אולי ההרגשה הגרועה הכללית היא בגלל שאני עושה מעט מדי דברים. לא היתה לי חזרה הרבה זמן, שום שיעור, הפעולות די דלילות כי המדריכים שלי מפוזרים בסמינרים כאלה ואחרים, ככה שיש לי הרבה יותר זמן להתעסק בדברים העצובים שמתגנבים לראש ויוצאים מכל החורים שהם מתחבאים בהם, ואז הם מתרבים ויוצאים מפרופורציה. אולי למעשה, אני צריכה להתמקד במה שלא חשוב, למשל, אייקון.

באייקון הייתי ביום רביעי. בכלל לא הייתי אמורה להגיע לשם, מאחר ובקהילה לא הייתי מאז מיתופיה ולא באמת רציתי להתחכך בחלק מהם במפגש. דיברתי עם עידן יום לפני, וזה די עודד אותי. החלטתי שכן אבוא. בשמונה ועשרים כבר הייתי על הרכבת. לנסות לשמוע מוזיקה ולא להתחרש בצומת של קפלן ליד עזריאלי זה פשוט ניסיון התאבדות. זה בלתי אפשרי, אז ויתרתי על זה. הלכתי ברגל עד בית ביכורי העתים ושם הייתי צריכה להתווכח עם השומר של החניון ולשכנע אותו שאני לא מתכננת להתפוצץ ולקטול אנשים. בגלל שירד גשם באותו בוקר הרצפה בכניסה לסינמטק היתה עוד רטובה, ולא ישבו שם אנשים ושיחקו מנצ'קין כמו שנה שעברה, ככה שאת הפרטנרים הפוטנציאליים למנצ'קין הייתי צרכיה לחפש דווקא באשכול. בסוף מצאתי שם את לירון מקן צפית ואת דרור התימוני הלאומי. הם בדיוק סיימו סיבוב אז התחלנו חדש. הצטרף גם איזה אחד עם כיפה וקול של סיסי ששיחק איתי גם במיתופיה. מוזר. בכל אופן, ניצחתי בסיבוב ההוא. פגשתי את סילבר שבישר לי שהקהילה מתכנסת בחדר שמירת חפצים, ולא יפה לא לבוא ולהגיד שלום, אז הלכתי לשם. אני לא אוהבת כשיש כל מיני אנשים שמתיימרים להכיר אותי. אנשים שפורשים את הידיים לצדדים כדי לחבק אותי בלי שאני יודעת איך קוראים להם. זה מביך. בכל מקרה, גם להגיעי לשמירת החפצים היתה תועלת: ראיתי את החברה של ברטי! איכשהו זה יוצא ככה, שכל הזוגות הקהילתיים נורא אוהבים להפגין חיבה אחד לשני בציבור. אני לא יודעת איפה בסקאלה הזאת אני ודניאל היינו מדורגים, אבל זה מוזר לחשוב על זה. ממממ, מה עשיתי אחר כך? אה! אחר כך פגשתי את ניצן! אם ההגדרה "גבר" נוגעת למישהו ותואמת לו בדיוק, זה ניצן. בא על מדים, כולו מגוהץ, חיוך נונשלנטי. זה גבר. קניתי בבוקר כרטיס להרצאה, ובסוף מסתבר שנאור שהתנדב יכול היה לתת לי כרטיס בחינם. הקופאי של הסינמטק היה ממש נחמד והסיכם להחזיר לי את הכסף. הייתי מרוצה מזה, גם ככה הכרטיס היה יקר ביחס לכרטיסים בכנסים קודמים, ואני מרוששת. אחר כך הלכנו לזירה.

ברחבה של הסינמטק היתה במה נמוכה שמסביבה ישבו אנשים וצפו באנשים אחרים בתלבושות אקזוטיות מרביצים אחד לשני עם חרבות פיברגלס וספוג. יש לארפרים שלוקחים את כל העניים כל כך ברצינות, עד שלא מסכימים לגייס אותם! (ע"ע, הדוגמה האלמותית של נימי: "למה דקרת אותו?" - "הוא זרק עלי קליע קסם...") בכל אופן, זה משעשע ללא ספק. השופטים לרלרו בצד על כך שלאיש בחיתול הכתום יש צורך בשעווה בגב ושאר פניני חוכמה, ובשלב מסויים פרשתי משם וחזרתי לאשכול. ברטי לימד את חברה שלו ואת רותם לשחק מנצ'קין, התפקיד הקבוע שלו בכנסים. שתי אלה בהו כמו זוג עמות בברטי ולא הבינו מה לעזאזל הוא רוצה מחייהן. ואז, הבליחה לשדה הראייה שלי ההיא עם הנעליים. ההיא עם הנעליים באה והתיישבה לרותם על הגב, ואז קלטתי שרגליה מתהדרות בזוג הנעליים שהוא כרגע פסגת שאיפותי (הו, כמה שאני שטחית) זוג דוקטור מרטנס כבדות. מאה עשרים דולר, החרא הזה עולה. מאה עשרים פאקינג דולר, מאיפה אני אמורה להביא מאה עשרים פאקינג דולר?! מה גם שהיתה לה אחלה מצלמה ועדר בנים שהסתובב מאחוריה כמו עכברים מסוממים, מה שעודד והגביר את הרצון שהתעורר בי לזנק עליה ממקום מושבי ולקרוע אותה לגזרים.

בשעה שתיים נכנסתי להרצאה. נפלתי על אחת ההרצאות האלה שנכנסים אליהן רק גיקים כבדים בני שלושים פלוס. הגבות של המרצה היו גבוהות, מה ששיווה לה מראה המום ומשעשע. ההרצאה התחילה באיחור של עשרים דקות בגלל דפקטים של המחשב. השם המפוצץ של ההרצאה היה "מד"ב טלוויזיוני חדשני בעידן הרימייק". זה נשמע לי טוב כבר כשבדקתי את התוכניה של הכנס באתר, ולא התאכזבתי. כשהמחשב הואיל בטובו לחיות, הופיע על המסך באולם שם ההרצאה, ומתחתיה, "החיים על מאדים 3". את שתי העונות הראשונות של החיים על מאדים אני ראיתי. חשבתי, וודאפאק, זאת לא סדרת מד"ב. זאת סדרת משטרה עם כמה וכמה אלמנטים הזויים, אבל זה ללא ספק לא מד"ב. תהיתי אם מדובר במשהו אחר עם אותו השם. אבל לא, מסתבר שזה מה שחשבתי. החיים על מאדים (על שם השיר האלמותי של דיוויד בואי LIFE ON MARS) עוסקת בסם טיילר, שוטר במנצ'סטר של אלפיים ושש, שנדרס ע"י מכונית, מאבד את הכרתו ומתעורר במנצ'סטר, שנת שבעים ושלוש. הוא נכנס לעבוד בתחנת משטרה חדשה בתפקיד נמוך מזה שהיה לו באלפיים ושש יחד עם צוות של שוטרים זוטרים מפגרים ודיטקטיב אינספקטור אלים ושיכור בשם ג'ין האנט. הם מפצחים כמה וכמה קייסים משטרתיים שבמהלכם סם נקרה בדרכן של כל מיני דמויות כאלה ואחרות וחווה כל מיני התגלויות שונות ומשונות וקטעי חזיונות שמנסים לשכנע אותו שקיימות דרכים לחזור לאלפיים ושש. בקיצור, מסובך קצת. אבל זה לא ממש עקרוני. ההרצאה הלכה בקו של הסדרה הזאת ומשם התפצלה לעוד כל מיני סדרות וסרטים אחרים שראיתי, כמו דוקטור הו, המפקח מורס, המופע של טרומן ושמי וניל, ככה שבסך הכל, לא רק שהבנתי את ההרצאה, גם נהניתי ממנה. 

יצאתי מההרצאה בארבע כדי להגיע לרכבת בארבע עשרים וחמש, ואיכשהו הצלחתי ברוב כישרוני לפספס אותה, ונאלצתי לחכות עשרים דקות לרכבת הבאה.

אה יואו! שכחתי לספר על משהו חשוב לא פחות! קניתי באוהל מרצ'נדייז חולצה אחת המגניבות! חולצה שחורה, שיש עליה הדפס בשחור לבן של דרת' ויידר מחזיק ורד, עם הכיתוב SITH HAPPENS. זה פשוט כזה ענק! אני מתה על זה.

רציתי ללכת לאייקון גם ביום חמישי, אבל התעוררתי מאוחר והתעצלתי לנסוע. במקום זאת, החלטתי לעשות צעד די גדול בדרך להשלמה עם הניתוק שלי מדניאל. פתחתי את הביג לבובסקי. מי שקרא את הפוסטים הקודמים יודע שהדיוידי של ביג לבובסקי היה אמור להיות המתנה שלי ליום ההולדת השבע עשרה של דניאל, אבל נפרדנו באמצע ולא הספקתי לתת לו אותה. זה לא היה נראה כאילו אנחנו הולכים להיפגש שוב. פתחתי אותו, וראיתי את הסרט, וצחקתי כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. ולא היה לי אכפת. אני גאה בעצמי. אני חושבת שזאת התקדמות, איזושהי.

אחרי הצהרים ביום חמישי היתה לי פעולה די מוצלחת. למרות שרותם לא היתה ורק רמי הדריך אותנו, הצלחנו לעבור את הפעולה בשלמותה בלי לפוצץ ולצעוק ולעצבן. זאת היתה פעולה לא מתודית, בלי נושא ממשי, אבל זה היה כיף. לא סתם כיף, כיף גיבוש והנאה!

שיחקנו טאקי ידיים, ואז היתה לנו את משימת ה"אמץ לך ביצת מחמד, בנה לה מתקן, זרוק אותה גבוה, חכה שהיא תיפול, ובדוק אם היא נשארה שלמה". הצלחתי, אגב, להשאיר את שימי, ביצת המחמד האקראית שלי, שלמה, באמצעות מתקן שהכיל עציץ, אלבד, חוט תמה ושקית ניילון מפוספסת באדום ולבן. אחר כך הלכנו לשחק משחק שנקרא בננה (במלעיל! לא סתם בננה), זה סוג של מחבואים משודרג. לפעמים זה ממש כיף להיות ילדים קטנים, לא צריך הרבה יותר מזה בחלק מהפעמים. זה כלל ריצות מטורפות מסביב לקן ובעיטה בבקבוקי מים תוך צעקות היסטריות של בננה בננה. בתור משחק סיום שיחקנו מחבואים עשר תשע באולם. אחרי שהפעולה הסתיימה התיישבנו בחדר ככה והתחלנו סתם לדבר. פלטתי בירבורי מרמור רנדומליים שעסקו באי החיבה שלי לכמה אנשים מסויימים בקן. משם זה התגלגל לשיחה על למה לא סופרים את מה שקבוצת ככה אומרת. דוגרי, אנחנו הקבוצה הכי ותיקה, מגובשת ויציבה בקן, ובכל זאת, אנחנו תלויים באוויר. בגו"ב תופסים עלינו תחת והגו"צ מסתכלים עלינו מלמטה. הדעה שלנו נופלת בין הכיסאות כי אנחנו, פורמלית, לא בדיוק במצב של להיות קבוצה משמעותית מבחינה קנית, ולא רק בפני עצמנו. רמי הינהן בשקט ואמר שהוא יקח את זה לתשומת ליבו. יה, רייט. טוב, זה לא יפה, אולי אני סתם סקפטית. נראה מה יצא מזה כבר. החלטנו, בכל אופן, שנארגן כקבוצה ערב משחקי קופסה לקן, כי ערבי משחקי קופסה זה ממש מגניב. מעבר לזה, חשבנו לארגן ערב רק של הקבוצה, שבו נראה סרט, נזמין פיצה ונישן בקן, כמו שעשינו בתחילת החופש, ערב שנחל הצלחה כבירה (יש לי חיבה למילה הזאת, כביר. רשימת המילים האהובות עלי מתרחבת - עכשיו זה "שמח", "עוגיה" ו"כביר".) הלכתי הביתה ביחד עם אותיר, דין וליעד, והיה משעשע בהחלט. הרבה יותר כיף להיות בקבוצה שמכילה מעט בנות והרבה בנים. אני חושבת שאם ככה תחזיק עוד כמה שנים, בכל אופן, אני מקווה שהיא תחזיק, אנחנו נהיה אחלה קבוצה בוגרת. נוכל להחזיק את הקן ממש טוב, ויהיו לנו לפחות שלושה זוגות הדרכה מושלמים של בן ובת! ג'יז איזה חלומות רטובים. כן כן כן, נבנה לנו קן!

ד"א, יואל אמר שהדבקתי אותו במגפת האגאפו אגאפו מיה פיצריקה, ושהוא התחיל לקרוא לאנשים פיצריקה ולשיר את זה בכל רחבי הגרעין. אני עוד אשתלט על העולם!

שיו יצא פוסט ממש ארוך. למי שקרא עד כאן מגיע עיטור עוז.

נועה

עריכה:

הוט מעיה, זריר קופעיה.

לחץ חברתי! לחץ חברתי! נראה לי שגם אני מסכמת.

נו, גם ככה צריך לשים משהו בבלוג, תיעודים תיעודים וזה.

קמתי לי בבוקר ביום ראשון, עשיתי כל מיני דברים שאנשים שקמים בבוקר עושים, בדקתי קצת מי חיפש אותי במהלך הלילה, ואז אבא שלי לקח אותי לשדה תעופה (יוווו אתם קלטתם מה אני כתבתי הרגע?! הכוונה לתחנת רכבת. לא רוצה למחוק, זה משעשע).

חיכיתי שם למלו ונגה ואז משום מקום הגיחה בתאל! נגה ומלו פילסו דרכן מהצד השני של התחנה לכיווננו דרך גרם מדרגות תת קרקעי נסתר (NOT) חיבוקים חיבוקים היי מלו חיבוקים הגיעה הרכבת עולים על הרכבת. (אני מאד תמציתית, ללא ספק) בנסיעה דיברנו על כל מיני דברים מוזרים, כמו על משחק ההיכרות הלא שיגרתי ששיחקה אחות של נגה, שירה (*שם, גיל, בלה בלה בלה עוד פרטים אלמנטריים* ואיזה חלק אתה הכי אוהב בפרה. שירה אמרה שהיא צמחונית, אז ביקשו ממנה לומר איזו גבינה היא הכי אוהבת.) טחנו סוכריות גומי (השקית היתה מלאה לגמרי בתחילת הנסיעה, נשבעת לכם, ונשארו בה בערך שלוש סוכריות כשהגענו לג'ויסטיק, אבל כל דבר בעתו.) באמצע הנסיעה גילינו שגם שושה, אחיה ולירנצ'יק שלא ראיתי שניייים נוכחים על אותה הרכבת, אבל לא היה לנו מקום להתיישב בו ככה שסתם שוטטנו לנו ברכבת והבהלנו את הבריות.

הגענו לעזריאלי, שמחה ודיצה (?) זה נשמע כמו שמות של פרחות מקריית גת. אניוויי... עלינו לנו לאיטנו במדרגות.. מידרגנו מידרגנו מידרגנו פוף! נכסנו לעזריאלי. עמד שם עדר של אנשים חמודים כגול סילבר השמנמן ומיקמיק הורדרדה (אני -בחיים- לא אכנס לנוקס, אם בא לך, תקני שם את הצבע בשבילי *לשון*) ולילו הלילואית (זאת תופעה, אין לי שם יותר טוב בשביל זה) שטנו לנו בנונשלנטיות אל הקולנוע, שם ישב לו החייל הכי כוסון בצה"ל (טוב חוץ מניצן *גבות*) - מר עידן המנעל וכובעו הכה מייקל ג'קסוני. חיבוקים לשחיפון. בכמה דקות הבאות הגיעו עד כל מיני טאזים ואשדים למיניהם (טאז הוא הילד הכי מייבש במזרח התיכון! אני כולי הו עומר באת בסוף יאי והוא כזה, טוב.)

עידן כנראה חיפש לתת לי סיבות להתלונן, אז הוא החליט שהולכים לטאוור רקורדס, רשת חנויות המוזיקה המוחרמת ביותר ברשימת נועה! כמובן שמחיתי קשות, אבל עידן לא הסכים לוותר לוויתי ככה שהוא ניסה לשכנעי בקוראו לטאוור רקורדס 'נועה רקורדס', וזה כמובן דבר משכנע למדי. בדרך לטאוור רקורדס הבנו שכולם עוקבים אחרי חוליית נועה אשד עידן, ככה שהחלטנו לעשות ניסוי ולראות אחרי כמה סיבובים בקומה העגולה של עזריאלי הם ישימו לב שהם בכלל לא מתקדמים לשום מקום. קהילת פנטזיה שוב הוכיחה רמת אינטליגנציה יוצאת דופן ושמה לב שאנחנו מוליכים אותה שולל במעגלים. אז באמת הלכנו לטאוור רקורדס והתפעמתי מכמויות הדיסקים שיש שם ושאני כל כך פאקינג הכי בעולם רוצה, ואין ברחובות (רחובות זה חורררר חור כל כך שחוררררר מי רוצה לגור שם?! .. אף אחד!) עידן גם החליט שהוא מצא את הספר האולטימטיבי בשביל לגרום לי למחות עוד יותר - הפאנק. אני מאד לא אוהבת פאנק ואני חושבת שזה זרם מטומטם, ככה שהתחלתי להפיק קולות בוז וגניחות עונג למראה הספר. אל תגידו לי כלום, לפחות אני כנה. יצאנו משם ולשמע קריאותי שלי וקריאותיו הנרגשות של אשד נענו לכיוון הג'ויסטיק. שיחקנו הוקי אויר, שהיה כנראה המשחק הכי מכור ביקום כולו, מושחתים נמאסתם. עידן ניצח את דרור בדמו של טקן חחחחחח. בשלב מסויים אריה הגיע והביא איתו עוגה. לתומי חשבתי שזה יהיה טעים, או לפחות, אכיל, ומסתבר שהיה מדובר בהונאה ענקית! אריה, אני מצטערת להודיעך, היית צריך לשים על הקופסה שלט, זהירות, פסולת רדיואקטיבית (A)

גררתי את אשד לצאת מהג'ויסטיק והתיישבנו על הרצפה. הרגל שלי התחילה להתעוות ואילה, חשפנית המפגש, ברשעותה החליטה שמותר לה להניח לי לספור מטמוניות בעודי מתעוותת בכאב (הו המלנכוליה). כולם יצאו החוצה, מצויידים בהמון אקדחי מים קטנים ומכוערים. הוחלט פה אחד לעלות לגג. צד אחד של הגג היה מלא ספיידרמנים, ולמרות מחאתו המתמשכת של אשד (חה חה חה) הלכנו לצד הפחות מתנפח של הגג. התנחלנו שם במין פגודת עץ כזאת, שם פצחו המוני אדם במלחמת מים סוערת (דרור בא ומשפריץ עלי, אני פוערת את פי במבט המום, הוא מכוון ויורה פנימה. צלף מיומן, מאתיים נקודות. או משהו) בקיצור מהגג כולם ירדו מאד רטובים בצעידה אל הגן המשולש. היה קטע ממש הזוי, בסוף הירידה במדרגות דיברתי על משהו, "... בלה בלה בלה וזה כזה ענק!" באומרי את הדברים הללו חלף על פנינו אחד האנשים הבאמת גדולים. פסיכדליה.

את שהותי בגן העברתי בין יריית מים על אנשים, לבין רביצה בשמש, לבין רביצה על אשד *גבות* אז, באו כל מיני רוסיות שמשום מה החליטו שבא להן להתרברב ביכולות האלכוהול המופלאות (והמופרכות, יש לציין) שלהן. נפלא. לה לה לה, אילה חושפת את ישבנה שוב ושוב, לה לה לה, דרור מציק לי שוב ושוב (ושוב ושוב ושוב), סילבר מציק לאנשים ונקודה מטפסת על עצים. אה, גם אריה טיפס על עצים, אבל הפעם לא היה טופי לזרוק עליו (מועהעהעה מפגש פורים 2007) ככה שפשוט ירו עליו באקדחי מים.

בשלב מסויים החלטנו להתפנות שוב לכיוון עזריאלי כי בטנו של המנעל החלה לצווח, כנראה. כולם התפזרו, חיפשו אוכל. אני קניתי פיצה בארץ ישראל! או משהו.. התנחלתי עם לירן ולידן (אוווו לירן ולידן איזה מאגניב זה) ליד הבורגראנץ' (אילה ומיטל אמרו לנו לחכות להן ליד המעליות, ומאז נעלמו עקבותיהן) ואז אשד בא אז הלכתי איתו לאן שכל השאר היו, ליד אוכל סיני. שתיתי לנימי חצי מהקולה שלו כפרעלי, טעמתי משהו לא טעים מהצלחת של סילבר, ואז, אחרי שכולם שמנו ושבעו ושמחו וכו', התחלנו להתפנות לכיוון התחבורות למיניהן, שבועות וזה, הכל נגמר מוקדם. חיבוקים חיבוקים עובדיה יוסף חיבוקים התניית אהבים חיבוקים חיבוקים ביי.

ירדנו, הרחובותיות המגניבות, אל הרכבת ביחד עם הצפוניים, אמרנו להם שלום ואז עטנו על הרציף שלנו שדרכו חולפות הרכבות שנוסעות דרומה. ברכבת ניהלנו ועידה מרתקת, ושם הגינו את הרעיון לאשכול "איך נתעלל ברך הנולד", גאונות שכמותנו. נגה התמרמרה, ואמרה שזה נורא מוזר לה לחזור ממפגש כשיש אור מחוץ לחלון של הרכבת. היא כנראה חשה לא מסופקת *גבות* ירדנו מהרכבת, נפרדנו מנגה וכרמל, ואז אבא שלי הקפיץ אותי ואת בתאל הביתה.

קיצר, היה כעעעעעעעיף.

*עריכה*

פוסט על הטיול - בדרך.

נועה

היה חרא. אחד המאכזבים באמת.

אני באמת לא מבינה איך לעידן יש כוחות נפש כדי לסבול חלק מכם. מרימים כזאת הפקה וקורעים את התחת, אתם באים לפה, יושבים על העפר שאני ניקיתי, אוכלים בשר מהמנגל שלי, מרכיבים מדורה מהעצים שאני סחבתי ומדליקים אותה עם גפרורים שאני הבאתי, ואז עוד מרשים לעצמכם להתלונן ולהעכיר כל כך את האווירה.

אני חוזרת למדורה בשתיים בלילה כי אמא הכריחה אותי. אני יושבת שם ליד האש ופשוט בוכה כמו מטומטמת.

אני באמת לא יודעת איך להרגיש, אבל נכון לעכשיו זה עומד על אכזבה קשה במיוחד.

ואף אחד מכם, אף אחד, שידע להרים את הקול אתמול בלילה יפה מאד ולהגיד "אין התנהלות! התנהלות כושלת! אין שירותים!" אף אחד מכם לא התנצל. כשעומר עמד מול עידן באמצע כולם וצעק עליו בכזאת בהמיות וגסות רוח שאין שירותים בקומזיץ, אוי אוי אוי, אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. עידן כמעט התפוצץ שם.

מאיפה עידן אמור להביא שירותים לקומזיץ?! אתם שמעתם מה אתם שואלים?! אני חושבת שזו החלטה לגיטימית שלי לא לתת לאנשים לטייל בבית שלי כל הלילה כדי להשתין, אבל אני לא צריכה לספק לכם חלופות! ואם זה היה מתקיים כמו שתוכנן, בחוף ניצנים? שם היו לכם שירותים?!

יש כמה בהמות בקהילה הזאת

אנשים כפויי טובה

עם גישה מהתחת

שלא נקפו אצבע בכל הדבר הזה

מרשים לעצמם עוד לצעוק כל כך חזק, לצעוק חזק את הכלום שיש להם להגיד.

ואני שקרעתי את התחת בשביל זה כל השבוע

אני זאת

שצריכה לשבת בשתיים בלילה ולבכות.

נ.

מדורת פנטזיה מתקרבת.

עוד שלושה ימים

עוד יומיים

מחר הולי פאק!

היום

עדיין

ורק מבאס אותי שדניאל הסכסי לא מביא את עצמו. זה מה שקורה כשמקבלים 64 בפיזיקה, בנאדם.

כינויים למכביר! (אני רואה יותר מדי טלוויזיה.) - נועה ל. כוסונית על בטעם חרדל מקום 21 במצעד השמנמנים הלוהטים!

נועה, בטלנית, רחובות. <:

לאחר האנקדוטה השימושית הזאת, נפנה לנושאים המרכזיים.

הדברים דלילי המלל שקרו בחופש הזה:

- קניתי פסנתר. <<:

- קניתי ארבעה דיסקים חדשים! ולהלן הרשימה. 1. Erykah Badu - New Amerykah Pt. 1 4rth World War

                                                              2. Lilly Allen - Alright Still

                                                              3. Band Of Horses - Everything All The Time

                                                              4. Gorillaz -  Gorillaz כמה מפתיע.

- יש לי מנצ'קין חדש! D: הוא מצוייד בשם המגניב ביותר The good, The bad and the Munchkin תגידו שזה לא השם הכי מגניב למנצ'קין וויילד ווסט שאפשר למצוא.

- יש לי ג'ירפה! בצבע כחול! (ביום שלישי חיפשנו מקלט מדיני. נסענו לאיקאה.)

- יש לי שלושה סטיקרים חדשים של סטארבייס 972!!!!!!!!111אחדאחד

הדברים מרובי המלל שקרו בחופש הזה:

נתחיל ממשהו טוב, ע ו ל מ ו ת

(לכל הפנטזיונרים שמשוטטים כאן, זה מתפקד על תקן סיכומפגש. החפירה כאן תתקבל בברכה... נגיד. בפורום? לא חושבת <:)

קמתי בבוקר וצילצלתי לבתאל. היינו אמורות לקחת רכבת בתשע ומשה, זה לא עקרוני. בסופו של דבר באופן תאורי החלפני איזה ארבע רכבות, ובסוף לקחנו את זאת של עשר וחצי. כל הכבוד בת אל *מחיאות כפיים* לקחתי את עצמי לתחנת רכבת וחיכיתי לבתאל על הרציף. בת אל הגיעה שניה לפני שהדלת של הרכבת נסגרה. פיו! היא הראתה לי דברים משעשעים מהכרך השמן של הדברים מהפורום שלה בהיידפארק שהיא רצתה לצלם ובגלל זה דחתה את הנסיעה כל כך הרבה, אליהו כותב משעשע. בכל מקרה, בשעה טובה ומוצלחת הגענו לתחנה הכי דוחה של תל אביב - טה טה טה טאם - ההגנה! כל פנטזיה היו אמורים להיפגש בעשר בתחנה, אבל כנראה שזה לא עבד כי במפגשים שעידן לא מגיע אליהם הארגון הוא מינימלי ולא משהו. בקיצור, אני ובתאל יצאנו מהתחנה והתחלנו לשוטט בשכונה התקווה. עכשיו, כל הדרך עד בית בארבור אני כזה, "בת אל, למה אנחנו כאן? בת אל, למה אנחנו לא שואלות אף אחד? בת אל, את בטוחה שזה הכיוון? בת אל, איכסה איכסה איכסה" וכיוצא באלה. כל הכבוד לבת אל שהצליחה לסבול אותי *עוד מחיאות כפיים*

עייפות ומיוזעות הגענו לבית בארבור. בקהילה ציין העידן מרחק מזערי בין בית בארבור לתחנת רכבת (קילומטר וחצי) עלק קילומטר וחצי! צריך לעשות לעידן לינץ' רק בגלל זה! קליומטר וחצי זה אולי שמינית ממה שהלכנו! טוב, בדרך כלל על מרחקים אני לא מתלוננת, אבל על גמיעת מרחקים כאלה באמצע שכונת התקווה, זה כסר סיפור אחר.

היתה התנחלות פוטריסטית ליד הכניסה. אלינה זיהמה את האוויר וטיגנה לעצמה את הריאות עם מרלבורו שזה לייק הדבר עם הריח הכי דוחה בעולם. היי לה היי ונתתי לנטע חיבוק והמשכתי פנימה. עליתי במדרגות וחלפתי על פניה של נינוש (שנזפה בי על כך, סליחה סליחה נינוש) בלי לשים אליה לב. ואז, ירדה אלוהים במדרגות! זו היתה דפנה! D: דפנה אמרה שיש אנשים בשמירת חפצים. טוב, הלכנו לשמירת חפצים. היתה שם התנחלות פנטזיונרית כשרה למהדרין שכללה את פוסטמה עם השיער הורדרד לרגל החג, מיטי, נייייייב'ס (!) שהפך לפינת ליטוף אחרי התספורת שלו, סילברון שאכל משהו דוחה עם אורז בפנים (העיקר שזה כשר לפס.), ליהיא, מיקמיק ורוני כפרעליה עם שרוך הבמבה על התיק שלה. חיבוקים חיבוקים. בשלב מסויים היה לי משעמם בשמירת חפצים, אז יצאתי החוצה, ובדרך סחבתי איתי גם את רוני. ואז באו היפים והאמיצים - ברטי סימונה ודניאל! ברטי הזה כל פעם מחליט שהוא רוצה לעשות עלצמו קילה ומחליט לנפנף אותי אנה ואנה כל פעם שהוא נותן לי חיבוק. זה ממש מלחיץ.

אני, ברטי, סימונה ורוני הלכנו לשחק בקתולו הכוסון שסילבר קנה באייקון. דניאל הצטרף גם ותפס את תפקיד רוח הקודש. ברטי הוא תחמן על. הוא מורח את המשחק שעעעעוווות, וככה גורם לכולם לפרוש, וככה גורם לעצמו לנצח. עלי זה עבד. פרשתי ולהכתי להסתובב איפשהו. קניתי את המנצ'קין, וחזרתי לשמירת חפצים. הצוות גירש אותנו, אז ההתנחלות עברה ליד החלון הגדול של הבניין הראשי. ברטי ורוני ניגנו, ואני התיישבתי לתומי כדי לחקור את המנצ'קין החדש שלי. התיישבתי על מסטיק. הדבר הנאלח והלא ידודותי השאיר את חותמו על הג'ינס האהוב שלי, הבהיר, של ליווי'ס. טוב נו, יש לי מזכרת מעולמות :) נכנסתי פנימה לשחק קצת עם בחורים של סטיב ג'קסון. ישבנ שם על הרצפה, ליד הבריה. דניאל הזה, כל פעם נכנס לשתות. עכשיו, הברזיה בבית בארבור היא דבר משעשע. אתה לוחץ על הכפתור וזה משפיץ עליך מים. וכל פעם דניאל נכנס ועושה פרצוף של, "אני יודע שזה בדרך. אני יודע שזה מתקרב. אני יודע.. שיט! זה השפריץ עלי!" הוא כזה דביל. <:

כשהייתי בדרגה שבע קראו לי לצאת החוצה. לא ברור למה, אבל צייתתי להוראה המפורשת ויצאתי החוצה. ניסו ללמד אותי (שוב) לשחק פרודו. המשחק הכי מפגר EVER. לא הצלחתי להבין את זה, למרות שזה מטופש. בשלב מסויים הפוסטמה הכריזה שמשחקים משחק. הורו עלינו להתחלק לצוותים של חמישה אנשים. הייתי בצוות עם סילבר, דניאל, סימונה ו.. וו.. לא זוכרת :| לא חשוב. זה היה משחק חפש את המטמון. היו מפוזרים רמזים במתחם והיינו צריכים למצוא אותם וללכת אחריהם על הפרס וזה. היינו הצוות המוביל, אבל ברטי התחמן הזה, הם הגיעו למקום של הפרס  ועשו את הדבר האחרום, למרות שהיו חסרים להם איזה עשרה רמזים. רמאות או לא רמאות?

טוב נו, ממילא הפרס לא היה כל כך שווה. סיכות. נפלא.

אחרי המשחק הלכנו לקנות ארטיקים וזה. איכ, זאת השכונה הכי דוחה שיש. בכניסה למכולת ישבו שלושה אנשים ושתו וודקה באמצע  הצהרים, ואחד ישב ותחב את מזרקו בנונשלנטיות היישר לתוך הוריד הכוסון על הטעם חרדל שלו. נכון מלבב? ללא ספק. חזרנו למתחם בחזרה, ואז ההתנחלות עברה פנימהץ התיישבנו בקומה השלישית, חקרתי את האייפוד של דפנה (ששומעת טורי איימוס בגלל החתימה שלי במסן) שירי מפגשים, עוד קצת מנצ'קין, גיטרות זמירות שירי מקהלת שושה וחפירות למיטל המגניבה וזה. לאחר שעה וחצי של התנהלות בטלה זו רובנו הלכנו להרצאה של עינת.

ההרצאה היתה ממש מעניינת,למרות שלא הסכמתי עם חלק רציני במיוחד ממה שנאמר שם. רבי צ'יף העיר הערה מאד משעשעת. אני ונאור הגענו למקנה שיש להקפיץ באופן מיידי ובהול את אשכול התחתונים של ניצן (כל הכבוד טיריון, אני מסיר בפניך את התחתונים. חחחחחחח) זה לא קרה. אני אעשה את זה אחרי שאניא עלה את הפוסט. אחרי ההרצאה ליוויתי את האנשים התחילו להתפנות אקא דניאל וסימונה וכיוב'. השמש התחילה לשקוע.

רציתי לחזור לתחנת הרכבת לפני שיחשיך, כי הגעתי למסקנה הנאורה והריאלית משהו שזו לא שכונה מוצלחת במיוחד להסתובב בה כשחשוך. נכון? בטח נכון. לא בת אל ולא אינג'ל ולא צ'יף. אף אחד לא רצה לחזור איתי. התחלתי ממש להלחיץ, כי לא ממש רציתי לעשות ברגל את כל הדרך בין בית בארבור לרכבת, ועוד בחושך. עושים פניה אחת לא נכונה וסופך מר. או משהו. כל החיים שלי, פיצ'ז אנד קרים. מה לי ולשכונת התקווה?

בסוף לקחתי מונית עם פוטריסטית אחת שלא הכרתי אפילו (פוטריסטים, אחרי הכל, זו מילה גסה במיוחד.) נהג המונית אל בדיוק תרם להרגשה הנפלאה שלי ולמצב רוחי המרומם באותה סיטואציה, הותחיל לספר לי על כל אותם המקרים שבהם כיוונו לו אקדחים לרקה וסכיני לצוואר, וסיפר על העובדה שהוא לא מעלה כל אחד כן, סרסורים זונות נרקומנים מזרקים מתגלגלים על המדרכה עובדים זרים וכו' וכו' וכו' שמעון וכו'. הגעתי לתחנת הרכבת לבד. התקשתי לאמא שלי, והיא אמרה לי לקחתא ת הרכבת הראשונה שתגיע, אל משנה עם מי אני. היא לא כעסה, בדרך כלל היא ממש מתרגזת כשאני נמצאת לבד, ולכן היא לא הסכימה שאני אסע לתל אביב לגמרי בלי אף אחד. ממש הערכתי אותה על זה.

הרכבת שלי אחרה בעשרים דקות, והגיעה בשמונה וחצי במקום בשמונה ועשרה. כל הדרך ישבתי מכווצת. ממש נלחצתי. יש מקום כזה בתחנה שמחבר אותה לתחנה המרכזית, ויושבים שם המון הומלסים. מלחיץ במיוחד, לפחות אותי. אני לא כל כך אוהבת דברים כאלה. בכמ"ק, ישבתיברכבת ליד אישה שנעס הבחזרה לכפר חב"ד.

מהרכבת ירדתי מצויידת בספר על שמירת נגיעה, גאד.

אמא באה לאסוף אותי והלכנו לאכול נודלס מאד כשרים <: היה כיף וטעים ופרודקטיבי. פנטזיונרים - אתם חיי. <:

אני מורחתא ת כתיבת הפוסט הזה כבר המון זמן, לכן אני פשוט אעלה אותו כעת ולא אפרט עוד. את השאר אכתוב בהזדמנות אחרת.

נועה הפריכה