קוראי הבלוג הקבועים שיבדלו לחיים ארוכים, בטח זוכרים שדיברתי עלא יזה התקף חשק מיוחל לחזרה לכתוב שדיברתי עליו לפני איזה חודשיים. אז הנה הוא בא. הנה הנה, ממש עכשיו, זה מין בוסט נחמד כזה של רצון ואנרגיה אחרי פוסט שבאמת מוצא חן בעיני. את הקודם הגיתי תוך כדי המקלחת שלי אתמול. אני מניחה שבן זוגי שודאי קרא את זה הרגיש משהו דומה למה שמרגיש מרק נמס. אני בכל אופן הייתי מרגישה ככה.

I shall be back. Sooner than you ever imagined!

יוצא שלא כתבתי כבר איזה חודש. כשמתקשרים אלי ושואלים מה שלומי אני עונה ששלומי די שיטי. זה די מעביר את הפואנטה. לכרם יש דלקת גרון אני חושששת שעכשיו גם אני בתקופת דגירה. הו, הסכנות שבהחלפת מיקרובים, פתאום להתנשק נראה נורא מגעיל.

בקרוב הכל מתחיל. הכל הכל מתחיל. כל הקורסים כל הבחינות כל הפרוגרסיה האמיתי, ואני מרגישה כאילו אני קצת הולכת לאיבוד ומתה מעייפות. זה באופן כללי מה שיש לי לומר. אולי בקרוב אני אתקף איזה חשק עז ואחזור לכתוב. אני מניחה שזה יקרה, זה תמיד קורה.

מצחיק שאני לא בשיאי עם הבלוג הזה, בדיוק כשהוא חוגג שנתיים. מה אתם אומרים? חתיכת ארכיון טיפחתי לי. לא יודעת, לי זה עושה נחמד לדעת.

איפה הייתי לפני שנה?

עריכה:

הייתי אז מאוהבת נורא בדניאל גלר. זה היה ממש אחרי ותוך כדי הניתוק המאד קומוניקטיבי שלנו. מצחיק. רימרקאבל טיימס, חבל שלאו דווקא לטובה. זו היתה שנה של התבגרות מאד מואצת. אני רואה את עצמי עומדת שם, אבל אני לא רואה את עצמי של שם עומדת בוך עצמי. רצף אבולוציוני כזה. רק אתם יכולים לומר אם השתפרתי.

נועה, שנתיים פה

מכירים את הדברים האלה שאתם נאחזים בהם בציפורניים למרות שהסיכויים להצלחה שווים לסיכויים להתאכזב?

אכלתי כל כך הרבה חרא בין יולי לתחילת ספטמבר. אכלתי והתפלשתי והקאתי את הנשמה עם הכל ועל כולם

וזה היה שווה את הכל.

הקשר הזה עכשיו זה כנראה הדבר הכי מתגמל שיש. ברור שזה לא מרפא את הצלקות ולא מאחה את העצם, בינתיים, אני מניחה, אבל יש כאן משהו מדהים באמת.

לא מזמן היה לנו דיון על פרק הזמן שבו אנחנו ביחד. התאריך המקורי שנו הוא העשרים ואחד בינואר, בפועל, עשרים ושמונה בדצמבר. חצי שנה ביחד עד הפרידה. שלושה חודשים לבד. שבעה עשר בסטמבר, בחזרה. אז מה התאריך שלנו באמת? כמה זמן אנחנו ביחד? הוא אמר שזה עניין של תחושה. האהבה הזאת היא דבר ישן. למרות שאמרתי לעצמי שאני לא אתחיל מהנקודה שבה ירדתי בפעם הקודמת, זה פשוט לא יכול אחרת. אני מכירה כל דבר בו, יודעת בדיוק מה הוא הולך להגיד ומתי, עם כל ה"אין לדעת", ה"אמת" וה"תהיי לי בריאה" שלו. אני שקעים לכל קמריו, מילים כדורבנים ממש. זו אהבה בת תשעה חודשים. ואני טיפוס סלחן, באמת באמת.

ימים כמו שהיה לנו אתמול הם תענוגות ששמורים לטובים ביותר. כנראה שעבדנו קשה מספיק בשביל להגיע לזה. לשכב במיטה ולגרד אחד לשני את הגב ולשחק באייסי טאוור ובפלייסטיישן ולדבר על הכל ולא לומר מילה וכל זה, השגרתיות של כל זה, היא בעיני מהות הרומנטיקה. ולשבת לאכול צהריים עם כל המשפחה שלי פלוס סבתא ולהתעקש להחזיר במקומי את הכלים למטבח ולראות אותי מקבלת את הדחף הזה של ללפף את המרפק שלי מסביב לצוואר שלו ולדפוק לו את הבוסה הדודתית הקולנית הזו שלי על הלחי המגולחת הרכה הזאת. ולקחת אותו לחלקת הדשא שלי בשכונה הזאת ולשכב שם לידו ולקוות, אפילו לא בעומק הלב, אלא בגלוי לגמרי, לקוות שאחד ממכרי יעבור במקרה לידנו ויראה איך הגוף הזה שנקרא בעברית צחה 'אנחנו' זורח באור יקרות סופר פואטי.

ואז, בנוסף להכל, ולראות סטטוס בפייסבוק שמציין את המובן מאליו -  שזה היה יום מושלם לגמרי, בצירוף לב קטן ופקאצי אפילו יותר מהבגדים שקניתי לכבוד החתונה שאותה אפקוד בשבוע הבא.

זאת אהבה. זאת אהבה, בחיי.

ואם ניכנס, ולא ניכנס, כן? לרבדים יותר עמוקים של הקשר הזה, אני אוכל לומר שאני מעריצה את הבנאדם הזה על כמה דבירם שהוא עשה בזמן האחרון עם החיים שלו, ועל דברים שהוא יודע ועל ההתנהלות שלו בדברים מסויימים ושלוש נקודות ושלוש נקודות שלוש נקודות... זה לא כל כך משנה, נכון? כי מה זה אם לא מכב אהבה בגוף שלישי.

אני אוהבת אותו.

נועה

אבל למה, חתיכת ישראבלוג מגעיל, למה לשקר לי

אין לו לינק אלי. אין לו לינק ואין לו קשר אלי. אין אין אין

ובחיי שכל מה שאני רוצה עכשיו זה שירחמו עלי.

אני רוצה שמישהו יקח ויתן מקום ויערסל וישלים וינקה וימחה את כל הבכי

בלי שום צורך ובלי מקום להשוואה ובלי שאלה של "מתי תלך ואם".

אני קוראת את ורוניקה מחליטה למות בשביל הבוקרפורט המזורגג הזה שנכנס לי באמצע החטא ועונשו, וזה משרה עלי אווירה דכאונית אפילו יותר. ממש בתחילת הספר, או יותר נכון, ספרון, עוד חצי שעה בערך אני כבר אסיים אותו והתחלתי שלשום; זה לקח יותר משציפיתי, מהסיבות שלהלן. הוא מדכדך אותי נורא. ממש בתחילת הספר מפורטות הסיבות של האישה הלגמרי רגילה הזו לרצות למות. היא חיה בלופ. בדיוק כמו כולם. בדיוק כמוני. וללופים אין טעם.

אז מה באמת, חברים, הטעם לחיות?

and you can see no reason cause there are no reasons.

נ'

יודעים מה קורה ב-26?

שלומי שבן מספר סיפורים באוזן.

יודעים מי לא תהיה שם?

אני.

אני יושבת בבית כנסת ומתפללת. אני מסתכלת לחלונות המשולשים של בית הכנסת הלא מרשים, חושבת ומלקה את עצמי. חושבת עליו, ומלקה, ומלקה שוב. המצב הזה קשה מנשוא. אפילו לבית הכנסת הוא נכנס לי.

החיים חוזרים למסלולם. ואני שוב לבד.

אנימל קולקטיב שרים בטראק האחרון של האלבום היחסית חדש שלהם Support your brother בצורה רפטטיבית כמה וכמה פעמים. עד לפני כמה ימים הייתי בטוחה שהם שרים ספונג'בוב בקטע הזה.

ד"א, לכל חובבי רשימת הלינקים המפורסמת

היא עודכנה!

אז מה היה לנו בזמן האחרון, ממש בקצרה:

שני דייטים סבירים. נשיקות חטופות ופחות חטופות. לבחור יש גבה מחוררת ושלילי בספרות. "כן, אולי אפילו יוציאו לי פרופיל קרבי... אני פרופיל 21 גאה." - "הנון קונפורמיזם הזה הוא מאד טינאייג'רי" - "שתקי זונה" והוא עף לעזאזל. ועכשיו הוא מסמס ומתקשר ומסמס ומסמס ואומר שהוא לא קלט עד כמה אני משמעותית עד עכשיו ושעצוב לו והוא מתגעגע. מצידי שיתפוצץ. הרמקולים שלי שבקו חיים, אז אני שומעת את תאטרון רוסי כבר בפעם השלישית בנגן הקטן והמסולקן שלי. יש הרבה אהבה, יש הרבה. לתאטרון רוסי יש הרבה משמעות עכשיו. סופי שלי המתוקה מתקשרת באמצע שיעור מתמטיקה והפלפון אף פעם לא על שקט. היא כותבת לי במחברת מושקעת שעמלתי עליה כמה שעות טובות את חוויותיה מהצבא. היא יצאה שו"ש בסופ"ש האחרון ובאתי לישון אצלה. הקראתי לה את המכתב והיא דמעה. נרדמנו מול שבוע סוף, מה שרק מעיד על היות הדבר הזה ירוד במיוחד. נגמר מחוברות ועצוב לי. ולא היה לי טוב כשהיית איתי, את רחוקה מלהיות קצת שקט בשבילי; בפעם החמישית. אני כועס, ומקווה שתיכשלי. אמן תישארי לבד לנצח.

אבל יש אהבה. יש. יש מישהו שאייב גאט מיי איי און, אבל זה עוד מוקדם מכדי לדבר. נדב יכול לקפוץ. שישקול מילים או שישקול שיניים. ערק ופסנתר. יש לי דחף היסטרי לעשות ספורט והחוגים שלי מתחילים אחרי החגים. אני שונאת את אחרי החגים. המדריכים החדשים שלי מבוהלים ואני מבוהלת אפילו יותר, בעיקר מעצם העובדה שהם גדולים בפחות משנה מהבחור שגילגלתי החוצה מהחיים שלי לפני חודשיים וחצי. לפחות ההתקדמות מאז היא מהירה והחיים חוזרים לעצמם. בסך הכל הכל פשוט בסדר. הדברים פשוטים ובהירים, והכל עובד ופועם ושום חלקים לא נושרים מאחור. 23:23. מעניין מי חושב עלי הלילה

מצב הרוח הוא מהורהר משהו בעיקר בגלל שילדה מהשכבה שלי החליטה שהיא נושרת מהחלון ומשיבה נשמתה לבורא. כמה שהחיים מוזרים. מה שבאמת מכעיס אותי היא חרושת השמועות שרצה עכשיו בפייסבוק ובסביבותיו, אף אחד לא טומן ידו בצלחת (יודעים למה דווקא אומרים שמישהו לא טומן ידו בצלחת כשמתכוונים לכך שהוא מתערב? הביטוי מדמה סיטואציה בבית מדרש; בתוך החדר אוכלים, ומחוץ לחדר מתרחשת קטטה. מי שלא מתערב נמנה על האוכלים. אני מניחה שהרבה אנשים יודעים את זה, אבל בשבילי זו היתה תגלית קטנה) וכל אחד מציע את חוות דעתו על מה קרה ואיך קרה ומתי ומה קרה תוך כדי קפצה או נפלה? היא דיברה עם חבר שלה בטלפון תוך כדי? זה מגעיל אותי ובחרתי שלא להאמין לשום דבר מאלה. זה רק מעיד על היות רחובות עיירה קטנה ומשועממת. החיטוט האובססיבי הזה בחיים או במוות, לצורך העניין, של אחרים שלא החלפת איתם מילה בחיי ותאום הם הופכים להיות החברים הכי טובים שלך, הצביעות המשוועת הזאת עולה לי על העצבים ואני דוחה את כל הסיפור בשאט נפש. מי שהיה כלום בחייו יהיה סלב במותו, מה אתם אומרים. יהי זכרה ברוך, לא הכרתי אותה, כמו כולכם. אבל יהי, יהי.

שיהיה לכולנו לילה נפלא.

אני שמחה שזו לפחות לא אני

נועה

עריכה

הלכת לצבא. את לא יכולה לצפות שהחיים שלי יעצרו. את לא יכולה להתקשר באמצע שיעור ואת לא יכולה להתקשר בשש וחצי באקינג בוקר. אני לא עובדת אצלך, לעזאזל. את לא יכולה לצפות שאני אשב בהולד בשבילך כל החיים.

שימו לב שמדובר בפוסט השלישי שלי ביממה האחרונה. אני בהייפ מטורף והיסטרי. אני כותבת כרגע מבית שבו אני משמרטפת כבר משש אחה"צ ונשארו לי עוד כמה שעות טובות. עבודה? יש! עבודה רבה (מי ליד הפסנתר? הפנתר! מי יוצא בריקודים? הגורים החמודים! א-בא פיל! א-בא פיל או-טו-מו-ביל!) והאמת היא שאני מגלגלת די הרבה כסף. יש כאן מקלדת לוג'יקט מדהימה ונוחה עד לאין שיעור, אני מוכרחה להשיג לי אחת כזאת. האמא בבית כותבת פוסט דוקטורט במדעי המחשב ועל כן היא עובדת מהבית. היא הסבה את הממ"ד לחדר עבודה גדול ויש כאן על אחד המדפים ספר שנקרא Let Us Paint Nudity. מלבב.

ביום שישי בהתקף אימפולס פטישיסטי ביותר קפץ עלי חשק עז לקנות פאזל. בקניון ברחובות יש חנות שלמה שמוכרת רק פאזלים מכל הסוגים והמינים, אז הדרתי את עצמי לשם ורכשתי פאזל בן אלף חתיכות עם כבשים מוזיקליות. כל כבשה מייצגת בו סגנון מוזיקלי אחר; יש כבשה קלטית עם חמת חלילים, יש כבשת פולק עם אקורדיאון, יש כבשת פאנק עם מוהוק, כבשת פופ עם תספורת קסדה וגיטרה המעוצבת ככינור, מחווה מובהקת לביטלס (מג-ניב!) וכבשת רוקנרול עם בלורית שרמנטית וגיטרה המטה לכיוונה את מוט המיקרופון, מחווה אלביס פרסלית. אה, ויש כבשת סלסה משעשעת עם מרקס. הפאזל קשה לאללה כפי שכבר סיפרתי לחלק מקוראי הבלוג הנאמנים, מאחר ויש המון רקע כחול אחיד לפאזל הזה, ויש בסך הכל שלושה סוגי כבשים שמופיעים בפאזל רק פעם אחת. מרבית הכבשים מופיעות פעמיים שלוש ברחבי הפאזל, מה שמקשה פי אלף את מלאכת ההרכבה. על מנת להקל על המיון תלשתי כריכות קרטון ממחברות ישנות וגזרתי קופסאות קטנות על מנת לארגן את חלקי הכבשים השונות והמשונות. עד כה ההרכבה מתקדמת יפה, עבודת נמלים סיזיפית, אבל נו, זה הקטע של פאזלים. ככה או ככה, מאז ומעולם הייתי בנאדם סבלני.

האמת היא שעכשיו אני מרגישה כאילו אני מסוגלת להמשיך הלאה.

שוב, בהתקף אימפולסיבי בלתי נסבל, שלחתי הודעה לכרם. סופי תהרגי אותי, אני חלשת אופי. שאלתי אם הוא עדיין אוהב אותי והוא השיב בחיוב. כתבתי שאני מתגעגעת, והתנצלתי על כך. הוא כתב שהוא רוצה להמשיך הלאה. כתבתי לו שהוא שקרן, ובזאת נגמר הסיפור.

כאן זה נסגר. זה אף פעם לא הרגיש כל כך סופי. השורה האחרונה נחתמה, וזה הכל. I'm willing, I'm ready to start fresh.

המאת היא שאני גם לא מתגעגעת אליו כל כך. אני באמת אימפולסיבית מאד... ככל שיותר אמיתות חיים מתרסקות לי מול העיניים זה עושה רושם כאילו אני מכירה את עצמי רק יותר ויותר טוב. החיים הם דייט ארוך עם עצמי. חזרתי לחפש בחורים. אני לא דוגלת גדולה בתורת הזן. דברים לא באים מעצמם. במידה ואתייגע אמצא, אני מניחה, במוקדם או במאוחר. עד אז אני שוגה בהזיות, עושה כסף ומרכיבה פאזלים. אני חושבת שמצבי באמת לא רע.

העפתי שוב מבט מסביב לחדר, יש כאן ליד המחשב תמונות וציורים של הבנים הקטנים והמקסימים של המשפחה הזאת. ילדים טובים ונחמדים ומנומסים עם עיניים גדולות וטובות וחיוך לבן לבן לבן. תלוי כאן ציור שהוא בעצם דף לבן, תעשייתי כזה, מאלה שבאים בגליל ענק, עם שוליים מחוררים שאפשר לתלוש, מכירים את אלה? דף כזה עם קשקוש גואש, גיבוב של אדום, סגול כחול וירוק לימון כזה. למטה האמא החרוצה הוסיפה כיתוב - "דרקון שהתחשמל". איזה חמודים.

ד"א בנוגע לפרחים בעליית הגג - הא לכם הצהרה

מעבר לזה שהספר עוסק בנושא מחריד כגילוי עריות, הוא פשוט גרוע ותו לא. לוליטה עסק בסוגיה מינית פחות איומה מהנושא של פרחים בעליית הגג, בעיני לפחות, אבל ללוליטה לפחות היה קו עלילה רציף ואחיד שנבנה בקצב ריאלי. נראה לכם סביר שילדים שכל היום גוזרים פרחים מנייר פתאום יחליטו שבא להם להתפשט ולהישכב מול החלון? או שיש לי בעיות בהבנת הנקרא, או שזה פשוט ספר מסריח. זה הכל. כמובן שזה לא ימנע ממני מלסיים לקרוא אותו, אבל רק שתדעו. זה כמו הרומן שלי עם דה הילז, מורבידי וממכר.

a tout a l'heure

נועה

You gotta learn to live, and live and learn. You gotta learn to give and wait to your turn, I'm only concerned...

אז זהו, עכשיו זה נגמר סופית. אני מרגישה בסדר. היינו צריכים את הארבעה ימים האלה כדי לראות שאנחנו באמת לא מעגלים פינות ורואים שלא השארנו שום קצוות חוטים שהיה ניתן למשוך בהם עוד קצת. מערכת היחסים מתה, הכתובת היתה על הקיר. עם הפרידה המאד ברוטאלית הזאת שהיום מלא לה שבוע בדיוק, קורסים כל הגשרים שגישרו בין הפסגות הירוקות והמיוערות, ומנעו נפילה אל פי התהום. אני מרגישה כל כך פואטית! אבל כן, מדובר באמת בתהומות, בפערים עצומים שהיו בינינו שאני לא הייתי מוכנה להתפשר עליהם. זה לא כאילו מדובר בחורים שלא הייתי מודעת אליהם כל הזמן. היית מודעת אליהם והתעלמתי. יש שלושה שלבים במערכת היחסים. בשלב הראשון רואים רק את מה שטוב, בשש השני רואים רק את מה שרע, ובשלב השלישי, רואים את הטוב בצד הרע, רואים תמונה אחת שלמה. אנחנו, כנראה, נשברנו בשלב השני. אפשר לתת לפירוק הזה אלף סיבות. יכול להיות שבהתחשב בתנאים, הגיל, המרחק, השלב שנמצאים בו בחיים, זה היה מוכרח לקרות. אבל לא, זה לא היה מוכרח לקרות. יכול להיות שזו מערכת יחסים שהיתה בנויה רק לסוג אחד של זמן, לתקופה אחת מסויימת. אני באמת לא יודעת. אבל אין טעם לבכות על חלב שנשפך, נכון?

אפשר לראות מה בסך הכל למדתי מזה, לשלילה ולחיוב. עכשיו הצרכים שלי ברורים מכל וכל. אני צריכה חום וכבוד. מצד שני, אני צריכה שהפרטנר שלי יהווה, עד כמה שזה נוראי לומר, אתגר אינטלקטואלי, שאני אוכל להעריך אותו ולהתעניין בו ובמה שהוא אומר. אני צריכה שתהיה לו נכונות לדבר. לשלילה אני יכולה לומר שאני לא יכולה לשלול אנשים ושאני לא יכולה להתיימר לשנות אותם, עד כמה שהתפיסה הזו היתה מעוותת בעיני. קורה גם לכם לפעמים שאתם תופסים משהו כלא נכון, ואז הולכים ומבלי משים עושים אותו בעצמכם?

רק חבל לי שהוא נתן לי לתת אמון בהבטחות הכוזבות שלו מתחילת השבוע. או שמא, אולי בתחילת השבוע, כשהוא הגיע אלי כדי לבקש אותי בחזרה, אחרי שזרק אותי בטלפון כאחרונת הביצ'ז, הוא התכוון לקיים אותן ובסוף השבוע כבר הבין שהוא לא מסוגל, לא רוצה, לא יכול, יו ניים איט, לקיים אותן. לא רציתי להאמין שהוא לא יכול להתאמץ על הקשר הזה. הדרישה היחידה שלי היתה שזה יהיה אחרת. אני לא מוכנה לחזור לקשר בשביל להיות אומללה, והוא לא יכול היה להתמודד עם הדרישות שלי, שעכשיו היתה להן, בלי צל של ספק, לגיטימציה לקום. אני לא חושבת שהוא לא יכול, אני חושבת שהוא לא רוצה. אולי זה הקטע שלו, אולי הוא אישיות חלשה. הוותרנות הזאת, הבהלה מהדיבורים לפני שמגיעים למעשים בכלל, והקיבוע הזה בתוך מסגרת של דברים שאני כן ודברים שאני לא; אני לא יכולה להבין את זה. הוא אמר לי, אני לא דברן, אני לא וכחן, אני לא מתעניין ולא אכפת לי. וזה לא נכון. היו לנו כמה וכמה שיחות נפלאות שבהן צעקנו אחד על השני על עניינים שרחוקים מאיתנו שנות אור, כמו נגיד אותה שיחה על קפיטליזם שבה הלכתי בעצבנות והקפתי את הלובי של הבניין שלי חסרת מנוחה. זה לא שהוא לא. עובדה שהיו דברים מעולם. אני לא רוצה להאמין בזה. אבל אולי הוא ראה את זה כאילו באמת התיימרתי לשנות אותו. לא התכוונתי, ועל זה אני מבקשת סליחה. אבל זה פשוט לא יכול היה להמשיך, כנראה.

חבל לי שהוא הרים ידיים. אבל אני יודעת שבפעם הבאה שהוא יגיע הדלת כבר תהיה סגורה.

ועכשיו כדי להמתיק את הדרמה ולסיים באופן טיפוסי

אהבתי אותו והוא קילקל את זה. ניסינו שוב והוא ויתר. ועכשיו אני שווה יותר מזה ואני אשתדל שלא לחזור על אותן הטעויות.

אני לא בטוחה שאני אהיה מסוגלת לקרוא את הפוסט הזה מאוחר יותר, הוא פשוט מטופש להחריד.

נועה

ד"א תראו איזה יפה זה

זה ממש טריפי!

כמעט.

כפי שאמרתי לכרם, אני על הקשקש מלהתחרפן. יש כמה צירים שהחיים שלי עומדים עליהם ואם אחד מתפרק כל השאר כורעים תחת הנטל.

יש לי בעוד ארבעה ימים יום הולדת. שמח זה לא, יותר לכיוון של בא לי לבכות.

מחר בלילה אני אמריא לי לכיוון רומא (שבכלל לא נמצאת ביוון) לארבעה ימים נוספים שבהם אני לא אפגין את כישורי המשחק הפיקטיביים בשיעורי ספרות, פיקטיבית אף היא, גם כשהם בכלל לא שלי. יש לי כאב ראש היסטרי ועייפות בלתי נדלית, הציונים שלי טובים ובכל זאת לא מספיק, והכל כל כך ספוגי כאילו זה עתה השתחרר מקפיציה של איזו תבנית פלא. מי כמוני אוהב מסיבות טאפרוור

אני מדברת שטויות. התגעגעתם אלי?

אני כל כך רוצה שהכל יגמר כבר, זה מרגיש כמו להיות לכודה בין שערות של מברשת שינייים. הייתי ביום שבת בטיול ונתקפתי עצבות עזה לפרקים. אלה לא דברים שצריכים לקרות בטיולים, אוף. מברשת שיניים אה? אני מבלה את זמני בלצייר בצורה רפטטיבית וממוכנת משה צורות שחוזרות על עצמן בגדלים משתנים על חתיכות נייר שאני מוצאת על השולחן. זה לא כל כך קור רוח, זה יותר כמו אפאתיות. אני לא בטוחה מה עובר עלי.

כרם דואג. כרם דואג?

אני אוהבת את כרם.

כלום לא עצוב.

נועה

אבא, אמא ואחותי, מעין, בת ארבע, נוסעים במכונית. אבא חונה באדום לבן והולך לקנות פיצה. אמא ומעין נשארות באוטו.

מעין: אמא, למה נשארנו באוטו?
אמא: אבא חנה במקום שאסור לחנות בו, ואנחנו נשארות באוטו כדי שאם יבוא שוטר נוכל להזיז את המכונית מהר-מהר לפני שנקבל קנס.

מעין: מה זה קנס?
אמא: כששוטר לוקח כסף כשעושים משהו שאסור, קוראים לזה קנס.

מעין: מה שוטר עושה?
אמא: הוא שומר שאנשים לא יעשו דברים שאסור.
מעין: אתם עושים דברים שאסור?
אמא: לא.

מעין: אז למה אבא חנה במקום שאסור לחנות בו?

לאמא לא נשאר מה להגיד.

אני לא יודעת מה לכתוב. הכל נראה אותו הדבר. הבוקר עברו לי בראש הגיגים מפה עד להודעה חדשה וחשבתי כבר לכתוב בילבול מוח רציני כפי שחלק מכם נהנים לקרוא, אבל בסופו של דבר יוצא שאני מותשת מהבלוג הזה במידת מה, ואולי כשתסתיימנה הבחינות החשק שלי יתחדש כשהיה בחודשים שקדמו לכן.

אחת לשבוע בממוצע אני וכרם רבים. אנחנו מחליפים כל פעם את התפקידים, פעם אני נעלבת ופעם הוא נעלב, אני והוא ושוב. ולי זה קצת נמאס. הפעם זה תורו להעלב. אני מקווה שזה יעבור לנו, שוב, כשתסתיימנה הבחינוץ, בעזרת השם, יא רבנן.

אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותךָ יותר מדי בשביל שהדברים האלה יתקלקלו, נכון? אני באמת באמת אוהבת אותך. עם כל מה שיש לך וכשאין לך כלום, מה שאתה ומי שאתה ומה שתהיה וכל מה שמשתמע מזה. לשים תמונה? זה רעיון טוב? שובר לבבות משהו? אני לא ממש יודעת.

אני רק יודעת שאני בעיקר מדברת שטיות

נ'

עריכה

עזבו

האמת היא שההרגשה הכללית היא פשוט מחורבנת

crappy, shitty, louzy

name it yourself

ואני מקלקלת כל מה שאני נוגעת בו

ושומעת מוזיקה לא מספיק מגוונת.

"משיקגו עד זאפה, אני רוצה את הכל"

1. רצפים אקראיים של מחשבות לא הגיוניות מתרוצצים לי בראש. זה כמו מצלמות אבטחה או חלון ראווה בחנות למכשירי חשמל שיש בה המון מכשירי טלוויזיה שמשרדים במקביל כל מיני דברים שונים, מאיך פגשתי את אמא ועד פסטיבל מספרי סיפורים. וזה לא שיש לי בעיות ריכוז או משהו... זה פשוט כאב מוח שאתם לא מאמינים. אני מנסה לדמיין את החלק הפנימי של הראש שלי ככל מיני דברים שונים: כמו משרד עם המון פקידים שמתקתקים במקביל במהירות של שלושים ושש מילים לחצי דקה דברים שונים בכל מיני עמדות מחשב שמופרדות במחיצות עץ מצופה פורמייקה לבנה. או כמו שידה עם המון מגירות. או כארכיון של מעריב או בבית אריאלה, או כמו הספריה, והכל עושה קולאפס פנימי וכל הסחלה נשפך על הרצפה או לתוך הריק פנימה ומחליק מהמוח הקטן אל המוח האפור אל גזע המוח ואל השדרה ומתנקז ברצפת האגן. חשיבה עושה לי אבנים בכליות.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

2. לחיים יש שתי אופציות צורניות עיקריות מבחינתי, זה משתנה בהתאם למצב הרוח. או שהם קוביה הונגרית או שהם כדור. הם קוביה הונגרית כשאני מרגישה מאד פלצנית, כמו עכשיו למשל. הם קוביה הונגרית מכיוון שהמסגרת היא תמיד זהה על כל שש פאותיה, וההרכב כל אחת מהן שונה לגמרי. אף פעם לא ידעתי לפתור קוביות הונגריות. החיים הם בצורת כדור כשכבר עייפתי מלחשוב. הם נראים אותו הדבר מכל הצדדים; הצבע משתנה לפי מצב הרוח.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

3. יש שאלות שאני לא יודעת איך להרגיש כששואלים אותי אותן, ולא משנה כמה פעמים אני נשאלת אותן כבר.

יש את אסף המוכר בצליל. הוא היה בטוח שאני יותר גדולה מסופי. הוא שאל אותה איפה אני משרתת. אני! משרתת! אני לא יודעת אם להרגיש מוחמאת או לכעוס ממש. אם להיות משועשעת מהרעיון או להיעלב עד עמקי נשמתי. וזה לא כאילו לא שמעתי את השאלות האלה משהו כמו חמישה מיליון פעם בשנתיים וחצי האחרונות. זה כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה, וזה תמיד מביך באותה מידה. אני חושבת שזה מבלבל אותי וזה לא נחמד לי בכלל. עונג צרוף, פאק מי.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

4. אני חושבת המון על סקס. ועל אהבה, ועל נשיות, ועל פמיניזם. ולא משנה בכמה יומרה אני אמלא את עצמי אני לא יכולה להימנע מהעובדה שאין באמת נשים לא פמיניסטיות. זה טבוע לנו בעצמות מתוקף היוולדנו והיותנו בעלות וגינה. זה אינסטינקט, אף אישה לא תספוג עלבונות מהגבר שלה ותשתוק על זה. אף אישה לא באמת רואה את מקומה במטבח ואף אישה לא מוצצת לגבר שלה מתוך רצון עקרוני לענג אותו ולשמח אותו. נשים הן אינטרסנטיות, ובעולם גברי נשים הן זוג ידיים מבשלות, פה מוצץ וכוס פעור. אז אל תזיינו לי את המוח. עזבו. אני צריכה להפסיק לזיין לעצמי את המוח. אולי לא אישה עדיין, אבל האסטרוגן מכתיב יצר להיאבק על הכבוד שלי כנקבה. השאלה היא איפה אני באמת מוצאת את האיזון בתוך כל העניין. העולם הוא לא גברי. הנורמה מוכתבת על ידי נשים שמתכחשות להיותן נשים.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

5. מטריד אותי הרעיון של תגובות לא חיוביות שאני אקבל על הפוסט הזה, אולי יותר מעל פוסטים אחרים. אולי כי הפוסט הזה הוא הרבה יותר מטופש ממרבית הפוסטים האחרים שלי. בליל של הגיגים ריקים ויומרניים. מה שמרגיז זה אנשים שחושבים שמותר להם להגיד לי בפני ועלי את מה שאני אומרת על עצמי. זה שאני אומרת שאני יומרנית וריקה לא נותן לכם את הלגיטימציה להגיד לי שאני יומרנית וריקה. מוזר שיש די הרבה אנשים שיש להם מספיק ביצים בשביל באמת להגיד לי דברים כאלה. יש דברים שלא אומרים. אני אומרת על עצמי ולעצמי מה שבא לי בראש מאחר ואני לא חייבת לעצמי דין וחשבון. אתם תשבו בשקט ותשמרו את מה שיש להם להגיד לעצמכם. זה מעניין אותי מאד לדעת מה אנשים חושבים עלי, ובכל זאת, לרוב אני מעדיפה פשוט לא לשמוע את זה.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

6. טוב זין עליכם, זה הבלוג שלי. אני אכתוב פה הגיגים יומרניים וריקים כאוות נפשי. אתם מוזמנים להסתכל, פשוט אל תחלקו איתי את מה שיש לכם להגיד אם אני לא רוצה לשמוע את זה. בעצם אני כן רוצה. בכל השנה וחצי של קיום הבלוג הזה אני לא מבינה מה אני רוצה מעצמי, ולמה אני באמת כותבת כאן. אני יודעת שאני לא אוותר על הבלוג הזה עוד הרבה זמן מהטעם הפשוט שהוא הסב לי כל כך הרבה דברים טובים שהצליחו לחדור את הממברנה שמפרידה בין הספריה האינטרנטית לחיים עצמם, נגיד, את רוני, ואת כרם, והתעוררות של רעיונות שלא היה לי לוקיישן לבטא אותם בהם. ואני כן רוצה לדעת מה אתם חושבים, עובדה שאני כל בוקר בודקת אם מישהו השאיר לי איזה סימן, ועוד כמה פעמים נוספות במשך היום. השאלה היא כמה אני רוצה לשמוע ממה שיש לכם הלגיד לי וממה שאתם חושבים עלי ועל פרי מוחי הזול והפרוץ לעיני כל. אני לא אגיד שלא מעניין אותי מה שאתם חושבים ושאני כותבת בשביל עצמי בבלוג הזה, כי זה לא נכון. אם הייתי כותבת לעצמי הייתי כותבת יומן בוורד או משהו אבל בסופו של דבר כולנו טיפוסים סוציאליים וכולם רוצים לראות שאנשים באמת קוראים את החפירות שלהם, אפילו כשהן ריקות ויומרניות כמו שלי. אז אני אני כן רוצה לשמוע את מה שיש לכם להגיד לי. אולי זה יכול להתאזן באמצעות הדרך להגיד את זה. הנה עוד יתרון, כל אחד יכול לעבור ולקרוא ולכתוב מה שבא לו ואז ללכת, כי כולם מסתתרים מאחורי כינויים יפים שאין באמת טעם להתייחס אליהם ברצינות ולקחת אותם אישית. ואולי כן?

אני שוחה מצד אחד של החלון, מתנגשת בדופן, שוכחת מה עשיתי ושוחה בחזרה לצד השני.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

7. אני לגמרי רואה את עצמי מסתכלת על זה בעוד שנתיים או שלוש, וחושבת, פאק, כמה מטומטמת הייתי.

והנה תראו, הפעם אני לא מדברת שטויות!

8. אני אוהבת שגרה ואני אוהבת כשהחיים שלי משובצים לתוך רוטינה קבועה שמחולקת לימים ושעות. הסדר הוא ממני והלאה, אבל את מה שמתנהל בתוך הראש שלי ומחוץ לכותלי החדר שלי אני מעדיפה לסדר כי אחרת זה משבש לי את הסיסטם לגמרי ושופך את תוכני החוצה. יש פה סתירה גסה. אורגניזציה אצלי היא מכנה משותף למספר דברים מאד מצומצם בחיים שלי. אל תשאלו למה אני מתכוונת, אני לא בטוחה שאני מבינה את עצמי.

והנה תראו, אני שוב מתחילה לדבר שטויות.

9. אני לא מוכנה לספוג עלבונות מאף אחד מכם. אתמול ושלשום אני וכרם התקוטטנו. הוא בלחץ בזמן האחרון. הכל וכלום, תקופת מבחנים ומה שזה לא יהיה. זה לא חשוב וזה לא מעניין בסופו של דבר. אני ניסיתי להיות שם ולהקשיב ולתמוך בדקות הספורות שהזדמנו לו בשביל לחלוק איתי בימים האחרונים, וזה בסדר שלא היו הרבה כאלה, קורה. אבל זה לא התפקיד שלי לספוג עצבים של אף אחד, גם לא של החבר שלי, עם כל כמה שאני אוהבת אותו. כפיות טובה היא לא דבר שמתקבל. הוא אמנם ידע להתנצל יפה וזה בסדר גמור, כי יש כאלה שגם את זה לא מסוגלים לעשות, אבל אני לא אמורה להיכנס לפינות האלה מלכתחילה, וההתפרצויות של הימים האחרונים לא מקובלות. העניין נסגר ונחתם וכבר לא חשוב עכשיו, אבל רק כדי שזה יכנס לפרוטוקול: אני לא מוכנה להיות חלק מרוטינת האכל-את-נועה-בחרא-שלך-אם-אתה-ממש-בעצבים. אני לא חייבת כלום לאף אחד.

שוב שטויות. אני כבר לא יודעת לאיזו משבצת אני הולכת. מצד שני, אני כן מוכנה לספוג. אני מוכנה. וזה לא שאני קדושה בקטע הזה, אני אלופה בפריקת זעם על אנשים אקראיים שנקרים בדרכי. האלה היא עד כמה וממי. אני שוקלת למחוק את הסעיף הזה.

והנה תראו, זיון המוח הזה כבר ממש מתקרב להגדרה של נצחי.

10. בחזרה לסעיף שמונה. הלילה ישנתי אצל סופי. ראינו סרט מפגר ביחד עם קרן שהלכה הביתה בסביבות שלוש, ואז השחלנו את עצמנו למיטה וניהלנו שיחת נפש אל תוך הלילה. עלינו ועל כל מה שמסביב. החלטנו שאם יום שני הוא היום של כרם, אז יום שישי הוא היום של סופי. הרבה יותר קל לי לאהוב שגרה ולהכניס את עצמי לרונדו שבועי קבוע שמסתכם באותה נקודה מאשר להיות ספונטנית. אני נהיית ממש כבדה, אה?

הלכנו לישון בסביבות רבע לחמש בבוקר. אני ממש שמחה שניהלנו את השיחה הזה ואני ממש שמחה שליבנו את העניינים בינינו ואני ממש שמחה שיש לי חברה מדהימה כמוך. אני אוהבת אותך, למרות שלפעמים אני לא עקבית

הבלחה יחידה של אמת בתוך כל החרא הזה.

אמת? לא יודעת אם אמת ולא יודעת אם לכנות את כל השאר חרא, אבל כנראה שזה הסעיף החביב עלי פה מכולם.

11. אני לא יודעת אם ממש לרצוץ שפסח יגיע או ממש לרצות שהוא ילך כבר. סופי אומרת שאני מכניסה לראש שלי שיהיה לי קשה עם כל אלפי הדברים האלה שאני צריכה לעשות במשך החופש סתם ושזה לא נכון, שאת העבודות שנותרו לי אני אסיים בקלות ובמהירות ושאת שארית החופש אני אבלה בלי דאגות על הראש. אני שוקלת  לאמץ את הגישה הזאת והלניח שיהיה לי ממש כיף.

אז ככה זה נראה.

31.3-1.4: אצל רוני בירושלים.

2-3-4.4: הכנות לפסחיה.

5-6-7.4: פסחיה עצמה. אני בצוות הטכני. יש מצב שיהיה ממש כיף.

10-11-12-13.4: הטיול הכי שווה שהולך להיות השנה כנראה. חורשים את ישראל לרוחבה. הולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים ונוסעים וישנים ואז הולכים ונוסעים באופניים עד הים. יהיה כיף, באמת.

מעבר לזה, אני הולכת לשחק המון בפלייסטיישן ולשרוץ בחורים אקראיים ברחבי הארץ. יהיה פנאן, איי גס.

Begin To Hope

 OR

Pass Over Passover

?

אז החבר החכם שלי החליט שהוא מספר לכל החברים שלו בת כמה אני. איזו טעות. האמת היא שאני כבר לא יודעת בשביל מי להצטער, בשבילו או בשבילי...

אני חיה את משבר הגיל בערך מגיל תשע. חברים אף פעם לא היו לי, כי הייתי טיפוס מגעיל וסוציופתי. כלומר, בערך כמו שאני עכשיו: סנובית מתנשאת מצד אחד וגוש שומן אובר אימוציונאלי שמצפה מכולם להילחם את המלחמות שלו מהצד השני. כמה אופייני. בביתספר היסודי הייתי ה-יצור. אני חושבת שחלק נכבד מזה בא בגלל הרזומה המכובד של מדידות איי קיו ושיוך לקבוצה המכונה "מחונני על" או משהו כזה, והעובדה שההורים שלחו אותי ל"פרוייקט מחוננים" של ימי שישי והכל. אני חושבת שחלק גדול ממה שהייתי אז, ואולי גם ממה שאני היום, אתם תחליטו, הוא בזכותם או באשמתם. הייתי ילדה מאד אינטליגנטית ומאד מגעילה. וכמו שכתבתי, הם תמיד נלחמו את המלחמות שלי. הייתי רכרוכית ולא ידעתי להתמודד עם שטויות נורמליות של ילדים אחרים, והייתי בוכה להם המון. הם היו אומרים שעוד כמה שנים כולם יראו את האבק שלי. אבל למי יש כוח לחשוב עוד כמה שנים מעכשיו, ואיזה מין ניחום זה בכלל? זה לא, כסעמק, זה לא ניחום.

בערך בגיל תשע תפסתי איך משחקים. פגשתי את סופי שהיתה אז בכיתה ח', אני חושבת, במכינה של המקהלה. סופי נהייתה החברה הכי טובה שלי, חמש שנים AND COUNTING. אבל זה היה יותר מזה. זו התעוררות. וואלה, עם ילדים בגיל שלך את לא מסתדרת. תסתדרי עם ילדים יותר גדולים. וככה. התברגתי לי לתוך המערכת ותפסתי משבצת פופולרית במקהלה. התחברתי שם עם מלא אנשים והגיל לא היווה פקטור בכלל, למרות שהוא תמיד היה שם, והעיק. בכיתה ו' באה גם ההצטרפות שלי לפורומים של MSN זצ"ל, ושם באמת העניינים התחילו לרוץ. פגשתי את אריק בפורום רוק ומטאל שהיה אז עוד בימי הזוהר שלו, ובעולמות 2007 פגשתי אותו פנים מול פנים. הוא היה התגלמות כל הפנטזיות הקשוחות והאפלות שלי אז: מטאליסט אמיתי, גאון מוזיקלי, בלונדיני עם שיער עד התחת, חבל על הזמן. אחרי חודשיים בערך עשיתי את שהיה אסור בתכלית האיסור: התחלתי לצאת עם אריק, שהיה אז בדרך לסיים את כיתה ט'. זו היתה התקופה הקדושה שלי. אריק היה שותה המון אז, וממש ירדתי לו לחיים עם זה. האמת היא שירדתי לחיים של כולם עם זה, כי מבחינתי אלכוהול היה מונח שהופיע בצמוד לערך "רע" במילון. הייתי איתו שלושה חודשים וזה היה סוד כמוס. הייתי בטוחה שאם אמא שלי תעלה על זה היא תשחט אותי. אני לא בטוחה, למען האמת, אם הייתי מאוהבת בו או בתחושה ההיא שאני עושה משהו שממש אסור לי לעשות. בערך שנה אחרי הפרידה סיפרתי לה, לאמא שלי. אני חושבת שזה היה אחד האירועים הכי חזקים בקשר שלנו. היא הגיבה בדיוק הפוך ממה שציפיתי. חשבתי שהיא תכעס, ושתגיד שבגדתי באמון שלה, ושתצעק ותעשה סיפור. ולא. היא ישבה בשקט, ואמרה, "חבל שלא סיפרת לי". עם כל הסבל של מה שקרה אחרי הפרידה מאריק שהוא לא ממש חשוב עכשיו, היא אמרה, חבל. יכולתי לעזור לך. שם הבנתי שהפנקס פתוח והיד רושמת.

אף פעם לא הרגשתי נוח עם הגיל שלי. הוא תמיד מגבלה. אף פעם לא היה לי נעים לענות לשאלה "בת כמה את", ואז לראות את הפרצופים ההמומים. וואו, את לא נראית, את לא נשמעת, את בוגרת, את חכמה, בחיים לא הייתי מנחש. תמיד היו וכנראה שעוד הרבה זמן יהיו אלה. כבר התרגלתי לריטואל. והעבר השני יש את, טוב, אוקיי, את ממש קטנה. ממש ממש קטנה. זאת בעיה, אז... מהמממ.. אי נוחות... ביי.

ועכשיו, בחזרה לנושא שהתכוונתי שהפוסט יעסוק בו וגלשתי ממנו לגמרי, העובדה שכרם הגאון סיפר לחברים שלו בת כמה אני. אני מכירה את המצב, ומוזר לי שהוא לא מתבייש בזה. דניאל גלר חי שלושה חודשים בהכחשה כשהוא יצא איתי, הוא לא הסכים אפילו לאמא שלו לספר בת כמה אני. וכרם לא מתבייש בזה, ממש ממש לא. ופה הטעות שלו. הייתי מעדיפה שהוא יתבייש.

אני מכירה אנשים ואני יודעת איך ראשים של אנשים עובדים. יש את החברים שלו נגיד. יהיה חלק נכבד מהם שיחשוב שהבחור לא הצליח לתפוס מישהי בגיל שלו, אז הוא התחיל לצאת עם בנות ארבע. יהיה עוד חלק שיחשוב שהוא נצלן. השאר פשוט יתהו מה הוא חשב לעצמו. בחייכם, תהיו כנים. אם לא איתי, לפחות עם עצמכם. זה לא בדיוק משתלב בנוף. מבחינת הרבה אנשים לצאת עם מישהי בגיל שלי היא ירידה ברורה ומשמעותית ברמה.

ואני מריצה לי בראש את הסנאריוז האפשריים. אני רואה בקשר הזה התחלה של מערכת יחסים לטווח ארוך. למען האמת, אני לגמרי רואה אותנו ביחד עוד שנה מעכשיו. ודוגרי אני גם לא לבד במחשבה הזאת. אני כבר רואה, ומתחילה לטחון כבר עכשיו. אם יש דבר שאני מתעבת, זה המבט העקום של החברים של האנשים שאני יוצאת, עזבו יוצאת, מסתובבת איתם, עלי. בכל נושא. וכאן הגיל הוא תמיד פקטור. תמיד. פשוט כי ככה זה בטבע, מסתבר.

משבר הגיל חוזר.

לאן מכאן עכשיו?

נועה.

אתם מכירים את הדברים שהקרקע נבנית תחתיהם?

כל מיני משקעים דאשתקד, ואולי גם מלפניו.

הקרקע שלי נבנית מתחת לכמה דברים

הקרקע שלי נבנית מתחת לדניאל גלר.

נורא לחשוב שהוא מחק אותי מהקרקע שלו כבר מזמן. נורא לחשוב שאני עדיין תקועה על אותה הקרקע.

היום מאלצים אותי ללכת למפגן הצביעות העירוני

אני תוהה האם יש בכלל טעם ללכת

שהרי אני בכלל לא רוצה לקחת בזה חלק.

יפי הנפש הזה ממאיס את עצמו עלי עם הזמן

אנשים צריכים להיות יותר אמיתיים לעצמם ולא להיכנס לקונצנזוס.

דיס איז יור פוסי בונאס

דיס איז יור אקסטרֶה

דיס איז יור פוסי בונאס קוז איי לייק יו

קוז איי לייק יו

פורקיופיין

היום נתקלתי בבלוג מסויים של ילד בן ארבע עשרה שמכנה עצמו אנרכיסט, שבבלוג המעוצב בצבעים כהים כותב טקסט חתרני למדי, ונאיבי להחריד. הייתי רוצה לדבר על האנרכיה, אמונה, דרך חיים, שהפכה לעמדה רווחת בקרב די הרבה אנשים צעירים, בואו נגיד ככה. אני אתחיל בסטייטמנט המוחץ שאומר שלפחות שבעים אחוז מהאנשים שמסתובבים עם סימן הA האדום מקושקש עליהם ותלוי עליהם בכל מקום לא יודעים דבר וחצי דבר על המושג הכבד הזה, אנרכיה. חלקם אולי יודעים מהם רעיונותיו הכלללים של העיקרון, אבל לא באמת מעמיקים בו ומפתחים נקודת מבט תמימה, אוטופיסטית, ואולי לפעמים תינוקית.

אני אתחיל בהגדרה הקונקרטית. שניה, אני אלך להביא מילון.

אֲנַרְכְיָה [מיוונית: anarchia חוסר שלטון] חוסר סדר, הפקרות, משטר של "איש הישר בעיניו יעשה".

אֲנַרְכִיזְם תנועה מדינית חברתית, שעיקריה: שלילת כל שלטון בעל סמכויות של כפיה; שוויון; התאגדות חופשית של קבוצות בלי שלטון ובלי כוח כפיה.

    - מתוך מילון אבן שושן. יפה מאד. נשמע פשוט, נשמע נכון ולא מורכב, בתוך דפיו של המילון.

כל הסיפור מתחיל בכך שאנשים לא אוהבים כשאומרים להם מה לעשות. ככה זה, זה הטבע האנושי. אנשים לא אוהבים את ההרגשה הזאת, שיש מישהו מעליהם. ההיררכיה היא מצב לא נוח. אני לא אוהב כשהמורה אומרת לי להיות בשקט בשיעור, כשדווקא בא לי לדבר. אני לא אוהב כשאמא שלי אומרת לי לסדר את החדר, דווקא כשבא לי לשחק במחשב. אני לא אוהב כשהבוס שלי בעבודה אומר לי לעשות אי אלו דברים דווקא כשבא לי לשבת על התחת שלי ולא לעשות כלום. ככה, פרינציפ. כולנו בבסיסנו מאד אימפולסיביים - חלקנו מרסנים את זה, חלקנו לא כובשים את זה, אבל כולנו ככה - ההוכחה הכי בסיסית לכך היא שכולנו רוצים לעשות דברים דווקא עכשיו, למרות שלפעמים זה מתנגש עם מה שמכתיבים לנו לעשות. מה יהיה לי יותר נחמד, חושב האדם האימפוסליבי והאגואיסט תמיד, לעשות מה שאומרים לי, או לעשות את מה שבא לי? התשובה לכך היא לרוב ברורה. כאן זה מתחיל. לאנשים קשה לקבל את העובדה שיש אנשים שנמצאים מעליהם, ואת העובדה שהם כפופים לאנשים האלה ומחוייבים לציית לגחמות שלהם. השאלה הבאמת קשה היא, לאן לוקחים את זה מכאן?

מורדים במערכת. בואו ניקח את זה לקנה מידה קצת יותר גדול. היכן עומד האדם הקטן ביחס למערכת הממשל?  מערכת המשטר? מערכת המשפט? אלה הם גופים שאנחנו כאזרחים כפופים להם ומחוייבים להם - הם מכתיבים את הבסיס האחיד לחיי כולנו, את הבסיס שקובע את ה"עשה" ואת ה"אל תעשה". אנחנו מחוייבים לחוקים בכל מקום שאליו אנו הולכים ובו אנו נמצאים. שימו בצד את שאלת היש טעם או אין טעם. תראו את זה כעובדה. יש חוקים ואתה צריך לציית להם. אפילו יותר קיצוני - עברת על החוק - תיענש!

וזה מרגיז אנשים. וזה נראה שרירותי לעתים, אקראי לחלוטין.

מערכת היחסים בין אדם לגופים שלהם הוא כפוף אמורה להתבסס על אמון הדדי, ואם לא על אמון, אז על יראה. אני נותן לך א' ב' ג' חוקים, ואני סומך עליך שתציית להם. אם תפר את האמון שלי תיענש. יש לי א' ב' ג' חוקים שאני צריך לציית להם; אפילו שאני יכול לא להסכים איתם או לא להאמין בהם, אני חייב לציית להם, כי אם לא - אענש. זה בא לידי ביטוי בדברים הכי בנאליים: מתחשק לי לצבוע את השיער אבל אסור לי להגיע לבית הספר עם שיער צבוע. מה אכפת למורה שלי מזה שהשיער שלי צבוע? רק אלוהים יודע, אבל ככה זה - אני לא צובעת את השיער כי לא בא לי על עונשים כאלה ואחרים, אפילו אם הם מינוריים לחלוטין. חלק מהאנשים מבינים את זה ומאמינים בזה, וכמובן יש את החלק שלא.

מה קורה אצל האנשים שלא? (סליחה, סליחה שאני אדבר בהכללה, דבר כאן לא מוחלט ויכול להיות שאני לגמרי טועה - אני בונה קווים כלליים לפי איך שאני רואה את זה.)

מעבר לזה שהם נוטים לרוב לפתח אנטי כללי כלפי ההיררכיה, החוקים והציות להם, הגופים שהם כפופים להם, וכמובן, באופן הפאטאלי ביותר, לממשלה - הם בונים לעצמם בראש נבואות זעם שמדמות להם את העולם בעוד מספר מסויים של שנים; בעיניהם, העולם צועד בעליצות לכיוון מדיניות משטרה כוללת -  למדינה יהיה מאגר תמונות וטביעות אצבע של כל אחד מאיתנו. יפקחו עלינו עשרים וארבע שעות ביממה. "האח הגדול צופה עליך!", כתב ג'ורג' אורוול בספר המופת שלו 1984, שגם הוא עצמו נבואה אפוקליפטית למדי בנוגע לעתידו של העולם. כל אחד לוקח את זה לכיוונים כאלה ואחרים. ראיתם את התמונה הכללית.

הבעיה העיקרית היא שהאנשים שבאמת מבינים את מהות האנרכיזם ודוגלים בו, כנראה שלא מסוגלים לתפוס שזה רעיון שאין בו טיפה אחת של אמת.

תראו אנשים, העובדות מדברות בעד עצמן - ההיררכיה עובדת. השלטון עובד. קיום החוקים עובד.

האנרכיה בונה עולם אוטופי לחלוטין. היא מאמינה שעצם קיומם של החוקים גורמת לאנשים לעבור עליהם. אני לא מסכימה עם זה. שוב נחזור לשאלת טבע האדם. האדם הוא אגואיסט, אימפולסיבי ולדעתי גם אלים מיסודו. הוא זקוק לדברים שירסנו אותו. הוא צריך לדעת להבדיל בין נכון ולא נכון. האנרכיזם מאמין שחברה ללא שלטון יכולה להתנהל כמו שצריך. הבעיה האמיתית היא, שהיא לא. אנשים שלא ידעו חוק מימיהם גדלים להיות אנשים שלוחי רסן. אני לא מדברת על רעים או טובים, זה לא עד כדי כך גס, אבל סביר להניח שאנשים לא ידעו להבדיל בין טוב ורע.

דמיון מודרך! כמה פעמים אמרנו לעצמנו שממש מתחשק לנו לחנוק בנאדם מסויים? הרבה. כולנו חושבים את זה. אנחנו חיים בחברה אנרכיסטית לחלוטין עכשיו - אין דין ואין דיין. בא לי להרוג אותך, אז אני באמת אהרוג אותך. וזה יהיה בסדר גמור.

גם בחברה שלטונית אנשים הורגים. כולנו עדים. הנקודה האמיתית נעוצה בעובדה שאנשים יודעים שזה לא בסדר. אנשים בורחים מזרועות החוק בגלל שהרגו. הם פוחדים להיענש. אם לא ההיררכיה, אם לא החוק - איך נדע להבדיל? איך נדע לעשות את ההפרדה בין מה שנכון לבין מה שלא? איך נדע שהרג הוא מעשה אסור?

אלה דברים שלא מתפתחים מעצמם. אלה דברים שמתפתחים מינקות - כשתינוק מושם במיטה בגלל שהוא שבר צעצוע בכוונה, הוא לומד להבין שזה אסור. אם איש לא יעניש את התינוק בגלל שבירת הצעצוע, הוא לעולם לא יבין שאסור לשבור צעצועים.

כולנו נשבור את הצעצועים שלנו. נהרוס את עצמנו לגמרי.

אנחנו לא יכולים לסמוך על זה שכל אדם יבין בעצמו מה נכון ומה לא נכון לעשות; ובמקרה הכי קיצוני בעולם הכי מושלם, גם אם כן, מה היה קורה? היתה מתפתחת נורמה. הנורמה הזאת היתה תואמת את החוקים הקיימים - רע לרצוח, רע לגנוב, רע להכאיב לאנשים. מה בא קודם, הביצה או התרנגולת?

עם החוקים הקיימים הבסיסיים כולנו מסכימים. אף אחד מהאנשים הבריאים ברוחם לא יגיד שזה בסדר לרצוח, ואל תנסו אותי.

דין חברה אנרכיסטית כללית הוא קולאפס פנימי. היא תהרוס את עצמה במו ידיה.

איפה העיקרון כן עובד? יש לי אפילו דוגמה. אני פעילה בשומר הצעיר, למי שלא יודע. אחרי סיום הלימודים והצבא יש אנשים שיוצאים לקומונות עם אנשים אחרים שהם לא באמת חייבים להם כלום. הקומונה מושתתת על עקרונות האנרכיה - והיא עובדת. למה היא עובדת? בגלל הבנה מלאה והסכמה עם התנאים, אנשים קובעים לעצמם את החיים לפי איך שנכון להם בלי לפגוע אחד בשני. המפתח הוא הבנה ואמון. זה עובד אולי בקנה מידה קטן מאד, כמו של קומונה. אבל בקנה מידה עצום של חברה כללית, כמדינה, כעולם - זה לא יכול לעבוד אנחנו לא יכולים לגרום לכולם להבין. זה לעולם לא יעבוד.

ברור שזה רק קצה הקרחון, ויש לזה עוד אלף ואחד צדדים אחרים, ובהחלט יכול להיות שכל מה שכתבתי פה הוא קקי אחד גדול ובאמת, תקנו אותי אם אני טועה לדעתכם. ככה אני רואה את זה.

אני מאמינה בחוק

אני מאמינה בהיררכיה

אני מאמינה במשטר

אני מאמינה בעקרונות החברה הדמוקרטית

יש לי הרגשה היסטרית כאילו סתם דיברתי שטויות

נועה

אגב, הפואנטה של זה היתה אמורה בכלל להגיד שאל תתיימרו להבין דברים שאתם לא

כי אתם לא באמת יודעים לאילו פינות חשוכות אתם מכניסים את עצמכם

ואתם בסוף סתם שמים עצמכם ללעג.

עריכה קצרה

שימו לב - א. לא הזכרתי ולו במילה אחת את איך שהדברים האלה, בשני הכיוונים, באים לידי ביטוי בשטח. דיברתי על הדברים באמת, ברמת העיקרון בלבד.

ב. זה כנראה הפוסט הכי לא אישי שכתבתי אי פעם. תפסיקו לקפוץ למסקנות.

ג. אפשר להגיד כל דבר, השאלה היא איך. קחו את זה בחשבון. אני לא מוחקת תגובות; בכל זאת... לא נעים.

אחרי הכל גם אני פה

הגיע הזמן לעשות גם את זה, ולהבהיר לעצמי איפה אני בדיוק עומדת.

להלן רשימת הדברים שאני אוהבת בעצמי:

מודעת לעצמי. כנראה התכונה האהובה עלי, בי ובכלל. זה מתחיל בלדעת שאני לא רזה מספיק בשיל ללכת עם סקיני, ועד כמה גבוה ללבוש את המכנסיים, זה ממשיך בלדעת שבזה בזה ובזה אני טובה, אז אני יכולה לעשות את זה, ובזה בזה ובזה אני לא טובה, אז לתת את זה למישהו אחר, וזה מסתיים בלדעת בדיוק מה אני חושבת ומה אני מרגישה ברגע מסויים, ולדעת איך לפרש את זה ולבטא את הדברים בשטח.

מתמידה. אני אף פעם לא "סתם באה". כשאני באה, אני שם כדי להישאר. ותראו, את רוב מה שאני עושה אני עושה במשך הרבה זמן. אולי אני מחפשת את היציבות הזאת. בשומר הצעיר אני כבר שלוש שנים. במקהלה - ארבע ומשהו. עם הפסנתר - שנתיים. נראה לי שזה טוב.

אחראית. זה בטוח. אם אני שואלת משהו שמיישהו הוא תמיד חוזר שלם, ובזמן. אם אני לוקחת על עצמי משהו, אני עושה אותו עד הסוף ובדרך כלל כמו שצריך. אם עושים משהו עדיף לעשות אותו טוב; בינוני זה יותר גרוע מגרוע, וחוצמזה, זה מצביע על חוסר חשק.

קונטרול פריק. בואו נודה בזה. אני אוהבת להיות בשליטה. אני צריכה להיות בשליטה על כמה שיותר, לכל הפחות על עצמי. בקן, בקבוצה, למשל ובעיקר. אני, ונראה לי שגם כל השאר, יודעים בדיוק מה המקום שלי. אף פעם אנשים לא מתקוממים נגדי או כועסים עלי בגלל זה, בגלל שבדרך כלל אני מאד משתדלת לא לרדות באנשים, למרות שאני יודעת שגם זה קורה לפעמים. אני מעריכה את האנשים שהתרגלו לזה, ואני מעריכה עוד יותר את האנשים היותר טובים שיש כאן, שגרמו לי להרגיש שאין לי צורך לרדות בהם.

אני לוקחת את התכונה הזאת לטוב ולרע, זה בטוח, וצריך להתרגל לזה, אבל זה פוסט שעוסק באני אני ואני, ככה שאני אנסה ממש חזק לא לנסות לראות את עצמי מבחוץ.

מסורה. אחת התכונות הדפוקות, אבל אני נורא רוצה להיות נאיבית והלאמין שיום אחד יצא לי מזה משהו. כשאני נכנסת לקשר עם אנשים, לא משנה מאיזה סוג - כשאני נותנת אמון, אני נותנת אותו עד הסוף. אני נוטה לקבל על הראש בגלל זה, כי אני אבסולוטית לגמרי. שום דבר בעולם הזה לא אבסולוטי, חוץ מוודקה אולי. זו הבאסה. אין לי סודות עם אנשים שקרובים אלי, ויש כמה וכמה אנשים שבאמת מכירים אותי עד הסוף, מלמעלה למטה, לאורכי ולרוחבי. אני לא יכולה להגיד שאני לא בוגדת באנשים, כי זה יהיה שקר. אני בתזונה לא קטנה לעתים, על אף שהן ללא ספק, רחוקות מאד ובנסיבות מאד לא מוצלחות. אבל היי, איי טריי מיי בסט.

אמינה. אפשר לסמוך עלי. אני גאה בזה. פשוט ככה.

אני חושבת, בכל אופן, שיש לי אישיות משל עצמי. כזאת שאני לא חולקת עם אף אחד. מגובשת, עד כמה שאפשר. זה מתחיל מהדברים הכי בנאליים עד להכי משמעותיים. מהטעם שלי בסרטים, במוזיקה, בבגדים - עד לדעות שלי, לעקרונות שלי ולחוקים שאני מעמידה לעצמי, לדוז ולדונטז. האדם שאני הכי נאמנה לו על פני האדמה, היא אני. כשיגיע האדם שיגרום לי לאבד את העקרונות של עצמי, אני אדע שאיתו אני כנראה צריכה להתחתן.

בטח יש עוד איפשהו, אלה הדומיננטיים; כנראה שביום דלוח במיוחד תגיע מגילת הדברים שאני לא אוהבת בי

עד כאן

ביי

נועה