מחנה הישרדותל שומרי אלפיים ותשע היה הטיול הכי טוב שהולך להיות השנה. צריך היה לשנות ול את השם ולקרוא לו טיול הפאנן השומרי אלפיים ותשע. הלאה הלאה לחומה ומגדל!

ועכשיו לכמה מפניני הטיול הזכורות לטוב:

פְרוּק פְרוּק

מוּק מוּק מוּק מוּק מוּק

צִ'יקַפּוּקָה צִ'יקָפּוּק בּלוּלוּלוּלוּלוּ בּלוּלוּלוּלוּלוּ ווּף ווּף ווּף ווּף ווּף מי שלא רוקד דפוק!

לא נהיה קהל של קונצרטים!

איפה היית, אני אלעס'ך ת'עין

אני מתחבא בתוך הכיס של השומרית של מעיין! אני מתחבאת מאחורי הוילון בחדר הסגלגל בבית הלבן!

"...ורק הטמבל הזה ששיחק הסוקונו בכנס אנימה..."

ככה עולים על האוטובוס?!

ככה קמים בבוקר?!

ככה מסיימים טיול?!

נדל חרדל חחחחחחחחחחחחחחחחח

יאללה יום טוב

צריך לעבוד מאד קשה כדי להיות דתי!

נ'

השומרים חזק - חזק ואמץ! גם אם אתם מקן מבואות הנגב!!

הגיע זמן חפיר! אני חולה מתה ונשארתי בבית. חזרתי מהטיול הזה נטולת קול ועם מיקרובות בלתי רצויות בריאות איפשהו, אבל היה שווה. מה זה שווה, היה אדיר! היה ענק! איזה חמשת אלפים מטר גובה בלי להגזים!

יצאנו מרחובות בשעה שמונה בבוקר, לא לפני שהתברר לי שגם רמי ויואל, הקומונרים האולטרא מגניבים שלי, יוצאים לטיול! הודיעו להם עשר דקות לפני העליה לאוטובוס שהם באים ומכיוון שכנראה בחיים שלי לא פגשתי אנשים יותר שמו"צניקים מרמי ויואל הם פשוט לקחו את עצמם ואת הבגדים שלגופם והצטרפו לטיול השנתי שלנו! רמי ויואל - חזקו ואמצו.

את הכיתה שלנו פיצלו בין שלושה אוטובוסים, ומכיוון שאני, מיכל, ניצן, קארין ואליה זה בסך הכל חמישה אנשים יצא שאני הPiggy in the middle  ונתקעתי לשבת לבד. מה דינו של היושב לבדו? ציוותו לאדם מנודה שלא מצא מקום יותר טוב לשבת! הוריי! ככה או ככה זה לא משנה, ישנתי ברוב הנסיעה. אחרי כמעט שעתיים של נסיעה עשינו עצירת א-בוקר בצומת שוקת. צ'יקן וקרן תפסו סלע בשמש, אז הלכתי והתיישבתי איתם. אחר כך גם ענת ואיתן באו והיתה לנו שיחה פורייה ומרתקת על אודות הפייסבוק, ואמא של ענת, וביסלי.

אחרי עוד שעה ומשהו של נסיעה האוטובוס התחיל לרדת לכיוון בקעת ים המלח. התחיל להיות לי לחץ מטורף באוזניים ולא משנה מה עשיתי, הוא פשוט לא השתרר. תלעסי מסטיק תבלעי רוק תפתחי את הפה תעמדי על הראש, כלום, האוזניים המשיכו לעשות לי פו-פום פו-פום בפול ווליום ישר לתוך המוח. פאן! כשירדנו מהאוטובוס גיליתי שהמורה החביבה על כולנו לגאוגרפיה מצטרפת אלינו לטיול ושהיא גם מצויידת בכובע חינני ששיוה לה מראה של אמא אווזה בגרסה פוזלת. קיבלנו מדריך מעוות ברמות שאתם לא תצליחו לתאר לעצמכם, נטול פרופורציות לחלוטין וגם כנראה לא מאד חכם שכן הלכנו לאיבוד בדרך משהו כמו ארבע פעמים. התחלנו לרדת לתוך האפיק של נחל זוהר. הולכים הולכים הולכים, פרחה נוקעת את הקרסול (חה חה!), הולכים הולכים הולכים, פוגשים את אן ונועה (ואת המשקפיים המגניבים של אבא של נועה), הולכים הולכים הולכים, סלעים סלעים סלעים (טוב טוב טוב!), הולכים הולכים, שושנת יריחו (מיסטר עיוותוש סירב להסביר לי מה זו בדיוק המחלה, אז שאלתי את המדריך הנאצל שלי רמי יודע כל, שהסביר לי על טיבו של הזבוב המקפץ מהמדבר והבהיר לי שמפגשבינו לביני יהיה מאד מאד לא נעים. "כמובן שיש לזה גם טיפול מאד מאד יעיל *באותו טון יודע כל של רמי יודע כל* שעולה שמונה מאות שקל לשפופרת בגודל כזה - *מדגים גודל בין האצבע לאגודל, משהו קטן אחושרמוטה*", ואז הוא עושה פרצוף של רמי יודע כל וממשיך ללכת. כמובן שגם אני הייתי מאד מרוצה מעצמי בגלל התגלית המאד שימושית שגיליתי אחרי השיחה הקצרה שלי עם רמי יודע כל, והמשכתי בתהליך הידוע של הולכים הולכים הולכים רק שהיה לי פרצוף מרוצה. עקרונית לא באמת קרה משהו מעניין בחלק הזה של היום מאחר והטיול היה מאד קל ולא היו הסברי מעניינים. הדבר היחיד שיש לי להגיד שהוא באמת חשוב הוא שבן קן שלי נהרג בשנה שעברה, אולי לפני שנתיים, בסנפלינג בנחל זוהר, אולי שמעתם. לבחור קראו עמית והוא היה באחת הקבוצות הדומיננטיות המיתולוגיות והזכורות לטוב שקן רחובות ידע בכל שבעים ותשע שנותיו, הגרביים המסריחים. הוא ירד בסנפלינג ממצוק אל תוך הנקיק של נחל זוהר, הוא ועוד שני חברים. Out of the blue תפס אותם שיטפון והוא נהרג.

אחרי שהגענו לאוטובוס לאחר אינספור התברברויות מיותרות שנובעות מחוסר מיומנות בהדרכת טיולים, בתודה למדריך המסור שלנו מיסטר עיוותוש, עוד היינו צריכים לחכות חצי שעה בחום אימים שהיה בתוך האוטובוס עד שכל הכיתות האחרות הגיעו לנקודת הסיום של המסלול והתאפשר לנו לנסוע. אכסניה? מה פתאום! תצפית על מפעל החיים של האחים עופר ומכרה הזהב, הרייטינג והבאזז של מיקי רוזנטל, מפעלי ים המלח! קצת קשה להתעניין במשהו, ראשית, כאשר הוא לא מעניין, ושנית, כאשר את מתה להשתין ואין לך איפה.

בסופו של דבר כן הגענו לאכסניה. המורה האחראית על האוטובוס שלנו לא הניחה ואנשים לצאת החוצה עד שהאוטובוס יהיה נקי ללא רבב, זה אומר מיליוני ילדים זזים כמו ג'וקים מסוממים במרווח הקטן הזה בין המושבים של האוטובוס. מכיוון שמוניתי להיות ראש החדר שלנו הייתי צריכה לרדת מהאוטובוס וללכת לחפש את המפתחות לחדר שלנו. עד שמצאתי את המסכירות של האכסנייה יצא לי הקול והנשמה, אבל נעזוב את זה. עליתי למעלה ולחדר 119 וחיפשתי "ליקויים" כדברם. היתה שם רשימה של דברים בחדר שצריך לוודא את תקינותם. אחד ליד השני היה רשום "כסאות, כיסאות". זה בסדר, גם הכסא תקין וגם הכיסא תקין. כולן עלו בסופו של דבר, והתמקמו להן בגלל שאני, בתזונה שכמותי, נכנסתי ראשונה למקלחת. טיבה של אכסניית הנוער נמדדת באיכות המקלחת שלה. האכסנייה הזאת היתה אכסניית נוער חמישה כוכבים, מאחר והיתה בה מקלחת עם מים חמים במידה, ועם רצפה משופעת שלא מחייבת גירוף המים במגב לתוך חור הניקוז. יש!

כולן צעדו אל תוך המקלחת אחת האחרי השניה, וכולן יצאו עם בלבופת מגבת על הראש. הצטלמנו עם זה גם, יצא משעשע. הייתי מעלה את התמונות לו רק הייתי מוצאת את הכבל של המצלמה...

אר כך הודיעו לנו שצריך לרדת לארוחת ערב. אם היא לא היתה טעימה, אפשר לכנות אותה, בכל אופן, אכילה בהחלט. ד"א, אני ירדתי לשם עם טרנינג וחולצה קרועה. הסתכלתי סביבי ולא הבנתי מה נסגר, חצאיות, שמלות ונעלי עקב. היו בנות שהביאו פן ומחליק שיער. ואני חושבת, וודאפאק, זה טיול שנתי, איפה נראה לכן שאתן? אנשים פה חיים בסרט, משהו מדהים.

אחרי הבליסה הבליסתית שלנו עלינו בחזרה לחדר. ניצן ונטע החליטו שהן משוטטות כל הערב ככה שהיה מקום למאיה וענת שבאו להתנחל אצלנו. ענת לא היתה מרוצה מהחדר שלה, ומשותפות לחדר שלה, ככה שהיא כל הזמן שוטטה מחדר לחדר. הן התנחלו אצלנו וזה היה מיצג מסטוליות מדהים ומיוחד במינו שאין לתארו במילים, שכלל הצלפות בטמפון ("הי הי הי, אבל זה מיבדר!"), שירת שירי ארץ ישראל ("בואו נבדוק, קונצונים חכמים, מהו הסדר של כל הימים") והמשחק הידוע, זהה את החיקוי ("אני אפרק את כולכם").

היה, בכל אופן מאד משעשע. היה גם איזה ערב הווי פיקטיבי שלא טרחנו לרדת אליו. אחרי כל זיבולי המוח האלה ארזתי את התיק שלי למחר והלכתי לישון בידיעה שאני אצטרך לקום מוקדם.

והנה פה מגיע החלק הכיפי.

בבוקר היום השני התעוררתי בבהלה לצליל השעון המעורר של שותפתי לחדר הנפרד, נטע. בזמן שהרגשתי את לבי מפמפם בהיסטריה נטע קמה מהמיטה והחליטה שהיא יוצאת לסיבוב. נשארתי עוד חצי שעה במיטה ובהיתי בתקרה, ורק בשש וחצי החלקטתי שהגיע הזמן לצאת להתארגן. ארזתי את עצמי ואת כל הדברים ויצאתי מהחדר. הלכתי לשים את הדברים בחדר של רמי ויואל, ואז עליתי לחדר אוכל. יואל ורמי החליטו בסופו של דבר שהם מצטרפים אלינו לקבוצת מיטיבי הלכת (השם הזה מצחיק אותי עד עכשיו חח) ויוצאים איתנו למסלול השני. כשפתחו את חדר האוכל נציגיה המגובשים של קבוצת ככה המכובדת תפסו שולחן והתחילו להעמיס; לא היינו רגילים לשם "טיול" שניתן לדבר שיש בו כל כך הרבה אוכל. יואל ואני אמרנו שזה לא באמת טיול, כי אוכל אכיל ונטול חול וקימה בשש בבוקר זה ממש לוקסוס, אז החלטנו שנציגי קן רחובות המכובדים יצאו לנופש בעין גדי.

אחרי שסיימנו לפטם את עצמנו ולארוז לעצמנו לחם למשך היום, התרכזנו כולנו ליד השער של האכסנייה. בזמן שחיכינו לחובש (שנזכר מאתיים מטר אחרי השער שהוא לא לקח תיק עזרה ראשונה) ולמאבטח (שהיה לגמרי ג'ינג'י) ניהלנו את הדיון המתבקש, האם יש טעם לקחת ג'ריקן או לא. איזה מין טיול זה בלי ג'ריקן? היו לי שלושה ליטר מים וזה היה ברור מראש שלא הולך להישאר מהם כלום... אחרי שסיימנו את ההכנות האחרונות התחלנו לעלות במעלה הכביש לכיוון השמורה עצמה. המסלול היה מתוכנן כלטפס על הר ישי, באמצע המסלול לחתוך לנחל צפית, ומשם לרדת לנחל דוד. התחלנו לעלות. באמצע תיצפתנו על היעלים הנחמדות וחסרות הבושה שפשוט חדרו להן בכיף לשטח של האכסניה והחלו מלכחות את העשבייה ועל האילים שטיפסו על העצים והתנגחו אחד בשני. תוך כדי הליכה הגענו למסקנה שזה כנראה הנוף הכי יפה בארץ שהוא לא נוף ירוק, כי בקטגוריית הנוף הירוק אין שום מקום שמשתווה לגלבוע בעונה הפורחת שלו. The Great Salt Lake רץ לי בראש כל העליה. בשלב מסויים של העליה עשינו עצירה ונכנסנו לתוך ביתספר שדה אחר שבו אני וההורים שלי היינו בתקופה שעוד לאנשים היה כוח לתכנן טיולים. יש שם נקודת תצפית, אז התיישבנו שם כדי לספוג קצת מחוכמתו האדירה והלא מוערכת של המורה לשל"ח ומדריך הטיולים הנפלא שעשה לי חלק נכבד מהטיול. הוא עמד שם וסיפר על קבוצת תלמידים בשנות השישים שנסעה לסמינריון בעין גדי ועל שני תלמידים שברחו לכולם וירדו לואדי, תפסו של זולה וכתבו את השיר ההו-כה-ארצישראלי "עין גדי". ואז ללא היסוס, הוא שלף ברוב ענוותו את החלילית וחילל לנו אתה שיר בתקווה שנצטרף אליו בשירה, אבל אף אחד לא שבר את הקרח. אני באופן אישי לא ידעתי את המנגינה של השיר, אז לא שרתי גם. הוא היה קצת נבוך, אבל בסוף פירגנו לו עם מחיאות כפיים ככה שהוא היה קצת יותר נינוח. אין, הוא פשוט איש כל כך מגניב, המשה הזה ("נראה לי שנדלקת על משה", ענת אמרה). אחרי האתנחתא הנחמדה הזאת המשכנו לנו בטיפוס. בשלב מסויים הגענו לאמפיתאטרון קטן שהיה בו שלט עם מפה, ובזמן שמשה פירט את המסלול יואל הראה לי דבר מגניב. הוא מצא ענף של צמח שנקרא ריסןנאכל. הוא לא באמת נאכל, הוא קצת, קצת הרבה, קוצני, אבל הוא עשה משהו ממש מגניב. הצמח הזה, כחלק מההסתגלות שלו לחיים במדבר,

מסוגל להשאיר את הזרעים שלו במצב רדום עד שהם יבואו במגע עם מסה גדולה של מים, כמו בשיטפון למשל. הוא נתן לי זרע אחד ואמר לי לשים אותו בפה, ולראות מה קורה. חיכיתי, חיכיתי - הדבר הזה מתפוצץ! הוא מתפוצץ ומוכן לנביטה. אחד המגניבים, האבולוציה היא דבר מגניב. המשכנו לטפס. בדרך שמענו קצת על הבעל ההומו של קלאופטרה ועל הורדוס ועל חקלאות ועל מרד בר כוכבא ושטויות כאלה. באמצע באמת חתכנו למסלול של נחל צפית והלכנו על צלע ההר משהו כמו עוד שעה. "כל היוווווווום כל הלילההההה... הוא לא ישיין! זקני צפת האלה, משהו משוגע", מלהג יואל כל הדרך. הוא גם לימד אותי שיר מדברי שמו"צניקי עליז, ושרנו שירי ברי סחרוף להנאתנו כדי לשמור על המורל. באמצע הדרך היתה לנו עצירה ארוכה וכיפית שבה משה הכין את התה המסורתי שלו ויואל הכין קפה שחור עם הל, דבר שלא נראה לי שיש משהו שאני אוהבת יותר ממנו. יואל העיר לי על שיטת הטיול הקיבוצניקית שלי, עם בקבוק מים ביד. נראה לי שמכולם לי ההי הכי פחות סיכוי להתייבש מהשטויות האלה... הלכנו עוד משהו כמו שעה וחצי שבה הספקתי לעשות את האצא לי השוקה המסורתי שלי (והשפן סלעים - חררר חררר אהההה! והאלפקה - חחחחפ-טו! והפרה והכבשה והכלבלב והחתול והצרצר והאריה וההיפופוטם וכו' וכו' והתרנגול קוקוקוריקוקו הוא יזמר עד אור הבוקר! יש!) לברר מי בדיוק ביצע את אגדה יפנית (ממש הרבה אנשים, למעשה) להקריא פרק מהתנ"ך (!) לגמור את כל המים שלי, לגמור את מה שהיה בג'ריקן, לקחת קצת מים מאנשים אחרים, לתפוס את נקודת התצפית הכי טובה על הכחול העמוק, המת היפהפה הזה שלמטה ולנהל דיון מרתק משהו על הפרטת משאבי טבע של המדינה בכלל ועל מעיין עין גדי בפרט. אחרי נקודת התפצית על ראש הגבעה ההיא, ירדנו למטה לכיוון הנחל עצמו, מה שלקח עשרים דקות. נורא נחמד לראות שעדיין יש בארץ מקומות כאלה נחמדים, עם די הרבה מים, וצלולים אפילו. יואל שוב הכין קפה, שוב הצקנו למתי, שרנו קצת, שיחקנו קצת פינגפונג שירים... התנחלות שמו"צניקית כיפית. אחרי הישיבה בנחל הנחמד הזה התחלנו לעלות למעלה בחזרה, בדרכנו לנקודת האיסוף.  שם התחלנו לשחק משחקי הליכה. שיחקנו בהתחלה "איפה אני מתחבא", דבר שהתגלה כמאד נחמד כאשר מגלים שאני מתחבאת מתחת לשפם אל אסא. אחר כך התחיל הקטע הבאמת משעשע - שיחקנו היעד הבא. לקח לי איזה חצי שעה לפענח את החוקיות של המשחק המעצבן הזה, ועד שעליתי על זה יצאה כבר הנשמה. ענת לעומת זאת, לא הצליחה לעלות על זה בכלל. היא הגיעה לנקודת האיסוף בוכה, אשכרה בוכה, עם דמעות, בגלל שהיא לא הצליחה לפענח את הרעיון של המשחק חחחחח מצחיקה. זה היה כנראה יום הטיול הכי טוב שטיול שנתי יכול לספק. מי יתן ויהיו עוד הרבה טיולים שנתיים שמו"צניקיים שכאלה - אמן.

בסופו של דבר כן הגענו לנקודת האיסוף: שיחת סיכום; איסוף האנשים; עליה לאוטובוסים; רשימה שמית; ויאללה הביתה. יאללה הביתה? לא! מה פתאום! חייבים באמצע לעצור בצומת שוקת לאיזה שעה כדי לקפוא מקור סתם. סתם מיותר. אבל אם זה מה שהיה נחוץ כדי שהמלך משה ירד על עוף ואפונה ויחזיר לעצמו את הצבא לפנים השעירות שלו - אדרבא.

שוב נוסעים. שבאנג! רחובות. יורדים מהאוטובוס. עשרות ילדים עייפים מסתערים על תא המטען כאילו מחלקים שם דולרים. בסוף נשאר שם תיק אחד, והוא לא היה שלי! ילדה מכיתה אחרת לקחה ברוב חוכמה את התיק שלי, דבר שעיכב אותי באיזה חצי שעה מהאוכל שלי. בסופו של דבר כן קיבלתי אותו בחזרה, וחוץ מהקטע הזה ומהעובדה שחזרתי מהטיול חולה, זה היה הטיול השנתי הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו. באמת, היה ממש כיף.

נזכרתי בדבר:

שגיב מאד אוהב ציפורים, מסתבר. זה מגניב שיש בשכבה לפחות בנאדם אחד שיש לו תחביב מיוחד ולא מתוך שיקולי מיוחדות. שגיב הוא צפר חובב וכל הדרך הסתובבנו והגדרנו ציפורים. טריסטרמית - הפרחה של המדבר!

שרדתם? אני בספק.

למי שקרא עד כאן מגיע שוב

עיטור עוז

חזקו ואמצו (הוא לא ישיין!)

נועה

את אדמה בלב מדבר

ללא צל עץ, ללא מטר

אל מרחבך נדרימה, אמרנו כי נשימה

פנינו הנגבה!

זה היה הטיול השנתי הכי תנועתי בהיסטוריה האנושית.

פליקה פליקה פליקה פליקה פליקה פליקה

היר יו אר!

קטר קטר קטר קטר קטר קטר קטר קטר

קטרפילר גרל!

העירו אותנו בבוקר של היום השני בשעה שש ומסתבר שהשארנו מלא זבל מסביב לגזרה שלנו, דבר שגרם להגיעו של נחיל צרעות להתארח אצלנו ליד התיקים ומתחת לשקי השינה. היה נורא קר בשעה הזאת ורציתי לקחת את הסווטשרט שלי מהתיק, שבר שלקח חצי שעה בגלל הצרעות המאיימות שאף אחד לא רצה להתעסק איתן. בסופו של דבר עמר היתה אמיצה והעיפה את הגורם המפריע לכל הרוחות, ואז התיישבנו לאכול ארוחת בוקר, כרגיל, לחם עם שוקולד השחר, ריבה רדיואקטיבית וחמאת בוטנים. אה, בגלל שזה היה הבוקר הראשון אז היו לנו גם ביצים קשות, בתודה לאנוכי בעלת הסירים הגדולים והתושיה הבלתי נלאית (נו, תניחו לי ללטףלי קצת את האגו). מעיין ההחליטה שבא לה להפגין את כישוריה המדהימים באכילת ביצה שלמה בנגיסה אחת ועמר אמרה שזה היה ממש דוחה כי ביצים זה על גבול ה'מגעיל'. אחר כך פירקתי את כל הגולה גולה שהיה לי בשיער, והתיישבתי עם כולם בשביל המשימה הכה משימתית שלנו - להרכיב המנון.

לא נראה לי שיש דבר שקבוצת ככה יותר גרועה בו, מלחבר שירים. אנחנו מסוגלים לעשות כל דבר - חוץ מלחבר שירים. וקחו בחשבון שהשעה היתה גם שבע בבוקר, ככה שזה לא מאד הקל על המוטיבציה השפופה שלנו. לא היה לנו המנון בסופו של דבר, ועמר המעיין רק התבאסו יותר. בסופו של דבר היינו צריכים לעזוב את המחנה ולהתחיל להתקדם לכיוון גבעה מסויימת שעלינו היינו עתידים נלהל את חלקו הראשון של היום. שוב עברנו במנהרת המים מתחת לכביש ובלה בלה בלה והתחלנו לעלות על גבעה מסויימת. באמצע העלייה מסתבר שעמר החליטה שיש לה דלקת גרון, ואז לקחו אותה בטנדר התנועתי לירושלים או לקיבוץ או לאלוהים יודע איפה, ככה שנשארנו רק עם מעיין. כולם היו מאד ממורמרים, כרגיל, חוץ ממני, ולאף אחד לא היה מצברוח לעשות מורל. כאן הפיוזים של מעיין התחילו להישרף. הגענו לראש הגבעה, ושם התחלנו בשטפתא. סבבה, שטפתא זה סבבה. לא ידעתי אז, בשמונה בבוקר, שהשטפתא הולכת להמאיס את עצמה עלי ועל כל בנאדם נורמלי אחר באותו יום, עד רמה שבה פניו יתחילו להוריק למשמע המילה שטפתא. זאת היתה שטפתא רגילה למדי שארכה כשעתיים. כולם היו בקרייז של הפלמ"ח, כחלק מסיפור הרקע וזה, ככה שהתעסקנו בנושאים פלמ"חאיים במיוחד (...נוט) כגון מלחמת במקלות קפא"פ [נשיקה בצד אחד, נשיקה בצד שני, בעיטה לבטן התחתונה ("בעיטה לביצים זה לא הומני!!!" חחחחחחח)], ניווט [זו ממש חוכמה להתקדם לפי מפה שאתה כולה צריך להפוך אותה לכיוון הנכון של הטקסט. יופי גאונים], הליכה בשקט על מחטי אורן [ואז לאבד את ליעד, ואז למצוא את ליעד, ואז להעבירו בסבב צ'פחות עד הגעתו לסוף הטור], וכמובן, איך לא, מסלול המכשולים!!!!11 [קורָה! (סנדה בקוטר של שלוש סנטימטר) מסלול טבעות! (קיפצוץ היסטרי בין צמיגים שהמרווח ביניהם הוא מטר בקירוב) זחילה מתחת לרשת (שיפשוף מסיבי של ברכיים ומרפקים ובעוד יש קומונר שמכה בך מלמעלה עם בזנט) התקדמות באמצעות היתלות על חבל (שפשוף של כפות הידיים, מה גם שהחבל היה תלוי כל כך נמוך, כך שיצא שכשהגעת לאצמע הראש שלך כבר גירד את הקרקע.)] איזו שטפתא מרגשת, ללא ספק. בשלב מסויים זה כבר התחיל להתיש ויצא לי החשק להשתתף, מה ששרף עוד קצת מהפיוז של מעיין שהספיקה גם כן לפתוח עלי את הפה. נשפך דלי של שוקולד השחר של השק"ש של מאיה שנאלצה לסחוב אותו בשביל משימת הקפא"פ, מה שהוציא גם לה עוד קצת מהמיץ. התקפלנו והתחלנו לרדת מהגבעה שעליה היתה השטפתא. באמצע הירידה הושיבו אותנו מתחת לעץ נמוך במיוחד ואמרו לנו להשמיע קולות של נמיות. בישרו לנו את הבשורה ההו-כה-משמחת, שיש עוד שטפתא! ואחריה... עוד שטפתא!!! כאילו לא ידענו מה חסר לנו בחיים יותר מזה.

לא באמת היתה לנו עוד אופציה, אז המשכנו ללכת וחזרנו למחנה. התיישבנו לאכול את ארוחת הצהריים הידועה שלנו... בלה בלה בלה... מתווכחים על האם לפתוח את הטונה או לא לפתוח את הטונה (לא לפתוח את הטונה :@)... ואז ללא שהות וללא עכבות הלכנו לנו אל השטפתא השניה, שהיתה הפעם בין הקנים שבגדוד. המשימות בשטפתא המגוכחת כללו בניית פסלים סביבתיים, מציאת זרדים ושפיכת מים לתוך כוסות בכל מיני פוזיציות מרתקות (אהא). הכי מרגיזה היתה המשימה של הפינגפונג שירים. זאת בערך היתה המשימה היחידה שלקן רחובות המהולל היה סיכוי לנצח בה, כי אנחנו מאד חזקים בצד המוזיקלי. (H) בכל מקרה, אנחנו נתנו הכי הרבה שירים שם, והמנחים לכאורה של המשחקים הטו את התחרות כרגיל, לטובת קן מעיין. ד"א נזכרתי, שלאחת מהקומונריות... י"גמיליות... לא יודעת מה היא היתה שם, היה לה חיוך של חתול צ'שייר. זה מגניב ביותר.

נתפסה לי הרגל והלכתי למתוח אותה קצת בצד. מעין שוב צעקה עלי וכולם היו מחוממים אחד על השני, וכאילו באמת זה מה שהיה חסר לנו הלכנו לשטפתא השלישית, בין זוגות של קנים.ב קטע הזה באמת שבזתי לחלוטין, ופשוט לא עשיתי כלום. נשכבתי על האדמה ונרדמתי לאיזו חצי שעה, עד שגור בא לזבל לי במוח קצת. אחרי איזה שעה זה נגמר, תודה לאל, ואז חזרנו למחנה.

גם אחרי תום השתפטאות השונות לא היה לנו רגע דל!

היינו צריכים להתארגן על אוכל. קוסקוס עם מרק ירקות, עלק. לקח לנו שעתיים וחצי להכין את זה. באמצע הספקתי להתחרפן באמת, כלומר, ה-שיא של היום. ההורים אל ענו לי מהצהריים בטלפון ולא היה לי מושג מה קורה. המורל של הקבוצה במשך כל היום היה ירוד ביותר ואנשים כל הזמן העיפו הערות מגעילות בנוגע לפירוק הקבוצה, מה שכמובן לא באמת תורם למצברוח הכללי. וכן, לא היה לי כיף באותו ערב והתחלתי לייבב כרגיל כי בכל טיול של קטע שבו אני מייבבת, כי אני פשוט פוסטמה. הספקתי גם לצעוק על גור ועל ענת, ובכלל על כל מה שזז ברדיוס של מאה מטר ממני. I'm not too easy to handle. מעיין הצליחה לדבר קצת להגיון שלי, ובכלל, הייתי רעבה, כך שלא היתה יל ברירה חוץ מלהתיישב עם כולם. בסופו של דבר, במה שאמור היה להיקרא קוסקוס, היו יותר מים מקוסקוס. הבעות פניו של ליעד הסגירו הרבה בנוגע לטיבו של הדבר, והוא גם הוסיף ואמר: "איכס, יש לזה טעם של סבתא בישלה דייסה. עם הסבתא בפנים." ומה שהתיימר הליות מרק ירקות היה יותר בכיוון של מים עם ירקות צפים בפנים. חחח, מצחיק אותי רק לחשוב על זה, עכשיו, בדיעבד. לקחתי קצת מהמי ירקות ושמתי אותם בתוך פחית מגעולה של הנהמחנהמה, נו, איך שזה לא נקרא (זה מסוג הדברים שאני לא יכולה לבטא החלק משעות היום. אתמול גם היו לי לאגים בנסיון נואש לבטא את הצ'ופר הקומפקטי והחביב שנתנו לנו בטיול, הלוא הוא ציפית הציפיות! באמת שלא יכולתי לבטא את זה ואורי עשה ממני צחוק בפרהסיה. דרעכצן). אחרי כן היתה לנו שיחת ערב קצרה ואופטימית בנוגע להמשך, נאמרו דברים טובים בסך הכל, ולמרות שכל הזמן כלם הסתנוורו מפנס הראש מלא השארם שלי, היה די בסדר. אני וגור שוב ישנו על המחצלת ודיבנרו בערך עד שלוש בלילה, בערך הזמן שבו בסופו של דבר כמו אנשים נורמליים נרדמנו.

פוסט באמת אקטואלי יכתב מחר או מחרתיים, פשוט באמת לא תמיד יש לי כוח, וכשיש לי כוח אני תמיד מגיעה למסקנה שזה מטופש לפרסם שני פוסטים רציניים ברצף, כי לא באמת יקראו.

תהיו נחמדים

נועה.

חזרתי!

ולהלן סיכום לארבעת הימים המוזרים, המצחיקים, המטורפים, המשביזים ומדהימים שעברתי בשבוע האחרון:

- חלק א'. אם אני אפרסם מה קרה בכל יום זה יהיה פוסט באורך של מלחמה ושלום, אז אני פשוט אפרק את זה לפי ימים. -

יום רביעי, ה - 13.8

ביום רביעי בבוקר סיימתי את האריזות האחרונות לקראת הטיול ואבא הקפיץ אותי לקן. ברגע האחרון החלטתי לקחת את ההחלטה הכה חכמה להביא לטיול את המחצלת שהיתה לנו בבגאז' של האוטו, דבר שהתברר, בסוף הטיול, כשימושי במיוחד.

על הבטונדה בכניסה של הקן ישבו אן ומאיה. מאיה נראתה קצת, קצת הרבה, מדופרסת, ואן לא היתה בבגדים של טיול. מתברר שמה שיש לאן ברגל ועוד איזו דלקת נוספת שאני לא זוכרת מה היא היתה והעובדה שאן על אנטיביוטיקה מנעו מההורים שלה להניח לה לצאת לטיול. היא בכל זאת באה בבוקר לקן והביאה לנו עוגיות, והיתה נחמדה (לשם שינוי: ביום שלפני כן הרוסיה הקטנה באה לנקות לנו את הבית ואני חיפשתי מקלט מדיני בין כל החברים העסוקים שלי. שאלתי את אן מה היא עושה והיא אמרה שהיא מסתפרת, אז בסופו של דבר מצאתי סיבה לנסוע אליה למספרה - לקחת כסף בשביל קניות האוכל שהתבצעו מאוחר יותר באותו יום. היו איתה גם מאיה וקארין שחזרו איתה הביתה אחר כך ובגלל שאני הייתי צריכה מקום להיות בו עד שהרוסיה הקטנה תלך, שאלתי אם אני יכולה להישאר אצלה גם. כשהגענו לבית שלה שאלתי אם יש בסביבה איזשהו עמוד שאפשר לקשור אליו את האופניים. היא אמרה לי 'רגע רגע רגע רגע', נכנסה למעלית והשאירה אותי בחוץ. אני כבר מפסח לא בדיוק בקשר איתה, וכשאני כן מנסה ליצור איזושהי אינטרקציה היא בתכלס מזכירה לי למה אני באמת לא מפסידה שום דבר כשאני לא בקשר איתה. שיש, זה היה חתיכת טקסט-בתוך-סוגריים.) הבנים גם באו בשלב מסויים וארזנו את האוכל שאני, מעין וליעד קנינו ביום שלישי בערב בסופר הכי מגעיל ברחובות, חחח, רחובותים - נחשו איזה. חילקנו את כמות האוכל הממש ממש מסיבית שנקנתה בשביל הטיול לפי ימים, וכל יום נארז בתוך ארגז גדול וכבד שנכרך בחוטי תמה. ככה זה נמשך בערך עד עשר, עד שהגיע איש צוות טכני והודיע שהאוטובוס שלנו הגיע. אגב, אנחנו הקן שיצא עם הכי הרבה אנשים לטיול הזה - שתי קבוצות כמעט שלמות לגמרי יצאו לטיול הזה, + שתי מד"ציות + קומונריות, ככה שבסך הכל יצאנו שבעהעשר אנשים (!!!).הפעם לא היה לנו אוטובוס משל עצמנו. חלקנו אותו עם החמודים מצפית (שכדי לקרוא את הסיפורים הפרועיםאיתם תצטרכו באמת להמשיך לקרוא עד סוף הפוסט הזה...) ועם בהמות מקן מעלה הבשור. הייתי סופר-סופר אנרגטית בבוקר כך ששרנו כל הדרך עד החניה הראשונה, במצפה הראל. למישהו היתה יציאה רצינית ביותר באמצע הנסיעה, איתן, No offense: "לא באמת נראה לי שלאיתן יש משהו בחיים חוץ משתי הבנות האלה וליקי הכלבה שלו. בעצם, יש לו בעיקר את הכלבה שלו. הם המציאו את המושג דוגי סטייל." סליחה שאין קרדיט, זה היה מצחיק בטירוף אבל אני פשוט לא זוכרת מי אמר את זה >:

נסענו נסענו נסענו ובסופו של דבר האוטובוס עצר בכניסה לאיזו חורשה. ירדנו והתיישבנו על סלעים שנראו מאד מפתים באותו רגע, ומרחנו קרם הגנה בזמן שהעבירו לנו תדריך קצר עם קצת הוראות בנוגע לטיול. אחר כך, עוד נשאר לנו זמן לפני תחילת הטיול עצמו ולכן החלטנו לשחק משחק, יהיי! שיחקנו שוב פעם משחק שבו צריך לגרש את נועה החוצה לעשות משהו ולחכות שהיא תגלה מה זה. אני שונאת את המשחקים האלה! באחת מפעולות ההכנה לטיול שיחקנו משחק כזה והוציאו אותי החוצה. כולם בפנים היו אמורים להגיד דברים והיו אומרים להם אם הם יכולים לצאת לטיול או לא יכולים לצאת לטיול על פי חוקיות מסויימת שאני הייתי צריכה לגלות. אחד לוקח מסור חשמלי, שני לוקח כפית, שלישי לוקח את אוֹרי, וכולם יוצאים לטיול. לא עליתי על זה בסוף. הסקתי כל מיני מסקנות שקשורת לעובדה שמי שיוצא לטיול לא לוקח דברים מרובעים ולא לוקח דברים מקסיקניים חחחחחח (בסוף, אגב, החוקיות היתה שכל מי שיוצא לטיול משכל רגליים בזמן שהוא אומר מה הוא לוקח. לא הייתי שמה לזה לב בחיים אם הם לא היו מגלים לי). בכל מקרה, אחרי האקספוזיציה הקצרה הזאת אני אחזור לסיפור. הוציאו אותי החוצה ואני נעמדתי ליד קן מסויים! קן מאד מסויים! קן מאד מאד מסויים! שם פגשתי בפעם הראשונה בחיי את הירושלמי-ההוא-שמצאתי-בישרא-לפני-חצי-שנה-ומשהו-ולא-יצא-לי-לפגוש-בחיים! זהו כמובן, הילד הידוע בכינויו דור קפלן (הביטוי ידוע בכינויומזכיר לי שיצאתי לטיול עם קידדבג צבאי ששיך לאדיר .ק. אקא אבא שלי, איציק זגורי ואחד הידוע בכינויו דקל 4. סתם אנקדוטה לא שימושית שדי שיעשעה אותי). החזירו אותי למשחק ואני הייתי צריכה לגלות למי יש מים בפה ולמי אין. בסוף של דבר, לא משנה אם צדקתי או לא, ירקו עלי מים. איכ.

התחלנו בטיול עצמו סוף סוף. ההתחלה היתה אמורה להכניס אותנו קצת לתוך סיפור המסגרת של הטיול שעוסק בפלמ"ח. זו היתה לכאורה ירידה במנהרת זמן עד שנחתנו נחיתת אונס בשנת ארבעים ואחד. הרכבנו שם פאזל עם פלייר גיוס לפלמ"ח וטקסט על הפלמ"ח ועל מטרותיו המקוריות. כדי להיכנס עוד יותר לאווירה נתנו לכל קבוצה שם של הכשרה של הפלמ"ח. הכשרת הראל! בפיקודו של רבין יצחק! רבין! תעשה סיבוב! עזוב...

קבוצת ככה זכתה להיות הכשרת הראל. בדרך עלצירה הראשונה שבהאכלנו ארוחת בוקר שרנו את השיר שאני וליעד המצאנו על החלב העמיד! (מדוקלם על רקע דפיקת ירך-ירך-מחיאת כף ככה.)

"אני מודה לאלוהים על החלב העמיד / אני אשתה אותו תמיד / את החלב העמיד // אני מודה לאלוהים על החלב העמיד / אני אשתה אותו תמיד / גם כשהטעם מחריד! / ווהו!"

אני וליעד מוכשרים בטירוף, אין מצב שתגידו שלא. ליעד תעשה לי צאצא!

בעצירה הראשונה שיחקנו מולאן, שזה כמו פינוקיו רק עם ידיים במקום רגליים (ג'יזס קרייסט, נתאמן במרץ את ההונים נביס האאאאאאאא יא!) וגם ניצחתי. אכלנו ארוחת בוקר והמשכנו ללכת ירדנו בדרך והסרפנטינות שלו שזו בסך הכל הליכה לא קשה ודי מגניבה. בתחתית הדרך עשינו הפסקת צהריים. אמרו לנו שצריך למצוא מקלות קָפַּא''פּ בשביל היום למחרת. אכלנו מה שאוכלים בארוחות צהריים של טיולים (סנדוויצ'ים עם שוקולד השחר וריבה רדיואקטיבית), מילאנו מים בעוקב והמשכנו ללכת. עמר סיפרה לי על הקן הפיקטיבי שיש לו מרולים אבל הוא לא באמת קיים, קן אילת. זה היה די משעשע.

הלכנו הלכנו הלכנו... מצאנו עכביש ממש גדול... שמענו קולות של ביוב, כמה מלבב... גילפנו קפא"פים...

בשלב מסויים הגענו למין גן משחקים כזה באצמע החורשה ומסתבר שזה היה הדבר הכי משמח שיכולנו למצוא בשלב הזה של הדרך. התנדנדנו כמו ילדים מפגרים ודיקלמנו שירים של הדג נחש. ליעד סיפר שהוא הכיר את הדג נחש בגלל דיסק שהוא קיבל בתוך קופסה של קוקומן. תגידו שזה לא ממש ממש מצחיק. זה לא? אוקיי. אני מבינה אתכם. <:

בסוף דרך הג'יפים שלאורכה הלכנו כשירדנו מדרך בורמה היה מעבר מים מתחת לכביש שהפריד ביניו לבין המחנה וליעד, הנקניק וחצי (באחת העצירות עמר הוצאיה את הספר של חיים חפר, משפחת הפלמ"ח, או שמא, משפחת פלמ"חת, ובחרנו מתוכו כינויים לכולם. ענת היא צביקה ב', ליעד נקניק וחצי, דין לולו, אורי קוקו, אותיר טרללה חחח, עמר הממטרה, מעין הכורדי, מאיה טרזן, ואני... אני הבלטה) התחלתי לומר שליעד כל הזמן דפק את הראש שלו בתקרה של המנהרה הזאת כי היא היתה בגובה של איזה מטר וחצי והוא מטר שמונים ומשהו. כשהגענו למחנה לקחנו את כל התיקים והתחלנו להכין אוכל. אני הייתי בעיקר אחראית על האוכל.

בערב הראשון הכנו סמבוסק ושניצלים. ממש דיגמתי את הסמבוסקים, ומרוב שהם היו יפים התחשק לי אפילו לתת להם שמות! לשלי, שהיתה בתוכו גבינה צהובה בצל וקטשופ, ושסומן במריחת קטשום כדי להבדיל בינו לבין כל השאר, קראו סמואל. והוא היה... אלוהי. אחר כך הכנתי את הבשר, וגם הוא יצא ממש ממש טעים.

אחרי האוכל אמרו לנו לכבות את הפנסים, לעצום עיניים ולהחזיק ידיים בשורה. עברנו שוב את המנהרה הנמוכה והגענו לחניית חצץ כזאת איזה מאה מטר מהמחנה. הצוות הטכני עשה לנו טכס השבעה לפמ"ח והודיע לנו שאנחנו בימים הקרובים נעבור סדרת אימונים מפרכת, לדבריו, כדי שנוכל הלהצטרף לשורות הפלמ"ח רשמית. הם נכנסו ממש חזק לקטע של סיפור המסגרת, מסתבר. אחר כך חזרנו למחנה וניהלנו ערב קצר וממש מעצבן. ממש נהניתי ביום הראשון, ודווקא בשיחה הזאת היו חייבים לבאס. אתם מתנהגים לא יפה ואתם ככה ואתם ככה ואתם לא נחמדים וניניני. אני שונאת כשקורים דברים כאלה, שהכל עובד שכמו שצריך ואז בסוף הורסים. אחרי הערב הלכתי לשבת ליד המדורה של צפית ביחד עם גור, דורצ ועוד בקעיסט שכל הזמן אמר ביאץ' ושתה תה. לגור ולדור יש טעם בעייתי במוזיקה. ובסרטים. ובפורנו. ובכלל. ובכל זאת זה לא מנע ממני לבזבז איתם שעתיים. בשלב מסויים שנארנו רק אני וגור כי אני הייתי צריכה ללכת לשמור על האש באחת וחצי בלילה, ואפילו, בגלל שאני נחמדה, שיחררתי את ליעד לישון. גור ואני נשארנו לבד ודיברנו על מיני עניינים שברומו של עולם כמו תפיסת העולם המטומטמת של התנועה, ועל זה שהקבוצות מטומטמות, ועל זה שמשתמטים זה חרא של עם, ועל בנות, ועל נסטי, ובסביבות שלוש בלילה בערך פשוט נרדמנו.

כמו שאמרתי למעלה, החלקים הבאים יפורסמו בימים הקרובים.

עד כאן, נועה העקוצה אך המרוצה.

רגע, רגע, עריכה!!!

זה פוסט מספר מאה! פאקינג איי! מאה! אני כזאת מלכה לפעמים.

הפוסט המובטח! הפוסט שכולם מדברים עליו! או שלא. סתם נו, אני אוהבת לראות את כל התיעודים בבלוג שלי. נראה לי שלהבדיל מהרבה בלוגים אחרים בישרא, אני לא באה עם איזושהי גישה, תקראו? מגניב. תגיבו? תהנו, כל עוד אלה דברים נחמדים. לא תקראו? גם מגניב. עקרונית, אני כל פעם בהלם כשיש אנשים שאומרים לי, מה, נועה, עדכני כבר, הבלוג שלך מעניין.

מצדה

מצדה היה נחמד. היינו אמורים לצאת בשעה עשר וחצי בערב, ככה שאפילו הספקנו לראות סטארגייט. לקחנו את כל הדברים ואמא הקפיצה אותנו למתנ"ס ליד ביתספר. למי שזה לא היה ברור, זה היה טיול שנועד לבונדינג של הורים-ילדים. נשמע מפגר?בהחלט וללא ספק. כשכבר הגענו השעה היתה עשר וחצי, ואבא שלי, אדוני הרמטכ"ל (אפרופו רמטכ"ל, הוא שוב יצא למילואים. פלאשבקים לפוסט הראשון שלי בבלוג הזה), שכח את הסנדוויצ'ים שלו בבית. הוא ואמא רצו כדי לקחת אותם. איזה אנשים משונים. עמדנו שם ושוחחנו על כל מיני עניינים תפלים, יאדה יאדה יאדה, קצת צחוקים עם ענת ומרים בר אילן בטייטס! (אומייגאד. היא התקשרה אליאתמול. כדי להודיע לי שקיבלתי בבוחן שמונים ושבע. וחצי!)

עלינו בסופו של דבר לאוטובוס. בגלל שאבא שלי יצא כהורה יורה (כל מי שתכנן להציק לי בטיול בטוח ויתר על התענוג) התיישבנו במושבים הראשונים של האוטובוס. מאחורינו לשבו ענת ואבא שלה. התחלנו לנסוע רק איזה עשרים וחמש דקות אחרי שעלינו לאוטובוס (לא משנה באיזו שעה, טיול ביתספר נשאר טיול ביתספר.) קישקשתי עם ענת קצת, ממש ממש בשקט, ובסופושל דבר הסתבר שגם ככה כל האוטובוס שמע כי כולם היו שקטים וניסו לישון, ואחרי הכל, האלטיות מקשקשות בקול נמוך. חחח, היה לי קטע. באמצע הנסיעה הפלתי על הרצפה פקק של בקבוק מים. היה חשוך, ולא הצלחתי למצוא אותו מתחת למושב שלי. אני ואבא התחלנו להפוך שם את הכל, עד שכעבור איזה עשר דקות של חיפושים אינטנסיביים בתחום העצום של המטר על מטר של הסביבה שלנו, מצאנו את הפקק. היה משעשע.  

כשכבר היינו קצת יותר קרובים לערד, התחלתי לנהל שיחה עם אבא שלי על כל האנשים המוזרים שבוחרים לגור דווקא באמצע שום מקום. באמצע המדבר, שיחים מתגלגלים, באנג! בית. מי מספק להם מים? מי מספק להם חשמל? הם בכלל משלמים מיסים? אבא אמר שעקרונית זה לא חוקי. כנראה שזה עוד אחד מהדברים שהשלטונות שלנו מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח ולהניח לזה להיבלע ולהזירק אל מזבלת הבירוקרטיה. אולי הם יזכרו לטפל בכל אותם אנשים שגרים באמצע שום מקום אחרי שהם יסיימו לעשות את כל הדברים החשובים שלהם, כמו למשל, להחזיר את השאריות של גלעד שליט.

האוטובוס יורד לכיוון מצדה.

מדבר.

נוסעים נוסעים נוסעים, עיקול, באמפר,כל האוטובוס קופץ, דורבן חוצה את הכביש, עיקול, באמפר, קפיצה. נשמע לא כזה נורא. אחרי חצי שעה של הדבר הזה כבר קיבלתי בחילה. עצרנו פעם אחת, ילד ירד והקיא. מלבב D:

אמא נורא הלחיצה אותי ואמרה שיהיה קר ושאני אקפא. איזה אקפא ואיזה דני רופ. היה שם יותר חם מברחובות,בתהחלה.

כיוונו אותנו להתיישב במין אמפיתיאטרון כזה. היה טכס ממש מטומטם של ביתספר. מה שכן, סחבתי את המצלמה במיוחד בשביל זה. זה היה דבר המצחיק ביקום. חבורה של ילדים עמדה על הבמה, והם הוכרחו לשיר שיר מפגר ולבצע תנועות פלגמטיות. בין השאר עמדו שם כמה מחברותי, תבדלנה לחיים ארוכים (אחרי שאני אעלה את זה ליוטוב). היה מצחיק.

אבא נתן לי לא סתם, הוא נתן לי טורררררררררררטית. (יש לי תמונה של זה, אני אעלה אותה לכאן בהזדמנות)

אחר כך היה איזשהו מיצג עם אורות על ההר. זה היה די טיפשי ומאד משעשע.  אחרי הדבר הזה כולם הלכו לשתותתה. הם הסתערו על המיחמים האלה כאילו חילקו שם דולרים!

כשהשחר התחיל לעלות התחלנו לטפס על ההר.

היו שם ממש ממש הרבה אמריקאים מעיקים של תגלית שכל הזמן ניסו להתחילעם הבנות או ליילל יללות זאביות מרגיזות. אחרי איזה רבע שעה הגענו למעלה, ואז ישבנו שם ושני מדריכים יחפים שוטטו בחצץ וחירטטו קטעים מ'חצי המנשה' (אין לכם מושג כמה שתוכניות בחינוכית 23 יכולות להיות מצחיקות). אחר כך התחלקנו עוד פעם לכיתות והלכנו לשוטט לנו ברחבי מצדה.

קצת היסטוריה: היה היה הורדוס מגלומן אחד שבנה לעצמו מבצר בנזונה על הר באמצע שום מקום, סתם בגלל שהתחשק לו, ליתר ביטחון, אם יחליטו לעשות עליו אמבוש או משהו, עם ישראל לא ידוע כעם אמין במיוחד. כל הזמן מורדים פה, אפשר לחשוב שפחות ממאה שנה מתחילת הספריה אנשים פה מתחילים לתסרט טלנובלות של כריס מורנה (חה חה חה). הורדוס ז"ל השאיר אחריו מבצר ענקי עם מלא אוכל ומלא מים. בקיצור, באו רומאים, הפילו חומות, שיעבדו אנשים, רצחו, זיינו, בזזו, היה שמייח. חבורה של אישה ארבע מאות איש החליטה שלא בא לה על כל הקטע הזה, אז היא החליטה להתנחל במצדה. הרומאים הגיעו, היתה מלחמה, מצור, נפילת חומות, ורגע לפני שהרומאים עלו לשם וביצעו את זממם כל האוכלוסייה של מצדה רצחה את עצמה ככה שיצא שהרומאים עלי להר ולא נשאר שם כלום. קריפי.

מה שכן, באמת, מסתבר שהורדוס בנה שם חתיכת ארמון! מרחצאות, חבל על הזמן. לי ולאורי היה דיון, האם היה לו גם ג'קוזי עםפתחים שדרכם אנשים היו פשוט מפליצים לתוך המים. ארומה מענגת. סיימנו לטייל במצדה, והשעה היתה כבר בעשר שש וחצי בבוקר.בטיול ביתספר כמו בטיול ביתספר, התחלנו לרדת רק איזה שעה אחרי שסיימנו את ההסברים. ירדנו בשביל הנחש. היה אחלה נוף, השמש שזורחת מעל השלולית המלוחה שנקראת ים המלח (אתם יודעים, זה מראה נורא עצוב עכשיו. הוא מתייבש לגמרי! אם הוא יתייבש לגמרי זה יהיה ממש מסוכן, אתהתוכל לנסוע בכביש ופתאום יפתחבולען שולושה מטר לפניך.) שוחחתי עם אבא על כל מיני חיות שעושים עליהן ביוטופ. הוא אומר, בגיחוך, שזה הבגרות היחידה שבה הוא באמת קיבל מאה. הוא עשה בגרות על גרבילים, נדמה לי. והוא סיפר שהמנחה שלו בביוטופ פעם תפס כוח! כוח זאת לטאה גדולה כזאת, ממש גדולה, ותכלס, גם די חזקה,בנשיכה קטנה היא יכולה להוריד לך אצבע. בואו נגיד ככה, זה מגניב כשזה רחוק.

כשירדנו משם היינו מיוזעים ורעדו לנו הרגליים (חומצות חלב! יו אני כזאת חכמה) ואז עלינו לאוטובוסים ונסענו הביתה.זו היתה אחת מנסיעות האוטובוס הכי שקטות שאני זוכרת, כולם ישנו.

בקיצור, היה כיפי ומצחיק. אבא שלי טיפוס משעשע, בסך הכל.

מבטיחה עדכון אקטואלי עוד מעט. נשאר לי עוד לכתוב על הטיול של התנועה (שגבל בשלמות, אגב), ואז אני אכתוב עדכון נורמלי.

לא ממש יש לי כוח.

חרדונועה.

השבוע היה קצת יותר טוב. הצלחתי לחשוב טיפה יותר ברור. למעשה, עצם זה שהצלחתי לחשוב, זה כבר חידוש.

ביום רביעי כל שכבת ז' בעיר (הנה, כן הסגרתי את עצמי. אני בטוחה שעכשיו הבלוג שלי הולך לעמוד על שלוש כניסות ביום. טוב, זו לא באמת אשמתי שנולדתי מאוחר.) יצאה לטיול משותף מטעם העירייה. אפשר לכנות את הדבר הזה רק בשם אחד - אפוקליפסה. לא הייתי מאחלת יום כזה לאף אחד. יום רביעי הוא ממילא אחד הימים שאני הכי פחות אוהבת בשבוע, אבל זה כבר שבר את כל השיאים.

הורו עלינו להתייצב בקונסרבטוריון בשעה שבע בבוקר. שבע בבוקר. שבע בבוקר! (!!!!1) לא חשוב, זה עוד מילא. יצאנו ברבע לשמונה, ד"א, רק כדי שתתפסו חוסר אחריות מהו. אפילו הראראשית מהטיולים של התנועה פחות גרועה. שוב ירדו על זה שאני מסתובבת עם דיסקמן. כבר לא אכפת לי, כל הכיתה הזאת על הזין שלי. באמת, אני כבר לא סופרת. לקחתי איתי את בויז פור פילי, כי ידעתי שאמורה להיות נסיעה ארוכה. לא התכוננתי להתמרחות הזאת, כך שבסופו של דבר, לאורך כל הנסיעה, הספקתי לשמוע את האלבום פעמיים וקצת. ורק כדי שיהיה לכם קנה מידה, אורך האלבום מסתכם בכשבעים ושבע דקות. נראה לי שלא ציינתי את זה עד עכשיו, הטיול היה לירושלים. כשנכנסנו לירושלים כבר היה הרבה יותר רועש מבתחילת הנסיעה, כולם נזכרו להתעורר. בכל פעם שאני נוסעת לירושלים דרך הכביש שעובר מתחת לצובה, אני חושבת לעצמי שגשר המיתרים זו אחת הקונסטרוקציות היותר מגניבות שיצא לי לראות. אבל אחרי הפעם ההיא בבן-סירא, לא נראה לי שאני אגיע לשם מרצוני החופשי, לפחות לא בזמן הקרוב. היתה ירידה חדה במצב הרוח שלי, שאם הייתי דמות בסימס, כבר היה מגרד את הקו ההוא שבין מצב הרוח הירוק למצב הרוח האדום. חילקו לנו חולצות. חולצות בצבע צהוב. חולצות בצבע צהוב עם הדפסים מטומטמים. חולצות שלא אישרו לנו לרדת מהאוטובוס בלעדיהן. אלוהים יודע למה דווקא צהוב. בצהוב הספציפי הזה נראיתי כמו אפרוח מגודל, וזה היה עצוב מאד. בכל מקרה, ירדנו מהאוטובוס איפשהו בתחילת הטיילת אל ארמון הנשיא. כולם לעסו לאיטם סנדוויצ'ים (הו כמה נדוש). הצטלמתי קצת עם ענת, יש כמה תמונות חמודות, שענת, בטובה, תשלח לי. התחלנו את הטיול עצמו עם מדריכה בעלת עיניים א-סימטריות וקול שעוצמתו יכולה להיות מתחרה הולמת לקול של מטוס ממריא. הטיול עצמו לא היה מעניין. היינו בכל המקומות שכבר הייתי בהם, שמענו את כל הסיפורים שכבר שמעתי, היה חם וקר לסירוגין, והכיתה היתה מרגיזה כהרגלה. אפילו לרשום משפטי חוכמה באבק על שמשות של מכוניות לא נתנו לי. בסך הכל, הטיול עצמו היה מיותר.

בסופו של הטיול עצמו, בסביבות ארבע וחצי, עלינו בשעה טובה ומצלחת על האוטובוס. אבל מה - לא היתה כוונת הנהג הפוחז להביא אותנו בחזרה לרחובות ושלום על ישראל. לאאאא. עוד שלושת רבעי שעה נסיעה ללטרון. היה שם טכס לזכר נופלי חיל השריון. היה לי מאד חבל שלא נתנו את הדין לכל אותם אלה שלא שמו זין על האנשים שמתו בשביל התחת של כל אזרח במדינה הזאת. אחר כך היתה הופעה מיותרת כזאת. כל ביתספר העלה קטע, דיבר רב אחד על הבמה. כאן הסתיים הקטע הנסבל. כעבור שלוש שניות הופיע על הבמה ג'חנון!

ואז אני מסתכלת, אה, רגע, זה לא ג'חנון? מה זה? אה, זה בועז מעודה.

בשלב זה תקעתי את האוזניות הירקרקות עמוק בתוך האוזניים שלי.

בשעה תשע וחצי בערך חזרנו הביתה, ואפשר היה לסכם את היום הזה בתור יום מיותר מאד.

אם כבר מדברים על ימים מיותרים, יום חמישי היה האפטרשוק.

שישה ילדים מהכיתה שלי באו לביתספר, עשרים וחמישה מכל השכבה.

סדר היום שלי נראה ככה:

שעה ראשונה - לא קיימת. התחלנו בשעה השניה.

שעה שניה - היה שיעור רק באופו פורמלי. ישבתי בחוץ.

שעה שלישית - אני ואורי היינו במלאכה. שיפרתי את יכולות הטיטוא שלי בצורה ניכרת.

שעה רביעית - ישבתי בחוץ עם אנה וכו'. <:

שעה חמישית - רבע מתמטיקה.

מיותר מיותר מיותר מיותר, בקיצור. אחרי שחזרתי הביתה לכתי לישון קצת, ואחר כך היה לי קונצרט. הייה ממש מרוצה, המקהלה התעלתה על עצמה הפעם. אחרי הקונצרט הלכתי עם אבא לפרינס. אניכ בר חודשיים מתחרפנת, אני פשוט לא יודעת מה השעה. השעונים שלי התפגרו כולם ולא מצאנו זמן עד עכשיו ללכת ולקנות אחד חדש. הוא התחיל להתחכם איתי והציע כל מיני שעונים יקרים, כשכל מה שרציתי היה את השעון הכי זול והכי פחות מסוכך שם. אבל מה? קניתי גם משקפי שמש. משקפי שמש גדולים ועגולים, בצבע שחור. אין יותר סטייל מזה. *שיואו, הפעם לסמיילי הזה יש משמעות סימבולית בעלת הקשר לטכסט!*

ביום שישי אחרי שיעור מתמטיקה נסעתי לת"א עם הסבתא המאגניבה שלי. רוששתי אותה לגמרי.

שמלה וחמש חולצות, בייבי. אני אוהבת את החומרנות הזאת. 

אחר כך הלכנו לאכולב איזו מסעדה בנמל. היה מגעיל ויש לי בחילה מזה עד עכשיו ;; בסוף, הלכנו לדירה של יניב. דירה מגניבה. יניב בכלל איש מגניב. הוא עיצב בפוטושופ תמונה של אחותי ממש אחרי שהיא נולדה. תמונה מדהימה, שתלויה עכשיו מעל הטלוויזיה הסלון שלהם, שלו ושל החברה שלו.

בסופו של דבר חזרנו הביתה.

כן, היומיים האחרונים היו פרודקטיביים למדי.

עד כאן

נועה.

את הפוסט הקודם לא היה לי כוח לערוך ולכתוב מחדש, כך שבפוסט המצ"ב אני אמשיך מאיפה שהפסקתי.

כשהאוטובוס הגיע למחנה אני ואן חיפשנו לראות את הצפיתניקים מלגב"ע שעשינו איתם לילה לבן, אבל כל מה שמצאנו היה את ילדת הזימבבואה. ילדת הזימבבואה היא ילדה שקוראים לה ניר (!), ובטיול קיץ (שלא יצאתי אליו, כי הייתי בחזרות לזמריה.) היא חפרה להם נורא בשכל עם שיר ה"בזימבבואה בהונולולו" של הקבוצה שלי איזה שלוש שעות. לא נשכח אותה לעולם. או גאד, והיא גם איתי אצל אותה רופאת שיניים.

בכל מקרה, ירדתי מהבוס בגאון כאשר תיון חמוד וקטן תלוי לי על האוזן. הוצאנו את התיקים והלכנו להתמקם. אני, אן ומור הכנו את הדבר שבתוכו היינו אמורים לישון בלילה הקרוב - ירעת ניילון גדולה קשורה בין עצים. הכנו כפתורי שדה ותלינו אותה. השאר היה עסוקים בלהכין ולהדליק את המדורה. היו שם רפסודות עם קורות דקות מוזרות כאלה שהיה צריך לקפוץ עליהן כדי לפרק. היו כמו ילדים שמסמרים חדרו להם דרך הסוליה של הנעל וחוררו להם את כף הרגל לגמרי, נכנסו מלמטה ויצאו מלמעלה. משהו מטורף. בכל מקרה, לאף אחד מהקן שלנו לא קרה שום דבר באותו לילה. הם התקינו את האש, ואז פגשתי בדבר הנפלא ביותר בשומר הצעיר - הפחמס. הפחמס הוא פח פלדה גדול גדול גדול שבתוכו מבשלים דברים. שלחו אותי ואת אן למלא בפחמסים מים. פחמסי התנועה, כמו פחמסי תנועה ממוצעים, היו מלאים בחול / בוץ / שיירים של הקישון. כמובן שהיינו צריכות למלא בהם מים לפחות שלוש פעמים עד שהם היו נאותים לבישול. בכל מקרה, מסתבר שאני היחידה בערך שחושבת שלסחוב פחמס מלא מים זה לא כל כך כבד. שמנו אותם על האש להרתחה, ובתור אחראית צוות אוכל חילקתי לכולם הוראות (קונטרול פריק שכמוני) כדי ליצור את ארוחת הערב שלנו. יום קודם לכן יצאנו אני אותיר ודין, צוות אוכל לטיול האחרון, לקנות כמויות סיטונאיות של אוכל בשביל הטיול. ישבתי ופרסתי בצל.

ואז - באו האשכנזים.

האשכנזים הינם אנשים חתיכים עד חתיכים מאוד מקן צפית ובן גוריון. הם התחילו לזיין לנו בשכל על רחוב הרצל או משהו. אמרנו להם לחזור אחר כך. אשכנזים אלה עוד יופיעו בלילה הקרוב. זה עומד להיות לילה ארוך.

בכל מקרה, אני בישלתי את רוב האוכל. היו נקניקיות מגעילות, כי בשר אין הרבה בטיולים בלי קרח וקירור, אתם יודעים. אבל השוס האמיתי היה הפסטה עם השמנת והפטריות שעשינו, שיצאה ממש ממש טעים. לעסנו לעסנו לעסנו, ואז הלכנו להסתובב קצת. הלכנו לחפש קצת את האשכנזים, וכבר שכחנו מדנקנר והשאר שהיו איתנו בלגב"ע. באו כמה אשכנזים חדשים, שמהם אני זוכרת את שי ודין, איך לא. לאן כבר יצא בכל רחבי ההתנחלות בפארק בריטניה שם של "חברה של דנקנר", ואני "חברה של חברה של דנקנר". בכל מקרה, דין מציע לי חיבוק, ואני לוקחת. הם לקחו מאן את הטלפון שלה ואמרו שהם יחזרו אחר כך, כי מור ועמר רצו לעשות קבל"ש קני.

בקבל"ש היתה הצגה של חנה'לה ושומרית השבת, משהו ממש מצחיק שהמדריכות חיברו. אחר כך היתה את הפעילות הקבוצתית הלילית. לא בדיוק זוכרת מה הלך שם חוץ מהעובדה ששתינו שם מיצים ממש מגעילים שהתיימרו להיות מיץ תפוחים ומיץ ענבים שמישהו הפליץ לתוכם, כדי לעשות סדר ט"ו בשבט מוזר כזה באמצע היער, עם ברכות קבוצה כאלה. רק אז כששיעמם לי, שמתי לב כמה שהיה לי קר. בכל מקרה, אני ואן צילצלנו לאשכנזים והם באו. יצאנו בטעות מהשטח המותר ונכנסו קצת ליער, אני, אן, דין (מקן בנגוריון, לא שרעבי.) ושי. מישהו מהצוות הטכני הכניס אותנו בחזרה לשטח המותר והתיישבנו על שולחן כזה של קק"ל. דין  חיבק אותי. וזה היה נחמד. והם קראו לי wierdo with a birdo. אני חושבת שהבירדו היה בשביל חייים הברווז הנצחי של אן בטיולי השמו"צ. אן ושי רצו לחזור למדורה, ואמרתי לדין לבוא איתנו גם. הלכנו למדורה, ובאיזשהו שלב לאן היה כאב בטן והיא נכנסה לנייליון לישון. נשארנו רק אני ושי. לא משנה. אחרי כמה זמן נשארתי לבד. נכנסתי לאוהל וישנתי קצת. ניסיתי לפחות. ישנו וקמנו וישנו וקמנו, ובשעה שלוש אני ואן היינו צריכות לשמור על האש. יצאנו החוצה, לאש. דין, כלומר, דין מהקבוצה שלי, ליעד ואותיר ישבו שם. חשבנו שיהיה דפוק וקר ומעפן. אבל מסתבר שלא, היה ממש מצחיק.

מרחוק ראינו כל מיני אנשים הולכים עם פנסים, ומשום מה החטלנו שאלה זאבים עם פנסים. ואז בא תובל מיבנה עם פנס ראש כזה, ואז אמרתי לליעד, "היי, הזאבים האלה משתדרגים כל הזמן!"

לליעד היה פרץ אמביציה שהלך ככה: "בואו נפיל את הממשלה! בואו נפטר את אולמרט! בואו נשנה את העולם! בואו נשב כאן ולא נעשה כלום!" חחחחחחחחחחחחח.

בסוף המשמרת אני נכנסתי חזרה לאוהל החשוד ההוא וישנתי עד הבוקר.

העירו אותנו בשש בבוקר. ביום שבת, שתבינו. והיה קור אימים. לא חשוב. ישבתי ליד האש ומור הכינה לנו תה בפחמס, ושתיתי אותו למרות  שאני שונאת תה. זה חימם אותי קצת וכשחם לי יש לי מצברוח. לאן לא היה מצברוח והיא בכתה קצת כי כאבה לה הבטן, ולא היה לה כוח, והיא היתה עייפה ולא ישנה הרבה. והיא לא הבינה איך יכול להיות לי מצברוח כל כך טוב על הבוקר. מה לעשות, אני טיפוס כזה. הלכתי להחליף בגדים בשיחים, ואז יצאנו לטייל.

נכנסו ליער בשעה שבע ומשהו בבוקר. הו גאד. התחיל להתחמם וזה שימח את כולם.

הפעילות הראשונה היתה איפשהו ביער, שיחקנו משחק של להסתובב בעיניים עצומות וככה, אבל החלק המעניין של הפעילות ההיא, היה הפואמות שהקריאו לנו.

היתה שם פואמה שהלכה ככה:

"לשממית שעל הקיר יש עור כל כך שקוף

עד שאפשר לראות דרכו את הקקי שבגוף."

זה גדול! כל הטיול חיפשנו לזה לחן ולא מצאנו. בכל מקרה, בטיול עצמו הגענו למקום שקוראים לו הקולומבריום, זה מין קיר גיר גדול כזה שיש בו חריצים מרובעים ומשולשים שלא בדיוק יודעים מה היה בהם. אולי צנצנות עם חתיכות של אנשים מתים. היתה טענה, שהיו שם אקווריומים בימי בר כוכבא, כי מצאו שם עצמות של דגים. ברור, אקווריומים בתוך סלע גיר, מאוד הגיוני -.-

בכל מקרה, אחר כך הגענו לשוס האמיתי - המערות. בכניסה אליהן קיבלנו סטיקלייטים, ואני קיבלתי את הורוד המגניב. נכנסו לתוך המערות. היה שם חושך מוחלט והיו רק שני פנסים. זה היה קר, לח, חלק, צר וחשוך. ובעיקר, מגניב! אני אוהבת מערות, יהיי! כשיצאנו הלכנו לשבת בצל ולאכול ארוחת בוקר מאוד מאולתרת. אבל ללא ספק, היתה לנוא ת ארוחת הבוקר הכי טובה מכל הקינים, כי לנו היו ביצים! גיליתי שאפשר לקחת ביצים קשות בלי קירור במשך שלושה ימים, אז בישלתי בבית קרטון ביצים ואכלנו אותן בבוקר שלמחרת. אכלתי חמאת בוטנים עם ביצה. גועל נפש, אבל זה מה יש. בנינו פירמידה אנושית שהבטחנו למור בלילה, הצטלמנו ושיחקנו הסוקונו, שזה המשחק הכי מגניב על פני כדור הארץ. קיבלנו בועות סבון שההתעופפו כל הדרך. אם רואים בועות סבון, זה בטוח קן רחובות, אנשים כבר התרגלו. בכל מקרה, המשכנו המשכנו המשכנו המשכנו.

בשלב מסויים היתה עליה לגבעה בשביל עפר מעפן כזה, ושביל אספלט. שם דברים התחילו להתדרדר.

אנחנו, ברוב חוכמתנו, לקחנו את שביל האספלט. עשה רושם שהוא נמשך ונמשך ונמשך ונמשך ונמשך...

ואז המדריכות החכמות שלנו הגיעו למסקנה שטעינו בדרך. ובמקום לקחת את עצמנו ולחזור, נתקענו שם איזה שעתיים וחצי, למרות שהיינו רק רבע שעה מהעליה לגבעה. כשחזרנו ועלינו על הגבעה, כל הקינים כבר לא היו שם. זה היה רק הקבוצה שלנו ונועה העלק ראשראשית, שהיתה אמורה להיות אחראית. עשינו סיכום של הטיול ושיט. אחר כך, רצינו לרדת לכביש ולתפוס את האוטובוס חזרה למחנה, לקחת את התרמילים ולנסוע הביתה. זה קרה בעשרה לארבע, שתבינו.

בין עשרה לארבע לארבע חמישים חיפשנו את הדרך לרדת מהגבעה לכיוון הכביש. אקא, שעה של הסתובבות חסרת טעם מסביב לגבעה אחת מסכנה. התחיל להחשיך ולהיות קר. זה ממש תיסכל אותי, תיסכל אותי לא לדעת לאן אני הולכת. התחלתי לבכות. בסופו של דבר מצאנו את הדרך לרדת לכביש, לאורך גדר כזאת. וכל הדרך בכיתי וצעקתי וקיללתי.

בסוף הגדר, היה כרם. ראינו כבר את הכביש, אבל היינו תקועים בכרם. והיה חשוך, וקר, ולא ידעו איפה אנחנו.

הלכנו לאיבוד לגמרי.

והיה חשוך. ועל הגבעה דברים נבחו. והיה קפוא כל כך, ולא לקחתי שום בגדים חמים. היינו אמורים לחזור כבר בחמש. שעתיים. שעתיים היינו בכרם. שעתיים של בכי וצרחות וקללות מצידי. זה כל כך עיצבן אותי. חוסר אחריות משווע, להיות תקועים באמצע כרם, באמצע שום מקום, כשאנשים אומרים לנו, "עוד כמה דקות. ועוד רבע שעה. ועוד עשר דקות. ואנחנו יודעים איפה אתם. ואנחנו תכף באים. ועוד חמש דקות." כששואלים את המדריכות מה המצב, הן עונות, "מצבנו לא ידוע." פחדתי. באמת פחדתי. האצבעות שלי היה כל כך כחולות, ולא יכולתי להזיז אותן. בסופו של דבר עלינו לכביש בדרך לא ברורה, והלכנו עוד איזה עשר דקות לתחנת הדלק בצומת האלה. לא הבנתי למה לא עשינו את זה שעתיים לפני כן. בשלב זה עוד כמה מהחברים שלי איבדו את העשתונות. גם ליעד נפצע. הוא נפל בדרך ושבר משהו. עכשיו הוא יצטרך לעשות טטנוס, מסכן. רק בתחנת הדלק נזכרו בקיומנו ובאו לקחת אותנו.

כך יצא, שבמקום להיות במקלחת בשש, רק נכנסו לרחובות בשמונה וחצי בערב. חוסר אחריות מטורף.

אני לא בטוחה אם אני אצא לטיול הבא, אבל אני בטוחה שהתנועה הסיקה את המסקנות שלה. הביאו את אחראי המפעלים של השומר הצעיר לשוחח איתנו יום למחרת. והוא הקשיב להכול ורשם, וזה היה ממש בסדר. לא יודעת, אבל עושה רושם שמדובר בבחור אחראי בסך הכול.

בכל מקרה, עכשיו יש לי מה לספר, וחווייה מיוחדת לזכור, לטוב ולרע.

הטיול היה אחד הבאמת מגבשים בשביל הקבוצה שלי, אוני מרגישה יותר קרובה אליהם מתמיד.

"איך קוראים לקבוצה שלך?"

- "ככה."

"איך?"

- "ככה!"

"למה?" - "ככה!"

ככה, אני אוהבת אתכם הכי שיש.

חזקו ואמצו

חוצנועה.

אתמול חזרתי מהטיול.

היה די בנזונה, ודי נהרס בסוף.

יצאתי מהבית בשתיים ומשהו כדי לתפוס את האוטובוס לטיול שיוצא בשתיים ועשרים. היו יל כל כך הרבה בגדים בתיק. היה כבד. הגעתי לקן וחזיתי במראה המהדהים - הכובע החייזרי של אן משנה את צורתו לשורבליבל המהולל! מבטאים את זה Shoorbalibal, אגב. בכל מקרה, ארזנו את האוכל בתוך ארגז כזה מעץ ושרשמנו עליו "האוכל של קבוצת ככה". אגב, בישלתי קופסה שלמה של ביצים בשביל ארוחת הבוקר של היום למחרת. אני חכמה וזה.

עלינו לאוטובוס וחיכינו בתוכו איזה חצי שעה בגלל שדין, ליעד ושי לבית שרעבי חשבו שהאוטובוס יוצא בארבע בכלל. בסוף מסתבר שמי שהקפיצה אותם היתה אמא שלי! באוטובוס תפסנו גוש מושבים בחלק הקדמי של האוטובוס, כי הקטנים של מו"ש תפסו לנו את המושבים מאחור. לא משנה. אני ישבתי עם רועי. היה כל כך מצחיק בדרך, אלוהים. האוטובוס שלנו היה צהוב לגמרי, אז אני ואן החלטנו שזה אוטובוס הקסמים ושטליה היא גברת פריזל. גם פיטרנו אותה מתפקיד גברת פריזל אחר כך, כי היא בגדה בנו והלכה לשיר את "יש לי שיר שמעצבן אנשים" עם מו"ש (שבסוף היא חטפה מהם מכות ואיבדה בגללם את הטלפון שלה! זה מה שקורה לילדים שעורקים מככה). אני ואן חיפשנו מי יהיה ליז, הדינואה (דינוזאור / לטאה). החלטנו ששירה תהיה ליז, כי החלטנו שלשירה יפה ירוק וזה. פיטרנו אותה. החלטנו שבובת התוכי הירוקה שהיתה תלויה על המראה של הנהג תהיה ליז, ירוקה וזה, אז מה אם היא תוכי. בכל מקרה, בבוס היה ממש ממש מצחיק. אני ואן נזכרנו בכל מיני קטעים מלפני מלאמלאמלא זמן. ואכלנו אוריאו עם ציפוי טעים כזה.

כשעברנו ביבנה עברו קן יבנה. והם התחילו לעשותא ת מוראלי האנטי-רחובות שלהם. בשלב מסויים הם התחילו לשחק שיחה ממתינה. זה גירסה יותר מגניבה ל"מי קורא לי בשמי". היה קטע עם בחרו אחד ואני ואן ממש נשפכנו ממנו. זה הלך ככה:

"אההה... מי ממתינה מי ממתינה?! אהההה.. מי ממתינה מי ממתינה?! אההה.. שי!"

שי: "מה?!"

"יש לך שיחה! ממתינה! ממי?! ממה?!"

שי: "משמחה זכרונה לברכה!"

*ברגע זה אני מדבתר עם ג'ורג' ואין יל כוח להמשיך לכתוב את הפוסט ובמילא עוד עשר דקותא ני רציכה לצאת לערב המטומטם הזה בביתספר. הפוסט יימשך אחר כך.*

את החלון הזה שיש כשאנשים מוסיפים אותי במסנג'ר. אני רוצה לראות אותו יותר.

אין לי כוח לפוסט נורמלי על הטיול, אבל היום הכול סוכם והושלם כך שמחר מובטח לכולכם פוסט ארוך ורציני כמו שאתם מורגלים.

לילה זך.

לשממית שעל הקיר

יש עור כל כך שקוף

עד שאפשר לראות דרכו

את הקקי שבגוף

(יהודה אטלס)

המנון הטיול.

לילה טוב. [: