אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה הוגן

אתה ממש טועה.

אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה, עזוב בריא למערכת היחסים שלנו

אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה חברי

אתה ממש טועה.

בלעדיה אין לי כלום, אתה מוכרח להבין את זה. א הייתי אומרת לך הכל היה נהרס.

אני מבינה מאיפה אתה בא

אבל אם מה שאתה רוצה לעשות זה להפנות אלי גב קר, ולא לצמוח מתוך המקום הזה

אז כנראה שיש כאן בעיה אמיתית.

Sweet lemonade, mmmmmmmm, sweet lemonade.

*Synthisizer stomp*

Get on my horse, I'll take you around the universe and all the other places too!

I think you'll find the universe pretty much counts as everything.

Shut up woman, get on my horse.

וואי איזה חופש אדיר זה היה, בחיי חאן יונס

תראו אותי ואת אביטל משתעשעות

I've got a kissability

גם לאביטל יש

וכמובן, המפלצת!

עזבו. באמת, אין אפילו טעם לשאול.

I've seen things, I've seen them with my eyes

(Kuala Lumpur!)

אני

חילזון פרה היסטורי

כרם

אהבת חיי

סופי

חוזרת אלי!

הבלוג

שחוק

ומפייר וויקנד

הלהקה הכי מגניבה של הזמן האחרון. צ'לו וצ'מבלו

היפוקמפוס

סוס ים: האיבר בעל השם הכי מוזר בגוף האנושי

באוזן

נמצאות שלוש העצמות הכי קטנות בגוף. קוראים להן פטיש, סדן וארכוף.

המדחום

חצוף ומפר הסכמים!

האמת היא

שאני די מתגעגעת לכתיבה בבלוג, אני פשוט די חולה עכשיו.

ביי

ביי

אני אוהבת אותךָ ואני לא מוותרת. שנה טובה. 17 בספטמבר.

ועליךְ אני אף פעם לא אוותר. את החברה הכי טובה בעולם and threads that are golden don't break easily.

אז מה היה לנו בזמן האחרון, ממש בקצרה:

שני דייטים סבירים. נשיקות חטופות ופחות חטופות. לבחור יש גבה מחוררת ושלילי בספרות. "כן, אולי אפילו יוציאו לי פרופיל קרבי... אני פרופיל 21 גאה." - "הנון קונפורמיזם הזה הוא מאד טינאייג'רי" - "שתקי זונה" והוא עף לעזאזל. ועכשיו הוא מסמס ומתקשר ומסמס ומסמס ואומר שהוא לא קלט עד כמה אני משמעותית עד עכשיו ושעצוב לו והוא מתגעגע. מצידי שיתפוצץ. הרמקולים שלי שבקו חיים, אז אני שומעת את תאטרון רוסי כבר בפעם השלישית בנגן הקטן והמסולקן שלי. יש הרבה אהבה, יש הרבה. לתאטרון רוסי יש הרבה משמעות עכשיו. סופי שלי המתוקה מתקשרת באמצע שיעור מתמטיקה והפלפון אף פעם לא על שקט. היא כותבת לי במחברת מושקעת שעמלתי עליה כמה שעות טובות את חוויותיה מהצבא. היא יצאה שו"ש בסופ"ש האחרון ובאתי לישון אצלה. הקראתי לה את המכתב והיא דמעה. נרדמנו מול שבוע סוף, מה שרק מעיד על היות הדבר הזה ירוד במיוחד. נגמר מחוברות ועצוב לי. ולא היה לי טוב כשהיית איתי, את רחוקה מלהיות קצת שקט בשבילי; בפעם החמישית. אני כועס, ומקווה שתיכשלי. אמן תישארי לבד לנצח.

אבל יש אהבה. יש. יש מישהו שאייב גאט מיי איי און, אבל זה עוד מוקדם מכדי לדבר. נדב יכול לקפוץ. שישקול מילים או שישקול שיניים. ערק ופסנתר. יש לי דחף היסטרי לעשות ספורט והחוגים שלי מתחילים אחרי החגים. אני שונאת את אחרי החגים. המדריכים החדשים שלי מבוהלים ואני מבוהלת אפילו יותר, בעיקר מעצם העובדה שהם גדולים בפחות משנה מהבחור שגילגלתי החוצה מהחיים שלי לפני חודשיים וחצי. לפחות ההתקדמות מאז היא מהירה והחיים חוזרים לעצמם. בסך הכל הכל פשוט בסדר. הדברים פשוטים ובהירים, והכל עובד ופועם ושום חלקים לא נושרים מאחור. 23:23. מעניין מי חושב עלי הלילה

מצב הרוח הוא מהורהר משהו בעיקר בגלל שילדה מהשכבה שלי החליטה שהיא נושרת מהחלון ומשיבה נשמתה לבורא. כמה שהחיים מוזרים. מה שבאמת מכעיס אותי היא חרושת השמועות שרצה עכשיו בפייסבוק ובסביבותיו, אף אחד לא טומן ידו בצלחת (יודעים למה דווקא אומרים שמישהו לא טומן ידו בצלחת כשמתכוונים לכך שהוא מתערב? הביטוי מדמה סיטואציה בבית מדרש; בתוך החדר אוכלים, ומחוץ לחדר מתרחשת קטטה. מי שלא מתערב נמנה על האוכלים. אני מניחה שהרבה אנשים יודעים את זה, אבל בשבילי זו היתה תגלית קטנה) וכל אחד מציע את חוות דעתו על מה קרה ואיך קרה ומתי ומה קרה תוך כדי קפצה או נפלה? היא דיברה עם חבר שלה בטלפון תוך כדי? זה מגעיל אותי ובחרתי שלא להאמין לשום דבר מאלה. זה רק מעיד על היות רחובות עיירה קטנה ומשועממת. החיטוט האובססיבי הזה בחיים או במוות, לצורך העניין, של אחרים שלא החלפת איתם מילה בחיי ותאום הם הופכים להיות החברים הכי טובים שלך, הצביעות המשוועת הזאת עולה לי על העצבים ואני דוחה את כל הסיפור בשאט נפש. מי שהיה כלום בחייו יהיה סלב במותו, מה אתם אומרים. יהי זכרה ברוך, לא הכרתי אותה, כמו כולכם. אבל יהי, יהי.

שיהיה לכולנו לילה נפלא.

אני שמחה שזו לפחות לא אני

נועה

עריכה

הלכת לצבא. את לא יכולה לצפות שהחיים שלי יעצרו. את לא יכולה להתקשר באמצע שיעור ואת לא יכולה להתקשר בשש וחצי באקינג בוקר. אני לא עובדת אצלך, לעזאזל. את לא יכולה לצפות שאני אשב בהולד בשבילך כל החיים.

דפוק אחד. היה לנו ממש כיף אתמול, לא?

אני ממש רוצה שתרצה אותי.

אחותי בת הארבע באינטרפנטציה פוסט-מודרנית משהו לאביתר בנאי:

יומנים נשרפים

עוגיות פורחות באוויר.

זה באמת מסוג המקרים שבהם אני מרגישה סתומה כמו הגהנום.

אני יוצאת מהשפ"ק מוקדם, מתקלחת, מסתרקת, מתלבשת, מורטת מה שיש וגם את מה שאין, משתדלת שלא להראות מחרידה כמו שאני נראית בדרך כלל, משכנעת את עצמי שלא באמת אכפת לי ומנסה שלא להקיא מרוב הייפ, ואז, שלוש דקות לפני שיצאתי מהבית אני מקבלת טלפון

"נועה אני לא יכול לבוא"

לא יודעת מה הרגשתי באותה שניה, אבל זה נע בין רצון עז לרסק לו את המפרקת לבין לנסות בכוח לרסק את שלי.

כמה שאני מטומטמת, בחיי, זה דבר שאי אפשר לאמוד במילים

הוא יבוא ביום ראשון.

הוא אמר לי שהקשר שלנו יהיה חולני וסירב להסביר למה

למרות שהסיבה מובנת מאליה

זה נעוץ בעובדה שאני באמת נורא נורא מטומטמת

קורה

נ'

היה לי אחיין,

היה מאד ביישן.

היה מאד ביישן, השייגעצ הקטן.

הוא לא רצה להלוות לי מריצה

אז את הקישקע הוצאתי לו! את הקישקע!

אני שומעת מוזיקה כל כך מסריחה עכשיו, אינדיקאסיונס מקלקל אותי, הרצון הזה לשמוע כל מה שאני לא מכירה מביא אותי בסוף להאזנה חוזרת לשלוש להקות שונות שנשמעות כולן כמו חיקויים טובים ופחות טובים של הארקטיק מאנקיז.

היה לי חלום על מזגן מרושע שרודף אחרי הארי פוטר.

יש לי בזמן האחרון כמעט כל יום את החלומות המוזרים האלה של בבוקר-בבוקר, ממש קצת לפני שאני מתעוררת. זה מרגיש כאילו אני בהכרה מלאה ואני מסריטה את הדברים בראש שלי, ורוצה להישאר ישנה עוד קצת כדי לראות את הסוף של החלום.

היה לי גם איזה אחד על מר בחור. הוא ברוסיה וכל זה רק גורם לי לרצות אותו יותר.

כולם עכשיו בחו"ל. מ.ב ברוסיה, רוני בבולגריה, אביטל אורזת לצ'כיה, וסופי עוד מעט תצא לחופשה בת שנתיים לפחות בחסות צבא ההגנה לישראל. מה אני אגיד לכם?

bon voyage!

נועה

בוקר טוב לכולם. בוקר נפלא, למען האמת, מצב הרוח שלי פשוט מצויין עוד מאתמול. כל כך מתחשק לי לנסוע לאיזה שבוע בקיבוץ, אני נשבעת לכם.

אני כבר כמה ימים מנסה לסחוט מאמא שלי תשובה לשאלה "מה חיילות צריכות". סופי, obviously החברה הכי טובה שלי אי פעם, מתגייסת בעוד חודש פחות יומיים. מעבר לזה שהיא חברה מדהימה, היא גם באמת משקיעה המון. בי וביחסים בינינו מושקעים המון אהבה ואנרגיה. כמובן שההשקעה היא הדדית, אבל היא באמת עצומה ולא ניתנת לכימות. גם בבחינה החומרית קיימת השקעה מרובה ובלתי נדלית. סופי קנתה לי אלבום של ביירות ליום ההולדת, ולרגל קונצרט הסיום של המקהלה, שנערך ביום חמישי האחרון (אם תיכננתם לשאול, היה טוב וטוב שהיה. הטוש פעל!) היא קנתה לי את Welcome to Sunny Florida, דיוידי של אחת מהופעותיה הטובות ביותר של אלילתי הנצחית טורי איימוס, ועוד בספיישל אדישן שכוללת את דיסק הבי-סיידז Scarlet's Hidden Treasures. בנוסף היא כתבה לי כרטיס ברכה שהוא ליטרלי סוחט דמעות, וצירפה שלוש תמונות שלי ושלה. זו בלי ספק אחת המתנות המדהימה שקיבלתי אי פעם בחיי. אני לא חושבת שאי פעם הייתי אדם כל כך כשרוני בלכתוב ברכות ומכתבים. אני גם לא מפזרת מיני מחוות נחמדות ומשמחות לאף אחד. בקטע הזה סופי היא הפוכה ממני לגמרי, טיבה שונה משלי לחלוטין. היא קונה מתנות ואופה ומכינה ומחלקת וכותבת פתקים נחמדים עם הכתב היפה שלה, עוד דבר שלא ניחנתי בו (כתב היד שלי גברי לגמרי, דרך אגב. האות ו' תמיד גבוהה יותר משאר האותיות, ויש הבדל ניכר בין הת' התחילת והאמצעית לבין הת' הסופית. אין לי מושג על מה זה מעיד, אבל זה בטוח לא מי יודע מה אסתטי). ואני, ובכן, פשוט לא.

היא כתבה לי באותו הכרטיס הערה קטנה בזו הלשון: "נ.ב.: צריך יותר מצבא אחד כדי להפריד בינינו!"

אמא שלי פרצה ביבבות אושר כשהיא קראה את הכרטיס הזה. זה ברור, איך אפשר שלא. הקשר הזה הוא עמוק הרבה יותר מכל רגש שיהיה לי לכל אדם שאני אהיה איתו בכל מערכת יחסים אחרת, לא משנה מה יהיה הקונספט שלה, אי פעם. מה שיש ביני לבין סופי, בעיני, הוא מעבר להכל. אני משקשקת מפחד. הגיוס הזה מפחיד אותי. אמא שלי חושבת שאני מתעלקת לסופי על החיים לאחרונה, ושכל מה שמסביב גווע במידה מסויימת. יכול להיות שהיא צודקת. אני מנסה למצות את זמן הסופי שלי עד תום, למרות שרבים כבר אמרו לי שההגזמה שלי היא היסטרית. "היא מתגייסת, למען השם, היא לא מתה!" אמרה אמא שלי בכיווץ גבות מודאג כלפי מעלה, אתמול, כשהיא ישבה על המיטה שלי בערב בהמשך לנסיונותי לגלות למה היא מעוצבנת עלי. "אני לא חושבת שזה בריא!"

כאן אני חוזרת להתחלה. אני רוצה לקנות לסופי את מנת הגיוס הכי מדהימה שהיא יכולה היתה לדמיין. משהו גדול ויקר ומיוחד במינו, שמעיד ומוכיח את אהבתי אליה. הגישה הזו כל כך מוטעית, בחיי. אנחנו חיים בעולם כל כך מטריאליסטי. הגישה הזאת משחיתה כל חלקה טובה. הרבה אנשים חושבים שהם יכולים לבטא אהבה בדרך חומרית. הילד בוכה? נקנה לו צעצוע. נקנה לו PSP. נוציא לו כרטיס אשראי. לא ככה אהבה צריכה להתבטא בעיני. לא בין הורים לילדים, לא בין בני זוג ולא בין חברים. ובכל זאת. אני מפחדת להיתפס בעיני סופי כקמצנית, ככפויית טובה, אולי כמזניחה אפילו. רציתי לקנות לה מתנה שמחירה יסתכם בכמה מאות השקלים אני אחסוך בשבוע הראשון של אוגוסט.

כשאמא שלי שמעה את זה היא היתה בשוק. "תגידי לי, יצאת מדעתך?!"

היא חושבת שכסף  בעיני הוא חסר ערך. אני לא חושבת שזה נכון, למרות שמרבית הוני היא נזילה. בעבר, כשהייתי מקבל כסף, לא משנה באיזה סכום, תוך כמה ימים הוא היה נעלם. בדרך כלל הוא היה נבלע לבלי שוב בתוך לועה העמוק של הקופה בחנות הדיסקים החביבה עלי בקניון. זה הפך לבדיחה קבועה שההורים מספרים לחברים שלהם; יש את עמרי, שאוגר בשקט בוחטייה נאה ביותר של כסף מזומן כבר כמה שנים בתוך קופסת פח בצורת כלב כחול ולבן, ובכל פעם שהוא נכנס לחנות צעצועים, מכל טוב הוא החנות הוא יוצא תמיד עם סלינקי ומרקר - ומנגד, יש את נועה, ש"הכסף נוזל לה מבין האצבעות". מרוב שהמנטרה הזאת משוננת, היא נטמעה כל כך עמוק עד שקשה להשתחרר מהרושם. זה לא נכון. אני לא מעיפה כסף על שטויות, זה לא כאילו אני מסתובבת כל היום ומפזרת מאחורי שובל של שטרות. אני חושבת פעמיים לפני שאני קונה משהו, וחושבת אם אני יכולה למצוא תחליף או אלטרנטיבה זולה יותר, ולפעמים אני אפילו מרגישה קצת ייסורי מצפון על שהוצאתי כסף שחסכתי במשך כמה שבועות על דבר זה ולא על דבר אחר. ברור שלעומת ההורים שלי, "כולנו חכמים וכולנו זקיינים", אין לי שמץ של מושג. אני לא באמת מבינה איך זה לעבוד ולהרוויח ולפרנס. זה מובן מאליו שלאנשים שבפאזה שהם נמצאים בה בחיים שלהם הכסף הוא צורך קיומי שקובע את רמת ואת איכות החיים של הפרט ושל המשפחה, ושלמישהי כמוני, בגילי הלא כל כך מוםלג, כסף הוא בסך הכל פריבילגיה. מובן שהם יודעים יותר ומנוסים יותר ממני. אבל אני לא חושבת שאני עד כדי כך גרועה, באמת. אני חשבתי שהמטרה שלשמה רציתי להוציא סכום כזה של כסף היא מטרה טובה שבאמת שווה את הסכום הזה.

"את חוסכת כסף, ואז בסוף את מבזבזת אותו על אחרים! כאילו שזה לא הספיק שקנית לחבר המהולל שלך מתנת יום הולדת לא זולה, למה היה לך דחוף ללכת ולקנות לו חולצה כל כך יקרה? ועכשיו גם המתנה הזאת לסופי. אנשים חיים כאן על חשבונך! לא ראיתי אותך מוציאה ככה על מישהו מבני הבית! סדר העדיפויות שלך התעוות!"

אמא שלי סירבה בתוקף שאני אקנה לה מתנה ליום ההולדת שלה. סירבה סירוב מר ואיתן. היא לא יכולה לומר שלא רציתי. היא אמרה שהיא רוצה שאת הכסף שלי אני אשמור לעצמי. האמביוולנטיות הזאת היא כל כך משונה בעיני, אני לא חושבת שאני אצליח להבין את התסביך הזה אף פעם, לא משנה כמה אני אנסה.

בסופו של דבר, באותה השיחה בערב, לא הצלחנו להגיע להסכמה בנוגע ליחס שלי לכסף והיא ממשיכה לעמוד על דעתה. מה שכן, הצלחתי לדרבן אותה לתת לי תשובה לשאלה מתחילת הפוסט. היא הציעה לי אלטרנטיבות קצת יותר שפויות, לדעתה, מבחינת המחיר. אני חושבת שאני אלך על אחת ההצעות שלה, בכל אופן. פשוט... got me thinking.

נועה

הוא אמר שהוא מוחמא. ואז הוסיף, בסוגריים: באמת!

וכן, בטח שאני מבואסת עכשיו. דמיינתי מקודם, בעודי שוטפת ידיים בשירותים של הקונסרבטוריון, שהוא מתקשר אלי באחת עשרה בערב. אני שומעת את הסקסופונים של הג'ז של יום שלישי בצוללת, והוא צועק לטלפון, "נועה, אני שיכור! אני אוהב אותך"

אולי באמת זה סתם ריבאונד, אולי זה סתם בשביל ההרגשה הטובה. אולי זה סתם כדי למצוא תעסוקה חדשה, עדיף שיהיה איזה קראש מטופש על מישהו אחר, אפילו כשאין סיכוי, מאשר להיות שרויה במחשבות של "מה היה קורה אם" בנוגע לכרם, שאיתו, אגב, ניתקתי את הקשר ביום שישי. הוא שאל אם זה לצמיתות; עניתי לו, שאם יזכור, שיתקשר אלי באותו יום - בעוד שלושה חודשים. הוא לא יזכור. אחרי מה שהוא אמר באותה השיחה, שבה הכבוד שלי נטחן עד עפר בפעם האחרונה כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאני לא מסוגלת, אין סיכוי שאני מתחרטת על המהלך הזה. הוא אמר את הדבר הכי מפגר, הכי לא טאקטי והכי מצחיק, במבט לאחור, שהוא יכול היה להגיד. כה אמר האיש: "את צודקת נועה. את שווה יותר, אני מצטער על הכל. אבל אמרת לי משהו שבאמת גרם לי לחשוב -

אני באמת צריך MP3".

הפרצוף שלי באותו הרגע נראה בערך ככה: O________________O. הוא מגחיך את עצמו למוות. אולי בעצם לא אותי הוא משפיל, אלא רק את עצמו.

אני מעסיקה את עצמי ומשמחת את עצמי בדימיונות ילדותיים על מישהו שבחיים לא פגשתי. אני יודעת שאין ולא יהיה לזה סיכוי, למרות שבאיזשהו מקום אני מקווה שיקרה איזה מצב סוריאליסטי במיוחד שבו יהיה. בסך הכל בסדר.

וואו, אני כל כך מקווה שהוא לא קורא את זה. אם הוא קורא את זה אני אמות, אני פאקינג אמות

נועה

אז למה בעצם כל כך אכפת לי?

כשהייתי יותר קטנה הייתה בערוץ הילדים שנקראה "חייה של טרייסי ביקר" או משהו כזה, על ילדה בריטית עם ביצים רציניות מאד בבית יתומים. היתה שם איזו אפיזודה אחת שזכורה לי במיוחד, קטע שבו היא אמרה לכולם מה היא חושבת עליהם וכולם אמרו לה בדיוק מה שהם חושבים עליה. דימיתי את עצמי בסיטואציה הזאת מאות אם לא אלפי פעמים. הלוואי שכל השכבה שלי היתה עושה מעגל סביבי והם היו מתחילים לצרוח עלי את כל מה שיש להם להגיד. אבל תכלס, מה יש להם להגיד? לא לקחתי חלק כל כך רציני בהתהוות ובמיצוק של השכבה הזאת. גם עכשיו אני לא בדיוק משתלבת, ואני גם לא בטוחה שזה כל כך חסר לי, למען האמת. יש לי את החברים שלי ואת המקומות שלי ואני בדרך כלל מעדיפה להיות בסנטדביי בביתספר. ובכל זאת, מסתבר שעם כמה שניסיתי להיבלע ולא להתבלט, זה לא מצליח. אני מושכת אש כמו שחרא מושך זבובים, בחיי. הקטע שבאמת מרגיז אותי הוא שאנשים חושבים שאני לא מבינה מהחיים שלי ושאני לא רואה ולא שומעת מה שהולך מסביבי, וגם אם אני כן אז אני מטומטמת מדי בשביל להבין. אנשים מדברים עלי חופשי מאחורי הגב, ובאמת שדברים מכוערים. ולא משנה כמה הם ירימו את הכתפיים לכיוון האוזן וירטנו ויקללו ויגידו שזה לא נכון, ושוב, שאני סתם מטומטמת, אני יודעת מצויין, וגם הם יודעים, שזה גוש רירי של קינאה שתקוע בגרון של כל מיני אנשים מסויימים. אין בעיה, Talk shit as much as you want.

It's the shit about you that I don't give.

אז למה בעצם כל כך אכפת לי?

נועה (היום בערב אצל כרם ברוך השם אמן סלה! הידעתם שהפט שופ בויז באים לארץ?)

עריכה

סוווווווווווווושיפה דפרקציווווווווווווונם נו סטראם

עריכה

קנלי היא הדבר הכי מעצבן והכי מטומטם והכי אהעההאהעאה בתולדות פרוייקט מסלול. היא אפילו יותר מעצבנת מבליינלישס.

1. רצפים אקראיים של מחשבות לא הגיוניות מתרוצצים לי בראש. זה כמו מצלמות אבטחה או חלון ראווה בחנות למכשירי חשמל שיש בה המון מכשירי טלוויזיה שמשרדים במקביל כל מיני דברים שונים, מאיך פגשתי את אמא ועד פסטיבל מספרי סיפורים. וזה לא שיש לי בעיות ריכוז או משהו... זה פשוט כאב מוח שאתם לא מאמינים. אני מנסה לדמיין את החלק הפנימי של הראש שלי ככל מיני דברים שונים: כמו משרד עם המון פקידים שמתקתקים במקביל במהירות של שלושים ושש מילים לחצי דקה דברים שונים בכל מיני עמדות מחשב שמופרדות במחיצות עץ מצופה פורמייקה לבנה. או כמו שידה עם המון מגירות. או כארכיון של מעריב או בבית אריאלה, או כמו הספריה, והכל עושה קולאפס פנימי וכל הסחלה נשפך על הרצפה או לתוך הריק פנימה ומחליק מהמוח הקטן אל המוח האפור אל גזע המוח ואל השדרה ומתנקז ברצפת האגן. חשיבה עושה לי אבנים בכליות.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

2. לחיים יש שתי אופציות צורניות עיקריות מבחינתי, זה משתנה בהתאם למצב הרוח. או שהם קוביה הונגרית או שהם כדור. הם קוביה הונגרית כשאני מרגישה מאד פלצנית, כמו עכשיו למשל. הם קוביה הונגרית מכיוון שהמסגרת היא תמיד זהה על כל שש פאותיה, וההרכב כל אחת מהן שונה לגמרי. אף פעם לא ידעתי לפתור קוביות הונגריות. החיים הם בצורת כדור כשכבר עייפתי מלחשוב. הם נראים אותו הדבר מכל הצדדים; הצבע משתנה לפי מצב הרוח.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

3. יש שאלות שאני לא יודעת איך להרגיש כששואלים אותי אותן, ולא משנה כמה פעמים אני נשאלת אותן כבר.

יש את אסף המוכר בצליל. הוא היה בטוח שאני יותר גדולה מסופי. הוא שאל אותה איפה אני משרתת. אני! משרתת! אני לא יודעת אם להרגיש מוחמאת או לכעוס ממש. אם להיות משועשעת מהרעיון או להיעלב עד עמקי נשמתי. וזה לא כאילו לא שמעתי את השאלות האלה משהו כמו חמישה מיליון פעם בשנתיים וחצי האחרונות. זה כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה, וזה תמיד מביך באותה מידה. אני חושבת שזה מבלבל אותי וזה לא נחמד לי בכלל. עונג צרוף, פאק מי.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

4. אני חושבת המון על סקס. ועל אהבה, ועל נשיות, ועל פמיניזם. ולא משנה בכמה יומרה אני אמלא את עצמי אני לא יכולה להימנע מהעובדה שאין באמת נשים לא פמיניסטיות. זה טבוע לנו בעצמות מתוקף היוולדנו והיותנו בעלות וגינה. זה אינסטינקט, אף אישה לא תספוג עלבונות מהגבר שלה ותשתוק על זה. אף אישה לא באמת רואה את מקומה במטבח ואף אישה לא מוצצת לגבר שלה מתוך רצון עקרוני לענג אותו ולשמח אותו. נשים הן אינטרסנטיות, ובעולם גברי נשים הן זוג ידיים מבשלות, פה מוצץ וכוס פעור. אז אל תזיינו לי את המוח. עזבו. אני צריכה להפסיק לזיין לעצמי את המוח. אולי לא אישה עדיין, אבל האסטרוגן מכתיב יצר להיאבק על הכבוד שלי כנקבה. השאלה היא איפה אני באמת מוצאת את האיזון בתוך כל העניין. העולם הוא לא גברי. הנורמה מוכתבת על ידי נשים שמתכחשות להיותן נשים.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

5. מטריד אותי הרעיון של תגובות לא חיוביות שאני אקבל על הפוסט הזה, אולי יותר מעל פוסטים אחרים. אולי כי הפוסט הזה הוא הרבה יותר מטופש ממרבית הפוסטים האחרים שלי. בליל של הגיגים ריקים ויומרניים. מה שמרגיז זה אנשים שחושבים שמותר להם להגיד לי בפני ועלי את מה שאני אומרת על עצמי. זה שאני אומרת שאני יומרנית וריקה לא נותן לכם את הלגיטימציה להגיד לי שאני יומרנית וריקה. מוזר שיש די הרבה אנשים שיש להם מספיק ביצים בשביל באמת להגיד לי דברים כאלה. יש דברים שלא אומרים. אני אומרת על עצמי ולעצמי מה שבא לי בראש מאחר ואני לא חייבת לעצמי דין וחשבון. אתם תשבו בשקט ותשמרו את מה שיש להם להגיד לעצמכם. זה מעניין אותי מאד לדעת מה אנשים חושבים עלי, ובכל זאת, לרוב אני מעדיפה פשוט לא לשמוע את זה.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

6. טוב זין עליכם, זה הבלוג שלי. אני אכתוב פה הגיגים יומרניים וריקים כאוות נפשי. אתם מוזמנים להסתכל, פשוט אל תחלקו איתי את מה שיש לכם להגיד אם אני לא רוצה לשמוע את זה. בעצם אני כן רוצה. בכל השנה וחצי של קיום הבלוג הזה אני לא מבינה מה אני רוצה מעצמי, ולמה אני באמת כותבת כאן. אני יודעת שאני לא אוותר על הבלוג הזה עוד הרבה זמן מהטעם הפשוט שהוא הסב לי כל כך הרבה דברים טובים שהצליחו לחדור את הממברנה שמפרידה בין הספריה האינטרנטית לחיים עצמם, נגיד, את רוני, ואת כרם, והתעוררות של רעיונות שלא היה לי לוקיישן לבטא אותם בהם. ואני כן רוצה לדעת מה אתם חושבים, עובדה שאני כל בוקר בודקת אם מישהו השאיר לי איזה סימן, ועוד כמה פעמים נוספות במשך היום. השאלה היא כמה אני רוצה לשמוע ממה שיש לכם הלגיד לי וממה שאתם חושבים עלי ועל פרי מוחי הזול והפרוץ לעיני כל. אני לא אגיד שלא מעניין אותי מה שאתם חושבים ושאני כותבת בשביל עצמי בבלוג הזה, כי זה לא נכון. אם הייתי כותבת לעצמי הייתי כותבת יומן בוורד או משהו אבל בסופו של דבר כולנו טיפוסים סוציאליים וכולם רוצים לראות שאנשים באמת קוראים את החפירות שלהם, אפילו כשהן ריקות ויומרניות כמו שלי. אז אני אני כן רוצה לשמוע את מה שיש לכם להגיד לי. אולי זה יכול להתאזן באמצעות הדרך להגיד את זה. הנה עוד יתרון, כל אחד יכול לעבור ולקרוא ולכתוב מה שבא לו ואז ללכת, כי כולם מסתתרים מאחורי כינויים יפים שאין באמת טעם להתייחס אליהם ברצינות ולקחת אותם אישית. ואולי כן?

אני שוחה מצד אחד של החלון, מתנגשת בדופן, שוכחת מה עשיתי ושוחה בחזרה לצד השני.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

7. אני לגמרי רואה את עצמי מסתכלת על זה בעוד שנתיים או שלוש, וחושבת, פאק, כמה מטומטמת הייתי.

והנה תראו, הפעם אני לא מדברת שטויות!

8. אני אוהבת שגרה ואני אוהבת כשהחיים שלי משובצים לתוך רוטינה קבועה שמחולקת לימים ושעות. הסדר הוא ממני והלאה, אבל את מה שמתנהל בתוך הראש שלי ומחוץ לכותלי החדר שלי אני מעדיפה לסדר כי אחרת זה משבש לי את הסיסטם לגמרי ושופך את תוכני החוצה. יש פה סתירה גסה. אורגניזציה אצלי היא מכנה משותף למספר דברים מאד מצומצם בחיים שלי. אל תשאלו למה אני מתכוונת, אני לא בטוחה שאני מבינה את עצמי.

והנה תראו, אני שוב מתחילה לדבר שטויות.

9. אני לא מוכנה לספוג עלבונות מאף אחד מכם. אתמול ושלשום אני וכרם התקוטטנו. הוא בלחץ בזמן האחרון. הכל וכלום, תקופת מבחנים ומה שזה לא יהיה. זה לא חשוב וזה לא מעניין בסופו של דבר. אני ניסיתי להיות שם ולהקשיב ולתמוך בדקות הספורות שהזדמנו לו בשביל לחלוק איתי בימים האחרונים, וזה בסדר שלא היו הרבה כאלה, קורה. אבל זה לא התפקיד שלי לספוג עצבים של אף אחד, גם לא של החבר שלי, עם כל כמה שאני אוהבת אותו. כפיות טובה היא לא דבר שמתקבל. הוא אמנם ידע להתנצל יפה וזה בסדר גמור, כי יש כאלה שגם את זה לא מסוגלים לעשות, אבל אני לא אמורה להיכנס לפינות האלה מלכתחילה, וההתפרצויות של הימים האחרונים לא מקובלות. העניין נסגר ונחתם וכבר לא חשוב עכשיו, אבל רק כדי שזה יכנס לפרוטוקול: אני לא מוכנה להיות חלק מרוטינת האכל-את-נועה-בחרא-שלך-אם-אתה-ממש-בעצבים. אני לא חייבת כלום לאף אחד.

שוב שטויות. אני כבר לא יודעת לאיזו משבצת אני הולכת. מצד שני, אני כן מוכנה לספוג. אני מוכנה. וזה לא שאני קדושה בקטע הזה, אני אלופה בפריקת זעם על אנשים אקראיים שנקרים בדרכי. האלה היא עד כמה וממי. אני שוקלת למחוק את הסעיף הזה.

והנה תראו, זיון המוח הזה כבר ממש מתקרב להגדרה של נצחי.

10. בחזרה לסעיף שמונה. הלילה ישנתי אצל סופי. ראינו סרט מפגר ביחד עם קרן שהלכה הביתה בסביבות שלוש, ואז השחלנו את עצמנו למיטה וניהלנו שיחת נפש אל תוך הלילה. עלינו ועל כל מה שמסביב. החלטנו שאם יום שני הוא היום של כרם, אז יום שישי הוא היום של סופי. הרבה יותר קל לי לאהוב שגרה ולהכניס את עצמי לרונדו שבועי קבוע שמסתכם באותה נקודה מאשר להיות ספונטנית. אני נהיית ממש כבדה, אה?

הלכנו לישון בסביבות רבע לחמש בבוקר. אני ממש שמחה שניהלנו את השיחה הזה ואני ממש שמחה שליבנו את העניינים בינינו ואני ממש שמחה שיש לי חברה מדהימה כמוך. אני אוהבת אותך, למרות שלפעמים אני לא עקבית

הבלחה יחידה של אמת בתוך כל החרא הזה.

אמת? לא יודעת אם אמת ולא יודעת אם לכנות את כל השאר חרא, אבל כנראה שזה הסעיף החביב עלי פה מכולם.

11. אני לא יודעת אם ממש לרצוץ שפסח יגיע או ממש לרצות שהוא ילך כבר. סופי אומרת שאני מכניסה לראש שלי שיהיה לי קשה עם כל אלפי הדברים האלה שאני צריכה לעשות במשך החופש סתם ושזה לא נכון, שאת העבודות שנותרו לי אני אסיים בקלות ובמהירות ושאת שארית החופש אני אבלה בלי דאגות על הראש. אני שוקלת  לאמץ את הגישה הזאת והלניח שיהיה לי ממש כיף.

אז ככה זה נראה.

31.3-1.4: אצל רוני בירושלים.

2-3-4.4: הכנות לפסחיה.

5-6-7.4: פסחיה עצמה. אני בצוות הטכני. יש מצב שיהיה ממש כיף.

10-11-12-13.4: הטיול הכי שווה שהולך להיות השנה כנראה. חורשים את ישראל לרוחבה. הולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים ונוסעים וישנים ואז הולכים ונוסעים באופניים עד הים. יהיה כיף, באמת.

מעבר לזה, אני הולכת לשחק המון בפלייסטיישן ולשרוץ בחורים אקראיים ברחבי הארץ. יהיה פנאן, איי גס.

Begin To Hope

 OR

Pass Over Passover

?

אז החבר החכם שלי החליט שהוא מספר לכל החברים שלו בת כמה אני. איזו טעות. האמת היא שאני כבר לא יודעת בשביל מי להצטער, בשבילו או בשבילי...

אני חיה את משבר הגיל בערך מגיל תשע. חברים אף פעם לא היו לי, כי הייתי טיפוס מגעיל וסוציופתי. כלומר, בערך כמו שאני עכשיו: סנובית מתנשאת מצד אחד וגוש שומן אובר אימוציונאלי שמצפה מכולם להילחם את המלחמות שלו מהצד השני. כמה אופייני. בביתספר היסודי הייתי ה-יצור. אני חושבת שחלק נכבד מזה בא בגלל הרזומה המכובד של מדידות איי קיו ושיוך לקבוצה המכונה "מחונני על" או משהו כזה, והעובדה שההורים שלחו אותי ל"פרוייקט מחוננים" של ימי שישי והכל. אני חושבת שחלק גדול ממה שהייתי אז, ואולי גם ממה שאני היום, אתם תחליטו, הוא בזכותם או באשמתם. הייתי ילדה מאד אינטליגנטית ומאד מגעילה. וכמו שכתבתי, הם תמיד נלחמו את המלחמות שלי. הייתי רכרוכית ולא ידעתי להתמודד עם שטויות נורמליות של ילדים אחרים, והייתי בוכה להם המון. הם היו אומרים שעוד כמה שנים כולם יראו את האבק שלי. אבל למי יש כוח לחשוב עוד כמה שנים מעכשיו, ואיזה מין ניחום זה בכלל? זה לא, כסעמק, זה לא ניחום.

בערך בגיל תשע תפסתי איך משחקים. פגשתי את סופי שהיתה אז בכיתה ח', אני חושבת, במכינה של המקהלה. סופי נהייתה החברה הכי טובה שלי, חמש שנים AND COUNTING. אבל זה היה יותר מזה. זו התעוררות. וואלה, עם ילדים בגיל שלך את לא מסתדרת. תסתדרי עם ילדים יותר גדולים. וככה. התברגתי לי לתוך המערכת ותפסתי משבצת פופולרית במקהלה. התחברתי שם עם מלא אנשים והגיל לא היווה פקטור בכלל, למרות שהוא תמיד היה שם, והעיק. בכיתה ו' באה גם ההצטרפות שלי לפורומים של MSN זצ"ל, ושם באמת העניינים התחילו לרוץ. פגשתי את אריק בפורום רוק ומטאל שהיה אז עוד בימי הזוהר שלו, ובעולמות 2007 פגשתי אותו פנים מול פנים. הוא היה התגלמות כל הפנטזיות הקשוחות והאפלות שלי אז: מטאליסט אמיתי, גאון מוזיקלי, בלונדיני עם שיער עד התחת, חבל על הזמן. אחרי חודשיים בערך עשיתי את שהיה אסור בתכלית האיסור: התחלתי לצאת עם אריק, שהיה אז בדרך לסיים את כיתה ט'. זו היתה התקופה הקדושה שלי. אריק היה שותה המון אז, וממש ירדתי לו לחיים עם זה. האמת היא שירדתי לחיים של כולם עם זה, כי מבחינתי אלכוהול היה מונח שהופיע בצמוד לערך "רע" במילון. הייתי איתו שלושה חודשים וזה היה סוד כמוס. הייתי בטוחה שאם אמא שלי תעלה על זה היא תשחט אותי. אני לא בטוחה, למען האמת, אם הייתי מאוהבת בו או בתחושה ההיא שאני עושה משהו שממש אסור לי לעשות. בערך שנה אחרי הפרידה סיפרתי לה, לאמא שלי. אני חושבת שזה היה אחד האירועים הכי חזקים בקשר שלנו. היא הגיבה בדיוק הפוך ממה שציפיתי. חשבתי שהיא תכעס, ושתגיד שבגדתי באמון שלה, ושתצעק ותעשה סיפור. ולא. היא ישבה בשקט, ואמרה, "חבל שלא סיפרת לי". עם כל הסבל של מה שקרה אחרי הפרידה מאריק שהוא לא ממש חשוב עכשיו, היא אמרה, חבל. יכולתי לעזור לך. שם הבנתי שהפנקס פתוח והיד רושמת.

אף פעם לא הרגשתי נוח עם הגיל שלי. הוא תמיד מגבלה. אף פעם לא היה לי נעים לענות לשאלה "בת כמה את", ואז לראות את הפרצופים ההמומים. וואו, את לא נראית, את לא נשמעת, את בוגרת, את חכמה, בחיים לא הייתי מנחש. תמיד היו וכנראה שעוד הרבה זמן יהיו אלה. כבר התרגלתי לריטואל. והעבר השני יש את, טוב, אוקיי, את ממש קטנה. ממש ממש קטנה. זאת בעיה, אז... מהמממ.. אי נוחות... ביי.

ועכשיו, בחזרה לנושא שהתכוונתי שהפוסט יעסוק בו וגלשתי ממנו לגמרי, העובדה שכרם הגאון סיפר לחברים שלו בת כמה אני. אני מכירה את המצב, ומוזר לי שהוא לא מתבייש בזה. דניאל גלר חי שלושה חודשים בהכחשה כשהוא יצא איתי, הוא לא הסכים אפילו לאמא שלו לספר בת כמה אני. וכרם לא מתבייש בזה, ממש ממש לא. ופה הטעות שלו. הייתי מעדיפה שהוא יתבייש.

אני מכירה אנשים ואני יודעת איך ראשים של אנשים עובדים. יש את החברים שלו נגיד. יהיה חלק נכבד מהם שיחשוב שהבחור לא הצליח לתפוס מישהי בגיל שלו, אז הוא התחיל לצאת עם בנות ארבע. יהיה עוד חלק שיחשוב שהוא נצלן. השאר פשוט יתהו מה הוא חשב לעצמו. בחייכם, תהיו כנים. אם לא איתי, לפחות עם עצמכם. זה לא בדיוק משתלב בנוף. מבחינת הרבה אנשים לצאת עם מישהי בגיל שלי היא ירידה ברורה ומשמעותית ברמה.

ואני מריצה לי בראש את הסנאריוז האפשריים. אני רואה בקשר הזה התחלה של מערכת יחסים לטווח ארוך. למען האמת, אני לגמרי רואה אותנו ביחד עוד שנה מעכשיו. ודוגרי אני גם לא לבד במחשבה הזאת. אני כבר רואה, ומתחילה לטחון כבר עכשיו. אם יש דבר שאני מתעבת, זה המבט העקום של החברים של האנשים שאני יוצאת, עזבו יוצאת, מסתובבת איתם, עלי. בכל נושא. וכאן הגיל הוא תמיד פקטור. תמיד. פשוט כי ככה זה בטבע, מסתבר.

משבר הגיל חוזר.

לאן מכאן עכשיו?

נועה.

טוב נו, זה היה צריך לבוא מתישהו. בלוג עבש נותן תחושה ריקנית, אז מדי פעם אני צריכה לזרוק איזו עצם. אם לא לשבט קוראי הנאמנים, אז לעצמי (שיהיה לי איפה לבדוק תגובות בריטואל הבוקר שלי וזה, עניינים. אחרי הכל כולנו ציידי תגובות, זה בא אוטומטית עם היותנו פרוצות ופרוצי אינטרנט.)

ביום שני, אחרי החזרה הבהולה שכונסה על מנת להיות מוכנים לגמרי לכנס המקהלות שעליו יפורט בהמשך, עשיתי את שחיכיתי במשך עידנים לעשותו - קניתי ארנק. את מעותי הדלים איחסנתי עד כה בתוך קופסה של משקפיים, כמה חינני. קופסת משקפיים בצבע אינדיגו שעליה ציירתי ברוב כישרון עיגול בלק כתום וחרצתי בו עם הציפורן ריבועים קטנים באחת מעתות השיעומום חסרות המעש שלי. בקיצור נמרץ, קניתי ארנק, ועגילים, ושני צעיפים. היה מגניב אש.

אז כן, ביום שלישי, אחרי שבועות של הכנות וטחינה קשה של המוח, נסענו סוף סוף לכנס מקהלות בעכו. מאחר ושוחררנו מביתספר יכולתי לקום מאוחר, Which, of course, I did not do, אולי מהתרגשות, אולי מרעב, אבל בסופו של דבר יצא שקמתי בשעה שבע כמו בכל יום רגיל. הקטע הוא שבכל יום רגיל אני מרגישה כאילו אני נרדמת על החביתה בבוקר, ודווקא אתמול הייתי עירנית לחלוטין. תמיד דווקא כשלא צריך. זה די מרגיז, למען האמת.

ארזתי דברים והכני אוכל ושטויות כאלה, ואז התחלתי לצעוד בנמרצות לכיוון הקונסרבטוריון. הגעתי לשם כדי לחזות בפלא המרהיב - סופי ודניאל מכינות סנדוויצ'ים. בגלל שאני גאונת הדור שכחתי את התווים שיהודית הדגישה שמוכרחים לקחת לכנס בבית ששמרתי בו על הילדים ערב קודם, אז הייתי צריכה איכשהו לדאוג לצילומים של התווים שלי. זיון מוח.

יאדה יאדה עולים לאוטובוס. אני יושבת ליד הדר שחושפת בפני את נבכי המוח הג'ינג'י של אריק ברמן (יש קצת בעיות ביני לבין האלוהים... - אהא.) ובהשראת טראק תשע ניסינו למצוא עוד דברים שאפשם ליוצקם לתבנית ה"את טעם נרכש" (את טעם נרכש: את כמו מיקי, כמו כוסברה, כמו יהודית חןןןןן) אה וגם טחנו עוגיות. היא החליטה שמותר לה לענות לטלפון שלי כשכרם מתקשר! חוצפניה. דניאל פ. החכמה החליטה שהיא קוראת כל הנסיעה איזה גיליון מסכן של ראש אחד ואנחנו חכמות שכמותנו ניהלנו דיון פורה ומרתק על כמה פעילות זו מרחיבה את האופקים ומשביעה את הנפש ומדגדגת בכפות הרגליים.

אחרי שלוש שעות נסיעה שבמהלכן איבדתי תחושה בתחת (נשבעת לכם) הגענו סוף סוף לעכו. יש להם קונסרבטוריון מה זה יפה, חבל על הזמן. מי יתקע קונסרבטוריונים יפים בחור כמו עכו, רחמנא ליצלן! בקיצור נכנסנו. התמקמנו בשני חדרים ועשינו תרגילים. כלומר, ניסינו לעשות תרגילים והכל, זה קצת קשה לעשות תרגילים כשחצי מקהלה מרגישה מסוגננת ומחזיקה כוס תה בעודה מנסה לקפוץ ולשיר תוך כדי. מקהלת מיתר היא חבורה של פוסטמות, זה מוצג שובר שיאים. היו לנו עשר דקות על הבמה כדי לבדוק את האוקסטיקה ואיך אנחנו מתאימים את עצמנו לאולם והכל. בדרך לשם איזו רוסיה שמנה התחילה לנבוח עלינו משום שכנראה מישהו העז לגעת בקסילופון המאובק שעמד שם במסדרון, בן פורת יוסף! "עכשיו אתם חוזרים ולא מופיעים יותר היום!" בטח.

אחרי הבמה וזה חזרתי לחדר ולבשנו את תלבושת המקהלה החיננית שלנו, ואז שוב חזרנו לאולם ותפסנו מקומות. היה שם קוריוז שלם של "עכו היא עיר הימורים שרק לאס וגאס מביסה אותה! לכן... אנחנו נגריל את סדר ההופעות!" איזה פרועים הם שמה בעכו, מדאים. בסוף יצא שאנחנו מספר שש, בסבב השני של ההופעות. ארבע מקהלות פקדו את הבמה לפני שמר יוני רכטר בכבודו ובעצמו עלה הבמה. סופי כמעט נמסה כשהוא עלה, הזקן הזה. הוא מתיישב ומתחיל לשיר וכל פעם מעלה למעלה את הסטנד של המיקרופון. בשלב מסויים זה ממש הרגיז אותו, ותוך כדי שירה הוא עשה משהו כזה: "טנהנהנהנהנה *שר שר שר* עדיין שר: מה יהיה עם המיקרופון הזה? *שר שר שר*" ואנחנו כמעט נפלנו מהכיסאות מרוב שזה הצחיק אותנו. אבל אנחנו פוסטמות, אני וסופי, כחלק מכל עדר הפוסטמות שמכונה מקהלת מיתר רחובות, אז זה לא ממש עקרוני. אחר כך איזה שניים התלהבו מעצמם, מתופפת וקנטרה-בסיסט, ועלו על הבמה ופשוט התחילו לאלתר עם יוני רכטר. נהדר. שרנו את השירים משותפים בהתלהבות יתרה, כמובן, וחגית שישבה מהצד השני שלי התחילה לבלבל את השכל על זה שהיא עוד שניה משתינה על הכיסא. בקיצור אחרי שרכטר הזקן סיים לזייף זיופים שיחררנו אותנו להשתין ולחזור. בסופו של דבר, כשהגיע תורנו לעלות לבמה, האירוע היה קוריוז בפני עצמו:

המנחה המאד כישרוני פירט מה אנחנו נשיר. השיר האחרון שתיכננו הוצג בדרך מעניינת מאד. "...והם יסיימו בשירת "מכל פרחי מור" מאת ט.. שרנ.. אהה.. ניחוב.. אהה... טשר.. אההה! טשרניחובסקי!" ואז מנהל הקונסרבטוריון של עכו הקרפד השמן שכינה את עצמו בשם שמוליק, הצהיר כי "יוני מוכרח ללכת ולכן אני מבקשת מכל המקהלות לקצץ מן התוכנית שלהן שיר אחד!". אפשר לחושב, כמו נקודות זכות זה מעניק, שרנו מול יוני רכטר! ממש אוטוריטה, זה אירוע שיזכר לימים ברזומה של כל מקהלה, היא שרה מול יוני רכטר! בכל אופן, את מכל פרחי מור תיכננו לשיר בתפזורת. כולם התחילו להתפזר על הבמה, ואז הקרפד השמן הודיע שזה יותר מדי ושאנחנו מבזבזים את הזמן של יוני הקדוש, אמר לנו תודה רבה ופשוט העיף אותנו מהבמה. יהודית כמעט בכתה. איזו חוצפה יואו, זה מרגיז את השחלות, כושלאומו. לא חשוב.

בסופו של דבר הקונצרט הזה כן הואיל בטובו להיגמר. חזרנו לחדרים, ארזנו והתחלנו לנסוע בחזרה הביתה.

בנסיעות הלוך, יהודית לא מרשה לדבר "משום ששלוש שעות דיבורים עושות נזק בל יתואר למיתרי הקול". מאחר ועכשיו לא היה מי שיעצור בעדם, הלך עדר הפוסטמות לחלקו האחורי של האוטובוס והתחילו לשיר, כמו בכל פעם. אז יצא שהפכנו את הסדר. אני ישבתי מקדימה ולידי התיישב אמיר, המלווה מטעם הקונסרבטוריון. טיפוס מעניין. דיברנו על ספרים וסרטים ומוזיקה ואיכשהו יצא שדיברנו גם על יונתן, ילד בכיתה ו' מהסופרן שמשהו קצת לא בסדר איתו. "יונתן הזה", אמר אמיר, "הוא נראה לי... קצת מתחנגל. מקודם הוא בא אלי ואומר לי, 'אמיר, אני צריך שתעזור לי'. אני אומר לו, מה? 'אני צריך ש... אני צריך.. אני צריך שתקפל לי את החולצה'. אני שואל אותו, אתה רציני? 'כן, אני צריך שתקפל לי את החולצה'. אני לא יודע מה הקטע שלו, אבל משהו שם לא בסדר." ברגע שהוא סיים לדבר יותנן מגיח מהצד השני של האוטובוס, מזמר לו את הלהלהלהלהלה של הדרדסים. "באתי לראות מה שלומכם. מה שלומכם?!" אוקיי.

בסופו של דבר כן הגענו הביתה. כמובן, שלא לפני ששמענו סיפורי הומאופתיה מפי נטלי, סיפורי הרפס מפי הדר וסיפרוי תקנון הפורים של בתי הספר הדתיים (מי זאת הרבנית?!) מפי נאור. היה קר ומגניב.

אז טוב, פוזרנו איש איש לביתו, וכך נחתם כנס המקהלות בעכו לשנת אלפיים ותשע. כיפכיופאק של יום, פוסטמות

אז זהו.

אחלה חודש שיהיה

נועה

שיו אני רוצה את הפסקול של נער החידות ממומביי

אני מכורה לג'אי הו.

ואולי ג'וני מיטשל היא קצת וודסטוק באמת

והשיר הזה קצת קלישאה

אני אוהבת אותו. ואת הביצוע הזה.

http://www.youtube.com/watch?v=TsPh_8Dxl3E

הגיע זמן חפיר! אני חולה מתה ונשארתי בבית. חזרתי מהטיול הזה נטולת קול ועם מיקרובות בלתי רצויות בריאות איפשהו, אבל היה שווה. מה זה שווה, היה אדיר! היה ענק! איזה חמשת אלפים מטר גובה בלי להגזים!

יצאנו מרחובות בשעה שמונה בבוקר, לא לפני שהתברר לי שגם רמי ויואל, הקומונרים האולטרא מגניבים שלי, יוצאים לטיול! הודיעו להם עשר דקות לפני העליה לאוטובוס שהם באים ומכיוון שכנראה בחיים שלי לא פגשתי אנשים יותר שמו"צניקים מרמי ויואל הם פשוט לקחו את עצמם ואת הבגדים שלגופם והצטרפו לטיול השנתי שלנו! רמי ויואל - חזקו ואמצו.

את הכיתה שלנו פיצלו בין שלושה אוטובוסים, ומכיוון שאני, מיכל, ניצן, קארין ואליה זה בסך הכל חמישה אנשים יצא שאני הPiggy in the middle  ונתקעתי לשבת לבד. מה דינו של היושב לבדו? ציוותו לאדם מנודה שלא מצא מקום יותר טוב לשבת! הוריי! ככה או ככה זה לא משנה, ישנתי ברוב הנסיעה. אחרי כמעט שעתיים של נסיעה עשינו עצירת א-בוקר בצומת שוקת. צ'יקן וקרן תפסו סלע בשמש, אז הלכתי והתיישבתי איתם. אחר כך גם ענת ואיתן באו והיתה לנו שיחה פורייה ומרתקת על אודות הפייסבוק, ואמא של ענת, וביסלי.

אחרי עוד שעה ומשהו של נסיעה האוטובוס התחיל לרדת לכיוון בקעת ים המלח. התחיל להיות לי לחץ מטורף באוזניים ולא משנה מה עשיתי, הוא פשוט לא השתרר. תלעסי מסטיק תבלעי רוק תפתחי את הפה תעמדי על הראש, כלום, האוזניים המשיכו לעשות לי פו-פום פו-פום בפול ווליום ישר לתוך המוח. פאן! כשירדנו מהאוטובוס גיליתי שהמורה החביבה על כולנו לגאוגרפיה מצטרפת אלינו לטיול ושהיא גם מצויידת בכובע חינני ששיוה לה מראה של אמא אווזה בגרסה פוזלת. קיבלנו מדריך מעוות ברמות שאתם לא תצליחו לתאר לעצמכם, נטול פרופורציות לחלוטין וגם כנראה לא מאד חכם שכן הלכנו לאיבוד בדרך משהו כמו ארבע פעמים. התחלנו לרדת לתוך האפיק של נחל זוהר. הולכים הולכים הולכים, פרחה נוקעת את הקרסול (חה חה!), הולכים הולכים הולכים, פוגשים את אן ונועה (ואת המשקפיים המגניבים של אבא של נועה), הולכים הולכים הולכים, סלעים סלעים סלעים (טוב טוב טוב!), הולכים הולכים, שושנת יריחו (מיסטר עיוותוש סירב להסביר לי מה זו בדיוק המחלה, אז שאלתי את המדריך הנאצל שלי רמי יודע כל, שהסביר לי על טיבו של הזבוב המקפץ מהמדבר והבהיר לי שמפגשבינו לביני יהיה מאד מאד לא נעים. "כמובן שיש לזה גם טיפול מאד מאד יעיל *באותו טון יודע כל של רמי יודע כל* שעולה שמונה מאות שקל לשפופרת בגודל כזה - *מדגים גודל בין האצבע לאגודל, משהו קטן אחושרמוטה*", ואז הוא עושה פרצוף של רמי יודע כל וממשיך ללכת. כמובן שגם אני הייתי מאד מרוצה מעצמי בגלל התגלית המאד שימושית שגיליתי אחרי השיחה הקצרה שלי עם רמי יודע כל, והמשכתי בתהליך הידוע של הולכים הולכים הולכים רק שהיה לי פרצוף מרוצה. עקרונית לא באמת קרה משהו מעניין בחלק הזה של היום מאחר והטיול היה מאד קל ולא היו הסברי מעניינים. הדבר היחיד שיש לי להגיד שהוא באמת חשוב הוא שבן קן שלי נהרג בשנה שעברה, אולי לפני שנתיים, בסנפלינג בנחל זוהר, אולי שמעתם. לבחור קראו עמית והוא היה באחת הקבוצות הדומיננטיות המיתולוגיות והזכורות לטוב שקן רחובות ידע בכל שבעים ותשע שנותיו, הגרביים המסריחים. הוא ירד בסנפלינג ממצוק אל תוך הנקיק של נחל זוהר, הוא ועוד שני חברים. Out of the blue תפס אותם שיטפון והוא נהרג.

אחרי שהגענו לאוטובוס לאחר אינספור התברברויות מיותרות שנובעות מחוסר מיומנות בהדרכת טיולים, בתודה למדריך המסור שלנו מיסטר עיוותוש, עוד היינו צריכים לחכות חצי שעה בחום אימים שהיה בתוך האוטובוס עד שכל הכיתות האחרות הגיעו לנקודת הסיום של המסלול והתאפשר לנו לנסוע. אכסניה? מה פתאום! תצפית על מפעל החיים של האחים עופר ומכרה הזהב, הרייטינג והבאזז של מיקי רוזנטל, מפעלי ים המלח! קצת קשה להתעניין במשהו, ראשית, כאשר הוא לא מעניין, ושנית, כאשר את מתה להשתין ואין לך איפה.

בסופו של דבר כן הגענו לאכסניה. המורה האחראית על האוטובוס שלנו לא הניחה ואנשים לצאת החוצה עד שהאוטובוס יהיה נקי ללא רבב, זה אומר מיליוני ילדים זזים כמו ג'וקים מסוממים במרווח הקטן הזה בין המושבים של האוטובוס. מכיוון שמוניתי להיות ראש החדר שלנו הייתי צריכה לרדת מהאוטובוס וללכת לחפש את המפתחות לחדר שלנו. עד שמצאתי את המסכירות של האכסנייה יצא לי הקול והנשמה, אבל נעזוב את זה. עליתי למעלה ולחדר 119 וחיפשתי "ליקויים" כדברם. היתה שם רשימה של דברים בחדר שצריך לוודא את תקינותם. אחד ליד השני היה רשום "כסאות, כיסאות". זה בסדר, גם הכסא תקין וגם הכיסא תקין. כולן עלו בסופו של דבר, והתמקמו להן בגלל שאני, בתזונה שכמותי, נכנסתי ראשונה למקלחת. טיבה של אכסניית הנוער נמדדת באיכות המקלחת שלה. האכסנייה הזאת היתה אכסניית נוער חמישה כוכבים, מאחר והיתה בה מקלחת עם מים חמים במידה, ועם רצפה משופעת שלא מחייבת גירוף המים במגב לתוך חור הניקוז. יש!

כולן צעדו אל תוך המקלחת אחת האחרי השניה, וכולן יצאו עם בלבופת מגבת על הראש. הצטלמנו עם זה גם, יצא משעשע. הייתי מעלה את התמונות לו רק הייתי מוצאת את הכבל של המצלמה...

אר כך הודיעו לנו שצריך לרדת לארוחת ערב. אם היא לא היתה טעימה, אפשר לכנות אותה, בכל אופן, אכילה בהחלט. ד"א, אני ירדתי לשם עם טרנינג וחולצה קרועה. הסתכלתי סביבי ולא הבנתי מה נסגר, חצאיות, שמלות ונעלי עקב. היו בנות שהביאו פן ומחליק שיער. ואני חושבת, וודאפאק, זה טיול שנתי, איפה נראה לכן שאתן? אנשים פה חיים בסרט, משהו מדהים.

אחרי הבליסה הבליסתית שלנו עלינו בחזרה לחדר. ניצן ונטע החליטו שהן משוטטות כל הערב ככה שהיה מקום למאיה וענת שבאו להתנחל אצלנו. ענת לא היתה מרוצה מהחדר שלה, ומשותפות לחדר שלה, ככה שהיא כל הזמן שוטטה מחדר לחדר. הן התנחלו אצלנו וזה היה מיצג מסטוליות מדהים ומיוחד במינו שאין לתארו במילים, שכלל הצלפות בטמפון ("הי הי הי, אבל זה מיבדר!"), שירת שירי ארץ ישראל ("בואו נבדוק, קונצונים חכמים, מהו הסדר של כל הימים") והמשחק הידוע, זהה את החיקוי ("אני אפרק את כולכם").

היה, בכל אופן מאד משעשע. היה גם איזה ערב הווי פיקטיבי שלא טרחנו לרדת אליו. אחרי כל זיבולי המוח האלה ארזתי את התיק שלי למחר והלכתי לישון בידיעה שאני אצטרך לקום מוקדם.

והנה פה מגיע החלק הכיפי.

בבוקר היום השני התעוררתי בבהלה לצליל השעון המעורר של שותפתי לחדר הנפרד, נטע. בזמן שהרגשתי את לבי מפמפם בהיסטריה נטע קמה מהמיטה והחליטה שהיא יוצאת לסיבוב. נשארתי עוד חצי שעה במיטה ובהיתי בתקרה, ורק בשש וחצי החלקטתי שהגיע הזמן לצאת להתארגן. ארזתי את עצמי ואת כל הדברים ויצאתי מהחדר. הלכתי לשים את הדברים בחדר של רמי ויואל, ואז עליתי לחדר אוכל. יואל ורמי החליטו בסופו של דבר שהם מצטרפים אלינו לקבוצת מיטיבי הלכת (השם הזה מצחיק אותי עד עכשיו חח) ויוצאים איתנו למסלול השני. כשפתחו את חדר האוכל נציגיה המגובשים של קבוצת ככה המכובדת תפסו שולחן והתחילו להעמיס; לא היינו רגילים לשם "טיול" שניתן לדבר שיש בו כל כך הרבה אוכל. יואל ואני אמרנו שזה לא באמת טיול, כי אוכל אכיל ונטול חול וקימה בשש בבוקר זה ממש לוקסוס, אז החלטנו שנציגי קן רחובות המכובדים יצאו לנופש בעין גדי.

אחרי שסיימנו לפטם את עצמנו ולארוז לעצמנו לחם למשך היום, התרכזנו כולנו ליד השער של האכסנייה. בזמן שחיכינו לחובש (שנזכר מאתיים מטר אחרי השער שהוא לא לקח תיק עזרה ראשונה) ולמאבטח (שהיה לגמרי ג'ינג'י) ניהלנו את הדיון המתבקש, האם יש טעם לקחת ג'ריקן או לא. איזה מין טיול זה בלי ג'ריקן? היו לי שלושה ליטר מים וזה היה ברור מראש שלא הולך להישאר מהם כלום... אחרי שסיימנו את ההכנות האחרונות התחלנו לעלות במעלה הכביש לכיוון השמורה עצמה. המסלול היה מתוכנן כלטפס על הר ישי, באמצע המסלול לחתוך לנחל צפית, ומשם לרדת לנחל דוד. התחלנו לעלות. באמצע תיצפתנו על היעלים הנחמדות וחסרות הבושה שפשוט חדרו להן בכיף לשטח של האכסניה והחלו מלכחות את העשבייה ועל האילים שטיפסו על העצים והתנגחו אחד בשני. תוך כדי הליכה הגענו למסקנה שזה כנראה הנוף הכי יפה בארץ שהוא לא נוף ירוק, כי בקטגוריית הנוף הירוק אין שום מקום שמשתווה לגלבוע בעונה הפורחת שלו. The Great Salt Lake רץ לי בראש כל העליה. בשלב מסויים של העליה עשינו עצירה ונכנסנו לתוך ביתספר שדה אחר שבו אני וההורים שלי היינו בתקופה שעוד לאנשים היה כוח לתכנן טיולים. יש שם נקודת תצפית, אז התיישבנו שם כדי לספוג קצת מחוכמתו האדירה והלא מוערכת של המורה לשל"ח ומדריך הטיולים הנפלא שעשה לי חלק נכבד מהטיול. הוא עמד שם וסיפר על קבוצת תלמידים בשנות השישים שנסעה לסמינריון בעין גדי ועל שני תלמידים שברחו לכולם וירדו לואדי, תפסו של זולה וכתבו את השיר ההו-כה-ארצישראלי "עין גדי". ואז ללא היסוס, הוא שלף ברוב ענוותו את החלילית וחילל לנו אתה שיר בתקווה שנצטרף אליו בשירה, אבל אף אחד לא שבר את הקרח. אני באופן אישי לא ידעתי את המנגינה של השיר, אז לא שרתי גם. הוא היה קצת נבוך, אבל בסוף פירגנו לו עם מחיאות כפיים ככה שהוא היה קצת יותר נינוח. אין, הוא פשוט איש כל כך מגניב, המשה הזה ("נראה לי שנדלקת על משה", ענת אמרה). אחרי האתנחתא הנחמדה הזאת המשכנו לנו בטיפוס. בשלב מסויים הגענו לאמפיתאטרון קטן שהיה בו שלט עם מפה, ובזמן שמשה פירט את המסלול יואל הראה לי דבר מגניב. הוא מצא ענף של צמח שנקרא ריסןנאכל. הוא לא באמת נאכל, הוא קצת, קצת הרבה, קוצני, אבל הוא עשה משהו ממש מגניב. הצמח הזה, כחלק מההסתגלות שלו לחיים במדבר,

מסוגל להשאיר את הזרעים שלו במצב רדום עד שהם יבואו במגע עם מסה גדולה של מים, כמו בשיטפון למשל. הוא נתן לי זרע אחד ואמר לי לשים אותו בפה, ולראות מה קורה. חיכיתי, חיכיתי - הדבר הזה מתפוצץ! הוא מתפוצץ ומוכן לנביטה. אחד המגניבים, האבולוציה היא דבר מגניב. המשכנו לטפס. בדרך שמענו קצת על הבעל ההומו של קלאופטרה ועל הורדוס ועל חקלאות ועל מרד בר כוכבא ושטויות כאלה. באמצע באמת חתכנו למסלול של נחל צפית והלכנו על צלע ההר משהו כמו עוד שעה. "כל היוווווווום כל הלילההההה... הוא לא ישיין! זקני צפת האלה, משהו משוגע", מלהג יואל כל הדרך. הוא גם לימד אותי שיר מדברי שמו"צניקי עליז, ושרנו שירי ברי סחרוף להנאתנו כדי לשמור על המורל. באמצע הדרך היתה לנו עצירה ארוכה וכיפית שבה משה הכין את התה המסורתי שלו ויואל הכין קפה שחור עם הל, דבר שלא נראה לי שיש משהו שאני אוהבת יותר ממנו. יואל העיר לי על שיטת הטיול הקיבוצניקית שלי, עם בקבוק מים ביד. נראה לי שמכולם לי ההי הכי פחות סיכוי להתייבש מהשטויות האלה... הלכנו עוד משהו כמו שעה וחצי שבה הספקתי לעשות את האצא לי השוקה המסורתי שלי (והשפן סלעים - חררר חררר אהההה! והאלפקה - חחחחפ-טו! והפרה והכבשה והכלבלב והחתול והצרצר והאריה וההיפופוטם וכו' וכו' והתרנגול קוקוקוריקוקו הוא יזמר עד אור הבוקר! יש!) לברר מי בדיוק ביצע את אגדה יפנית (ממש הרבה אנשים, למעשה) להקריא פרק מהתנ"ך (!) לגמור את כל המים שלי, לגמור את מה שהיה בג'ריקן, לקחת קצת מים מאנשים אחרים, לתפוס את נקודת התצפית הכי טובה על הכחול העמוק, המת היפהפה הזה שלמטה ולנהל דיון מרתק משהו על הפרטת משאבי טבע של המדינה בכלל ועל מעיין עין גדי בפרט. אחרי נקודת התפצית על ראש הגבעה ההיא, ירדנו למטה לכיוון הנחל עצמו, מה שלקח עשרים דקות. נורא נחמד לראות שעדיין יש בארץ מקומות כאלה נחמדים, עם די הרבה מים, וצלולים אפילו. יואל שוב הכין קפה, שוב הצקנו למתי, שרנו קצת, שיחקנו קצת פינגפונג שירים... התנחלות שמו"צניקית כיפית. אחרי הישיבה בנחל הנחמד הזה התחלנו לעלות למעלה בחזרה, בדרכנו לנקודת האיסוף.  שם התחלנו לשחק משחקי הליכה. שיחקנו בהתחלה "איפה אני מתחבא", דבר שהתגלה כמאד נחמד כאשר מגלים שאני מתחבאת מתחת לשפם אל אסא. אחר כך התחיל הקטע הבאמת משעשע - שיחקנו היעד הבא. לקח לי איזה חצי שעה לפענח את החוקיות של המשחק המעצבן הזה, ועד שעליתי על זה יצאה כבר הנשמה. ענת לעומת זאת, לא הצליחה לעלות על זה בכלל. היא הגיעה לנקודת האיסוף בוכה, אשכרה בוכה, עם דמעות, בגלל שהיא לא הצליחה לפענח את הרעיון של המשחק חחחחח מצחיקה. זה היה כנראה יום הטיול הכי טוב שטיול שנתי יכול לספק. מי יתן ויהיו עוד הרבה טיולים שנתיים שמו"צניקיים שכאלה - אמן.

בסופו של דבר כן הגענו לנקודת האיסוף: שיחת סיכום; איסוף האנשים; עליה לאוטובוסים; רשימה שמית; ויאללה הביתה. יאללה הביתה? לא! מה פתאום! חייבים באמצע לעצור בצומת שוקת לאיזה שעה כדי לקפוא מקור סתם. סתם מיותר. אבל אם זה מה שהיה נחוץ כדי שהמלך משה ירד על עוף ואפונה ויחזיר לעצמו את הצבא לפנים השעירות שלו - אדרבא.

שוב נוסעים. שבאנג! רחובות. יורדים מהאוטובוס. עשרות ילדים עייפים מסתערים על תא המטען כאילו מחלקים שם דולרים. בסוף נשאר שם תיק אחד, והוא לא היה שלי! ילדה מכיתה אחרת לקחה ברוב חוכמה את התיק שלי, דבר שעיכב אותי באיזה חצי שעה מהאוכל שלי. בסופו של דבר כן קיבלתי אותו בחזרה, וחוץ מהקטע הזה ומהעובדה שחזרתי מהטיול חולה, זה היה הטיול השנתי הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו. באמת, היה ממש כיף.

נזכרתי בדבר:

שגיב מאד אוהב ציפורים, מסתבר. זה מגניב שיש בשכבה לפחות בנאדם אחד שיש לו תחביב מיוחד ולא מתוך שיקולי מיוחדות. שגיב הוא צפר חובב וכל הדרך הסתובבנו והגדרנו ציפורים. טריסטרמית - הפרחה של המדבר!

שרדתם? אני בספק.

למי שקרא עד כאן מגיע שוב

עיטור עוז

חזקו ואמצו (הוא לא ישיין!)

נועה