אז למה בעצם כל כך אכפת לי?

כשהייתי יותר קטנה הייתה בערוץ הילדים שנקראה "חייה של טרייסי ביקר" או משהו כזה, על ילדה בריטית עם ביצים רציניות מאד בבית יתומים. היתה שם איזו אפיזודה אחת שזכורה לי במיוחד, קטע שבו היא אמרה לכולם מה היא חושבת עליהם וכולם אמרו לה בדיוק מה שהם חושבים עליה. דימיתי את עצמי בסיטואציה הזאת מאות אם לא אלפי פעמים. הלוואי שכל השכבה שלי היתה עושה מעגל סביבי והם היו מתחילים לצרוח עלי את כל מה שיש להם להגיד. אבל תכלס, מה יש להם להגיד? לא לקחתי חלק כל כך רציני בהתהוות ובמיצוק של השכבה הזאת. גם עכשיו אני לא בדיוק משתלבת, ואני גם לא בטוחה שזה כל כך חסר לי, למען האמת. יש לי את החברים שלי ואת המקומות שלי ואני בדרך כלל מעדיפה להיות בסנטדביי בביתספר. ובכל זאת, מסתבר שעם כמה שניסיתי להיבלע ולא להתבלט, זה לא מצליח. אני מושכת אש כמו שחרא מושך זבובים, בחיי. הקטע שבאמת מרגיז אותי הוא שאנשים חושבים שאני לא מבינה מהחיים שלי ושאני לא רואה ולא שומעת מה שהולך מסביבי, וגם אם אני כן אז אני מטומטמת מדי בשביל להבין. אנשים מדברים עלי חופשי מאחורי הגב, ובאמת שדברים מכוערים. ולא משנה כמה הם ירימו את הכתפיים לכיוון האוזן וירטנו ויקללו ויגידו שזה לא נכון, ושוב, שאני סתם מטומטמת, אני יודעת מצויין, וגם הם יודעים, שזה גוש רירי של קינאה שתקוע בגרון של כל מיני אנשים מסויימים. אין בעיה, Talk shit as much as you want.

It's the shit about you that I don't give.

אז למה בעצם כל כך אכפת לי?

נועה (היום בערב אצל כרם ברוך השם אמן סלה! הידעתם שהפט שופ בויז באים לארץ?)

עריכה

סוווווווווווווושיפה דפרקציווווווווווווונם נו סטראם

עריכה

קנלי היא הדבר הכי מעצבן והכי מטומטם והכי אהעההאהעאה בתולדות פרוייקט מסלול. היא אפילו יותר מעצבנת מבליינלישס.

אבא, אמא ואחותי, מעין, בת ארבע, נוסעים במכונית. אבא חונה באדום לבן והולך לקנות פיצה. אמא ומעין נשארות באוטו.

מעין: אמא, למה נשארנו באוטו?
אמא: אבא חנה במקום שאסור לחנות בו, ואנחנו נשארות באוטו כדי שאם יבוא שוטר נוכל להזיז את המכונית מהר-מהר לפני שנקבל קנס.

מעין: מה זה קנס?
אמא: כששוטר לוקח כסף כשעושים משהו שאסור, קוראים לזה קנס.

מעין: מה שוטר עושה?
אמא: הוא שומר שאנשים לא יעשו דברים שאסור.
מעין: אתם עושים דברים שאסור?
אמא: לא.

מעין: אז למה אבא חנה במקום שאסור לחנות בו?

לאמא לא נשאר מה להגיד.

אני לא יודעת מה לכתוב. הכל נראה אותו הדבר. הבוקר עברו לי בראש הגיגים מפה עד להודעה חדשה וחשבתי כבר לכתוב בילבול מוח רציני כפי שחלק מכם נהנים לקרוא, אבל בסופו של דבר יוצא שאני מותשת מהבלוג הזה במידת מה, ואולי כשתסתיימנה הבחינות החשק שלי יתחדש כשהיה בחודשים שקדמו לכן.

אחת לשבוע בממוצע אני וכרם רבים. אנחנו מחליפים כל פעם את התפקידים, פעם אני נעלבת ופעם הוא נעלב, אני והוא ושוב. ולי זה קצת נמאס. הפעם זה תורו להעלב. אני מקווה שזה יעבור לנו, שוב, כשתסתיימנה הבחינוץ, בעזרת השם, יא רבנן.

אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותךָ יותר מדי בשביל שהדברים האלה יתקלקלו, נכון? אני באמת באמת אוהבת אותך. עם כל מה שיש לך וכשאין לך כלום, מה שאתה ומי שאתה ומה שתהיה וכל מה שמשתמע מזה. לשים תמונה? זה רעיון טוב? שובר לבבות משהו? אני לא ממש יודעת.

אני רק יודעת שאני בעיקר מדברת שטיות

נ'

עריכה

עזבו

האמת היא שההרגשה הכללית היא פשוט מחורבנת

crappy, shitty, louzy

name it yourself

ואני מקלקלת כל מה שאני נוגעת בו

ושומעת מוזיקה לא מספיק מגוונת.

"משיקגו עד זאפה, אני רוצה את הכל"

הגיע זמן חפיר! אני חולה מתה ונשארתי בבית. חזרתי מהטיול הזה נטולת קול ועם מיקרובות בלתי רצויות בריאות איפשהו, אבל היה שווה. מה זה שווה, היה אדיר! היה ענק! איזה חמשת אלפים מטר גובה בלי להגזים!

יצאנו מרחובות בשעה שמונה בבוקר, לא לפני שהתברר לי שגם רמי ויואל, הקומונרים האולטרא מגניבים שלי, יוצאים לטיול! הודיעו להם עשר דקות לפני העליה לאוטובוס שהם באים ומכיוון שכנראה בחיים שלי לא פגשתי אנשים יותר שמו"צניקים מרמי ויואל הם פשוט לקחו את עצמם ואת הבגדים שלגופם והצטרפו לטיול השנתי שלנו! רמי ויואל - חזקו ואמצו.

את הכיתה שלנו פיצלו בין שלושה אוטובוסים, ומכיוון שאני, מיכל, ניצן, קארין ואליה זה בסך הכל חמישה אנשים יצא שאני הPiggy in the middle  ונתקעתי לשבת לבד. מה דינו של היושב לבדו? ציוותו לאדם מנודה שלא מצא מקום יותר טוב לשבת! הוריי! ככה או ככה זה לא משנה, ישנתי ברוב הנסיעה. אחרי כמעט שעתיים של נסיעה עשינו עצירת א-בוקר בצומת שוקת. צ'יקן וקרן תפסו סלע בשמש, אז הלכתי והתיישבתי איתם. אחר כך גם ענת ואיתן באו והיתה לנו שיחה פורייה ומרתקת על אודות הפייסבוק, ואמא של ענת, וביסלי.

אחרי עוד שעה ומשהו של נסיעה האוטובוס התחיל לרדת לכיוון בקעת ים המלח. התחיל להיות לי לחץ מטורף באוזניים ולא משנה מה עשיתי, הוא פשוט לא השתרר. תלעסי מסטיק תבלעי רוק תפתחי את הפה תעמדי על הראש, כלום, האוזניים המשיכו לעשות לי פו-פום פו-פום בפול ווליום ישר לתוך המוח. פאן! כשירדנו מהאוטובוס גיליתי שהמורה החביבה על כולנו לגאוגרפיה מצטרפת אלינו לטיול ושהיא גם מצויידת בכובע חינני ששיוה לה מראה של אמא אווזה בגרסה פוזלת. קיבלנו מדריך מעוות ברמות שאתם לא תצליחו לתאר לעצמכם, נטול פרופורציות לחלוטין וגם כנראה לא מאד חכם שכן הלכנו לאיבוד בדרך משהו כמו ארבע פעמים. התחלנו לרדת לתוך האפיק של נחל זוהר. הולכים הולכים הולכים, פרחה נוקעת את הקרסול (חה חה!), הולכים הולכים הולכים, פוגשים את אן ונועה (ואת המשקפיים המגניבים של אבא של נועה), הולכים הולכים הולכים, סלעים סלעים סלעים (טוב טוב טוב!), הולכים הולכים, שושנת יריחו (מיסטר עיוותוש סירב להסביר לי מה זו בדיוק המחלה, אז שאלתי את המדריך הנאצל שלי רמי יודע כל, שהסביר לי על טיבו של הזבוב המקפץ מהמדבר והבהיר לי שמפגשבינו לביני יהיה מאד מאד לא נעים. "כמובן שיש לזה גם טיפול מאד מאד יעיל *באותו טון יודע כל של רמי יודע כל* שעולה שמונה מאות שקל לשפופרת בגודל כזה - *מדגים גודל בין האצבע לאגודל, משהו קטן אחושרמוטה*", ואז הוא עושה פרצוף של רמי יודע כל וממשיך ללכת. כמובן שגם אני הייתי מאד מרוצה מעצמי בגלל התגלית המאד שימושית שגיליתי אחרי השיחה הקצרה שלי עם רמי יודע כל, והמשכתי בתהליך הידוע של הולכים הולכים הולכים רק שהיה לי פרצוף מרוצה. עקרונית לא באמת קרה משהו מעניין בחלק הזה של היום מאחר והטיול היה מאד קל ולא היו הסברי מעניינים. הדבר היחיד שיש לי להגיד שהוא באמת חשוב הוא שבן קן שלי נהרג בשנה שעברה, אולי לפני שנתיים, בסנפלינג בנחל זוהר, אולי שמעתם. לבחור קראו עמית והוא היה באחת הקבוצות הדומיננטיות המיתולוגיות והזכורות לטוב שקן רחובות ידע בכל שבעים ותשע שנותיו, הגרביים המסריחים. הוא ירד בסנפלינג ממצוק אל תוך הנקיק של נחל זוהר, הוא ועוד שני חברים. Out of the blue תפס אותם שיטפון והוא נהרג.

אחרי שהגענו לאוטובוס לאחר אינספור התברברויות מיותרות שנובעות מחוסר מיומנות בהדרכת טיולים, בתודה למדריך המסור שלנו מיסטר עיוותוש, עוד היינו צריכים לחכות חצי שעה בחום אימים שהיה בתוך האוטובוס עד שכל הכיתות האחרות הגיעו לנקודת הסיום של המסלול והתאפשר לנו לנסוע. אכסניה? מה פתאום! תצפית על מפעל החיים של האחים עופר ומכרה הזהב, הרייטינג והבאזז של מיקי רוזנטל, מפעלי ים המלח! קצת קשה להתעניין במשהו, ראשית, כאשר הוא לא מעניין, ושנית, כאשר את מתה להשתין ואין לך איפה.

בסופו של דבר כן הגענו לאכסניה. המורה האחראית על האוטובוס שלנו לא הניחה ואנשים לצאת החוצה עד שהאוטובוס יהיה נקי ללא רבב, זה אומר מיליוני ילדים זזים כמו ג'וקים מסוממים במרווח הקטן הזה בין המושבים של האוטובוס. מכיוון שמוניתי להיות ראש החדר שלנו הייתי צריכה לרדת מהאוטובוס וללכת לחפש את המפתחות לחדר שלנו. עד שמצאתי את המסכירות של האכסנייה יצא לי הקול והנשמה, אבל נעזוב את זה. עליתי למעלה ולחדר 119 וחיפשתי "ליקויים" כדברם. היתה שם רשימה של דברים בחדר שצריך לוודא את תקינותם. אחד ליד השני היה רשום "כסאות, כיסאות". זה בסדר, גם הכסא תקין וגם הכיסא תקין. כולן עלו בסופו של דבר, והתמקמו להן בגלל שאני, בתזונה שכמותי, נכנסתי ראשונה למקלחת. טיבה של אכסניית הנוער נמדדת באיכות המקלחת שלה. האכסנייה הזאת היתה אכסניית נוער חמישה כוכבים, מאחר והיתה בה מקלחת עם מים חמים במידה, ועם רצפה משופעת שלא מחייבת גירוף המים במגב לתוך חור הניקוז. יש!

כולן צעדו אל תוך המקלחת אחת האחרי השניה, וכולן יצאו עם בלבופת מגבת על הראש. הצטלמנו עם זה גם, יצא משעשע. הייתי מעלה את התמונות לו רק הייתי מוצאת את הכבל של המצלמה...

אר כך הודיעו לנו שצריך לרדת לארוחת ערב. אם היא לא היתה טעימה, אפשר לכנות אותה, בכל אופן, אכילה בהחלט. ד"א, אני ירדתי לשם עם טרנינג וחולצה קרועה. הסתכלתי סביבי ולא הבנתי מה נסגר, חצאיות, שמלות ונעלי עקב. היו בנות שהביאו פן ומחליק שיער. ואני חושבת, וודאפאק, זה טיול שנתי, איפה נראה לכן שאתן? אנשים פה חיים בסרט, משהו מדהים.

אחרי הבליסה הבליסתית שלנו עלינו בחזרה לחדר. ניצן ונטע החליטו שהן משוטטות כל הערב ככה שהיה מקום למאיה וענת שבאו להתנחל אצלנו. ענת לא היתה מרוצה מהחדר שלה, ומשותפות לחדר שלה, ככה שהיא כל הזמן שוטטה מחדר לחדר. הן התנחלו אצלנו וזה היה מיצג מסטוליות מדהים ומיוחד במינו שאין לתארו במילים, שכלל הצלפות בטמפון ("הי הי הי, אבל זה מיבדר!"), שירת שירי ארץ ישראל ("בואו נבדוק, קונצונים חכמים, מהו הסדר של כל הימים") והמשחק הידוע, זהה את החיקוי ("אני אפרק את כולכם").

היה, בכל אופן מאד משעשע. היה גם איזה ערב הווי פיקטיבי שלא טרחנו לרדת אליו. אחרי כל זיבולי המוח האלה ארזתי את התיק שלי למחר והלכתי לישון בידיעה שאני אצטרך לקום מוקדם.

והנה פה מגיע החלק הכיפי.

בבוקר היום השני התעוררתי בבהלה לצליל השעון המעורר של שותפתי לחדר הנפרד, נטע. בזמן שהרגשתי את לבי מפמפם בהיסטריה נטע קמה מהמיטה והחליטה שהיא יוצאת לסיבוב. נשארתי עוד חצי שעה במיטה ובהיתי בתקרה, ורק בשש וחצי החלקטתי שהגיע הזמן לצאת להתארגן. ארזתי את עצמי ואת כל הדברים ויצאתי מהחדר. הלכתי לשים את הדברים בחדר של רמי ויואל, ואז עליתי לחדר אוכל. יואל ורמי החליטו בסופו של דבר שהם מצטרפים אלינו לקבוצת מיטיבי הלכת (השם הזה מצחיק אותי עד עכשיו חח) ויוצאים איתנו למסלול השני. כשפתחו את חדר האוכל נציגיה המגובשים של קבוצת ככה המכובדת תפסו שולחן והתחילו להעמיס; לא היינו רגילים לשם "טיול" שניתן לדבר שיש בו כל כך הרבה אוכל. יואל ואני אמרנו שזה לא באמת טיול, כי אוכל אכיל ונטול חול וקימה בשש בבוקר זה ממש לוקסוס, אז החלטנו שנציגי קן רחובות המכובדים יצאו לנופש בעין גדי.

אחרי שסיימנו לפטם את עצמנו ולארוז לעצמנו לחם למשך היום, התרכזנו כולנו ליד השער של האכסנייה. בזמן שחיכינו לחובש (שנזכר מאתיים מטר אחרי השער שהוא לא לקח תיק עזרה ראשונה) ולמאבטח (שהיה לגמרי ג'ינג'י) ניהלנו את הדיון המתבקש, האם יש טעם לקחת ג'ריקן או לא. איזה מין טיול זה בלי ג'ריקן? היו לי שלושה ליטר מים וזה היה ברור מראש שלא הולך להישאר מהם כלום... אחרי שסיימנו את ההכנות האחרונות התחלנו לעלות במעלה הכביש לכיוון השמורה עצמה. המסלול היה מתוכנן כלטפס על הר ישי, באמצע המסלול לחתוך לנחל צפית, ומשם לרדת לנחל דוד. התחלנו לעלות. באמצע תיצפתנו על היעלים הנחמדות וחסרות הבושה שפשוט חדרו להן בכיף לשטח של האכסניה והחלו מלכחות את העשבייה ועל האילים שטיפסו על העצים והתנגחו אחד בשני. תוך כדי הליכה הגענו למסקנה שזה כנראה הנוף הכי יפה בארץ שהוא לא נוף ירוק, כי בקטגוריית הנוף הירוק אין שום מקום שמשתווה לגלבוע בעונה הפורחת שלו. The Great Salt Lake רץ לי בראש כל העליה. בשלב מסויים של העליה עשינו עצירה ונכנסנו לתוך ביתספר שדה אחר שבו אני וההורים שלי היינו בתקופה שעוד לאנשים היה כוח לתכנן טיולים. יש שם נקודת תצפית, אז התיישבנו שם כדי לספוג קצת מחוכמתו האדירה והלא מוערכת של המורה לשל"ח ומדריך הטיולים הנפלא שעשה לי חלק נכבד מהטיול. הוא עמד שם וסיפר על קבוצת תלמידים בשנות השישים שנסעה לסמינריון בעין גדי ועל שני תלמידים שברחו לכולם וירדו לואדי, תפסו של זולה וכתבו את השיר ההו-כה-ארצישראלי "עין גדי". ואז ללא היסוס, הוא שלף ברוב ענוותו את החלילית וחילל לנו אתה שיר בתקווה שנצטרף אליו בשירה, אבל אף אחד לא שבר את הקרח. אני באופן אישי לא ידעתי את המנגינה של השיר, אז לא שרתי גם. הוא היה קצת נבוך, אבל בסוף פירגנו לו עם מחיאות כפיים ככה שהוא היה קצת יותר נינוח. אין, הוא פשוט איש כל כך מגניב, המשה הזה ("נראה לי שנדלקת על משה", ענת אמרה). אחרי האתנחתא הנחמדה הזאת המשכנו לנו בטיפוס. בשלב מסויים הגענו לאמפיתאטרון קטן שהיה בו שלט עם מפה, ובזמן שמשה פירט את המסלול יואל הראה לי דבר מגניב. הוא מצא ענף של צמח שנקרא ריסןנאכל. הוא לא באמת נאכל, הוא קצת, קצת הרבה, קוצני, אבל הוא עשה משהו ממש מגניב. הצמח הזה, כחלק מההסתגלות שלו לחיים במדבר,

מסוגל להשאיר את הזרעים שלו במצב רדום עד שהם יבואו במגע עם מסה גדולה של מים, כמו בשיטפון למשל. הוא נתן לי זרע אחד ואמר לי לשים אותו בפה, ולראות מה קורה. חיכיתי, חיכיתי - הדבר הזה מתפוצץ! הוא מתפוצץ ומוכן לנביטה. אחד המגניבים, האבולוציה היא דבר מגניב. המשכנו לטפס. בדרך שמענו קצת על הבעל ההומו של קלאופטרה ועל הורדוס ועל חקלאות ועל מרד בר כוכבא ושטויות כאלה. באמצע באמת חתכנו למסלול של נחל צפית והלכנו על צלע ההר משהו כמו עוד שעה. "כל היוווווווום כל הלילההההה... הוא לא ישיין! זקני צפת האלה, משהו משוגע", מלהג יואל כל הדרך. הוא גם לימד אותי שיר מדברי שמו"צניקי עליז, ושרנו שירי ברי סחרוף להנאתנו כדי לשמור על המורל. באמצע הדרך היתה לנו עצירה ארוכה וכיפית שבה משה הכין את התה המסורתי שלו ויואל הכין קפה שחור עם הל, דבר שלא נראה לי שיש משהו שאני אוהבת יותר ממנו. יואל העיר לי על שיטת הטיול הקיבוצניקית שלי, עם בקבוק מים ביד. נראה לי שמכולם לי ההי הכי פחות סיכוי להתייבש מהשטויות האלה... הלכנו עוד משהו כמו שעה וחצי שבה הספקתי לעשות את האצא לי השוקה המסורתי שלי (והשפן סלעים - חררר חררר אהההה! והאלפקה - חחחחפ-טו! והפרה והכבשה והכלבלב והחתול והצרצר והאריה וההיפופוטם וכו' וכו' והתרנגול קוקוקוריקוקו הוא יזמר עד אור הבוקר! יש!) לברר מי בדיוק ביצע את אגדה יפנית (ממש הרבה אנשים, למעשה) להקריא פרק מהתנ"ך (!) לגמור את כל המים שלי, לגמור את מה שהיה בג'ריקן, לקחת קצת מים מאנשים אחרים, לתפוס את נקודת התצפית הכי טובה על הכחול העמוק, המת היפהפה הזה שלמטה ולנהל דיון מרתק משהו על הפרטת משאבי טבע של המדינה בכלל ועל מעיין עין גדי בפרט. אחרי נקודת התפצית על ראש הגבעה ההיא, ירדנו למטה לכיוון הנחל עצמו, מה שלקח עשרים דקות. נורא נחמד לראות שעדיין יש בארץ מקומות כאלה נחמדים, עם די הרבה מים, וצלולים אפילו. יואל שוב הכין קפה, שוב הצקנו למתי, שרנו קצת, שיחקנו קצת פינגפונג שירים... התנחלות שמו"צניקית כיפית. אחרי הישיבה בנחל הנחמד הזה התחלנו לעלות למעלה בחזרה, בדרכנו לנקודת האיסוף.  שם התחלנו לשחק משחקי הליכה. שיחקנו בהתחלה "איפה אני מתחבא", דבר שהתגלה כמאד נחמד כאשר מגלים שאני מתחבאת מתחת לשפם אל אסא. אחר כך התחיל הקטע הבאמת משעשע - שיחקנו היעד הבא. לקח לי איזה חצי שעה לפענח את החוקיות של המשחק המעצבן הזה, ועד שעליתי על זה יצאה כבר הנשמה. ענת לעומת זאת, לא הצליחה לעלות על זה בכלל. היא הגיעה לנקודת האיסוף בוכה, אשכרה בוכה, עם דמעות, בגלל שהיא לא הצליחה לפענח את הרעיון של המשחק חחחחח מצחיקה. זה היה כנראה יום הטיול הכי טוב שטיול שנתי יכול לספק. מי יתן ויהיו עוד הרבה טיולים שנתיים שמו"צניקיים שכאלה - אמן.

בסופו של דבר כן הגענו לנקודת האיסוף: שיחת סיכום; איסוף האנשים; עליה לאוטובוסים; רשימה שמית; ויאללה הביתה. יאללה הביתה? לא! מה פתאום! חייבים באמצע לעצור בצומת שוקת לאיזה שעה כדי לקפוא מקור סתם. סתם מיותר. אבל אם זה מה שהיה נחוץ כדי שהמלך משה ירד על עוף ואפונה ויחזיר לעצמו את הצבא לפנים השעירות שלו - אדרבא.

שוב נוסעים. שבאנג! רחובות. יורדים מהאוטובוס. עשרות ילדים עייפים מסתערים על תא המטען כאילו מחלקים שם דולרים. בסוף נשאר שם תיק אחד, והוא לא היה שלי! ילדה מכיתה אחרת לקחה ברוב חוכמה את התיק שלי, דבר שעיכב אותי באיזה חצי שעה מהאוכל שלי. בסופו של דבר כן קיבלתי אותו בחזרה, וחוץ מהקטע הזה ומהעובדה שחזרתי מהטיול חולה, זה היה הטיול השנתי הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו. באמת, היה ממש כיף.

נזכרתי בדבר:

שגיב מאד אוהב ציפורים, מסתבר. זה מגניב שיש בשכבה לפחות בנאדם אחד שיש לו תחביב מיוחד ולא מתוך שיקולי מיוחדות. שגיב הוא צפר חובב וכל הדרך הסתובבנו והגדרנו ציפורים. טריסטרמית - הפרחה של המדבר!

שרדתם? אני בספק.

למי שקרא עד כאן מגיע שוב

עיטור עוז

חזקו ואמצו (הוא לא ישיין!)

נועה

בטח חלקכם, אלה שקוראים כאן על בסיס קבוע, ואני יודעת שיש, שמים לב שהרשומות בזמן האחרון קטנות יותר ויותר לאחרונה. אולי בגלל שהתקופה האחרונה היא מציאות מפוכחת ורגילה ושגרתית. ושמחה, אולי. כבר מתחילתו של החודש. השנה הזאת התחילה יפה, ותמיד אהבתי את המספר תשע. אני רואה סרטים, ויש לי הרבה מאד סבלנות, לשבת ולראות ולבחון לאורכם ולרוחבם לעתים שלושה סרטים ברצף. אני יודעת מאיפה כל זה התחיל, ולפעמים זה מרגיש קצת טיפשי; משהו שהתחלתי לעשות כדי שהוא-הוא-שהיה-יכול-להתגאות-בבעלות-על-הלב-שלי-לו-רק-היה-רוצה, בין החודשים מרץ ודצמבר כנראה, כדי שהוא-הוא ישים לב אלי. משם המשכתי On my own. ואולי זה לא רע לספוג קצת מחלומות של אנשים אחרים. לספוג קצת, להיות בסיס. ויגיד לכם משה, אם תשאלו אותו, שיש לי הספק בנזונה לקצת יותר מחצי שנה.

אז כן, אני באמת עובדת קשה, בחלק מהזמן, ולא עובדת קשה, אלא פשוט שומרת על ריכוז, בחלקו האחר. הציונים טובים מאד. מצבו של גיליון ההתנהגות יפה מאד, אין סיבה שיהיו הפתעות. 100, 98, 96, 95, 94, 93, 92. בסדר? הכל טוב. פשוט טוב.

למה זה משנה? זה מאד מאד מאד משנה, בגלל שביום חמישי אני לא אדיר רגלי לבית הספר: אני אקום מהמיטה בתשע וחצי, אלך לאכול, ואני גם בונה על תספורת. הפעם האחרונה שהסתפרתי היתה בכיתה ו'. מחלפות ראשי התארכו פרא. יש שיגידו שהן יפות. בנוסף. ביום רביעי אני נפטרת מהגשר, בשעה טובה ומוצלחת. עוד שלב בדרך להשלמת קסם ה"את נראית יותר" שלי.

קיבלתי תשעים במתמטיקה. אמרתי לכם, It really does pay off.

ואני נשבעת לכם שאני טובה במה שאני עושה.

אה טוב לא ביי

איזה עדכונים עלובים יש לי כשיש לי מצברוח טוב, אה? זה תמיד ככה.

עד כאן, הלכתי לפסנתר.

נועה

No surprises

please

אני עובדת קשה. תנו לי את מה שמגיע לי. אני מרוויחה את שלי בזכות ולא בחסד, שלא כמו כמה מכם.

תיקון

אני עובדת קשה ואני אקבל את מה שמגיע לי.

מצבי מצויין. אני אתקבל לשם.

ואני אלמד שם.

ואני אמצא קורס אקסטרני אחר ואני אגש לחמש קולנוע ולא אכפת לי.

כי אני עובדת קשה ואני אקבל את מה שמגיע לי.

פוסט אולי אחר כך

כרגע בעיקר בא לי לישון

אם יש שיר שבאמת חבל לי שהוא דפוק אצלי על המחשב

ושאין לי שום תוכנת הורדה שבאמת עובדת כדי להחזיר אותו לחיים

זה Everyman Everywoman של יוקו אונו

שיש לו את המלודיה הכי מדבקת בעולם

מכשפה זקנה, אני אוהבת אותך. הו יוקו!

עריכה, 17:12

זאת כוס הקפה השלישית שלי כבר

אני בדרך לכמות הנכונה

אם תבוא לכאן זה יהיה כליל השלמות

ולא ישנה לי אפילו מה נעשה

וכאמור, הם גורשו לטיוטות כי בולשים אחרי כאן

הם יפורסמו בינואר. כלומר, תיאורית עוד ממש כמה שעות מעכשיו

אבל מעשית, לא יודעת

מתישהו שם

אני נורא מחבבת אותך, מר ל'

thunder wishes it could be the snow wishes it could be as loved as she can be these gifts are here for her, for you, for me

ממש כיפכוף של טיול

(הוצאתי תשעים ושלוש אצל מרים בר אילן ואני עוד הולכת לערער על זה ולגנוב לה עוד חמש נקודות שלמות בגלל שהיא חרטטנית וטוענת לטעויות שלא קיימות! אני כישרון)

אליה טוענת שהיא אוהבת אותי, הקריפו הזאת

אני ואמא שלי גמרנו אומר, הגענו למסקנה שלאהוב אנשים זה לא בגבול היכולת שלה

היא מקסימום מכבדת אותי

אני לא עושה לה בעיות ואני יהודייה טובה.

חוץ מזה שאני אוהבת ספרות

ואני רוצה ללמוד כבר את צ'כוב

איזה מגניב זה

יש לי ספל אחד בדיוק שאני מוכנה לשתות בו דברים חמים, אולי שניים

הספל האהוב עלי הוא מין גיגית צהובה לגמרי

עם ידית ענקית שלא מחייבת מגע עם הכוס עצמה

הוא יושב מולי פה עכשיו והמקלדת שלי והידיים שלי שמשוטטות עליה משתקפות בצדודית הקמורה של הספל שלי

בצבע צהוב עולץ

תמיד אהבתי צהוב

ואת הכוֹס שלי

נראה לי שהבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם כאילו

זאת אמא שלי

וזה נראה לי כל כך לא טבעי בהתייחס לכך שאני שומעת על כל הילדים האומללים שמתכסחים עם ההורים שלהם

ואני מודה עליה לאלוהים כל יום

אל תגידו בנאלי

אל

זה הולך להיות הפוסט שלא נגמר כאילו, אני עורכת אותו אחת לשלוש שניות

אם יש עוד מישהו שאני ממש אוהבת בזמן האחרון זה דמיאן רייס

שנראה שהוא משתחל לרשימה הסולידית שלי

ממש קשה להשתחל לרשימה הזאת

good for him!

טודלס מיסטר ג'ים!

ושוב, סופי מצילה לי את התחת

הרשימה שלי הולכת ככה

1. אמא 2. סופי 3. רוני

You're my top three

הלכתי לזמרר קצת

יהודית חן קולז

אני כנראה אחד האנשים הכי עסוקים בעולם. 

נתחיל בענייני ביתספר. עכשיו אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופת "אחרי החגים", וכל המורים מפגיזים. בסדר, עזבו, זה לא כזה עומס. אני יכולה בהחלט להגיד שאפילו נחמד לי בביתספר מאז שעברתי כיתה. שמעתי שגם בכיתה הקודמת יותר טוב; לא יודעת אם לצחוק מזה או לבכות מזה, אבל כנראה שאני נוטה לרכז מסביבי דברים לא טובים. נחמד לי עכשיו, למרות שאני עדיין סגורה על זה שכולם שם לא סובלים אותי. לא יודעת, אני רגילה ככה, ברירת המחדל של אנשים היא לא לסבול אותי, אני לא טיפוס חַבִּיב. נראה לי.

הייתם מחבבים אותי?

אחר כך, ענייני מקהלה.

הזמינו אותנו לפסטיבל בפראג, במרץ. פה מתחיל הבאזז. חמישה ימים. (דו-ק-ק-ק-ק-טורררררר-טוהוש! טוהוש!)

אחר כך, קונצרטי חנוכה בלתי חשובים כאלה ואחרים (שאינם דבר מלבד הזדמנות להציג את כישורי בשירת סביבון סובסובסוב בארבעה קולות, חיחיחי, לפני אדון טובה בעל החולצה האחת, עליו יפורט בהמשך הפוסט! הולד און) מה שמצריך חרישים ושמיעת נאורים ויונתנים וגילים (!!!) מזמררים זמירות, וויכוחים על הוצאת ידי חובה וזיכוי נוכחי האולם במצווה שתקרב אותם בצד אחד אל שערי גן עדן.

וכמובן, ענייני קן.

אתמול ישנו אני אלון ויואל ותיכננו מסלול לטיול. אחד הדברים המגניבים! זה רק נשמע קשה. צריך לדאוג לאישורים ממשרד החינוך והביטחון, שזה כאילו, עניין של ארבע ימים, חמישה גג, וצריך להוציא טיול הכנה. טיול הכנה מגניב זה יהיה. רק אני, יואל ואלון. אני מקווה שהכל ילך, בכל אופן.

מה עוד יש? לצבוע את החדר. סיימנו שכבה ראשונה, אני רוצה שנסיים את זה בהמשך השבוע. אחר כך יש את כל עניין החממה והגינה (בית הקברות הקיני חחח), בכל אופן לא חסר לא לעשות, למרותשהקבוצה קצת עולה לי על העצבים. קצת הרבה.

אה ומר טובה. את רומן אדון טוביסט פגשתי בקונסרבטוריון, הוא קצת רוסי פטריוט ("רוסיה זה לא כמו אמריקה! אמריקאים חושבים שאפונה צומחת בפחיות!"), אבל לזכותו יאמר שהוא מדבר עברית הרבה יותר טוב מהרבה אנשים שחיו בארץ כל החיים שלהם.

הדבר היחידי שחסר לי בכל העסק הזה זה בולבול, על פי רוני

צריך זכרים

נועה

עברתי. נחמד לי כאן עכשיו. מדברים אלי יפה. מצחיק לי עם הבנות. גמלים מעופפים.

בינואר אני הולכת להיבחן למסלול לילדים אומללים בראשון לציון. אקווה לטוב.

פגשתי בחור שווה והרסתי את זה. חבל.

מחשיך בארבע וחצי. הכי חבל מהכל.

אני רוצה ללתכ לישון ולקום באפריל. שנה שעברה חוזרת על עצמה. הדבר היחיד שמתגלגל זה התאריכים.

אין לי כוח לכתוב.

נ.

עריכה בהולה

ויהי אור

ויהי חושך

ויהי גמל מעופף!

בא לי לכתוב על תאוריית הקונספירציה שלי,

אבל אני סומכת על מיכל שתעשה את זה קודם. <:

כוסאומו עם החזקות השליליות

עריכה בהולה 2!

כפרה עליהן. היה כל כך טוב, סיימתי חצי שעה לפני הזמן. דה שיט איז אוף דה הוק

עשרת אלפים כניסות בשנה אחת, חיחי. אפשר לשים מונה עכשיו. כמה שאני שטחית!

אמא שלי אומרת שנראיתי לה קצת יותר מאוששת. היא טועה.

אני אוכלת חרא, יום אחרי יום אחרי יום.

דיברתי עם אליה מקודם. שאלתי אותה אם זה יהיה ממש מציק, אם אני אעבור לכיתה שלה ושל הבנות האחרות. אני יודעת שאני עלוקה בלתי נסבלת, ואני יודעת שאני מהווה עול כבר עכשיו, אבל הכבוד שלי הוא כבר לא שיקול. כל הדברים שאני מנסה להתעלם מהם נאמרו בה בצורה הכי בוטה והכי אמיתית, והביאו את הדברים על דיוקם בצורה הכי גסה. רציתי ללכת לתלמה ילין. רציתי מאד, ואני עדיין רוצה. כבר שנתיים שהמקום הזה הוא פסגת שאיפותי, כאילו שאין לי לאן לשאוף. אמא שלי קרעה אותה. לאט לאט, בעדינות. קרעה אותה לגמרי. לאט לאט מתבררת לי העובדה הקשה, שאומרת שאני כנראה הולכת לסיים את חוק לימודי בבית הספר על שם עמוס פאקינג דה שליט ברחובות. לא מגיע לי יותר, כנראה. היא לא רוצה שאני אעשה בגרות בקולנוע. תלמה ילין "לא נראה לה". תלמה ילין נראה לה יקר מדי. העיר הזאת סוגרת עלי. הידיעה הזאת שתמיד היתה עמומה בחלק האחורי של הראש שלי מקבלת צבעים מאד מציאותיים, דווקא עכשיו. התמונה הופכת מחד מימדית לדו מימדית ולתלת מימדית, ולאט לאט אני מתוודעת לעובדה שאני לא חיה במקום שאפשר להגשים בו חלומות. בברוטאליות מה היא הודיעה לי שהיא הולכת לנגן. התחלתי לבכות, כמו תמיד. אני מאד אופנתית בקטע הזה, בכיינית מדרגה ראשונה. הקטע הוא שאני לא משכנעת את עצמי לזה. כל החרא בא בעצמו, לעזאזל עם זה. זה כל כך לא משתלם להיות אני.

אמא שלי נכנסה לחדר  והתיישבה על המיטה. היא לא רוצה להגיד את זה, היא לא רוצה להגיד שאני אשאר במקום הזה עד הצבא. היא לא רוצה להגיד את זה, משיקולים מבוגרים מטומטמים כאלה ואחרים. שתינו יודעות את זה טוב מאד.

אני כזאת נפל, אלוהים אדירים. אני כזאת פאקינג נפל.

אני יושבת בכיתה ואני צריכה לחשוב פעמיים ושלוש פעמים לפני שאני אומרת משהו, וגם אז, אני שמה את היד על הפה כדי שאף אחד לא ישמע. כל דבר שאני אומרת גורר אמירות ותגובות בהמיות כאלה ואחרות. גם מי שלא מגיב בקול, מסתכל עלי ככה... אני לא יודעת מה הם חושבים. אני חושבת שאני יודעת, אבל גם זה, תמונת חד מימדית בחלק האחורי של הראש שלי. מרוב תמונות חד מימדיות הראש שלי מאיים להיקרע. אני מרגישה את העורקים הערוף שלי מפמפמים כאילו אין מחר. הכי נורא זה לחשוב שאנשים חושבים שאני אומללה.

ביום שישי בשיעור חינוך אמרתי משהו. אני לא זוכרת אפילו מה זה היה. זה גרר את גל התגובות הרגיל. בשלב מסויים אני כבר לא יכולה לגלגל עיניים ולשתוק. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לפעמים זה מרגיש כאילו אני לא יותר מרגליים וידיים. יצאתי החוצה והרגשתי את המאחורה של העיניים מתחיל לאכוב, ואיך העיניים נעשות כבדות ולחות. מה יצא לי מזה? מים קרים ועוגיה מהמנהלת. "אולי תבואי לכיתה שלי? המממ?" - "כן... בטח... אני אחשוב על זה... נוט."

נכנסתי לשיעור אחר כך. זכיתי בסיטואציה מגוחכת למדי בכינוי המחמיא "דבר". קמתי ויצאתי החוצה. לא הייתי חוזרת, אם הפרחות המשוטטות וערס צעצוע שעוד לא התחלף לו הקול לא היו מציקים לי. חזרתי בסוף, ובכיתי כמו מטורפת כל השיעור. מדהים לראות כמה צבועים אנשים. מדהים פשוט. רק כשעושים קוריוז הם נזכרים שאני בנאדם ושאני יותר מסתם ידיים ורגליים שיושבים בכיתה. ואז שואלים אותי אם הכל בסדר, ובאים להתנצל וכל החרא הקבוע. שיזדיינו. שיזדיינו.

הראיתי לאמא שלי את היומן שלי. יש שם ספירת ימים עד לחנוכה. שם התחלתי לבכות בפה פעור ובקול גדול. באופן לא מודע אני מזכירה לעצמי כל פעם כמה עלובה אני. התרסקתי לה על הכתף; פשוט ככה,פשוט כי לא היה שום דבר טוב יותר לעשות עם עצמי באותו רגע.

נ.

כפי שכבר הספקתי לומר לכמה אנשים, זה היה סרט מושלם. מושלם, פשוט מושלם.

מדובר במאה התשע עשרה המאוחרת באמריקה. ג'סי ג'יימס, שמגולם כאן בידי הכפיל של אלוהים, בראד פיט, האאוטלו המפורסם והנערץ, שנחשב לרובין הוד מודרני, שחברי כנופייתו הידועה נופלים בזה אחר זה, זה בידי המוות וזה בידי הרשויות מסיבות כאלה ואחרות, חובר לאחים צ'רלי ובוב פורד. צ'רלי פורד, הגדול ביניהם הוא טיפש בלום. בוב, שמגולם בידי קייסי אפלק, שחקן מבריק שלא נתקלתי בו לפני כן, הוא מעריץ של ג'סי ג'יימס מאז ילדותו. הוא רגיש ודי בכייני, ובתחילה מתייחס אל ג'סי, החולה והמדוכא עמוקות, בחרדת קודש. אחרי שג'סי מחסל את חברם של הפורדים אד מילר, בוב מתחיל לאבד מהכבוד שהוא רכש לאליל ילדותו ג'סי. הוא גם יודע, שבשלב מסויים ג'סי יהרוג גם אותו ואת אחיו, כמו שהוא עשה לכל חברי כנופייתו בדרך זו או אחרת. בוב עושה עיסקה עם הרשויות, שבמסגרתה ניתנים לו עשרה ימים לחסל את ג'סי ג'יימס תמורת פרס כספי מסויים.

ככל שהסרט מתקדם, ג'סי מתחיל לגלות חולשה, והדיכאון העמוק שהוא שרוי בו ניכר לעין. בינו לבין בוב נרקמת ידידות לא אופיינית, מה שמבלבל את בוב וגורם לו לא להיות בטוח בצד של מי הוא. ואז, בסצינה אחת בלתי נשכחת, כאשר ג'סי מניח בחגיגיות את אקדחיו על הספה וניגש לאבק תמונה של סוס שנמצאת מעל האח, בוב, בעיניים דומעות, יורה בג'סי באקדח שג'סי עצמו נתן לו.

מותו של ג'יימס עורר הלם גדול. אנשים עלו לרגל לביתו כדי לראות את המקום שבו גיבורם של רבים נרצח, קנו את תמונתו של ג'סי המת. בוב פורד בינתיים, נהיה טיפוס שנוא. הוא כונה פחדן. בזו לו, תלו סנאים מתים על דלת ביתו ושלחו אליו מכתבי איומים. אחיו התאבד בגלל החרטה על מעשה הרצח שאחיו ביצע, ובסופו של דבר, אלמוני התנקש גם בחייו של בוב פורד. בוב חשב שהוא יזכה לתהילה בגלל הרצח שביצע. בוב חשב שמשפחות עשרות האנשים שג'סי הביא למותם יראו בו גיבור. מושיעם וגואלם. הוא טעה.

איש לא קנה את תמונתו, איש לא עלה לראות את ביתו. הוא נשכח ומת כאלמוני, כאלמוני שרצח את ג'סי ג'יימס.

הסרט עצמו הוא יצירה קולנועית מבריקה. ארוכה, כבדה ומתישה, וקשה לצפות בה במכה אחת ולהישאר מרוכז, גם בגלל עומס הפרטים והעושר שלה. קשה לעמוד בזה. הסרט מדהים. ההפקה, שבוצעה בחלקה בידי רידלי סקוט, שאותו אני לרוב לא מאד מחבבת, היא ברמה בין הגבוהות בנתקלתי בהם בשנה האחרונה. העריכה מצויינת גם היא. למרות שהסרט ארוך מאד, כל סצינה מלאה בניואנסים שחיוניים לבניית האווירה וההתפתחות ההדרגתית של הסיפור. הדברים כאן לא באים במכות. הם נבנים לאט לאט, במשך שעתיים וחצי של עונג צרוף. כל סצינה וסצינה בסרט, ויש הרבה, היא בדיוק איפה שהיא צריכה להיות, עשוייה בדיוק איך שהיא צריכה להיעשות. מי שמכיר אותי יודע על חיבתי הרבה לבראד פיט, שעצם קיומו בסרט, לא בסרט הזה בפרט, בכל סרט בכלל, יכולה להפוך סרט של שלושה כוכבים לסרט של ארבעה וחצי. ההופעה שלו כאן היא אחת ההופעות הטובות שלו אי פעם, לדעתי. אני לא יכולה לחכות כבר לאינגלוריוס באסטארדס!

דבר מיוחד שרציתי להתייחס אליו כאן, הוא עריכת הסאונד והפסקול. בפעמים הבאות שאתם צופים בסרטים, תנסו לשים לב לצלילים שמפיקות מכות. אגרופים נמרצים בדרך כלל מלווים בצליל גס, שמופיע תמיד, ושאף פעם לא קיים במציאות. בסרט הזה, זה לא קיים. המכות כאן נשמעות בדיוק כמו מכות! כמובן, עוד דבר שמוסיף לאותנטיות, לבוסריות אולי (למרות שהוא לא בוסרי בכלל, שתבינו! זאת היתה המטרה של כל עבודת ההפקה הזאת), לאמינות ולאנושיות הכנה והגסה של הסרט הזה. הפסקול גם הוא יפהפה, עדין ולא יומרני.

מעבר לכל זה, הוא גרם לי לחשוב, הבוב פורד הזה, עם הקול הרועד, הפנים שעוד לא התחילו לצמח שיער, העיניים הנוצצות. מה מחיר הבגידה? איפה עובר הגבול, בין החבר הכי טוב שלך לאוייב הכי נורא שלך? במי כבר אפשר לתת אמון?

עולות בסרט הזה כל מיני אקסיומות מוסריות די כבדות. מסוג השאלות שאני יכולה ללכת בגללן ימים שלמים אחרי הזנב של עצמי ולא להגיע לכלום. יש לסרט הזה, ולבוב פורד במיוחד, אימפקט מאד חזק. הפואנטה כאן ברורה ובהירה.

זה מאד יפה בעיני.

בשורה התחתונה - היה שווה שעתיים וחצי מהחיים שלי, היה בהחלט שווה.

שימו לב, שאני ילדה רבת פעלים! אתמול נכתבו שני פוסטים, זה, שהיה בטיוטה למרות שהיה גמור, והפוסט הקודם שהייתי מאד רוצה שתקראו את הסטייטמנט שמוצג בו (!!). שלושת הימים הקרובים חביבים ביותר. היום למדתי שלוש שעות, התחלתי בעשר ויצאתי בשתים עשרה וחצי. אפילו פחות משלוש שעות, מסתבר. מחר אני לומדת שוב שלוש שעות, בגלל יום רבין שאליו אני כנראה אתייחס בהמשך היום, וביום שלישי - טה טה טה טם - אני ורוני כנראה נוסעות לת"א להיפגש. צריך לנצל כל יום חופש שנקרה בדרכנו, כי עד חנוכה אנחנו משועבדים! בגלל הבחירות לרשויות המקומיות והכל התפנה יום שלישי ולגמרי ובמזל בלתי רגיל גם לרוני יש קלפי בביתספר, כך שיצא סבבה.

בסך הכל, די בסדר.

אני שוקלת לעבור כיתה.

נועה

שיהיה יום טוב ובהצלחה. התחלה חדשה וזה, יש לכם צ'אנס לטפח קצת מוטיבציה שתאפשר לכם לתקן את עצמכם. נסו לראות לאן אתם לוקחים את זה.

נועה

הפוסט המובטח! הפוסט שכולם מדברים עליו! או שלא. סתם נו, אני אוהבת לראות את כל התיעודים בבלוג שלי. נראה לי שלהבדיל מהרבה בלוגים אחרים בישרא, אני לא באה עם איזושהי גישה, תקראו? מגניב. תגיבו? תהנו, כל עוד אלה דברים נחמדים. לא תקראו? גם מגניב. עקרונית, אני כל פעם בהלם כשיש אנשים שאומרים לי, מה, נועה, עדכני כבר, הבלוג שלך מעניין.

מצדה

מצדה היה נחמד. היינו אמורים לצאת בשעה עשר וחצי בערב, ככה שאפילו הספקנו לראות סטארגייט. לקחנו את כל הדברים ואמא הקפיצה אותנו למתנ"ס ליד ביתספר. למי שזה לא היה ברור, זה היה טיול שנועד לבונדינג של הורים-ילדים. נשמע מפגר?בהחלט וללא ספק. כשכבר הגענו השעה היתה עשר וחצי, ואבא שלי, אדוני הרמטכ"ל (אפרופו רמטכ"ל, הוא שוב יצא למילואים. פלאשבקים לפוסט הראשון שלי בבלוג הזה), שכח את הסנדוויצ'ים שלו בבית. הוא ואמא רצו כדי לקחת אותם. איזה אנשים משונים. עמדנו שם ושוחחנו על כל מיני עניינים תפלים, יאדה יאדה יאדה, קצת צחוקים עם ענת ומרים בר אילן בטייטס! (אומייגאד. היא התקשרה אליאתמול. כדי להודיע לי שקיבלתי בבוחן שמונים ושבע. וחצי!)

עלינו בסופו של דבר לאוטובוס. בגלל שאבא שלי יצא כהורה יורה (כל מי שתכנן להציק לי בטיול בטוח ויתר על התענוג) התיישבנו במושבים הראשונים של האוטובוס. מאחורינו לשבו ענת ואבא שלה. התחלנו לנסוע רק איזה עשרים וחמש דקות אחרי שעלינו לאוטובוס (לא משנה באיזו שעה, טיול ביתספר נשאר טיול ביתספר.) קישקשתי עם ענת קצת, ממש ממש בשקט, ובסופושל דבר הסתבר שגם ככה כל האוטובוס שמע כי כולם היו שקטים וניסו לישון, ואחרי הכל, האלטיות מקשקשות בקול נמוך. חחח, היה לי קטע. באמצע הנסיעה הפלתי על הרצפה פקק של בקבוק מים. היה חשוך, ולא הצלחתי למצוא אותו מתחת למושב שלי. אני ואבא התחלנו להפוך שם את הכל, עד שכעבור איזה עשר דקות של חיפושים אינטנסיביים בתחום העצום של המטר על מטר של הסביבה שלנו, מצאנו את הפקק. היה משעשע.  

כשכבר היינו קצת יותר קרובים לערד, התחלתי לנהל שיחה עם אבא שלי על כל האנשים המוזרים שבוחרים לגור דווקא באמצע שום מקום. באמצע המדבר, שיחים מתגלגלים, באנג! בית. מי מספק להם מים? מי מספק להם חשמל? הם בכלל משלמים מיסים? אבא אמר שעקרונית זה לא חוקי. כנראה שזה עוד אחד מהדברים שהשלטונות שלנו מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח ולהניח לזה להיבלע ולהזירק אל מזבלת הבירוקרטיה. אולי הם יזכרו לטפל בכל אותם אנשים שגרים באמצע שום מקום אחרי שהם יסיימו לעשות את כל הדברים החשובים שלהם, כמו למשל, להחזיר את השאריות של גלעד שליט.

האוטובוס יורד לכיוון מצדה.

מדבר.

נוסעים נוסעים נוסעים, עיקול, באמפר,כל האוטובוס קופץ, דורבן חוצה את הכביש, עיקול, באמפר, קפיצה. נשמע לא כזה נורא. אחרי חצי שעה של הדבר הזה כבר קיבלתי בחילה. עצרנו פעם אחת, ילד ירד והקיא. מלבב D:

אמא נורא הלחיצה אותי ואמרה שיהיה קר ושאני אקפא. איזה אקפא ואיזה דני רופ. היה שם יותר חם מברחובות,בתהחלה.

כיוונו אותנו להתיישב במין אמפיתיאטרון כזה. היה טכס ממש מטומטם של ביתספר. מה שכן, סחבתי את המצלמה במיוחד בשביל זה. זה היה דבר המצחיק ביקום. חבורה של ילדים עמדה על הבמה, והם הוכרחו לשיר שיר מפגר ולבצע תנועות פלגמטיות. בין השאר עמדו שם כמה מחברותי, תבדלנה לחיים ארוכים (אחרי שאני אעלה את זה ליוטוב). היה מצחיק.

אבא נתן לי לא סתם, הוא נתן לי טורררררררררררטית. (יש לי תמונה של זה, אני אעלה אותה לכאן בהזדמנות)

אחר כך היה איזשהו מיצג עם אורות על ההר. זה היה די טיפשי ומאד משעשע.  אחרי הדבר הזה כולם הלכו לשתותתה. הם הסתערו על המיחמים האלה כאילו חילקו שם דולרים!

כשהשחר התחיל לעלות התחלנו לטפס על ההר.

היו שם ממש ממש הרבה אמריקאים מעיקים של תגלית שכל הזמן ניסו להתחילעם הבנות או ליילל יללות זאביות מרגיזות. אחרי איזה רבע שעה הגענו למעלה, ואז ישבנו שם ושני מדריכים יחפים שוטטו בחצץ וחירטטו קטעים מ'חצי המנשה' (אין לכם מושג כמה שתוכניות בחינוכית 23 יכולות להיות מצחיקות). אחר כך התחלקנו עוד פעם לכיתות והלכנו לשוטט לנו ברחבי מצדה.

קצת היסטוריה: היה היה הורדוס מגלומן אחד שבנה לעצמו מבצר בנזונה על הר באמצע שום מקום, סתם בגלל שהתחשק לו, ליתר ביטחון, אם יחליטו לעשות עליו אמבוש או משהו, עם ישראל לא ידוע כעם אמין במיוחד. כל הזמן מורדים פה, אפשר לחשוב שפחות ממאה שנה מתחילת הספריה אנשים פה מתחילים לתסרט טלנובלות של כריס מורנה (חה חה חה). הורדוס ז"ל השאיר אחריו מבצר ענקי עם מלא אוכל ומלא מים. בקיצור, באו רומאים, הפילו חומות, שיעבדו אנשים, רצחו, זיינו, בזזו, היה שמייח. חבורה של אישה ארבע מאות איש החליטה שלא בא לה על כל הקטע הזה, אז היא החליטה להתנחל במצדה. הרומאים הגיעו, היתה מלחמה, מצור, נפילת חומות, ורגע לפני שהרומאים עלו לשם וביצעו את זממם כל האוכלוסייה של מצדה רצחה את עצמה ככה שיצא שהרומאים עלי להר ולא נשאר שם כלום. קריפי.

מה שכן, באמת, מסתבר שהורדוס בנה שם חתיכת ארמון! מרחצאות, חבל על הזמן. לי ולאורי היה דיון, האם היה לו גם ג'קוזי עםפתחים שדרכם אנשים היו פשוט מפליצים לתוך המים. ארומה מענגת. סיימנו לטייל במצדה, והשעה היתה כבר בעשר שש וחצי בבוקר.בטיול ביתספר כמו בטיול ביתספר, התחלנו לרדת רק איזה שעה אחרי שסיימנו את ההסברים. ירדנו בשביל הנחש. היה אחלה נוף, השמש שזורחת מעל השלולית המלוחה שנקראת ים המלח (אתם יודעים, זה מראה נורא עצוב עכשיו. הוא מתייבש לגמרי! אם הוא יתייבש לגמרי זה יהיה ממש מסוכן, אתהתוכל לנסוע בכביש ופתאום יפתחבולען שולושה מטר לפניך.) שוחחתי עם אבא על כל מיני חיות שעושים עליהן ביוטופ. הוא אומר, בגיחוך, שזה הבגרות היחידה שבה הוא באמת קיבל מאה. הוא עשה בגרות על גרבילים, נדמה לי. והוא סיפר שהמנחה שלו בביוטופ פעם תפס כוח! כוח זאת לטאה גדולה כזאת, ממש גדולה, ותכלס, גם די חזקה,בנשיכה קטנה היא יכולה להוריד לך אצבע. בואו נגיד ככה, זה מגניב כשזה רחוק.

כשירדנו משם היינו מיוזעים ורעדו לנו הרגליים (חומצות חלב! יו אני כזאת חכמה) ואז עלינו לאוטובוסים ונסענו הביתה.זו היתה אחת מנסיעות האוטובוס הכי שקטות שאני זוכרת, כולם ישנו.

בקיצור, היה כיפי ומצחיק. אבא שלי טיפוס משעשע, בסך הכל.

מבטיחה עדכון אקטואלי עוד מעט. נשאר לי עוד לכתוב על הטיול של התנועה (שגבל בשלמות, אגב), ואז אני אכתוב עדכון נורמלי.

לא ממש יש לי כוח.

חרדונועה.

השעה 7:51 והיום יום שבת. אחוזת מירמור אני יושבת כאן ומקלידה. אני צופה באצבעות שלי נעות לאורך המקלדת השחורה. לאחרונה אני מגלה שיש בי דברים יפים כשהכל מסביב כל כך מכוער. יש לי אצבעות יפות. ארוכות ודקות. השיער שלי מגיע עד המותנים והוא תמיד מעורר חשק עז באנשים והם תמיד נורא רוצים לגעת בו. יש מזג אוויר נפלא. ובכל זאת הכל רקוב.

היתה לי שיחה עם דניאל שלשום (וגם ביום שלפניו, וגם אתמול, ואני מניחה שגם היום). היתה לי תוכנית לנסוע איתו לתל אביב לקנות דיסקים. לא הרשו לי לנסוע ובסוף הלכתי לחזרת מקהלה. איכשהו העליתי את העובדה שחרא לי ושאני מאוסה על עצמי.

תראו מה האינטרנט עשה לי.

אני נעלבת כל פעם שאבא שלי אומר שיש לי רק שלושה מצבי צבירה, צועקת על כולם, במחשב או ישנה. בשורה התחתונה, זה נכון. את שיחות הנפש שלי אני מבצעת דרך מסך. זה יותר משלוש מילים וסמיילי. אני לא חושבת שאי פעם נפתחתי ככה בפני אנשים. יש ימים שבהם קהילת פנטזיה MSN היא כל עולמי. אתם תופסים את הריקנות? "גם אלה חברים." חברים שאני םוגשת אחת לחודשיים במקרה הטוב. גם כן זה. זה מצב די אומלל. כל יום רק מסנג'ר מסנג'ר מסנג'ר. התוכנה הזאת היא הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות עם מחשב. ללא ספק. טוב? רוב הזמן, ולטווח הקצר.

בקושי אני יכולה לעשות עם עצמי משהו. אני ילדה קטנה, מה אני מבינה. לעבור כיתה? זה לא כאילו שם יותר טוב. לעבור ביתספר? אין לאן. לעבור עיר? לעבור פלנטה? לחרוג מגבולות הגלקסיה? נשמע קרוב מתמיד.

הם קוראים לי כאן מולקולה. הדבר הכי מטומטם שאפשר להדביק למישהו, ובכלל כשאני בכלל לא משתמשת במילה הזאת. ההומור כאן מסתכם במילים גסות, זריקת כיסאות והפיכת שולחנות. סטנדאפיסטית אני לא, אבל יש לי יציאות. הם לא מבינים את זה אף פעם. כל מילה שאני אומרת כאן היא מועדת לפורענות, וזה כאילו שהם יושבים ומחכים שאני אומר משהו רק כדי למצוא איך לעשות ממני צחוק. אומרים לי, אם את כל כך שונאת אותם למה את אפילו טורחת להיעלב? ככה. כי זאת אני. אני לא יכולה אחרת ואני כנראה אקבל את זה בפרצוף כל החיים שלי. החופש הגדול קרוב מבחינה מספרית, אבל זה נראה כמו נצח. היה לי חלום שכולם שוכחים את יום ההולדת שלי. רק אמא ואבא זוכרים. אפילו סופי לא זוכרת. אף אחד לא אומר מילה. יורדים עלי גם ביום ההולדת שלי. It's my party and I'll cry if I want to.

אתם יודעים מה?

נורא נורא מתחשק לי למות.

(אם בא לכם להגיב, תגיבו דברים עם טעם. תגובות מטומטמות יימחקו. אין לי זין לישראבלוג.)

השבוע היה קצת יותר טוב. הצלחתי לחשוב טיפה יותר ברור. למעשה, עצם זה שהצלחתי לחשוב, זה כבר חידוש.

ביום רביעי כל שכבת ז' בעיר (הנה, כן הסגרתי את עצמי. אני בטוחה שעכשיו הבלוג שלי הולך לעמוד על שלוש כניסות ביום. טוב, זו לא באמת אשמתי שנולדתי מאוחר.) יצאה לטיול משותף מטעם העירייה. אפשר לכנות את הדבר הזה רק בשם אחד - אפוקליפסה. לא הייתי מאחלת יום כזה לאף אחד. יום רביעי הוא ממילא אחד הימים שאני הכי פחות אוהבת בשבוע, אבל זה כבר שבר את כל השיאים.

הורו עלינו להתייצב בקונסרבטוריון בשעה שבע בבוקר. שבע בבוקר. שבע בבוקר! (!!!!1) לא חשוב, זה עוד מילא. יצאנו ברבע לשמונה, ד"א, רק כדי שתתפסו חוסר אחריות מהו. אפילו הראראשית מהטיולים של התנועה פחות גרועה. שוב ירדו על זה שאני מסתובבת עם דיסקמן. כבר לא אכפת לי, כל הכיתה הזאת על הזין שלי. באמת, אני כבר לא סופרת. לקחתי איתי את בויז פור פילי, כי ידעתי שאמורה להיות נסיעה ארוכה. לא התכוננתי להתמרחות הזאת, כך שבסופו של דבר, לאורך כל הנסיעה, הספקתי לשמוע את האלבום פעמיים וקצת. ורק כדי שיהיה לכם קנה מידה, אורך האלבום מסתכם בכשבעים ושבע דקות. נראה לי שלא ציינתי את זה עד עכשיו, הטיול היה לירושלים. כשנכנסנו לירושלים כבר היה הרבה יותר רועש מבתחילת הנסיעה, כולם נזכרו להתעורר. בכל פעם שאני נוסעת לירושלים דרך הכביש שעובר מתחת לצובה, אני חושבת לעצמי שגשר המיתרים זו אחת הקונסטרוקציות היותר מגניבות שיצא לי לראות. אבל אחרי הפעם ההיא בבן-סירא, לא נראה לי שאני אגיע לשם מרצוני החופשי, לפחות לא בזמן הקרוב. היתה ירידה חדה במצב הרוח שלי, שאם הייתי דמות בסימס, כבר היה מגרד את הקו ההוא שבין מצב הרוח הירוק למצב הרוח האדום. חילקו לנו חולצות. חולצות בצבע צהוב. חולצות בצבע צהוב עם הדפסים מטומטמים. חולצות שלא אישרו לנו לרדת מהאוטובוס בלעדיהן. אלוהים יודע למה דווקא צהוב. בצהוב הספציפי הזה נראיתי כמו אפרוח מגודל, וזה היה עצוב מאד. בכל מקרה, ירדנו מהאוטובוס איפשהו בתחילת הטיילת אל ארמון הנשיא. כולם לעסו לאיטם סנדוויצ'ים (הו כמה נדוש). הצטלמתי קצת עם ענת, יש כמה תמונות חמודות, שענת, בטובה, תשלח לי. התחלנו את הטיול עצמו עם מדריכה בעלת עיניים א-סימטריות וקול שעוצמתו יכולה להיות מתחרה הולמת לקול של מטוס ממריא. הטיול עצמו לא היה מעניין. היינו בכל המקומות שכבר הייתי בהם, שמענו את כל הסיפורים שכבר שמעתי, היה חם וקר לסירוגין, והכיתה היתה מרגיזה כהרגלה. אפילו לרשום משפטי חוכמה באבק על שמשות של מכוניות לא נתנו לי. בסך הכל, הטיול עצמו היה מיותר.

בסופו של הטיול עצמו, בסביבות ארבע וחצי, עלינו בשעה טובה ומצלחת על האוטובוס. אבל מה - לא היתה כוונת הנהג הפוחז להביא אותנו בחזרה לרחובות ושלום על ישראל. לאאאא. עוד שלושת רבעי שעה נסיעה ללטרון. היה שם טכס לזכר נופלי חיל השריון. היה לי מאד חבל שלא נתנו את הדין לכל אותם אלה שלא שמו זין על האנשים שמתו בשביל התחת של כל אזרח במדינה הזאת. אחר כך היתה הופעה מיותרת כזאת. כל ביתספר העלה קטע, דיבר רב אחד על הבמה. כאן הסתיים הקטע הנסבל. כעבור שלוש שניות הופיע על הבמה ג'חנון!

ואז אני מסתכלת, אה, רגע, זה לא ג'חנון? מה זה? אה, זה בועז מעודה.

בשלב זה תקעתי את האוזניות הירקרקות עמוק בתוך האוזניים שלי.

בשעה תשע וחצי בערך חזרנו הביתה, ואפשר היה לסכם את היום הזה בתור יום מיותר מאד.

אם כבר מדברים על ימים מיותרים, יום חמישי היה האפטרשוק.

שישה ילדים מהכיתה שלי באו לביתספר, עשרים וחמישה מכל השכבה.

סדר היום שלי נראה ככה:

שעה ראשונה - לא קיימת. התחלנו בשעה השניה.

שעה שניה - היה שיעור רק באופו פורמלי. ישבתי בחוץ.

שעה שלישית - אני ואורי היינו במלאכה. שיפרתי את יכולות הטיטוא שלי בצורה ניכרת.

שעה רביעית - ישבתי בחוץ עם אנה וכו'. <:

שעה חמישית - רבע מתמטיקה.

מיותר מיותר מיותר מיותר, בקיצור. אחרי שחזרתי הביתה לכתי לישון קצת, ואחר כך היה לי קונצרט. הייה ממש מרוצה, המקהלה התעלתה על עצמה הפעם. אחרי הקונצרט הלכתי עם אבא לפרינס. אניכ בר חודשיים מתחרפנת, אני פשוט לא יודעת מה השעה. השעונים שלי התפגרו כולם ולא מצאנו זמן עד עכשיו ללכת ולקנות אחד חדש. הוא התחיל להתחכם איתי והציע כל מיני שעונים יקרים, כשכל מה שרציתי היה את השעון הכי זול והכי פחות מסוכך שם. אבל מה? קניתי גם משקפי שמש. משקפי שמש גדולים ועגולים, בצבע שחור. אין יותר סטייל מזה. *שיואו, הפעם לסמיילי הזה יש משמעות סימבולית בעלת הקשר לטכסט!*

ביום שישי אחרי שיעור מתמטיקה נסעתי לת"א עם הסבתא המאגניבה שלי. רוששתי אותה לגמרי.

שמלה וחמש חולצות, בייבי. אני אוהבת את החומרנות הזאת. 

אחר כך הלכנו לאכולב איזו מסעדה בנמל. היה מגעיל ויש לי בחילה מזה עד עכשיו ;; בסוף, הלכנו לדירה של יניב. דירה מגניבה. יניב בכלל איש מגניב. הוא עיצב בפוטושופ תמונה של אחותי ממש אחרי שהיא נולדה. תמונה מדהימה, שתלויה עכשיו מעל הטלוויזיה הסלון שלהם, שלו ושל החברה שלו.

בסופו של דבר חזרנו הביתה.

כן, היומיים האחרונים היו פרודקטיביים למדי.

עד כאן

נועה.