עזבו למחוק את בלוגי הפרו אנה בישראבלוג, כל הפאנפיקים על גילוי עריות בין תאומים זה באמת דבר שצריך להימחק

איכס, בא לי להקיא. איכס, איכס, איכס

לראשונה בחיי ראיתי את הסרט הזה בשלמותו. חזרו להריץ אותו באקרנים (אקרנים עלק, קולנוע חן. הם יודעים להנות מהוייב) בגלל שהוא מצליח עכשיו בחו"ל והכל. אז הלכנו, אני סופי ורננה. שבוע שני בקולנוע. אולי אני צריכה למצוא דרך לעשות קצת כסף מדי פעם. היום כבר לא קל להתפלח לקולנוע... אני רוצה לראות סרט כל יום.

אז ככה.

האובראול הכללי הוא מעולה. ממש. מה"בגדול" ועד הדקויות. אני אתחיל מההתחלה.

אוף בא לי למות אני כל כך דלה במושגים. אני צריכה למצוא מקום שמלמד את החרא הזה פה באיזור. ושלא יהיה מיועד לזקנות אומללות שאין להן מה לעשות בבקרים חוץ מלטחון אלמודובר.

למי שלא ראה, ואני לא חושבת שנשארו הרבה שלא ראו, הסרט עוסק למעשה באנשים ובזכרונות שלהן ממלחמת לבנון הראשונה.

אני לא יודעת עד כמה הדמויות שהופיעו שם באמת שוטטו על קרקע העולם, אבל אני יודעת שלפחות כמה מהן היו קיימות במציאות. ע"ע ארי פולמן, הבמאי ובמקרה הגיבור הראשי של הסרט. אה, ואריק שרון. ובגין, חחח.  בכל אופן, שיחה עם בחור שהיה איתו במלחמה וסובל מסיוט שחוזר על עצמו במשך הרבה זמן היווה טריגר לפולמן לנסות להיזכר במה שקרה שם באמת, בלבנון. מתחוור לו שהוא לא זוכר משם כלום חוץ מתמונה אחת. הוא מחליט איכשהו שהוא רוצה לבנות לעצמו את הזיכרון מלבנון מחדש, והוא מתחיל לעבור מבנאדם לבנאדם ולשמוע את מה שהוא זוכר משם. משברי הזכרונות של החברים שלו הוא מנסה לבנות את הזיכרון השלם של עצמו.

נתחיל מהכלבים. אני אקרא לזה לצורך העניין האינטרו של הסרט. כלומר, נו, מה שקורה מאחורי כתוביות הפתיחה. באינטרו של הסרט רואים כלבים מטורפים, שלדיים מפחידים כאלה, עם עיניים צהובות. את כל תל אביב הם הפכו, הכלבים האלה. וזו היתה דרך מעולה להחליק לתוך העלילה. בהשוואה לאינטרואים של סרטים אחרים, כן! זה ממש טוב! נגיד בביג לבווסקי רואים את השיח המתגלגל הזה ברחובות לוס אנג'לס. וב... איזה עוד סרטים ראיתי לאחרונה... בהחולמים של ברטולוצ'י לצורך העניין הכתוביות פשוט מחליקות לאורכו של איזה בניין ואז היישר לחיקו של מייקל פיט המעורר-התרוממות-באיזור-החלציים.

החלום הקריפי הזה של בועז שיושב עם ארי פולמן בפאב היווה את הטריגר לאמירה שממנה נובע כל הסרט בעצם. "למה את שואל אותי? אני עושה סרטים." זה היה משהו בערך כזה. אחת מהאמירות הכאילו מינוריות האלה שבונות מעצם את כל הרקע. זה, ומה שהמומחית ההיא לפוסט טראומה אמרה לו, בנוגע לצלם החובב. היא אמרה שהגיע אליה מישהו שלא זכר כלום מהמלחמה. הוא היה צלם חובב. הסיבה שהוא לא זכר שום דבר היתה בעצם העבודה שהוא ראה את הכל, את כל הגופות והפצועים וההפגזות כאובייקטים לצילום. הוא לא ראה את עצמו כחלק מזה. הוא התחיל לזכור דברים ברגע שהמצלמה שלו לכאורה נשברה, ברגע שהוא תפס שהוא באמת שם. הסיבה שארי פולמן לא זכר שום דבר מהמלחמה היתה בגלל שהוא ראה את הכל כסרט. במשך כל זמן המלחמה הוא חי בסרט. ולכן הוא לא זכר. כנראה שהסרט שהוא חי בו היה לא משהו.

אני יכולה להגיד בטוח שהסרט נבנה בצורה יפהפיה. לא היה שם דבר אחד שלא היה חיוני. הכל שיחק תפקיד, לא היתה פיסת מידע אחת מיותרת (שלא כמו באוסטרליה המחריד שראיתי שבוע שעבר, שהיו בו איזה שבע נקודות מפנה ומיליון סצינות שאפשר היה לגזור). היו שם כמה סצינות מדהימות ויפהפיות, כמו סצינת הסמי ואלס שעל שמה קרוי הסרט, ועוד כמה שאין ממש טעם לפרט עליהן. הכל רק בנה לאט לאט הבנה והתפכחות, אצל הדמויות ואולי גם אצלי... בנוגע לבית זונות שהלך שם. באחד הקטעים נאמר שמה שהלך במקום מסויים נראה כמו מה שרואים כשלוקחים לס"ד. ההרגשה הזאת עברה מעולה. היו שם דבר מטלטלים; "קח דחפור, תעמיס עליו את כל הפצועים וההרוגים, ותשפוך אותם", למשל.

דברים עברו טוב גם בגלל עבודת האנימציה היפהפיה שעשתה חסד גדול עם העלילה הלא פשוטה וההזויה מאד לפרקים של הסרט הזה. הצהוב הזה, ששלט בכל הסרט, עורר בשלב מסויים רפלקס הקאה מאד בוטה. תופס בבטן ומגעיל את הנשמה. והאדום של הקטע שאני כבר לא כל כך זוכרת שבו נאמר שיכולת למצוא אצבעות ועיניים של אנשים בצנצנות, והקטע של הסוסים המתים. והכחול, של ההזיה על הספינה ("תסביך אדיפוס!" הכריזה סופי בשמחה כאשר הבחור האומלל נשכב בין רגליה של האישה הענקית ששחתה גב אל עבר האופק), ושל השחיה מביירות עד המוצב ההוא, באפיסת כוחות מחליאה. גם הפסקול תרם לכל האווירה הריקנית-רצחנית משהו (לבנוןןןןןן בוקר טובבבבב) של כל מיני חלקים בסרט הזה. בכל אופן, הבנתם את הפואנטה שלי. הוא עשוי ממש טוב.

עכשיו נגיע לסוף, שהיה כאילו, סגירת מעגל מושלמת, שהשלימה לגמרי את הזיכרון של ארי פולמן ואת התמונה היחידה שהוא זכר מהמלחמה בכוחות עצמו. מדובר היה בקטע צהבהב נוסף שבו רואים אותו ועוד שני בחורים עירומים משכשכים בים, בחוף של ביירות. רואים אותם, פעם אחרי פעם יוצאים מן המים, עירומים, גרומים ורזים כמו קיסמים,  עולים על מדים ונכנסים לתוך ביירות עצמה. אז הם מגיעים לצומת אחת ומתוך אחד הרחובות יוצאת שיירה כזאת של נשים מוסלמיות צורחות ובוכת וצווחות בקולי קולות. הקטע הזה חזר על עצמו כמה פעמים במהלך הסרט וכל פעם אתה שם לב למשהו חדש בקטע הזה, התמונות של באשיר, השלטים והכתובות על הקירות. בסצינה האחרונה של הסרט רואים את התמונה הזאת, אבל מהכיוון השני - רואים את מה שקרה לפני כן, רואים את מה שקרה בתחילת הסמטה הזאת שהמקוננות הערביות הלכו בה; ערימות הגופות במרווחים בין הבתים, ההריסות, האבק. ואז, סגירת המעגל המושלמת - לקראת הסוף אתה כבר מזהה את הסמטה, אתה מזהה את השם של בית הקפה או מה שזה לא היה שם, השלט המואר הזה שהיה תלוי על צלע אחד הבניינים, המראה של הצומת מההזיה של פולמן, ואז אתה רואה אותם, באים אחרי הים. הזיכרון הושלם. הדבר היחידי שהרס לי את הקטע הזה היה האיחוי עם התמונות החדשותיות, כלומר, הקטע המצולם היחיד שהופיע בכל הסרט, של הערביות הצורחות, והגופות והכל. זה קצת הרס לי, כי זה הכניס את הנופך הפוליטי עמוק יותר, כמו לדחוף את הפאנצ'ליין לבדיחה בכוח. עצם העובדה שהסרט היה מצוייר שמר על מרחק מסויים היו מה שרץ על המסך לבין הפוליטיקה, למה שקרה שם באמת, זה לבש צורה של הזיה. הקטע המצולם ההוא קצת שבר לי את זה, אבל לא נורא. זה היה שווה הכל.

שם הסרט נגמר.

אני, בכל אופן, צריכה לראות את זה עוד פעם. לחזור על הניואנסים.

כמובן שאין צורך לומר שזה השאיר עלי, כאילו, מכתשים של רושם, וזיליוני שאלות בנוגע למלחמה עצמה, עוד סיבה לצאת כאילו, לצאת ולבדוק, עד כמה ההזיה הציורית של פולמן קרובה למציאות. גם אם היא לא, היא עשויה מעולה.

נועה

שלום לך מר סטנלי קובריק. בטח יש לו איזה ענן אח"מים בגן עדן, הוא בטח יושב ממש קרוב לאלוהים, איש מוכשר בצורה בלתי רגילה שעשה בחיים כמה סרטים מעולים, ע"ע תפוז מכני ופול מטאל ג'קט. לקחתי בשמחה וששון את אודיסאה בחלל מספרית הוידאו וציפיתי לראות משהו שיצדיק את הביקורת המהללות בכל חור ואת הפסלון המוזהב שהסרט הזה קיבל. אני אהיה זהיריה מאד, אני לא אגיד שהתאכזבתי, אבל בטוח לגמרי שלא התלהבתי. כל זאת מהטעם הפשוט שבאמת לא הבנתי כלום. (אני הולכת להגיד כאן כמה דברים שאמרתי בכמה שיחות בנושא, מפגר? ברור!)

הסרט הולך ככה בערך:

ברבע השעה הראשונה רואים קופים. הרבה הרבה קופים. צורחים ונובחים, ומרביצים לחיות לא ברורות שנראות כמו היפופוטמים קטנים. אחד מהם נאכל על ידי ברדלס. אתה יושב, ואתה חושב לעצמך, על מה לעזאזל אני מסתכל? אבל בסדר, אוקיי. יש שם איזו פואנטה נסתרת שאני פשוט לא חכמה מספיק בשביל לעלות עליה, כנראה. אחר כך יש רבע שעה שבה רואים רק חלליות. שום דבר חוץ מחלליות. ממממ... כן... פואנטה נסתרת... אהא...

אחר כך מתנהלת לה עלילה משונה והיו בה כל מיני פרטים אחרים שלא הבנתי, כמו מה לעזאזל נסגר עם המחשב המדבר, ולמה הכניסו את האנשים האלה לתרדמת חורף, ומי הם בכלל, ולמה כל חמשת חברי הצוות הם למעשה אותו בן אדם (אה? הם לא? לא שמתי לב) ולמה יש דקות שלמות שבהן רואים מסך שחור וכל מיני גיבובים של קולות ברקע. אבל לא משנה. הפואנטה הנסתרת! היא מסתתרת איפשהו!

ואז בסוף, יש כמה דקות טובות של אורות צבעוניים פסיכדליים בלי קשר לכלום. אחרי המופע המרהיב משהו של האפקטים הממוחשבים שגם הם, איכשהו, משרתים את הפואנטה הנסתרת, חללית קטנה עגולה נוחתת באמצע סלון, שוב, בלי קשר לכלום. ואז רואים איש אוכל, ואז רואים איש שוכב במיטה, ואז רואים עובר ענקי בחלל, ואז נגמר הסרט.

איפה מסתתרת הפואנטה הנסתרת?

מה זה, הציור השבועי לילד?

הפואנטה הזאת מוחבאת כל כך טוב, עד שבאמת, אני מצטערת, לא הצלחתי לפענח אותה. נבצרת מבינתי, מר קובריק, אני מתנצלת.

עד שסטנלי קובריק מת, בשנת 99, הוא סירב להסביר את הפואנטה הנסתרת וכמובן סירב לציין איפה היא מתחבאת.

האמת היא שזה מאד מתסכל אותי. מאד מאד. ואני הרי מתיימרת לאהוב קולנוע ולנתח את הסרטים לעומקם ולהעיר הערות מחוכמות ולהרגיש מאד חכמה, למה לא הצלחתי להבין את הסרט הזה? מתעוררת בי השאלה, האם מישהו באמת הבין את הסרט הזה?

כמה שבחים נאמרו על הסרט הזה. מדהים! מרתק! סרט המדע הבדיוני הטוב ביותר שנעשה בתולדות הקולנוע! לא נעים לי לומר שהתבדיתי, קטונתי מול היצירה הגדולה מהחיים הזאת, קטונתי מול סטנלי קובריק הדגול, קטונתי מול עין הדג, ומאיר שניצר, ומיליוני אנשים אחרים בעולם, קטונתי.

אמרתי לרוני שהקטע הזה הוא כמו הסיפור על בגדי המלך החדשים. כולם אומרים, מרהיב! פשוט כי הם לא רוצים להישמע טיפשים. אוי לבושה, המלך הוא עירום! זה קצת מצחיק, האמת. אז אני אומר לכם בכנות, לא הבנתי כלום. לא הבנתי כלום!

דבר אחד עיקרי יש לי לומר בשבחו של הסרט:

הסרט נעשה בשנת 1968, מה שאומר שהוא בן ארבעים. הוא מצוייד באפקטים ממוחשבים ובגרפיקה שלא היתה מביישת את המטריקס, על הקטע הזה באמת הוא זכה באוסקר, ללא ספק שבצדק. עוד דבר מעניין שבסרט האודיסאה נוחתת על הירח ומשוטטת לה בחלל כאילו כלום, וכל זאת בשנת 1968, שנה לפני הפעם הראשונה בה נחת אדם על הירח. יפה מאד. יפה ומוזר, מוזר מאד. מרשים.

אבל חוץ מזה... כלום.

הנה עוד דבר שכבר השתמשתי בו.

קניתם כרטיס לתערוכת אמנות חזותית מאד נחשבת במיטב כספכם. לבשתם את מיטב בגדיכם והלכתם לצפות ביצירה המדהימה. אתם מגיעים לאולם שכולו מסוייד לבן ובמרכזו עומדים שלושה סטנדים. על אחד עגבניה, על השני מלפפון, ועל השלישי יש גזר. מדהים! מהמם! יצירה גדולה מהחיים! מה הבנתם מזה, חוץ מזה שיש שם מלפפון, עגבניה וגזר? כלום.

בבקשה, תנו לי לצפות בסרטים שאוכל להבין.

נועה

כפי שכבר הספקתי לומר לכמה אנשים, זה היה סרט מושלם. מושלם, פשוט מושלם.

מדובר במאה התשע עשרה המאוחרת באמריקה. ג'סי ג'יימס, שמגולם כאן בידי הכפיל של אלוהים, בראד פיט, האאוטלו המפורסם והנערץ, שנחשב לרובין הוד מודרני, שחברי כנופייתו הידועה נופלים בזה אחר זה, זה בידי המוות וזה בידי הרשויות מסיבות כאלה ואחרות, חובר לאחים צ'רלי ובוב פורד. צ'רלי פורד, הגדול ביניהם הוא טיפש בלום. בוב, שמגולם בידי קייסי אפלק, שחקן מבריק שלא נתקלתי בו לפני כן, הוא מעריץ של ג'סי ג'יימס מאז ילדותו. הוא רגיש ודי בכייני, ובתחילה מתייחס אל ג'סי, החולה והמדוכא עמוקות, בחרדת קודש. אחרי שג'סי מחסל את חברם של הפורדים אד מילר, בוב מתחיל לאבד מהכבוד שהוא רכש לאליל ילדותו ג'סי. הוא גם יודע, שבשלב מסויים ג'סי יהרוג גם אותו ואת אחיו, כמו שהוא עשה לכל חברי כנופייתו בדרך זו או אחרת. בוב עושה עיסקה עם הרשויות, שבמסגרתה ניתנים לו עשרה ימים לחסל את ג'סי ג'יימס תמורת פרס כספי מסויים.

ככל שהסרט מתקדם, ג'סי מתחיל לגלות חולשה, והדיכאון העמוק שהוא שרוי בו ניכר לעין. בינו לבין בוב נרקמת ידידות לא אופיינית, מה שמבלבל את בוב וגורם לו לא להיות בטוח בצד של מי הוא. ואז, בסצינה אחת בלתי נשכחת, כאשר ג'סי מניח בחגיגיות את אקדחיו על הספה וניגש לאבק תמונה של סוס שנמצאת מעל האח, בוב, בעיניים דומעות, יורה בג'סי באקדח שג'סי עצמו נתן לו.

מותו של ג'יימס עורר הלם גדול. אנשים עלו לרגל לביתו כדי לראות את המקום שבו גיבורם של רבים נרצח, קנו את תמונתו של ג'סי המת. בוב פורד בינתיים, נהיה טיפוס שנוא. הוא כונה פחדן. בזו לו, תלו סנאים מתים על דלת ביתו ושלחו אליו מכתבי איומים. אחיו התאבד בגלל החרטה על מעשה הרצח שאחיו ביצע, ובסופו של דבר, אלמוני התנקש גם בחייו של בוב פורד. בוב חשב שהוא יזכה לתהילה בגלל הרצח שביצע. בוב חשב שמשפחות עשרות האנשים שג'סי הביא למותם יראו בו גיבור. מושיעם וגואלם. הוא טעה.

איש לא קנה את תמונתו, איש לא עלה לראות את ביתו. הוא נשכח ומת כאלמוני, כאלמוני שרצח את ג'סי ג'יימס.

הסרט עצמו הוא יצירה קולנועית מבריקה. ארוכה, כבדה ומתישה, וקשה לצפות בה במכה אחת ולהישאר מרוכז, גם בגלל עומס הפרטים והעושר שלה. קשה לעמוד בזה. הסרט מדהים. ההפקה, שבוצעה בחלקה בידי רידלי סקוט, שאותו אני לרוב לא מאד מחבבת, היא ברמה בין הגבוהות בנתקלתי בהם בשנה האחרונה. העריכה מצויינת גם היא. למרות שהסרט ארוך מאד, כל סצינה מלאה בניואנסים שחיוניים לבניית האווירה וההתפתחות ההדרגתית של הסיפור. הדברים כאן לא באים במכות. הם נבנים לאט לאט, במשך שעתיים וחצי של עונג צרוף. כל סצינה וסצינה בסרט, ויש הרבה, היא בדיוק איפה שהיא צריכה להיות, עשוייה בדיוק איך שהיא צריכה להיעשות. מי שמכיר אותי יודע על חיבתי הרבה לבראד פיט, שעצם קיומו בסרט, לא בסרט הזה בפרט, בכל סרט בכלל, יכולה להפוך סרט של שלושה כוכבים לסרט של ארבעה וחצי. ההופעה שלו כאן היא אחת ההופעות הטובות שלו אי פעם, לדעתי. אני לא יכולה לחכות כבר לאינגלוריוס באסטארדס!

דבר מיוחד שרציתי להתייחס אליו כאן, הוא עריכת הסאונד והפסקול. בפעמים הבאות שאתם צופים בסרטים, תנסו לשים לב לצלילים שמפיקות מכות. אגרופים נמרצים בדרך כלל מלווים בצליל גס, שמופיע תמיד, ושאף פעם לא קיים במציאות. בסרט הזה, זה לא קיים. המכות כאן נשמעות בדיוק כמו מכות! כמובן, עוד דבר שמוסיף לאותנטיות, לבוסריות אולי (למרות שהוא לא בוסרי בכלל, שתבינו! זאת היתה המטרה של כל עבודת ההפקה הזאת), לאמינות ולאנושיות הכנה והגסה של הסרט הזה. הפסקול גם הוא יפהפה, עדין ולא יומרני.

מעבר לכל זה, הוא גרם לי לחשוב, הבוב פורד הזה, עם הקול הרועד, הפנים שעוד לא התחילו לצמח שיער, העיניים הנוצצות. מה מחיר הבגידה? איפה עובר הגבול, בין החבר הכי טוב שלך לאוייב הכי נורא שלך? במי כבר אפשר לתת אמון?

עולות בסרט הזה כל מיני אקסיומות מוסריות די כבדות. מסוג השאלות שאני יכולה ללכת בגללן ימים שלמים אחרי הזנב של עצמי ולא להגיע לכלום. יש לסרט הזה, ולבוב פורד במיוחד, אימפקט מאד חזק. הפואנטה כאן ברורה ובהירה.

זה מאד יפה בעיני.

בשורה התחתונה - היה שווה שעתיים וחצי מהחיים שלי, היה בהחלט שווה.

שימו לב, שאני ילדה רבת פעלים! אתמול נכתבו שני פוסטים, זה, שהיה בטיוטה למרות שהיה גמור, והפוסט הקודם שהייתי מאד רוצה שתקראו את הסטייטמנט שמוצג בו (!!). שלושת הימים הקרובים חביבים ביותר. היום למדתי שלוש שעות, התחלתי בעשר ויצאתי בשתים עשרה וחצי. אפילו פחות משלוש שעות, מסתבר. מחר אני לומדת שוב שלוש שעות, בגלל יום רבין שאליו אני כנראה אתייחס בהמשך היום, וביום שלישי - טה טה טה טם - אני ורוני כנראה נוסעות לת"א להיפגש. צריך לנצל כל יום חופש שנקרה בדרכנו, כי עד חנוכה אנחנו משועבדים! בגלל הבחירות לרשויות המקומיות והכל התפנה יום שלישי ולגמרי ובמזל בלתי רגיל גם לרוני יש קלפי בביתספר, כך שיצא סבבה.

בסך הכל, די בסדר.

אני שוקלת לעבור כיתה.

נועה

אני קוראת עכשיו ספר ששמו כשם הפוסט מאת דונה מ' גרשטן. הספר מספר את סיפור חייה של אישה שנולדה תחת השם גוּאָדָלוּפֶּה מָגְדָלֶנָה מוֹלִינָה וָסְקֶס, היישר אל תוך שכונת עוני בשם אל באריו רינקון במדינת סינאלואה שבמכסיקו של שנות החמישים.

הספר מתאר בשפה משונה, עברית קלוקלת מהולה בספרדית, את חייה וחיי משפחתה של מגדלנה; אמה, מריה קנדלריה הכמעט עיוורת, דודתה צ'וצ'ה שנאנסה בנעוריה והשתנתה לבלי היכר, וסבה, האבואליטו, גבר זקן, סוכרתי וקטוע רגליים שעדיין משרבב שפתיים לבחורות צעירות ברחוב. לאורך הספר שזורות חוויות שונות שעברו עליה בנעוריה, טראומות ושינויים שהותירו בה צלקות. היא מדברת בפרספקטיבה אחרת על דברים שראתה בילדותה - על צחנת השתן והחרא ברחובות, על בית הספר ששכן קומה מעל לבית הכלא המקומי, הכלבים המסריחים מוכי השחין ששוטטו ברחובות, הרעב, הסקס, הטינופת.

הספר נע די מהר, בלי גושים כאלה מעצבנים שמונעים ממך לבלוע אותו. הוא חלק בגרון וקשה לעיכול. הוא מספר על החוויות הלכאורה בנאליות והתמונות של נופי ילדותה המזוהמים אי שם במכסיקו. מזוהמים, אבל מרתקים.

חשבתי על הילדות הסטרילית שלי, הילדות הסטרילית שלנו. אני לא מדברת ממרומי גילי המופלג או משהו כזה, אני פשוט חושבת. לילדה הזאת היה המון אקשן בחיים! אנשים מזדיינים בסמטאות מטונפות לעיניה ולעיני אחותה התינוקת, אסיר שמציע לה סוכריה קטנה בעד שחרורו מבית הסוהר שנמצא מתחת לכיתת הלימוד... לי למשל, הטיפו בגן שלא לקחת דברים מזרים שמציעים לי סוכריות, על אחת כמה וכמה אסיר חינני מתחת לרצפה. לא קיבלתי מכות בבית. ומצד שני, הדברים שנראים לי הכי בנאליים, הם עולם ומלואו בשבילה. באחד הפרקים היא תיארה בפרוטרוט את הריגוש שהיה בפעם הראשונה שהלכה לקולנוע (ובו בזמן זכתה בתענוג המפוקפק של צפייה באיש שמביא ביד פשוט כי הוא משוגע על אחד השחקנים בסרט. קריפי). בקטע שבוא היא לא עמדה בפיתוי ושיחררה את האסיר מתאו בשביל שני פזו וסוכריה בטעם קינמון, היה תיאור של האושר העילאי שהסוכריה המתוקה-חרפיה הזאת הסבה לה, משהו ברמה כזו, שאם מישהו היה פותח את הספר במקרה בעמוד הזה,הוא היה חושב שמדובר בתיאור של אורגזמה. באחד הפרקים מסופר על קטע שבו היא רואה בננה אחת ויחידה שוכבה לה בקערית על המדף הגבוה במטבח הקטן בבית שלה. "בננה נותנים רק לילדים נחנקים". היא סיפרה שכמה פעמים היא זייפה חנק, רק בשביל לקבל חתיכת קטנה מהבננה הזאת, שהיתה שמורה רק למקרים מיוחדים. הרעב גבר על המוסר, בחלק מהפעמים.

ומהצד השני, אולי באמת הכל עניין של פרופורציה, ומה שנשמע לי רגיל ובנאלי יכול להיות, בעת ובעונה אחת מלהיב ומרגש כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה. יכול להיות שגם אני יכולה להתלהב מבננה, או מסרט, או מסוכריה. דברים הכי שגרתיים. ואולי אני יכולה להתרגש מדברים לא רק בגלל שיש ילדים בצד השני של הגלובוס שמתים שיהיה להם אפילו טיפה מכל מה שיש לי, וזה לא מעט. אולי אני יכולה להתרגש מדברים פשוט בגלל שהם טובים ונחמדים וכיף לי לעשות אותם.

בחזרה לקטע של הילדות הסטרילית.

יכול להיות שאנשים מגוננים עלינו יותר מדי מפני הדבר שהוא באמת הדבר הכי בנאלי, אפילו יותר בנאלי מסוכריה או בננה, האמת.

קטע אמיתי ודי משעשע: אח שלי עכשיו בכיתה ד'. הוא לומד תנ"ך, ועכשיו הם מתעסקים עם כך הסיפור של יהושע והמרגלים וכל העניין. רק כדי שיהיה ברור, הם לא לומדים עם התנ"ך עצמו, אלא עם מקראה מנוקדת ומצונזרת עם פונט גדול ותמונות צבעוניות. בכל אופן, יש את הקטע ההוא עם רחב הזונה. הכל טוב ויפה. כנראה שמשרד החינוך, או ההוצאה לאור, או שניהם ביחד, רצו לחסוך מצוות המורים את המבוכה של ביאור המושג זונה, ככה שבספר נדפס בכוונה תחילה, "בלה בלה בלה ורחב היתה אישה זו נה". זו לא שגיאת הקלדה, ככה הם באמת כתבו (נראה לי שכבר הזכרתי את העניין הזה באחד הפוסטים הקודמים שלי, אבל אני לא בטוחה). הם אמרו שפירוש המילה זונה זה בעצם מארחת, או משהו כזה.

מה נראה להם? המוחות הרכים של הילדים לא יהיו מסוגלים להכיל את המידע השערורייתי? אוי, באמת.

אולי עדיף שילד ישבור את היד בשביל להבין שלא כדאי לקפוץ על המיטה. אולי עדיף שילד יגע בתנור ויכאב לו כדי שהוא יבין שלא כדאי לעשות את זה. כמובן שצריכה תמיד להישאל השאלה איפה להציב את הגבול, אבל אני חושבת שילדים צריכים לגדול קצת בעצמם.

יש ציטוט אחד בספר שממש מצא חן בעיני. זה קצת ארוך, תחזיקו חזק:

"רוברט רצה לגדל את הבת שלנו בשיטות מדעיות, בדרך הכי טובה והכי מודרנית. זה היה מקסים בעיני. הוא דאג לזווית של עמוד השדרה של הבת שלנו. אני דאגתי איך לתת לעמוד השדרה שלה את החוזק כדי שיחזיק מעמד בכל זווית אפשרית".

חייב להיות בזה משהו, לא?

נועה