוצאים לקומונות עם אנשים אחרים שהם לא באמת חייבים להם כלום. הקומונה מושתתת על עקרונות האנרכיה - והיא עובדת. למה היא עובדת? בגלל הבנה מלאה והסכמה עם התנאים, אנשים קובעים לעצמם את החיים לפי איך שנכון להם בלי לפגוע אחד בשני. המפתח הוא הבנה ואמון. זה עובד אולי בקנה מידה קטן מאד, כמו של קומונה. אבל בקנה מידה עצום של חברה כללית, כמדינה, כעולם - זה לא יכול לעבוד אנחנו לא יכולים לגרום לכולם להבין. זה לעולם לא יעבוד.

ברור שזה רק קצה הקרחון, ויש לזה עוד אלף ואחד צדדים אחרים, ובהחלט יכול להיות שכל מה שכתבתי פה הוא קקי אחד גדול ובאמת, תקנו אותי אם אני טועה לדעתכם. ככה אני רואה את זה.

אני מאמינה בחוק

אני מאמינה בהיררכיה

אני מאמינה במשטר

אני מאמינה בעקרונות החברה הדמוקרטית

יש לי הרגשה היסטרית כאילו סתם דיברתי שטויות

נועה

אגב, הפואנטה של זה היתה אמורה בכלל להגיד שאל תתיימרו להבין דברים שאתם לא

כי אתם לא באמת יודעים לאילו פינות חשוכות אתם מכניסים את עצמכם

ואתם בסוף סתם שמים עצמכם ללעג.

עריכה קצרה

שימו לב - א. לא הזכרתי ולו במילה אחת את איך שהדברים האלה, בשני הכיוונים, באים לידי ביטוי בשטח. דיברתי על הדברים באמת, ברמת העיקרון בלבד.

ב. זה כנראה הפוסט הכי לא אישי שכתבתי אי פעם. תפסיקו לקפוץ למסקנות.

ג. אפשר להגיד כל דבר, השאלה היא איך. קחו את זה בחשבון. אני לא מוחקת תגובות; בכל זאת... לא נעים.

אחרי הכל גם אני פה

אני כנראה אחד האנשים הכי עסוקים בעולם. 

נתחיל בענייני ביתספר. עכשיו אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופת "אחרי החגים", וכל המורים מפגיזים. בסדר, עזבו, זה לא כזה עומס. אני יכולה בהחלט להגיד שאפילו נחמד לי בביתספר מאז שעברתי כיתה. שמעתי שגם בכיתה הקודמת יותר טוב; לא יודעת אם לצחוק מזה או לבכות מזה, אבל כנראה שאני נוטה לרכז מסביבי דברים לא טובים. נחמד לי עכשיו, למרות שאני עדיין סגורה על זה שכולם שם לא סובלים אותי. לא יודעת, אני רגילה ככה, ברירת המחדל של אנשים היא לא לסבול אותי, אני לא טיפוס חַבִּיב. נראה לי.

הייתם מחבבים אותי?

אחר כך, ענייני מקהלה.

הזמינו אותנו לפסטיבל בפראג, במרץ. פה מתחיל הבאזז. חמישה ימים. (דו-ק-ק-ק-ק-טורררררר-טוהוש! טוהוש!)

אחר כך, קונצרטי חנוכה בלתי חשובים כאלה ואחרים (שאינם דבר מלבד הזדמנות להציג את כישורי בשירת סביבון סובסובסוב בארבעה קולות, חיחיחי, לפני אדון טובה בעל החולצה האחת, עליו יפורט בהמשך הפוסט! הולד און) מה שמצריך חרישים ושמיעת נאורים ויונתנים וגילים (!!!) מזמררים זמירות, וויכוחים על הוצאת ידי חובה וזיכוי נוכחי האולם במצווה שתקרב אותם בצד אחד אל שערי גן עדן.

וכמובן, ענייני קן.

אתמול ישנו אני אלון ויואל ותיכננו מסלול לטיול. אחד הדברים המגניבים! זה רק נשמע קשה. צריך לדאוג לאישורים ממשרד החינוך והביטחון, שזה כאילו, עניין של ארבע ימים, חמישה גג, וצריך להוציא טיול הכנה. טיול הכנה מגניב זה יהיה. רק אני, יואל ואלון. אני מקווה שהכל ילך, בכל אופן.

מה עוד יש? לצבוע את החדר. סיימנו שכבה ראשונה, אני רוצה שנסיים את זה בהמשך השבוע. אחר כך יש את כל עניין החממה והגינה (בית הקברות הקיני חחח), בכל אופן לא חסר לא לעשות, למרותשהקבוצה קצת עולה לי על העצבים. קצת הרבה.

אה ומר טובה. את רומן אדון טוביסט פגשתי בקונסרבטוריון, הוא קצת רוסי פטריוט ("רוסיה זה לא כמו אמריקה! אמריקאים חושבים שאפונה צומחת בפחיות!"), אבל לזכותו יאמר שהוא מדבר עברית הרבה יותר טוב מהרבה אנשים שחיו בארץ כל החיים שלהם.

הדבר היחידי שחסר לי בכל העסק הזה זה בולבול, על פי רוני

צריך זכרים

נועה

היום צובעים את החדר של ככה!

אין, אין על הקבוצה שלי פשוט

(אין על התנועה הזאת, אין על הקן הזה)

פשוט כל כך כיף

וזה אומר שעתיים ומשהו של למות מצחוק (אתמול בערוץ שמונה אני אמא ואבא שלי ראינו סרט על שהיתה בו אנקדוטה מרתקת בנוגע לאנשים שליטרלי מתו מצחוק. נשמע לי כמו אחלה דרך למות) בגלל כל מיני הברקות של אותיר (בשבת אותיר ואני עשינו תחרות, מי מגיע ראשון לשכונה - הוא רץ ואני הייתי על אופניים. הוא ניצח, התפלץ העל אנושי הזה, וזה לא שרכבתי לאט! אח"כ הוא שולח סמס: "ניצחון! 3: אני שולח את זה כי זה חשוב!!!!" נועה: "ניצחת אותי! לעולם לא אשכח את כוחותיו של סופר אותיר האגדי" אותיר:"And don't you ever forget that!... muhahahah (gone bananas)" אני: "כפרה עליך אותיר" אותיר: "אני הילדה הכי יפה בגן" משהו מדאים, האותיר הזה, מדאים פשוט)

ואני סוף סוף אלך לראות את פיר מינוטן

עם חֶבְרָה סופר גזעית (סבתא, שהיא בערך האישה הכי מגניבה ביקום מעל גיל שישים)

כולם נורא מגניבים בזמן האחרון

(כל פעם שאני ומיכל יוצאות מביתספר והולכות הביתה זה מגיע לשיחה שהולכת בערך ככה: "בא לי בורקס. בא לי בשר. בא לי פרגית. בא לי פרה. בא לי גלידה *בא לי ובא לי ובא לי, ובסוף-* ...בא לי גמל".)

חשבתי שזה רעיון ממש טוב לקנות חמור ולגדל אותו בחצר האחורית של הקן. נקרא לו רופוס או משהו

זה יכול להיות ממש מגניב, ביום כיפור כשכולם ירכבו על אופניים אני ארכב על חמור.

וואו זה פוסט אחר הגרועים

אולי אני לא מצליחה לכתוב פוסטים באמת טובים שאני שמחה

גם זה, משהו מדאים

נועה

אולי ההרגשה הגרועה הכללית היא בגלל שאני עושה מעט מדי דברים. לא היתה לי חזרה הרבה זמן, שום שיעור, הפעולות די דלילות כי המדריכים שלי מפוזרים בסמינרים כאלה ואחרים, ככה שיש לי הרבה יותר זמן להתעסק בדברים העצובים שמתגנבים לראש ויוצאים מכל החורים שהם מתחבאים בהם, ואז הם מתרבים ויוצאים מפרופורציה. אולי למעשה, אני צריכה להתמקד במה שלא חשוב, למשל, אייקון.

באייקון הייתי ביום רביעי. בכלל לא הייתי אמורה להגיע לשם, מאחר ובקהילה לא הייתי מאז מיתופיה ולא באמת רציתי להתחכך בחלק מהם במפגש. דיברתי עם עידן יום לפני, וזה די עודד אותי. החלטתי שכן אבוא. בשמונה ועשרים כבר הייתי על הרכבת. לנסות לשמוע מוזיקה ולא להתחרש בצומת של קפלן ליד עזריאלי זה פשוט ניסיון התאבדות. זה בלתי אפשרי, אז ויתרתי על זה. הלכתי ברגל עד בית ביכורי העתים ושם הייתי צריכה להתווכח עם השומר של החניון ולשכנע אותו שאני לא מתכננת להתפוצץ ולקטול אנשים. בגלל שירד גשם באותו בוקר הרצפה בכניסה לסינמטק היתה עוד רטובה, ולא ישבו שם אנשים ושיחקו מנצ'קין כמו שנה שעברה, ככה שאת הפרטנרים הפוטנציאליים למנצ'קין הייתי צרכיה לחפש דווקא באשכול. בסוף מצאתי שם את לירון מקן צפית ואת דרור התימוני הלאומי. הם בדיוק סיימו סיבוב אז התחלנו חדש. הצטרף גם איזה אחד עם כיפה וקול של סיסי ששיחק איתי גם במיתופיה. מוזר. בכל אופן, ניצחתי בסיבוב ההוא. פגשתי את סילבר שבישר לי שהקהילה מתכנסת בחדר שמירת חפצים, ולא יפה לא לבוא ולהגיד שלום, אז הלכתי לשם. אני לא אוהבת כשיש כל מיני אנשים שמתיימרים להכיר אותי. אנשים שפורשים את הידיים לצדדים כדי לחבק אותי בלי שאני יודעת איך קוראים להם. זה מביך. בכל מקרה, גם להגיעי לשמירת החפצים היתה תועלת: ראיתי את החברה של ברטי! איכשהו זה יוצא ככה, שכל הזוגות הקהילתיים נורא אוהבים להפגין חיבה אחד לשני בציבור. אני לא יודעת איפה בסקאלה הזאת אני ודניאל היינו מדורגים, אבל זה מוזר לחשוב על זה. ממממ, מה עשיתי אחר כך? אה! אחר כך פגשתי את ניצן! אם ההגדרה "גבר" נוגעת למישהו ותואמת לו בדיוק, זה ניצן. בא על מדים, כולו מגוהץ, חיוך נונשלנטי. זה גבר. קניתי בבוקר כרטיס להרצאה, ובסוף מסתבר שנאור שהתנדב יכול היה לתת לי כרטיס בחינם. הקופאי של הסינמטק היה ממש נחמד והסיכם להחזיר לי את הכסף. הייתי מרוצה מזה, גם ככה הכרטיס היה יקר ביחס לכרטיסים בכנסים קודמים, ואני מרוששת. אחר כך הלכנו לזירה.

ברחבה של הסינמטק היתה במה נמוכה שמסביבה ישבו אנשים וצפו באנשים אחרים בתלבושות אקזוטיות מרביצים אחד לשני עם חרבות פיברגלס וספוג. יש לארפרים שלוקחים את כל העניים כל כך ברצינות, עד שלא מסכימים לגייס אותם! (ע"ע, הדוגמה האלמותית של נימי: "למה דקרת אותו?" - "הוא זרק עלי קליע קסם...") בכל אופן, זה משעשע ללא ספק. השופטים לרלרו בצד על כך שלאיש בחיתול הכתום יש צורך בשעווה בגב ושאר פניני חוכמה, ובשלב מסויים פרשתי משם וחזרתי לאשכול. ברטי לימד את חברה שלו ואת רותם לשחק מנצ'קין, התפקיד הקבוע שלו בכנסים. שתי אלה בהו כמו זוג עמות בברטי ולא הבינו מה לעזאזל הוא רוצה מחייהן. ואז, הבליחה לשדה הראייה שלי ההיא עם הנעליים. ההיא עם הנעליים באה והתיישבה לרותם על הגב, ואז קלטתי שרגליה מתהדרות בזוג הנעליים שהוא כרגע פסגת שאיפותי (הו, כמה שאני שטחית) זוג דוקטור מרטנס כבדות. מאה עשרים דולר, החרא הזה עולה. מאה עשרים פאקינג דולר, מאיפה אני אמורה להביא מאה עשרים פאקינג דולר?! מה גם שהיתה לה אחלה מצלמה ועדר בנים שהסתובב מאחוריה כמו עכברים מסוממים, מה שעודד והגביר את הרצון שהתעורר בי לזנק עליה ממקום מושבי ולקרוע אותה לגזרים.

בשעה שתיים נכנסתי להרצאה. נפלתי על אחת ההרצאות האלה שנכנסים אליהן רק גיקים כבדים בני שלושים פלוס. הגבות של המרצה היו גבוהות, מה ששיווה לה מראה המום ומשעשע. ההרצאה התחילה באיחור של עשרים דקות בגלל דפקטים של המחשב. השם המפוצץ של ההרצאה היה "מד"ב טלוויזיוני חדשני בעידן הרימייק". זה נשמע לי טוב כבר כשבדקתי את התוכניה של הכנס באתר, ולא התאכזבתי. כשהמחשב הואיל בטובו לחיות, הופיע על המסך באולם שם ההרצאה, ומתחתיה, "החיים על מאדים 3". את שתי העונות הראשונות של החיים על מאדים אני ראיתי. חשבתי, וודאפאק, זאת לא סדרת מד"ב. זאת סדרת משטרה עם כמה וכמה אלמנטים הזויים, אבל זה ללא ספק לא מד"ב. תהיתי אם מדובר במשהו אחר עם אותו השם. אבל לא, מסתבר שזה מה שחשבתי. החיים על מאדים (על שם השיר האלמותי של דיוויד בואי LIFE ON MARS) עוסקת בסם טיילר, שוטר במנצ'סטר של אלפיים ושש, שנדרס ע"י מכונית, מאבד את הכרתו ומתעורר במנצ'סטר, שנת שבעים ושלוש. הוא נכנס לעבוד בתחנת משטרה חדשה בתפקיד נמוך מזה שהיה לו באלפיים ושש יחד עם צוות של שוטרים זוטרים מפגרים ודיטקטיב אינספקטור אלים ושיכור בשם ג'ין האנט. הם מפצחים כמה וכמה קייסים משטרתיים שבמהלכם סם נקרה בדרכן של כל מיני דמויות כאלה ואחרות וחווה כל מיני התגלויות שונות ומשונות וקטעי חזיונות שמנסים לשכנע אותו שקיימות דרכים לחזור לאלפיים ושש. בקיצור, מסובך קצת. אבל זה לא ממש עקרוני. ההרצאה הלכה בקו של הסדרה הזאת ומשם התפצלה לעוד כל מיני סדרות וסרטים אחרים שראיתי, כמו דוקטור הו, המפקח מורס, המופע של טרומן ושמי וניל, ככה שבסך הכל, לא רק שהבנתי את ההרצאה, גם נהניתי ממנה. 

יצאתי מההרצאה בארבע כדי להגיע לרכבת בארבע עשרים וחמש, ואיכשהו הצלחתי ברוב כישרוני לפספס אותה, ונאלצתי לחכות עשרים דקות לרכבת הבאה.

אה יואו! שכחתי לספר על משהו חשוב לא פחות! קניתי באוהל מרצ'נדייז חולצה אחת המגניבות! חולצה שחורה, שיש עליה הדפס בשחור לבן של דרת' ויידר מחזיק ורד, עם הכיתוב SITH HAPPENS. זה פשוט כזה ענק! אני מתה על זה.

רציתי ללכת לאייקון גם ביום חמישי, אבל התעוררתי מאוחר והתעצלתי לנסוע. במקום זאת, החלטתי לעשות צעד די גדול בדרך להשלמה עם הניתוק שלי מדניאל. פתחתי את הביג לבובסקי. מי שקרא את הפוסטים הקודמים יודע שהדיוידי של ביג לבובסקי היה אמור להיות המתנה שלי ליום ההולדת השבע עשרה של דניאל, אבל נפרדנו באמצע ולא הספקתי לתת לו אותה. זה לא היה נראה כאילו אנחנו הולכים להיפגש שוב. פתחתי אותו, וראיתי את הסרט, וצחקתי כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. ולא היה לי אכפת. אני גאה בעצמי. אני חושבת שזאת התקדמות, איזושהי.

אחרי הצהרים ביום חמישי היתה לי פעולה די מוצלחת. למרות שרותם לא היתה ורק רמי הדריך אותנו, הצלחנו לעבור את הפעולה בשלמותה בלי לפוצץ ולצעוק ולעצבן. זאת היתה פעולה לא מתודית, בלי נושא ממשי, אבל זה היה כיף. לא סתם כיף, כיף גיבוש והנאה!

שיחקנו טאקי ידיים, ואז היתה לנו את משימת ה"אמץ לך ביצת מחמד, בנה לה מתקן, זרוק אותה גבוה, חכה שהיא תיפול, ובדוק אם היא נשארה שלמה". הצלחתי, אגב, להשאיר את שימי, ביצת המחמד האקראית שלי, שלמה, באמצעות מתקן שהכיל עציץ, אלבד, חוט תמה ושקית ניילון מפוספסת באדום ולבן. אחר כך הלכנו לשחק משחק שנקרא בננה (במלעיל! לא סתם בננה), זה סוג של מחבואים משודרג. לפעמים זה ממש כיף להיות ילדים קטנים, לא צריך הרבה יותר מזה בחלק מהפעמים. זה כלל ריצות מטורפות מסביב לקן ובעיטה בבקבוקי מים תוך צעקות היסטריות של בננה בננה. בתור משחק סיום שיחקנו מחבואים עשר תשע באולם. אחרי שהפעולה הסתיימה התיישבנו בחדר ככה והתחלנו סתם לדבר. פלטתי בירבורי מרמור רנדומליים שעסקו באי החיבה שלי לכמה אנשים מסויימים בקן. משם זה התגלגל לשיחה על למה לא סופרים את מה שקבוצת ככה אומרת. דוגרי, אנחנו הקבוצה הכי ותיקה, מגובשת ויציבה בקן, ובכל זאת, אנחנו תלויים באוויר. בגו"ב תופסים עלינו תחת והגו"צ מסתכלים עלינו מלמטה. הדעה שלנו נופלת בין הכיסאות כי אנחנו, פורמלית, לא בדיוק במצב של להיות קבוצה משמעותית מבחינה קנית, ולא רק בפני עצמנו. רמי הינהן בשקט ואמר שהוא יקח את זה לתשומת ליבו. יה, רייט. טוב, זה לא יפה, אולי אני סתם סקפטית. נראה מה יצא מזה כבר. החלטנו, בכל אופן, שנארגן כקבוצה ערב משחקי קופסה לקן, כי ערבי משחקי קופסה זה ממש מגניב. מעבר לזה, חשבנו לארגן ערב רק של הקבוצה, שבו נראה סרט, נזמין פיצה ונישן בקן, כמו שעשינו בתחילת החופש, ערב שנחל הצלחה כבירה (יש לי חיבה למילה הזאת, כביר. רשימת המילים האהובות עלי מתרחבת - עכשיו זה "שמח", "עוגיה" ו"כביר".) הלכתי הביתה ביחד עם אותיר, דין וליעד, והיה משעשע בהחלט. הרבה יותר כיף להיות בקבוצה שמכילה מעט בנות והרבה בנים. אני חושבת שאם ככה תחזיק עוד כמה שנים, בכל אופן, אני מקווה שהיא תחזיק, אנחנו נהיה אחלה קבוצה בוגרת. נוכל להחזיק את הקן ממש טוב, ויהיו לנו לפחות שלושה זוגות הדרכה מושלמים של בן ובת! ג'יז איזה חלומות רטובים. כן כן כן, נבנה לנו קן!

ד"א, יואל אמר שהדבקתי אותו במגפת האגאפו אגאפו מיה פיצריקה, ושהוא התחיל לקרוא לאנשים פיצריקה ולשיר את זה בכל רחבי הגרעין. אני עוד אשתלט על העולם!

שיו יצא פוסט ממש ארוך. למי שקרא עד כאן מגיע עיטור עוז.

נועה

עריכה:

הוט מעיה, זריר קופעיה.

תבינו, זה לא יעבוד אחרת. It's my way or the highway.

החזרה הזאת לביתספר משבשת לי את כל המערכות. התרגלתי לישון בסביבות השתים עשרה שלוש עשרה שעותב יום, ופתאום זה נוחת עלי. אני באה הביתה ופשוט מתרסקת על המיטה. ביום חמישי אחרי ביתספר באתי לענת. היה לי לא נעים לשאול, וכאילו באקט, טלפתי ענת אמרה שבא לה ללכת לישון. ובאמת ישנו. הו, כמה שאני מתגעגעת לזה.

לא בא לי לעשות כלום חוץ מלראות סרטים בזמן האחרון. כל הזמן אני טוחנת. בחודש האחרון ראיתי את ספרות זולה פעמיים, ואת כלבי אשמורת ראיתי שלוש פעמים. את שמש נצחית בראש צלול ארבע פעמים, ואת קיל ביל הראשון פעמים כל כך רבות שכבר הפסקתי לספור. אני מדקלמת את כל הסרט בעל פה. השגתי את סרט הסטודנטים הלא גמור של טרנטינו. אפילו הוא נחמד. She taste like peach. אני אראה את אינגלוריוס באסטארדס בקולנוע. ושיתפוצץ הכל.

לפני יומיים היה לנו חודשיים. London ice breaks on a semaless line. He's hanging on for dear life... and so we hold each pther tightly and hold on for tomorrow.

הקאבר שעשה גארי ג'ולס למאד וורלד של טירז פור פירז האייטיזית הוא כנראה שיר הפסקול הטוב ביותר שנעשה אי פעם. אפילו יותר מEverybody's gotta learn sometime, שעשה אהוב לבי, בק, לשמש נצחית בראש צלול.

אני ממש לא אוהבת את רידלי סקוט.

יש פה מישהו מבין עניין ששמע על סרט בשם STRANGER THAN HEAVEN? ג'ון ג'רמוש. משחק בו ריצ'רד אדסון, ממקימי סוניק יות', כנראה אחת הלהקות הטובות בהיסטוריה, ונכון לעכשיו, האהובה עלי. שנת 84. מישהו יודע?

אמרתי לכם שלא באמת יש לי בראש משהו שהוא מעבר לסרטים עכשיו, הזהרתי אתכם. ולפוסט הזה לא באמת יש צורה, זה בליל של דברים שעוברים יל בראש. זה די ממצה את מה שעובר עלי בזמן האחרון, הרבה דברים מינוריים. שום דבר שמצריך כתיבת יותר מארבע שורות.

מזל שיש את המפרידים האלה.

יש לנו מדריכים חדשים. הקבוצה יוצאת מחוסר הצורה האמורפי שלה, ומתחילה להתייצב, אני מקווה. יש פוטנציאל של להיות בסדר.

אני אמרתי פיצה ולא קיבלתי.

נועה

העירו אותנו בבוקר של היום השני בשעה שש ומסתבר שהשארנו מלא זבל מסביב לגזרה שלנו, דבר שגרם להגיעו של נחיל צרעות להתארח אצלנו ליד התיקים ומתחת לשקי השינה. היה נורא קר בשעה הזאת ורציתי לקחת את הסווטשרט שלי מהתיק, שבר שלקח חצי שעה בגלל הצרעות המאיימות שאף אחד לא רצה להתעסק איתן. בסופו של דבר עמר היתה אמיצה והעיפה את הגורם המפריע לכל הרוחות, ואז התיישבנו לאכול ארוחת בוקר, כרגיל, לחם עם שוקולד השחר, ריבה רדיואקטיבית וחמאת בוטנים. אה, בגלל שזה היה הבוקר הראשון אז היו לנו גם ביצים קשות, בתודה לאנוכי בעלת הסירים הגדולים והתושיה הבלתי נלאית (נו, תניחו לי ללטףלי קצת את האגו). מעיין ההחליטה שבא לה להפגין את כישוריה המדהימים באכילת ביצה שלמה בנגיסה אחת ועמר אמרה שזה היה ממש דוחה כי ביצים זה על גבול ה'מגעיל'. אחר כך פירקתי את כל הגולה גולה שהיה לי בשיער, והתיישבתי עם כולם בשביל המשימה הכה משימתית שלנו - להרכיב המנון.

לא נראה לי שיש דבר שקבוצת ככה יותר גרועה בו, מלחבר שירים. אנחנו מסוגלים לעשות כל דבר - חוץ מלחבר שירים. וקחו בחשבון שהשעה היתה גם שבע בבוקר, ככה שזה לא מאד הקל על המוטיבציה השפופה שלנו. לא היה לנו המנון בסופו של דבר, ועמר המעיין רק התבאסו יותר. בסופו של דבר היינו צריכים לעזוב את המחנה ולהתחיל להתקדם לכיוון גבעה מסויימת שעלינו היינו עתידים נלהל את חלקו הראשון של היום. שוב עברנו במנהרת המים מתחת לכביש ובלה בלה בלה והתחלנו לעלות על גבעה מסויימת. באמצע העלייה מסתבר שעמר החליטה שיש לה דלקת גרון, ואז לקחו אותה בטנדר התנועתי לירושלים או לקיבוץ או לאלוהים יודע איפה, ככה שנשארנו רק עם מעיין. כולם היו מאד ממורמרים, כרגיל, חוץ ממני, ולאף אחד לא היה מצברוח לעשות מורל. כאן הפיוזים של מעיין התחילו להישרף. הגענו לראש הגבעה, ושם התחלנו בשטפתא. סבבה, שטפתא זה סבבה. לא ידעתי אז, בשמונה בבוקר, שהשטפתא הולכת להמאיס את עצמה עלי ועל כל בנאדם נורמלי אחר באותו יום, עד רמה שבה פניו יתחילו להוריק למשמע המילה שטפתא. זאת היתה שטפתא רגילה למדי שארכה כשעתיים. כולם היו בקרייז של הפלמ"ח, כחלק מסיפור הרקע וזה, ככה שהתעסקנו בנושאים פלמ"חאיים במיוחד (...נוט) כגון מלחמת במקלות קפא"פ [נשיקה בצד אחד, נשיקה בצד שני, בעיטה לבטן התחתונה ("בעיטה לביצים זה לא הומני!!!" חחחחחחח)], ניווט [זו ממש חוכמה להתקדם לפי מפה שאתה כולה צריך להפוך אותה לכיוון הנכון של הטקסט. יופי גאונים], הליכה בשקט על מחטי אורן [ואז לאבד את ליעד, ואז למצוא את ליעד, ואז להעבירו בסבב צ'פחות עד הגעתו לסוף הטור], וכמובן, איך לא, מסלול המכשולים!!!!11 [קורָה! (סנדה בקוטר של שלוש סנטימטר) מסלול טבעות! (קיפצוץ היסטרי בין צמיגים שהמרווח ביניהם הוא מטר בקירוב) זחילה מתחת לרשת (שיפשוף מסיבי של ברכיים ומרפקים ובעוד יש קומונר שמכה בך מלמעלה עם בזנט) התקדמות באמצעות היתלות על חבל (שפשוף של כפות הידיים, מה גם שהחבל היה תלוי כל כך נמוך, כך שיצא שכשהגעת לאצמע הראש שלך כבר גירד את הקרקע.)] איזו שטפתא מרגשת, ללא ספק. בשלב מסויים זה כבר התחיל להתיש ויצא לי החשק להשתתף, מה ששרף עוד קצת מהפיוז של מעיין שהספיקה גם כן לפתוח עלי את הפה. נשפך דלי של שוקולד השחר של השק"ש של מאיה שנאלצה לסחוב אותו בשביל משימת הקפא"פ, מה שהוציא גם לה עוד קצת מהמיץ. התקפלנו והתחלנו לרדת מהגבעה שעליה היתה השטפתא. באמצע הירידה הושיבו אותנו מתחת לעץ נמוך במיוחד ואמרו לנו להשמיע קולות של נמיות. בישרו לנו את הבשורה ההו-כה-משמחת, שיש עוד שטפתא! ואחריה... עוד שטפתא!!! כאילו לא ידענו מה חסר לנו בחיים יותר מזה.

לא באמת היתה לנו עוד אופציה, אז המשכנו ללכת וחזרנו למחנה. התיישבנו לאכול את ארוחת הצהריים הידועה שלנו... בלה בלה בלה... מתווכחים על האם לפתוח את הטונה או לא לפתוח את הטונה (לא לפתוח את הטונה :@)... ואז ללא שהות וללא עכבות הלכנו לנו אל השטפתא השניה, שהיתה הפעם בין הקנים שבגדוד. המשימות בשטפתא המגוכחת כללו בניית פסלים סביבתיים, מציאת זרדים ושפיכת מים לתוך כוסות בכל מיני פוזיציות מרתקות (אהא). הכי מרגיזה היתה המשימה של הפינגפונג שירים. זאת בערך היתה המשימה היחידה שלקן רחובות המהולל היה סיכוי לנצח בה, כי אנחנו מאד חזקים בצד המוזיקלי. (H) בכל מקרה, אנחנו נתנו הכי הרבה שירים שם, והמנחים לכאורה של המשחקים הטו את התחרות כרגיל, לטובת קן מעיין. ד"א נזכרתי, שלאחת מהקומונריות... י"גמיליות... לא יודעת מה היא היתה שם, היה לה חיוך של חתול צ'שייר. זה מגניב ביותר.

נתפסה לי הרגל והלכתי למתוח אותה קצת בצד. מעין שוב צעקה עלי וכולם היו מחוממים אחד על השני, וכאילו באמת זה מה שהיה חסר לנו הלכנו לשטפתא השלישית, בין זוגות של קנים.ב קטע הזה באמת שבזתי לחלוטין, ופשוט לא עשיתי כלום. נשכבתי על האדמה ונרדמתי לאיזו חצי שעה, עד שגור בא לזבל לי במוח קצת. אחרי איזה שעה זה נגמר, תודה לאל, ואז חזרנו למחנה.

גם אחרי תום השתפטאות השונות לא היה לנו רגע דל!

היינו צריכים להתארגן על אוכל. קוסקוס עם מרק ירקות, עלק. לקח לנו שעתיים וחצי להכין את זה. באמצע הספקתי להתחרפן באמת, כלומר, ה-שיא של היום. ההורים אל ענו לי מהצהריים בטלפון ולא היה לי מושג מה קורה. המורל של הקבוצה במשך כל היום היה ירוד ביותר ואנשים כל הזמן העיפו הערות מגעילות בנוגע לפירוק הקבוצה, מה שכמובן לא באמת תורם למצברוח הכללי. וכן, לא היה לי כיף באותו ערב והתחלתי לייבב כרגיל כי בכל טיול של קטע שבו אני מייבבת, כי אני פשוט פוסטמה. הספקתי גם לצעוק על גור ועל ענת, ובכלל על כל מה שזז ברדיוס של מאה מטר ממני. I'm not too easy to handle. מעיין הצליחה לדבר קצת להגיון שלי, ובכלל, הייתי רעבה, כך שלא היתה יל ברירה חוץ מלהתיישב עם כולם. בסופו של דבר, במה שאמור היה להיקרא קוסקוס, היו יותר מים מקוסקוס. הבעות פניו של ליעד הסגירו הרבה בנוגע לטיבו של הדבר, והוא גם הוסיף ואמר: "איכס, יש לזה טעם של סבתא בישלה דייסה. עם הסבתא בפנים." ומה שהתיימר הליות מרק ירקות היה יותר בכיוון של מים עם ירקות צפים בפנים. חחח, מצחיק אותי רק לחשוב על זה, עכשיו, בדיעבד. לקחתי קצת מהמי ירקות ושמתי אותם בתוך פחית מגעולה של הנהמחנהמה, נו, איך שזה לא נקרא (זה מסוג הדברים שאני לא יכולה לבטא החלק משעות היום. אתמול גם היו לי לאגים בנסיון נואש לבטא את הצ'ופר הקומפקטי והחביב שנתנו לנו בטיול, הלוא הוא ציפית הציפיות! באמת שלא יכולתי לבטא את זה ואורי עשה ממני צחוק בפרהסיה. דרעכצן). אחרי כן היתה לנו שיחת ערב קצרה ואופטימית בנוגע להמשך, נאמרו דברים טובים בסך הכל, ולמרות שכל הזמן כלם הסתנוורו מפנס הראש מלא השארם שלי, היה די בסדר. אני וגור שוב ישנו על המחצלת ודיבנרו בערך עד שלוש בלילה, בערך הזמן שבו בסופו של דבר כמו אנשים נורמליים נרדמנו.

פוסט באמת אקטואלי יכתב מחר או מחרתיים, פשוט באמת לא תמיד יש לי כוח, וכשיש לי כוח אני תמיד מגיעה למסקנה שזה מטופש לפרסם שני פוסטים רציניים ברצף, כי לא באמת יקראו.

תהיו נחמדים

נועה.

תשעה - מי גבר?

תשעה! אני גבר!

תשעה כדורי חשמל!

שמונה מנורות לבה!

שבע חרבות!

שישה דגלי ספינות!

חמישה מצית ענק!

ארבעה רדיו-שעון!

שלושה ארנק מעור!

שני לוחות שחמט!

אחד מתקן סיכות!!!

מכניס ת'יד

יוצאת צורה

של יד שלך

בצד שני!

כל הכבוד'ך - איזה גבר!

חזרתי!

ולהלן סיכום לארבעת הימים המוזרים, המצחיקים, המטורפים, המשביזים ומדהימים שעברתי בשבוע האחרון:

- חלק א'. אם אני אפרסם מה קרה בכל יום זה יהיה פוסט באורך של מלחמה ושלום, אז אני פשוט אפרק את זה לפי ימים. -

יום רביעי, ה - 13.8

ביום רביעי בבוקר סיימתי את האריזות האחרונות לקראת הטיול ואבא הקפיץ אותי לקן. ברגע האחרון החלטתי לקחת את ההחלטה הכה חכמה להביא לטיול את המחצלת שהיתה לנו בבגאז' של האוטו, דבר שהתברר, בסוף הטיול, כשימושי במיוחד.

על הבטונדה בכניסה של הקן ישבו אן ומאיה. מאיה נראתה קצת, קצת הרבה, מדופרסת, ואן לא היתה בבגדים של טיול. מתברר שמה שיש לאן ברגל ועוד איזו דלקת נוספת שאני לא זוכרת מה היא היתה והעובדה שאן על אנטיביוטיקה מנעו מההורים שלה להניח לה לצאת לטיול. היא בכל זאת באה בבוקר לקן והביאה לנו עוגיות, והיתה נחמדה (לשם שינוי: ביום שלפני כן הרוסיה הקטנה באה לנקות לנו את הבית ואני חיפשתי מקלט מדיני בין כל החברים העסוקים שלי. שאלתי את אן מה היא עושה והיא אמרה שהיא מסתפרת, אז בסופו של דבר מצאתי סיבה לנסוע אליה למספרה - לקחת כסף בשביל קניות האוכל שהתבצעו מאוחר יותר באותו יום. היו איתה גם מאיה וקארין שחזרו איתה הביתה אחר כך ובגלל שאני הייתי צריכה מקום להיות בו עד שהרוסיה הקטנה תלך, שאלתי אם אני יכולה להישאר אצלה גם. כשהגענו לבית שלה שאלתי אם יש בסביבה איזשהו עמוד שאפשר לקשור אליו את האופניים. היא אמרה לי 'רגע רגע רגע רגע', נכנסה למעלית והשאירה אותי בחוץ. אני כבר מפסח לא בדיוק בקשר איתה, וכשאני כן מנסה ליצור איזושהי אינטרקציה היא בתכלס מזכירה לי למה אני באמת לא מפסידה שום דבר כשאני לא בקשר איתה. שיש, זה היה חתיכת טקסט-בתוך-סוגריים.) הבנים גם באו בשלב מסויים וארזנו את האוכל שאני, מעין וליעד קנינו ביום שלישי בערב בסופר הכי מגעיל ברחובות, חחח, רחובותים - נחשו איזה. חילקנו את כמות האוכל הממש ממש מסיבית שנקנתה בשביל הטיול לפי ימים, וכל יום נארז בתוך ארגז גדול וכבד שנכרך בחוטי תמה. ככה זה נמשך בערך עד עשר, עד שהגיע איש צוות טכני והודיע שהאוטובוס שלנו הגיע. אגב, אנחנו הקן שיצא עם הכי הרבה אנשים לטיול הזה - שתי קבוצות כמעט שלמות לגמרי יצאו לטיול הזה, + שתי מד"ציות + קומונריות, ככה שבסך הכל יצאנו שבעהעשר אנשים (!!!).הפעם לא היה לנו אוטובוס משל עצמנו. חלקנו אותו עם החמודים מצפית (שכדי לקרוא את הסיפורים הפרועיםאיתם תצטרכו באמת להמשיך לקרוא עד סוף הפוסט הזה...) ועם בהמות מקן מעלה הבשור. הייתי סופר-סופר אנרגטית בבוקר כך ששרנו כל הדרך עד החניה הראשונה, במצפה הראל. למישהו היתה יציאה רצינית ביותר באמצע הנסיעה, איתן, No offense: "לא באמת נראה לי שלאיתן יש משהו בחיים חוץ משתי הבנות האלה וליקי הכלבה שלו. בעצם, יש לו בעיקר את הכלבה שלו. הם המציאו את המושג דוגי סטייל." סליחה שאין קרדיט, זה היה מצחיק בטירוף אבל אני פשוט לא זוכרת מי אמר את זה >:

נסענו נסענו נסענו ובסופו של דבר האוטובוס עצר בכניסה לאיזו חורשה. ירדנו והתיישבנו על סלעים שנראו מאד מפתים באותו רגע, ומרחנו קרם הגנה בזמן שהעבירו לנו תדריך קצר עם קצת הוראות בנוגע לטיול. אחר כך, עוד נשאר לנו זמן לפני תחילת הטיול עצמו ולכן החלטנו לשחק משחק, יהיי! שיחקנו שוב פעם משחק שבו צריך לגרש את נועה החוצה לעשות משהו ולחכות שהיא תגלה מה זה. אני שונאת את המשחקים האלה! באחת מפעולות ההכנה לטיול שיחקנו משחק כזה והוציאו אותי החוצה. כולם בפנים היו אמורים להגיד דברים והיו אומרים להם אם הם יכולים לצאת לטיול או לא יכולים לצאת לטיול על פי חוקיות מסויימת שאני הייתי צריכה לגלות. אחד לוקח מסור חשמלי, שני לוקח כפית, שלישי לוקח את אוֹרי, וכולם יוצאים לטיול. לא עליתי על זה בסוף. הסקתי כל מיני מסקנות שקשורת לעובדה שמי שיוצא לטיול לא לוקח דברים מרובעים ולא לוקח דברים מקסיקניים חחחחחח (בסוף, אגב, החוקיות היתה שכל מי שיוצא לטיול משכל רגליים בזמן שהוא אומר מה הוא לוקח. לא הייתי שמה לזה לב בחיים אם הם לא היו מגלים לי). בכל מקרה, אחרי האקספוזיציה הקצרה הזאת אני אחזור לסיפור. הוציאו אותי החוצה ואני נעמדתי ליד קן מסויים! קן מאד מסויים! קן מאד מאד מסויים! שם פגשתי בפעם הראשונה בחיי את הירושלמי-ההוא-שמצאתי-בישרא-לפני-חצי-שנה-ומשהו-ולא-יצא-לי-לפגוש-בחיים! זהו כמובן, הילד הידוע בכינויו דור קפלן (הביטוי ידוע בכינויומזכיר לי שיצאתי לטיול עם קידדבג צבאי ששיך לאדיר .ק. אקא אבא שלי, איציק זגורי ואחד הידוע בכינויו דקל 4. סתם אנקדוטה לא שימושית שדי שיעשעה אותי). החזירו אותי למשחק ואני הייתי צריכה לגלות למי יש מים בפה ולמי אין. בסוף של דבר, לא משנה אם צדקתי או לא, ירקו עלי מים. איכ.

התחלנו בטיול עצמו סוף סוף. ההתחלה היתה אמורה להכניס אותנו קצת לתוך סיפור המסגרת של הטיול שעוסק בפלמ"ח. זו היתה לכאורה ירידה במנהרת זמן עד שנחתנו נחיתת אונס בשנת ארבעים ואחד. הרכבנו שם פאזל עם פלייר גיוס לפלמ"ח וטקסט על הפלמ"ח ועל מטרותיו המקוריות. כדי להיכנס עוד יותר לאווירה נתנו לכל קבוצה שם של הכשרה של הפלמ"ח. הכשרת הראל! בפיקודו של רבין יצחק! רבין! תעשה סיבוב! עזוב...

קבוצת ככה זכתה להיות הכשרת הראל. בדרך עלצירה הראשונה שבהאכלנו ארוחת בוקר שרנו את השיר שאני וליעד המצאנו על החלב העמיד! (מדוקלם על רקע דפיקת ירך-ירך-מחיאת כף ככה.)

"אני מודה לאלוהים על החלב העמיד / אני אשתה אותו תמיד / את החלב העמיד // אני מודה לאלוהים על החלב העמיד / אני אשתה אותו תמיד / גם כשהטעם מחריד! / ווהו!"

אני וליעד מוכשרים בטירוף, אין מצב שתגידו שלא. ליעד תעשה לי צאצא!

בעצירה הראשונה שיחקנו מולאן, שזה כמו פינוקיו רק עם ידיים במקום רגליים (ג'יזס קרייסט, נתאמן במרץ את ההונים נביס האאאאאאאא יא!) וגם ניצחתי. אכלנו ארוחת בוקר והמשכנו ללכת ירדנו בדרך והסרפנטינות שלו שזו בסך הכל הליכה לא קשה ודי מגניבה. בתחתית הדרך עשינו הפסקת צהריים. אמרו לנו שצריך למצוא מקלות קָפַּא''פּ בשביל היום למחרת. אכלנו מה שאוכלים בארוחות צהריים של טיולים (סנדוויצ'ים עם שוקולד השחר וריבה רדיואקטיבית), מילאנו מים בעוקב והמשכנו ללכת. עמר סיפרה לי על הקן הפיקטיבי שיש לו מרולים אבל הוא לא באמת קיים, קן אילת. זה היה די משעשע.

הלכנו הלכנו הלכנו... מצאנו עכביש ממש גדול... שמענו קולות של ביוב, כמה מלבב... גילפנו קפא"פים...

בשלב מסויים הגענו למין גן משחקים כזה באצמע החורשה ומסתבר שזה היה הדבר הכי משמח שיכולנו למצוא בשלב הזה של הדרך. התנדנדנו כמו ילדים מפגרים ודיקלמנו שירים של הדג נחש. ליעד סיפר שהוא הכיר את הדג נחש בגלל דיסק שהוא קיבל בתוך קופסה של קוקומן. תגידו שזה לא ממש ממש מצחיק. זה לא? אוקיי. אני מבינה אתכם. <:

בסוף דרך הג'יפים שלאורכה הלכנו כשירדנו מדרך בורמה היה מעבר מים מתחת לכביש שהפריד ביניו לבין המחנה וליעד, הנקניק וחצי (באחת העצירות עמר הוצאיה את הספר של חיים חפר, משפחת הפלמ"ח, או שמא, משפחת פלמ"חת, ובחרנו מתוכו כינויים לכולם. ענת היא צביקה ב', ליעד נקניק וחצי, דין לולו, אורי קוקו, אותיר טרללה חחח, עמר הממטרה, מעין הכורדי, מאיה טרזן, ואני... אני הבלטה) התחלתי לומר שליעד כל הזמן דפק את הראש שלו בתקרה של המנהרה הזאת כי היא היתה בגובה של איזה מטר וחצי והוא מטר שמונים ומשהו. כשהגענו למחנה לקחנו את כל התיקים והתחלנו להכין אוכל. אני הייתי בעיקר אחראית על האוכל.

בערב הראשון הכנו סמבוסק ושניצלים. ממש דיגמתי את הסמבוסקים, ומרוב שהם היו יפים התחשק לי אפילו לתת להם שמות! לשלי, שהיתה בתוכו גבינה צהובה בצל וקטשופ, ושסומן במריחת קטשום כדי להבדיל בינו לבין כל השאר, קראו סמואל. והוא היה... אלוהי. אחר כך הכנתי את הבשר, וגם הוא יצא ממש ממש טעים.

אחרי האוכל אמרו לנו לכבות את הפנסים, לעצום עיניים ולהחזיק ידיים בשורה. עברנו שוב את המנהרה הנמוכה והגענו לחניית חצץ כזאת איזה מאה מטר מהמחנה. הצוות הטכני עשה לנו טכס השבעה לפמ"ח והודיע לנו שאנחנו בימים הקרובים נעבור סדרת אימונים מפרכת, לדבריו, כדי שנוכל הלהצטרף לשורות הפלמ"ח רשמית. הם נכנסו ממש חזק לקטע של סיפור המסגרת, מסתבר. אחר כך חזרנו למחנה וניהלנו ערב קצר וממש מעצבן. ממש נהניתי ביום הראשון, ודווקא בשיחה הזאת היו חייבים לבאס. אתם מתנהגים לא יפה ואתם ככה ואתם ככה ואתם לא נחמדים וניניני. אני שונאת כשקורים דברים כאלה, שהכל עובד שכמו שצריך ואז בסוף הורסים. אחרי הערב הלכתי לשבת ליד המדורה של צפית ביחד עם גור, דורצ ועוד בקעיסט שכל הזמן אמר ביאץ' ושתה תה. לגור ולדור יש טעם בעייתי במוזיקה. ובסרטים. ובפורנו. ובכלל. ובכל זאת זה לא מנע ממני לבזבז איתם שעתיים. בשלב מסויים שנארנו רק אני וגור כי אני הייתי צריכה ללכת לשמור על האש באחת וחצי בלילה, ואפילו, בגלל שאני נחמדה, שיחררתי את ליעד לישון. גור ואני נשארנו לבד ודיברנו על מיני עניינים שברומו של עולם כמו תפיסת העולם המטומטמת של התנועה, ועל זה שהקבוצות מטומטמות, ועל זה שמשתמטים זה חרא של עם, ועל בנות, ועל נסטי, ובסביבות שלוש בלילה בערך פשוט נרדמנו.

כמו שאמרתי למעלה, החלקים הבאים יפורסמו בימים הקרובים.

עד כאן, נועה העקוצה אך המרוצה.

רגע, רגע, עריכה!!!

זה פוסט מספר מאה! פאקינג איי! מאה! אני כזאת מלכה לפעמים.

לא יודעת מה קורה עם הקן שלי.

באמת שלא.

לא יודעת מה קורה עם הקבוצה שלי.

היינו אחד עשר בתחילת השנה, וכנראה שבתחילת השנה הבאה נהיה משהו כמו, המממ שישה. כרגע אנחנו הקבוצה הכי ותיקה והכי יציבה בקן, או לפחות נחשבים להיות. זה מבאס אותי. אני קשורה לקבוצה הזאת בכל נים בנשמה שלי, עד כמה שזה מפגר להגיד. לפני כמה זמן היתה לנו פעולה 'אז לאן מכאן'. בכלל לא היינו בטוחים שנעשה הצגה לחג קן. ובסוף עשינו, בהרכב חסר. אחר כך הלכתי הביתה ובכיתי לאשד בטלפון כמו טיפשה. זה מפחיד אותי נורא. אנשים איבדו אמון בקבוצה, לגמרי. אתמול בערב דיברתי עם איתן ושאלתי אותו למה הוא לא בא לפעולות ולא יוצא לטיול שיהיה בהמשך החודש. הוא בMODE של 'אולי'. אולי אני אבוא לפעולות אולי אני אעשה את זה ואולי אני אעשה את זה. לא יודעת למה. 'הפעולות לא טובות', 'רק צועקים והולכים מכות', 'לא עושים שום דבר'. ניסיתי לשכנע אותו שהוא לא רואה שהקבוצה משתקמת ושהוא פשוט לא שם בשביל לראות את זה, וניסיתי לראות למה הוא התקוטט עם אורי, והוא די התנפל עלי. זה הכי לא קשור אלי, הריב המטופש הזה. ובכל זאת, איכשהו הטענה שאני מתנשאת היתה חייבת לעלות. זה מטומטם נורא, וזה גם קצת דוחה כי אני לא. התכתשנו קצת...צלא יודעת מה יצא מזה. לא יודעת אם בכלל יצא מזה משהו בעתיד. אני חרדה בעיקר לקבוצה כרגע.

אן וטליה... זה נראה כאילו הקבוצה היא הדבר האחרון בסדר העדיפויות שלהן.

ליעד... לא יודעת מה הסיפור שלו.

רועי כבר נטש סופית.

איתן... לא ברור לי.

מי נשאר?

אני, ענת, אורי ודין.

מדהים, נכון?

לא.

זה מבאס את התחת.

ואני לא יודעת מה יקרה עם זה עכשיו. אבל זה מפחיד אותי. כי הקבוצה, עד כמה שמדובר בבנים שטופי הורמונים ובנות שחושבות רק על עצמן, היא דבר אחד יציבה ועיקרי בחיים שלי ואני משתדלת להשקיע בה את כל מה שיש בי. אני טובה בקלישאות, כנראה, אבל זה נכון. אני טיפוס כזה. אני מתמידה. חבל שזה לא משנה לכולם כמו שזה משנה לי.

אני גם לא יודעת מה יעלה בגורלו של כלל הקן. קבוצת י' לא באמת קיימת, זה רק נגה ועוד כמה עוברות אורח, בסך הכל.

שנה הבאה לא תהיה קבוצת יא'.

קבוצת יב'... אני לא רוצה לתאר לעצמי קן של נב"ש, הקבוצה הבוגרת שנכנסת אחרי שנוף המלכות יעזבו. הם לא בדיוק קבוצה, אז איך הם רוצים לנסות להוות בסיס לקן שלם? אני מקווה שזה יעבוד, באמת. אני מקווה שזה יעבוד. אני לא רוצה לתאר לעצמי מה יהיה אם הקן יסגר עוד פעם, ותגידו שאני סופר פסימיסטית, אני באמת רואה את זה קורה.

זה חרא. הכי חרא בעולם.

ואני אתאמץ, הכי חזק שאפשר, to pull it all back together.

נשבעת. והטיול הזה יהיה הכי נהדר בעולם והקבוצה תחזור להיות הכי נהדרת בעולם והכל יהיה מעולה וזהו.

תתאמצו גם אתם.

נועה.

גם היום אני מתחילה בעשר.

יש לי המון מהלספר מעלילות היומיים האחרונים, אני אכתוב אחרי שאחזור מביתספר.

יש לי לספר על מצדה, ויש לי לספר על הטיול הבנבנזונה של השומר הצעיר שהיה אתמול (שתפטא רולז), על המבחן במתמטיקה (שהלך מעולה אגב), ועל מנהמנה נחשנחש חוצפןחוצפן חוצןחוצן שמע ישראל טוטוטוטוטו. D:<

There's nothing new under the sun.

ביום הזיכרון הייתי פעילה במיוחד. בשנה-שנתיים האחרונות (זה נשמע כמו כל כך הרבה זמן, אלוהים) אני מתחילה לשים לב, לימים ולמועדים ולתאריכים. אני זוכרת דברים, פתאום הכל מקבל משמעות. כלומר, זה לא ברמה שנוברת בהיותי עד כה טיפוס כבד ושחצן משהו, זה פשוט עניין של תשומת לב. יום הזיכרון השנה היה משמעותי במיוחד.

מתוך שלושת ימי הזיכרון שניתן למצוא סיבות לקיומם ברזומה העשיר של מדינתנו (בת שישים פוקחת עין ונועלת נעלה, וזורקת את הנעל השניה על בעלה) יום הזיכרון לחללי צה"ל תמיד הכי קשה לי. אני לא יודעת למה. זה הרבה יותר אקטואלי לגבי, הרבה יותר קרוב. בהיסטוריה שלנו יש כמה פצעים רציניים. חלקם החלימו לגמרי, חלקם הגלידו והותירו צלקת אחריהם, ורק הפצע שלזכרו מקיימים מדי שנה את יום הזיכרון לחללי צה"ל ממשיך לדמם ולדמם ולדמם.

באתי ביום שלישי אחרי הצהריים לקן. כלומר, לא אחרי שאני וענת הלכנו לאכול גלידה, ואחר כך עזרנו לט'ניקיות תופסות התחת לבנות תפאורה לטכס באולם. היתה לנו פעולה שלכאורה היתה אמורה לגעת רק בחלק השטחי, מור פיזה קטעי פרוזה בנושא על השטיח והשמיעה שירים של יום הזיכרון. אחר כך התפתח שם ויכוח בין הצדדים הרגילים בקבוצת ככה המופלאה, הצד השמו"צניקי והצד המפוכח. נראה לי שאני שייכת לצד המפוכח. אין בעיני הרבה טעם לדוש בדינם של רוצחים. בעניין הטרוריסטים בעזה, אני לגמרי חושבת שהמדינה שלנו משחקת משחק הרבה פחות מלוכלך משלהם. אורי התחיל לזבל לי, הם לא אנשים רעים, גם אנחנו רוצחים וכיוצאים באלה. אין דברים שדיותר מקפיצים לי את הפיוזים מהשמאל הזה. זה כל כך מרגיז, לעזאזל. אבל זה לא הנושא. מור השתיקה את הויכוח בטענה שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע משהו, למרות שהיא טועה. נכנסנו לטכס. התיישבתי שורה מאחורי כל שאר הקבוצה, מתכוננת לפתוח את הממטרות. לא רציתי שהם יראו אותי ככה. לידי התיישב דניאל מיא' ושירן. בשניה הראשונה של הטכס כבר התחלתי להתייפח. הטכס בקן היה מרגש. הכל נבחר ונעשה בטוב טעם (אני נשמעת עכשיו כמו מורה. אבל זה באמת הרגיש לי ככה).

מה שבאמת הרתיח אותי היתה ההתנהגות הגועלית והמבישה שהפגין אורי המהולל בטכס. הוא ניסה כל הזמן להצחיק את דין ואיתן, שרוב הזמן התעלמו ממנו. ח"ח לאיתן ודין, דבר ראשון. אורי צריך להתבייש. כל הטכס מתגרד כמו כלב עם קרציות, מרעיש ומשתעשע. אם אתה כל כך ילדותי אולי לא באמת היית צריך להיות שם. "אולי זו הדרך שלו להתמודד עם זה", עמר אמרה לי אחר כך. זה בולשיט. צעקתי על אורי אחר כך. הוא לא ענה לי, החלטה חכמה. לא דיברתי איתו עד היום. אני בדרך כלל לא נוטה לכעוס על ציניות או על ניסיונות לעשות צחוק מדברים לא בדיוק פשוטים או משעשעים בבסיסם, בטח לא כשאני וההומור הצולע שלי לא בוחלים בשום דבר, אבל זה יום הזיכרון לחללי צה"ל. אם זה היה אח שלו הוא לא היה צוחק.

גם אחרי הטכס עוד בכיתי. נראיתי כל כך מעוררת רחמים, עם העיניים האדומות האלה. שניה לפני שהם עמדו לשיר את התקווה יצאתי לשטוף את הפרצוף בשירותים (אני עדיין בהלם. לקן רחובות על שם טוסיה אלטמן של השומר הצעיר יש שירותים משלו) דניאל אחר כך התלהב קצת מזה שיצאתי למסדרון ועמדתי דום בתקווה למרות שיכולתי פשוט להמשיך הלאה. אני לא יודעת איזה מין רגשות פטריוטיים טיפחתי לעצמי בזמן האחרון, אבל כן. פטריוטית מאד.

אחר כך אמרתי לעמר שהכי מפחיד אותי זה לדתע שזה יכול להיות כל אחד. אח שלי יתגייס לצבא. ואם הוא יחליט להיות קרבי? לא יהיה מי שיעצור אותו. ואם, חס וחלילה חס ושלום טפו טפו טפו וכל דבר שיגרום לי להישמע כמו פרחה טיפוסית, אם יקרה לו משהו? עם אחד, ארץ אחת, וכולנו כאן צריכים לכאוב את הבנים והאחים והאבות של כל מי שבחיים לא פגשתי. המוות עוצם עיניים ומעביר את האצבע על השמות ברשימות של משרד הפנים. בשבילו אלה רק שמות. אני מלאת כבוד ורועדת מפחד וכואבת בכל עצם בגוף הזעיר שלי בשביל כל אותם האנשים. נכון זה נשמע רע? אני באמת נשמעת כמו מורה. אבל זה ככה.

אחרי הטכס בקן הלכנו לטכס העירוני. זה היה טכס שאירגנה מועצת הנוער העירונית, בגינה ליד ביתספר שפרינצק. זה היה פשוט ביזיון. היו שם המוני ילדים שגדשו את המתקנים בזמן הטכס ועשו רעש. ההורים שלהם לא אמרו כלום, וזה הביא את מעמדו של הטכס נמוך בצורה מגוחכת. מה שכן, מדהים היה לראות ולשמוע את הכל עוצר מלכת, ורק הקול של הסירנה, המונוטוני והמכוער מפלח את האוויר. הכל שקט, לשתי דקות שלמות. כל מנועי המכוניות נדמו. הצליל שלהם הפכו כבר לחלק אינטגרלי מהאוויר, ככה שאם אין דבר מלבד קולות של מנועי מכוניות אפשר לומר, "פששש, איזה שקט." בצפירה, זה היה שקט אמיתי, על רקע של יבבת סירנה.

ביום רביעי בבוקר היה טכס באמפי של ביתספר. אני רק יכולה לומר שהוא היה מאד גרנדיוזי, השירים בוצעו לא משהו ובחירת חלק מהם היתה לא באמת לעניין, אבל העיקר הכוונה. ילדים חצופים ליחששו לי ליד האוזניים כל הטכס, אבל מה כבר אפשר לעשות. אני לא יכולה להשתיק אלפיים ילדים.

ובאמת,

לזכור ולשיר ולכמוה.

על יום העצמאות אני אכתוב בהדמנות אחרת, זה לא באמת לעניין להכניס את זה כאן.

עד כאן, חדווה סוף (נו, באמת, למה רק רות סוף? אני החלטתי לא לקפח את קהילת החדוות בארצנו, ולומר חדווה סוף.)

נועה הפריכה

אתמול היה אחד הימים. כן.

בכל מקרה, מרסל וח. גומל לא הגיעו בשעתיים הראשונות והיינו עם מורה מחליף. באיזשהו שלב אמרתי משהו שהיה לגמרי לגיטימילגבי הנושא של השיעור, ואז התחיל ההליך הידע של 'מה היא חשה חכמה מה היא מתלהבת מעצמה סתמי תפה מה את חושבת בכלל'. ממש התעצבני הפעם. שאלתי את שני האלה שיושבים מאחורי בטור מה עשיתי לא בסדר. אני לא מציקה לאף אחד, אני לא יורדת על אנשים, אני לא מרימה ידיים. מה בכל זאת עשיתי לא בסדר? אז אחד מהם ענה לי, שפשוט, רוב האמהות של רוב הילדים בכיתה הזאת חושבות פחות ממני, אז זה פשוט, מוזר. זה יותר עצוב ממוזר. אני לא שונה מאף אחד ונמאס לי מלהרגיש ככה. ביום שני בשעה השביעית ישבתי עם ח. גומל והסטודנטית שלה, חן. מסתבר שיש לי בעיות עם הדימוי העצמי שלי. הן אומרות שאתה כל מה שאני מקבלת אני מפילה על עצמי, ושאני מתייחסת אל הכל כמו אל מלחמה שבה אני נלחמת בשביל עצמי בכל החזיתות. פגישה מתסכלת. נראה לי שאין דבר שמרגיש יותר נורא, משמישהו אחר יושב מולך ואומר את כל הבעיות שיש לך, כי אתה בעצמך לא מסוגל לשים לב אליהן. אני אל יודעת. אני אצטרך לערוך שינוי עם עצמי, כי אחרת זה לא ילך. אני נשמעת כאילו אני מריצה מפלגה לכנסת עכשיו, אבל כן. נראה לי לפחות, שכן.

אמא שלי חושבת שיצאתי מדעתי. אני רוצה לעשות ניתוח פלסטי. לסדר את האוזניים שלי, או בכלל לארגן לעצמי פרצוף חדש. אנימנסה לחשוב שאם אני אראה אחרת אנשים פחות יגעלו ממני. אולי באמת השתגעתי.

בכל מקרה, טו דה גוד פארט אוף דיס דיי.

השעה - עשר בבוקר. הקבצה א', מתמטיקה.

כל השיעור אני יושבת ומשקשקת מפחד. ידעתי שהמורה תחזיר את המבחנים שניגשנו אליהם לפני שבועיים בערך. הלך לי ממש רע איתם. הציון שלי אמורה היה להתחיל משמונים וארבע, כי חסרו לי שתי משוואות, כל אחת בשווי שמונה נקודות, שלא הצלחתי לפתור ולא היה לי עוד זמן לנסות. בכל מקרה, קיבלתי שבעים וחמש מתוך שמונים וארבע. זה טווווו-אוב!חוצמזה, נועה ואן אמרו לי שבהקבצה שלהן מבטלים את השאלות. אם מבטלים אצלן אז הרבה יותר מסביר להניח כי הן יבוטלו גם אצלנו, כך שקיבלתי, למעשה, תשעים ואחת! יהיי!

אחרי שיעור מתמטיקה הלכתי הביתה. כל הדרך רק מפנטזת. אוף, השכן הזה מתעלל בי. נורא. הוא כזה צנון, לא יוצא, אל מסתובב, לא עושה כלום, ומדבר רק רוסית. אל גאד. כמה שהוא יפה. אתם קולטים, קוראי בלוגי האומללים, שאני מאוהבת בבנאדם שאין לי שמץ של מושג איך קוראים לו? איזה מצב מטומטם. אני כל כך, לגמרי קלולס. אני לי מושג מה עושים. אני יכולה לבהות בו שעות ולא לומר לו מילה. אני מתה מפחד. אני פוחדת לצאת מטומטמת עוד יותר ממה שאני נראית מהצד.

בכל אופן, בשתיים הלכתי לבית של אותיר, שנמצא לייק חמש דקות ממני. היו שם כל הבנים בקבוצה שלי חוץ מיואב. נראה לי שיואב בלכל זרק את הקבוצה, הוא לא מגיע לפעולות בכלל. הו וול. אניוויי, היינו בגינה אצל אותיר. אם הייתי לי גינה כמו שיש לו, אני נשבעת שהייתי עוברת לגור בגינה. איזה דשא יש לו. איזה נוף יפה. אפשר למות, כל כך כל כך יפה.שיחקנו קצת בדשא כמו ילדים קטנים מן המניין ואז הבנים התיישבו לאכול. אני באה עם תפיסה שאומרת, שכשאומרים לך שיש אוכל, אתה תמיד צריך לאכול בבית לפני, כי אתה לא יודע מה יתנו לך לאכול אצל הבנאדם שאמר לך שיש אצלו אוכל. צדקתי, אגב. היה שם אוכל לא משהו :) סיפרתי לליעד על האישה שהיתה שנתיים בשירותים ולא יצאה. "מה? איך היא לא מתה משיעמום?!" תהה איתן הגאון. "היא בטח שיחקה צוללות", זעק ליעד. והו, כמה שזה הצחיק אותי. ישבתי שם שעה וצחקתי את הצחוק המטומטם שלי. חתיכת מצב כפית תפסתי שם, היה מביך. >: שיחקנו קצת מונופול, היינו במחשב וניגנו בפסנתר. לאותיר יש את הפסנתר הכי יפה בעולםםםםם,בא לי למות. שחור כזה ושקסי. בשלב מסויים לליעד היה משעמם ועשינו רעש ולכלוך, אז יצאנו החוצה לשוטט בשכונה.

מססתבר שבשכנה יש שלולית ע נ ק י ת. אין יל משוג איך היא נשארה לעמוד שם עד עכשיו, בחום הזה. לא משנה. לימדו אותי להקפיץ אבנים! בקצה הרחוק יותר של השלולית היתה גבעה כזאת. ליעד, אורי, די ואיתן התיישבו עליה וזרקו דברים גדולים למים. אותם זה כנראה מאד שיעשע :) ליעד, כרגיל ובאופן ממש לא מפתיע, החליק והנעל שלו טבעה בבוץ. הוא ניסה להוציא אותה ונפלמאולו לתוך הבוץ. אם צד אחד מהתאומים עושה אז באופן ברור גם הצד השני עושה, וגם עוד אחד נגרר שמתלהב מהרעיון. בסופו של דבר, ליעד דין ואיתן גמרו בתוך הוץ לגמרי, רק עם גביים. אלוהיםי ודע איזה קרפדות היו שם, אבל זה היה מראה מאד משעשע, הם נראו כמו שלושה חזירי בר. לא חשוב.

אחר כך חזרתי הביתה והמשכתי את מרתון מופע שנות השבעים שלי. זה ממכר D: מאד ממכר DD:

טוב, עד כאן.

נועה הפריכה שהלכה לצרוך עוד קצת אריק פורמן.