אני

חילזון פרה היסטורי

כרם

אהבת חיי

סופי

חוזרת אלי!

הבלוג

שחוק

ומפייר וויקנד

הלהקה הכי מגניבה של הזמן האחרון. צ'לו וצ'מבלו

היפוקמפוס

סוס ים: האיבר בעל השם הכי מוזר בגוף האנושי

באוזן

נמצאות שלוש העצמות הכי קטנות בגוף. קוראים להן פטיש, סדן וארכוף.

המדחום

חצוף ומפר הסכמים!

האמת היא

שאני די מתגעגעת לכתיבה בבלוג, אני פשוט די חולה עכשיו.

ביי

ביי

אז מה היה לנו בזמן האחרון, ממש בקצרה:

שני דייטים סבירים. נשיקות חטופות ופחות חטופות. לבחור יש גבה מחוררת ושלילי בספרות. "כן, אולי אפילו יוציאו לי פרופיל קרבי... אני פרופיל 21 גאה." - "הנון קונפורמיזם הזה הוא מאד טינאייג'רי" - "שתקי זונה" והוא עף לעזאזל. ועכשיו הוא מסמס ומתקשר ומסמס ומסמס ואומר שהוא לא קלט עד כמה אני משמעותית עד עכשיו ושעצוב לו והוא מתגעגע. מצידי שיתפוצץ. הרמקולים שלי שבקו חיים, אז אני שומעת את תאטרון רוסי כבר בפעם השלישית בנגן הקטן והמסולקן שלי. יש הרבה אהבה, יש הרבה. לתאטרון רוסי יש הרבה משמעות עכשיו. סופי שלי המתוקה מתקשרת באמצע שיעור מתמטיקה והפלפון אף פעם לא על שקט. היא כותבת לי במחברת מושקעת שעמלתי עליה כמה שעות טובות את חוויותיה מהצבא. היא יצאה שו"ש בסופ"ש האחרון ובאתי לישון אצלה. הקראתי לה את המכתב והיא דמעה. נרדמנו מול שבוע סוף, מה שרק מעיד על היות הדבר הזה ירוד במיוחד. נגמר מחוברות ועצוב לי. ולא היה לי טוב כשהיית איתי, את רחוקה מלהיות קצת שקט בשבילי; בפעם החמישית. אני כועס, ומקווה שתיכשלי. אמן תישארי לבד לנצח.

אבל יש אהבה. יש. יש מישהו שאייב גאט מיי איי און, אבל זה עוד מוקדם מכדי לדבר. נדב יכול לקפוץ. שישקול מילים או שישקול שיניים. ערק ופסנתר. יש לי דחף היסטרי לעשות ספורט והחוגים שלי מתחילים אחרי החגים. אני שונאת את אחרי החגים. המדריכים החדשים שלי מבוהלים ואני מבוהלת אפילו יותר, בעיקר מעצם העובדה שהם גדולים בפחות משנה מהבחור שגילגלתי החוצה מהחיים שלי לפני חודשיים וחצי. לפחות ההתקדמות מאז היא מהירה והחיים חוזרים לעצמם. בסך הכל הכל פשוט בסדר. הדברים פשוטים ובהירים, והכל עובד ופועם ושום חלקים לא נושרים מאחור. 23:23. מעניין מי חושב עלי הלילה

מצב הרוח הוא מהורהר משהו בעיקר בגלל שילדה מהשכבה שלי החליטה שהיא נושרת מהחלון ומשיבה נשמתה לבורא. כמה שהחיים מוזרים. מה שבאמת מכעיס אותי היא חרושת השמועות שרצה עכשיו בפייסבוק ובסביבותיו, אף אחד לא טומן ידו בצלחת (יודעים למה דווקא אומרים שמישהו לא טומן ידו בצלחת כשמתכוונים לכך שהוא מתערב? הביטוי מדמה סיטואציה בבית מדרש; בתוך החדר אוכלים, ומחוץ לחדר מתרחשת קטטה. מי שלא מתערב נמנה על האוכלים. אני מניחה שהרבה אנשים יודעים את זה, אבל בשבילי זו היתה תגלית קטנה) וכל אחד מציע את חוות דעתו על מה קרה ואיך קרה ומתי ומה קרה תוך כדי קפצה או נפלה? היא דיברה עם חבר שלה בטלפון תוך כדי? זה מגעיל אותי ובחרתי שלא להאמין לשום דבר מאלה. זה רק מעיד על היות רחובות עיירה קטנה ומשועממת. החיטוט האובססיבי הזה בחיים או במוות, לצורך העניין, של אחרים שלא החלפת איתם מילה בחיי ותאום הם הופכים להיות החברים הכי טובים שלך, הצביעות המשוועת הזאת עולה לי על העצבים ואני דוחה את כל הסיפור בשאט נפש. מי שהיה כלום בחייו יהיה סלב במותו, מה אתם אומרים. יהי זכרה ברוך, לא הכרתי אותה, כמו כולכם. אבל יהי, יהי.

שיהיה לכולנו לילה נפלא.

אני שמחה שזו לפחות לא אני

נועה

עריכה

הלכת לצבא. את לא יכולה לצפות שהחיים שלי יעצרו. את לא יכולה להתקשר באמצע שיעור ואת לא יכולה להתקשר בשש וחצי באקינג בוקר. אני לא עובדת אצלך, לעזאזל. את לא יכולה לצפות שאני אשב בהולד בשבילך כל החיים.

אני חושבת שזה נכון

שאין שמחה טובה משמחה לאיד.

ובזאת קטגוריית כרם נחתמת.

No, I don't think so.

Original sinsuality.

השמש הרומאית מחמיאה, לא?

האמת היא שהאף שלי יותר יפה מזה, המבט הנוגה והמסנוור משהו גרם לעיווי הפנים לכדי הפיכת אף יפה לאף מקומט.

1. רצפים אקראיים של מחשבות לא הגיוניות מתרוצצים לי בראש. זה כמו מצלמות אבטחה או חלון ראווה בחנות למכשירי חשמל שיש בה המון מכשירי טלוויזיה שמשרדים במקביל כל מיני דברים שונים, מאיך פגשתי את אמא ועד פסטיבל מספרי סיפורים. וזה לא שיש לי בעיות ריכוז או משהו... זה פשוט כאב מוח שאתם לא מאמינים. אני מנסה לדמיין את החלק הפנימי של הראש שלי ככל מיני דברים שונים: כמו משרד עם המון פקידים שמתקתקים במקביל במהירות של שלושים ושש מילים לחצי דקה דברים שונים בכל מיני עמדות מחשב שמופרדות במחיצות עץ מצופה פורמייקה לבנה. או כמו שידה עם המון מגירות. או כארכיון של מעריב או בבית אריאלה, או כמו הספריה, והכל עושה קולאפס פנימי וכל הסחלה נשפך על הרצפה או לתוך הריק פנימה ומחליק מהמוח הקטן אל המוח האפור אל גזע המוח ואל השדרה ומתנקז ברצפת האגן. חשיבה עושה לי אבנים בכליות.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

2. לחיים יש שתי אופציות צורניות עיקריות מבחינתי, זה משתנה בהתאם למצב הרוח. או שהם קוביה הונגרית או שהם כדור. הם קוביה הונגרית כשאני מרגישה מאד פלצנית, כמו עכשיו למשל. הם קוביה הונגרית מכיוון שהמסגרת היא תמיד זהה על כל שש פאותיה, וההרכב כל אחת מהן שונה לגמרי. אף פעם לא ידעתי לפתור קוביות הונגריות. החיים הם בצורת כדור כשכבר עייפתי מלחשוב. הם נראים אותו הדבר מכל הצדדים; הצבע משתנה לפי מצב הרוח.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

3. יש שאלות שאני לא יודעת איך להרגיש כששואלים אותי אותן, ולא משנה כמה פעמים אני נשאלת אותן כבר.

יש את אסף המוכר בצליל. הוא היה בטוח שאני יותר גדולה מסופי. הוא שאל אותה איפה אני משרתת. אני! משרתת! אני לא יודעת אם להרגיש מוחמאת או לכעוס ממש. אם להיות משועשעת מהרעיון או להיעלב עד עמקי נשמתי. וזה לא כאילו לא שמעתי את השאלות האלה משהו כמו חמישה מיליון פעם בשנתיים וחצי האחרונות. זה כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה, וזה תמיד מביך באותה מידה. אני חושבת שזה מבלבל אותי וזה לא נחמד לי בכלל. עונג צרוף, פאק מי.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

4. אני חושבת המון על סקס. ועל אהבה, ועל נשיות, ועל פמיניזם. ולא משנה בכמה יומרה אני אמלא את עצמי אני לא יכולה להימנע מהעובדה שאין באמת נשים לא פמיניסטיות. זה טבוע לנו בעצמות מתוקף היוולדנו והיותנו בעלות וגינה. זה אינסטינקט, אף אישה לא תספוג עלבונות מהגבר שלה ותשתוק על זה. אף אישה לא באמת רואה את מקומה במטבח ואף אישה לא מוצצת לגבר שלה מתוך רצון עקרוני לענג אותו ולשמח אותו. נשים הן אינטרסנטיות, ובעולם גברי נשים הן זוג ידיים מבשלות, פה מוצץ וכוס פעור. אז אל תזיינו לי את המוח. עזבו. אני צריכה להפסיק לזיין לעצמי את המוח. אולי לא אישה עדיין, אבל האסטרוגן מכתיב יצר להיאבק על הכבוד שלי כנקבה. השאלה היא איפה אני באמת מוצאת את האיזון בתוך כל העניין. העולם הוא לא גברי. הנורמה מוכתבת על ידי נשים שמתכחשות להיותן נשים.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

5. מטריד אותי הרעיון של תגובות לא חיוביות שאני אקבל על הפוסט הזה, אולי יותר מעל פוסטים אחרים. אולי כי הפוסט הזה הוא הרבה יותר מטופש ממרבית הפוסטים האחרים שלי. בליל של הגיגים ריקים ויומרניים. מה שמרגיז זה אנשים שחושבים שמותר להם להגיד לי בפני ועלי את מה שאני אומרת על עצמי. זה שאני אומרת שאני יומרנית וריקה לא נותן לכם את הלגיטימציה להגיד לי שאני יומרנית וריקה. מוזר שיש די הרבה אנשים שיש להם מספיק ביצים בשביל באמת להגיד לי דברים כאלה. יש דברים שלא אומרים. אני אומרת על עצמי ולעצמי מה שבא לי בראש מאחר ואני לא חייבת לעצמי דין וחשבון. אתם תשבו בשקט ותשמרו את מה שיש להם להגיד לעצמכם. זה מעניין אותי מאד לדעת מה אנשים חושבים עלי, ובכל זאת, לרוב אני מעדיפה פשוט לא לשמוע את זה.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

6. טוב זין עליכם, זה הבלוג שלי. אני אכתוב פה הגיגים יומרניים וריקים כאוות נפשי. אתם מוזמנים להסתכל, פשוט אל תחלקו איתי את מה שיש לכם להגיד אם אני לא רוצה לשמוע את זה. בעצם אני כן רוצה. בכל השנה וחצי של קיום הבלוג הזה אני לא מבינה מה אני רוצה מעצמי, ולמה אני באמת כותבת כאן. אני יודעת שאני לא אוותר על הבלוג הזה עוד הרבה זמן מהטעם הפשוט שהוא הסב לי כל כך הרבה דברים טובים שהצליחו לחדור את הממברנה שמפרידה בין הספריה האינטרנטית לחיים עצמם, נגיד, את רוני, ואת כרם, והתעוררות של רעיונות שלא היה לי לוקיישן לבטא אותם בהם. ואני כן רוצה לדעת מה אתם חושבים, עובדה שאני כל בוקר בודקת אם מישהו השאיר לי איזה סימן, ועוד כמה פעמים נוספות במשך היום. השאלה היא כמה אני רוצה לשמוע ממה שיש לכם הלגיד לי וממה שאתם חושבים עלי ועל פרי מוחי הזול והפרוץ לעיני כל. אני לא אגיד שלא מעניין אותי מה שאתם חושבים ושאני כותבת בשביל עצמי בבלוג הזה, כי זה לא נכון. אם הייתי כותבת לעצמי הייתי כותבת יומן בוורד או משהו אבל בסופו של דבר כולנו טיפוסים סוציאליים וכולם רוצים לראות שאנשים באמת קוראים את החפירות שלהם, אפילו כשהן ריקות ויומרניות כמו שלי. אז אני אני כן רוצה לשמוע את מה שיש לכם להגיד לי. אולי זה יכול להתאזן באמצעות הדרך להגיד את זה. הנה עוד יתרון, כל אחד יכול לעבור ולקרוא ולכתוב מה שבא לו ואז ללכת, כי כולם מסתתרים מאחורי כינויים יפים שאין באמת טעם להתייחס אליהם ברצינות ולקחת אותם אישית. ואולי כן?

אני שוחה מצד אחד של החלון, מתנגשת בדופן, שוכחת מה עשיתי ושוחה בחזרה לצד השני.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

7. אני לגמרי רואה את עצמי מסתכלת על זה בעוד שנתיים או שלוש, וחושבת, פאק, כמה מטומטמת הייתי.

והנה תראו, הפעם אני לא מדברת שטויות!

8. אני אוהבת שגרה ואני אוהבת כשהחיים שלי משובצים לתוך רוטינה קבועה שמחולקת לימים ושעות. הסדר הוא ממני והלאה, אבל את מה שמתנהל בתוך הראש שלי ומחוץ לכותלי החדר שלי אני מעדיפה לסדר כי אחרת זה משבש לי את הסיסטם לגמרי ושופך את תוכני החוצה. יש פה סתירה גסה. אורגניזציה אצלי היא מכנה משותף למספר דברים מאד מצומצם בחיים שלי. אל תשאלו למה אני מתכוונת, אני לא בטוחה שאני מבינה את עצמי.

והנה תראו, אני שוב מתחילה לדבר שטויות.

9. אני לא מוכנה לספוג עלבונות מאף אחד מכם. אתמול ושלשום אני וכרם התקוטטנו. הוא בלחץ בזמן האחרון. הכל וכלום, תקופת מבחנים ומה שזה לא יהיה. זה לא חשוב וזה לא מעניין בסופו של דבר. אני ניסיתי להיות שם ולהקשיב ולתמוך בדקות הספורות שהזדמנו לו בשביל לחלוק איתי בימים האחרונים, וזה בסדר שלא היו הרבה כאלה, קורה. אבל זה לא התפקיד שלי לספוג עצבים של אף אחד, גם לא של החבר שלי, עם כל כמה שאני אוהבת אותו. כפיות טובה היא לא דבר שמתקבל. הוא אמנם ידע להתנצל יפה וזה בסדר גמור, כי יש כאלה שגם את זה לא מסוגלים לעשות, אבל אני לא אמורה להיכנס לפינות האלה מלכתחילה, וההתפרצויות של הימים האחרונים לא מקובלות. העניין נסגר ונחתם וכבר לא חשוב עכשיו, אבל רק כדי שזה יכנס לפרוטוקול: אני לא מוכנה להיות חלק מרוטינת האכל-את-נועה-בחרא-שלך-אם-אתה-ממש-בעצבים. אני לא חייבת כלום לאף אחד.

שוב שטויות. אני כבר לא יודעת לאיזו משבצת אני הולכת. מצד שני, אני כן מוכנה לספוג. אני מוכנה. וזה לא שאני קדושה בקטע הזה, אני אלופה בפריקת זעם על אנשים אקראיים שנקרים בדרכי. האלה היא עד כמה וממי. אני שוקלת למחוק את הסעיף הזה.

והנה תראו, זיון המוח הזה כבר ממש מתקרב להגדרה של נצחי.

10. בחזרה לסעיף שמונה. הלילה ישנתי אצל סופי. ראינו סרט מפגר ביחד עם קרן שהלכה הביתה בסביבות שלוש, ואז השחלנו את עצמנו למיטה וניהלנו שיחת נפש אל תוך הלילה. עלינו ועל כל מה שמסביב. החלטנו שאם יום שני הוא היום של כרם, אז יום שישי הוא היום של סופי. הרבה יותר קל לי לאהוב שגרה ולהכניס את עצמי לרונדו שבועי קבוע שמסתכם באותה נקודה מאשר להיות ספונטנית. אני נהיית ממש כבדה, אה?

הלכנו לישון בסביבות רבע לחמש בבוקר. אני ממש שמחה שניהלנו את השיחה הזה ואני ממש שמחה שליבנו את העניינים בינינו ואני ממש שמחה שיש לי חברה מדהימה כמוך. אני אוהבת אותך, למרות שלפעמים אני לא עקבית

הבלחה יחידה של אמת בתוך כל החרא הזה.

אמת? לא יודעת אם אמת ולא יודעת אם לכנות את כל השאר חרא, אבל כנראה שזה הסעיף החביב עלי פה מכולם.

11. אני לא יודעת אם ממש לרצוץ שפסח יגיע או ממש לרצות שהוא ילך כבר. סופי אומרת שאני מכניסה לראש שלי שיהיה לי קשה עם כל אלפי הדברים האלה שאני צריכה לעשות במשך החופש סתם ושזה לא נכון, שאת העבודות שנותרו לי אני אסיים בקלות ובמהירות ושאת שארית החופש אני אבלה בלי דאגות על הראש. אני שוקלת  לאמץ את הגישה הזאת והלניח שיהיה לי ממש כיף.

אז ככה זה נראה.

31.3-1.4: אצל רוני בירושלים.

2-3-4.4: הכנות לפסחיה.

5-6-7.4: פסחיה עצמה. אני בצוות הטכני. יש מצב שיהיה ממש כיף.

10-11-12-13.4: הטיול הכי שווה שהולך להיות השנה כנראה. חורשים את ישראל לרוחבה. הולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים ונוסעים וישנים ואז הולכים ונוסעים באופניים עד הים. יהיה כיף, באמת.

מעבר לזה, אני הולכת לשחק המון בפלייסטיישן ולשרוץ בחורים אקראיים ברחבי הארץ. יהיה פנאן, איי גס.

Begin To Hope

 OR

Pass Over Passover

?

'זה יגמר בדם' הוא כמו 'מר קו' רק פחות מצוייר ופחות סוריאליסטי

זה האדם הקטן מול היישות האלוהית

הכל גדול עלינו בעולם הזה

אתם מכירים את הדברים שהקרקע נבנית תחתיהם?

כל מיני משקעים דאשתקד, ואולי גם מלפניו.

הקרקע שלי נבנית מתחת לכמה דברים

הקרקע שלי נבנית מתחת לדניאל גלר.

נורא לחשוב שהוא מחק אותי מהקרקע שלו כבר מזמן. נורא לחשוב שאני עדיין תקועה על אותה הקרקע.

היום מאלצים אותי ללכת למפגן הצביעות העירוני

אני תוהה האם יש בכלל טעם ללכת

שהרי אני בכלל לא רוצה לקחת בזה חלק.

יפי הנפש הזה ממאיס את עצמו עלי עם הזמן

אנשים צריכים להיות יותר אמיתיים לעצמם ולא להיכנס לקונצנזוס.

דיס איז יור פוסי בונאס

דיס איז יור אקסטרֶה

דיס איז יור פוסי בונאס קוז איי לייק יו

קוז איי לייק יו

פורקיופיין

יום שני: רוברט זמקיס - פורסט גאמפ (הגיע הזמן לנסות לתקן את הרושם הרדנקי המגעיל של הפעם הקדמת, לא? מאה אלף אוקסרים בטח אומרים משהו)

הוט דרמה 19:35

יום שלישי: ג'ים שרידן - כף רגלי השמאלית

הוט פריים 22:00

יום חמישי: נואה (שזה כמו נועה, רק עם אל"ף) באומבך - חיים בין השורות

הוט פריים 22:00

זה מה שאני, בכל אופן, הולכת לראות השבוע.

בנוגע ליום שישי אני עוד לא בטוחה, אבל אני רוצה לראות את האורח. אני ממש צריכה למצוא דרך לעשות קצת כסף, שלושים וחמישה שקלים בשבוע שעפים מהכיס שלי לקופה של הקולנוע זה לא משהו שהולך ברגל... שלושים וחמישה שקלים זה... זה.. זה הרבה כסף!

אני מתה שיצא כבר המקרה המופלא של בנג'מין באטן

באטן, מר משה

באטן

לא באטון

ולא בטון.

ב נ ו ס ף

כאילו שזה לא מספיק, אמא החליטה שהיא מכורה לאחים ואחיות ולפשע מן העבר

אז היא שולחת אותי להביא את הדיוידיז ואני בסך הכל זורמת עם הגישה הזאת.

כרם יצא לגדנ"ע

זה אמנם קצת מבאס

אבל זה אומר שחשבון הטלפון שלי ינוח כמה ימים

סמס ששלחתי לבחור אתמול בלילה הגיע באורח פלא לפלאפון של אבא שלי!

מזל שזה לא היה משהו ממש בוטה. למעשה זה לא היה בוטה בכלל,

אני פשוט צריכה להיזהר להבא.

אמא אומרת שבפעם הבאה שהבהמה מהצד השני של הקיר תבוא לנגן בכוונה בזמן שאני מתאמנת

יש לי רשות מפורשת להפגיז אותה בסוניק יות' בפול ווליום עם באס בוסטים

שירעיד לה את כל הבית.

אני שמחה רק מלחשוב על זה. <:

אני צריכה להכין לי איזה סליק קטן, אולי אני אקדח חור בקיר

ואתקין בו דלת קטנה כזאת מעץ

ואני אחביא בתוכו

איזה שלושה קילו נורופן

שלאף אחד לא תהיה רשות לגעת בו.

הלילה התעוררתי בשלוש וחצי והתפתלתי מכאבי מחזור כאילו אין מחר ולא יכולתי לעשות עם זה כלום בגלל שמישהו

חצוף

גמר לי את הנורופן!

אל תגעו לי בנורופן, בבקשה, זה קטע רגיש

נועה (שזה כמו נואה, רק עם עי"ן) שמאד מרוצה מעצמה עכשיו.

די לנבור בעבר

הבה ננבור בהווה!

נועה האקזיסטנציאליסטית.

יש לי וידוי רציני!

אני פסנתרנית גרועה. למה אני פסנתרנית גרועה? בגלל שאני עצלנית אש ומתאמנת אולי פעם בשבוע. הסיבה שבגללה אני מתאמנת ממש מעט - הפסנתר שלי עומד בגבו אל הקיר המשותף שלנו עם הדירה שמשמאלנו. עכשיו, בצד השני של הקיר עומד פסנתר בדיוק באותו מקום ויש שם בחורה שמנגנת מעולה בלי הפסקה. אפילו שעות אין לה - שלוש בצהרים ביום שישי, אחת עשרה בערב, אין אלוהים. והיא מנגנת מעולה. וזה ממש מוזר לי לנגן את הקקי המתלמד שלי בהנחה שששומעים אותי שם ושמשווים אותי לבחורה מהצד השני של הקיר. אני מקנאה בבחורה בצד השני של הקיר

אני צריכה להתאמן יותר!

אני צריכה להרגיל את עצמי להתאמן ממש הרבה, ואז להפסיק להתבייש בכישורי הנגינה העלובים שלי.

עוד וידוי!

יש לי מחשבות פליליות.

החלון שלי משקיף לחלק האחרוי של שורת בתים מדורגים. לדירות בקומות הראשונות יש חצר, ואני רואה את החצרות שלהן. באחת החצרות יש טרמפולינה. ממש ממש ממש גדולה. כלומר, באמת, ממש גדולה. אני שוקלת לטפס על הגדר, או לפרוץ לבית, רק בשביל לקפוץ על הטרמפולינה הזאת. יואו איזו טרמפולינה שווה! אני רוצה גם >:

הלאה

אם יש שיר שבאמת חבל לי שהוא דפוק אצלי על המחשב

ושאין לי שום תוכנת הורדה שבאמת עובדת כדי להחזיר אותו לחיים

זה Everyman Everywoman של יוקו אונו

שיש לו את המלודיה הכי מדבקת בעולם

מכשפה זקנה, אני אוהבת אותך. הו יוקו!

עריכה, 17:12

זאת כוס הקפה השלישית שלי כבר

אני בדרך לכמות הנכונה

אם תבוא לכאן זה יהיה כליל השלמות

ולא ישנה לי אפילו מה נעשה

וכאמור, הם גורשו לטיוטות כי בולשים אחרי כאן

הם יפורסמו בינואר. כלומר, תיאורית עוד ממש כמה שעות מעכשיו

אבל מעשית, לא יודעת

מתישהו שם

אני נורא מחבבת אותך, מר ל'

thunder wishes it could be the snow wishes it could be as loved as she can be these gifts are here for her, for you, for me

ממש כיפכוף של טיול

(הוצאתי תשעים ושלוש אצל מרים בר אילן ואני עוד הולכת לערער על זה ולגנוב לה עוד חמש נקודות שלמות בגלל שהיא חרטטנית וטוענת לטעויות שלא קיימות! אני כישרון)

אליה טוענת שהיא אוהבת אותי, הקריפו הזאת

אני ואמא שלי גמרנו אומר, הגענו למסקנה שלאהוב אנשים זה לא בגבול היכולת שלה

היא מקסימום מכבדת אותי

אני לא עושה לה בעיות ואני יהודייה טובה.

חוץ מזה שאני אוהבת ספרות

ואני רוצה ללמוד כבר את צ'כוב

איזה מגניב זה

יש לי ספל אחד בדיוק שאני מוכנה לשתות בו דברים חמים, אולי שניים

הספל האהוב עלי הוא מין גיגית צהובה לגמרי

עם ידית ענקית שלא מחייבת מגע עם הכוס עצמה

הוא יושב מולי פה עכשיו והמקלדת שלי והידיים שלי שמשוטטות עליה משתקפות בצדודית הקמורה של הספל שלי

בצבע צהוב עולץ

תמיד אהבתי צהוב

ואת הכוֹס שלי

נראה לי שהבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם כאילו

זאת אמא שלי

וזה נראה לי כל כך לא טבעי בהתייחס לכך שאני שומעת על כל הילדים האומללים שמתכסחים עם ההורים שלהם

ואני מודה עליה לאלוהים כל יום

אל תגידו בנאלי

אל

זה הולך להיות הפוסט שלא נגמר כאילו, אני עורכת אותו אחת לשלוש שניות

אם יש עוד מישהו שאני ממש אוהבת בזמן האחרון זה דמיאן רייס

שנראה שהוא משתחל לרשימה הסולידית שלי

ממש קשה להשתחל לרשימה הזאת

good for him!

טודלס מיסטר ג'ים!

ושוב, סופי מצילה לי את התחת

הרשימה שלי הולכת ככה

1. אמא 2. סופי 3. רוני

You're my top three

הלכתי לזמרר קצת

יהודית חן קולז

השבוע צריך להיראות ככה:

שלישי, שלישי, שלישי, שלישי, חמישי, שישי, שבת.

וזהו.

שבע עובדות שאתם יודעים, או לא יודעים עלי:

- הצבע שאני הכי אוהבת הוא כתום. כשהייתי קטנה אהבתי רק צבע אחד - כחול. כשהבלוג הזה נפתח אהבתי רק צבע אחד - ורוד.

כשיש לי צבע מועדף הכל חייב להיות בצבע הזה - המטפחת בחוג ההתעמלות בגיל שנתיים, המרקס בריתמיקה בגן, העטים שלי והפונטים של הכותרות בעבודות שאני מגישה. עכשיו הכל כתום.

- אני נורא נורא אוהבת את כריסטיאן מפרוייקט מסלול ארבע.

- בחיים שלי לא ראיתי שלוש דקות של האח הגדול, וגם לא של מפרץ האהבה (היי, אלון! מפלץ האהבה! פפפפפפ הו איזה הומור וולגרי), וגם לא של היפה והחנון (למרות שאני מאד מחבבת את הפורמט האמריקאי ואני מחובבותיו המושבעות בערוץ אקסטרהוט).

- אני נורא נורא אוהבות לשחק שבצנא. אני משחקת שבצנא בכל הזדמנות אפשרית. בכלל, אני טיפוס של משחקי קופסה; ברינג איט און, ביץ'

- כן, גם לי יש תחתונים מועדפים

- הציפורניים שלי אף פעם לא בגדלים שווים והן תמיד נורא מכוערות, כי עד שהן ארוכות מספיק ואני עושה להן צורה עגולה והכל, אחת מהן נשברת  לפני שאני מספיקה למשוח עליהן איזה לק חינני כדי להסתיר מתחתיו את החלק הלבן של הציפורן שאני ממש ממש ממש לא אוהבת.

- יש לי נטיה היסטרית להמציא שירים, על הכל. עם מי שיוצא ועל מה שיוצא; לי ולאן יש כמה מאסטרפיסז (זו לא סיבה מספיק טובה להבריז משיעור אמנות) וגם לי, לסופי ולתמר (מייק איט מייק איט מייק איט וורק! מייק איט וורק וורק, מייק איט וורק!) כפרה עלינו

חבל שאין לי על מה לכתוב, אה?

כן, גם אני חושבת

שתהיה אחלה שבת

נועה

היום נתקלתי בבלוג מסויים של ילד בן ארבע עשרה שמכנה עצמו אנרכיסט, שבבלוג המעוצב בצבעים כהים כותב טקסט חתרני למדי, ונאיבי להחריד. הייתי רוצה לדבר על האנרכיה, אמונה, דרך חיים, שהפכה לעמדה רווחת בקרב די הרבה אנשים צעירים, בואו נגיד ככה. אני אתחיל בסטייטמנט המוחץ שאומר שלפחות שבעים אחוז מהאנשים שמסתובבים עם סימן הA האדום מקושקש עליהם ותלוי עליהם בכל מקום לא יודעים דבר וחצי דבר על המושג הכבד הזה, אנרכיה. חלקם אולי יודעים מהם רעיונותיו הכלללים של העיקרון, אבל לא באמת מעמיקים בו ומפתחים נקודת מבט תמימה, אוטופיסטית, ואולי לפעמים תינוקית.

אני אתחיל בהגדרה הקונקרטית. שניה, אני אלך להביא מילון.

אֲנַרְכְיָה [מיוונית: anarchia חוסר שלטון] חוסר סדר, הפקרות, משטר של "איש הישר בעיניו יעשה".

אֲנַרְכִיזְם תנועה מדינית חברתית, שעיקריה: שלילת כל שלטון בעל סמכויות של כפיה; שוויון; התאגדות חופשית של קבוצות בלי שלטון ובלי כוח כפיה.

    - מתוך מילון אבן שושן. יפה מאד. נשמע פשוט, נשמע נכון ולא מורכב, בתוך דפיו של המילון.

כל הסיפור מתחיל בכך שאנשים לא אוהבים כשאומרים להם מה לעשות. ככה זה, זה הטבע האנושי. אנשים לא אוהבים את ההרגשה הזאת, שיש מישהו מעליהם. ההיררכיה היא מצב לא נוח. אני לא אוהב כשהמורה אומרת לי להיות בשקט בשיעור, כשדווקא בא לי לדבר. אני לא אוהב כשאמא שלי אומרת לי לסדר את החדר, דווקא כשבא לי לשחק במחשב. אני לא אוהב כשהבוס שלי בעבודה אומר לי לעשות אי אלו דברים דווקא כשבא לי לשבת על התחת שלי ולא לעשות כלום. ככה, פרינציפ. כולנו בבסיסנו מאד אימפולסיביים - חלקנו מרסנים את זה, חלקנו לא כובשים את זה, אבל כולנו ככה - ההוכחה הכי בסיסית לכך היא שכולנו רוצים לעשות דברים דווקא עכשיו, למרות שלפעמים זה מתנגש עם מה שמכתיבים לנו לעשות. מה יהיה לי יותר נחמד, חושב האדם האימפוסליבי והאגואיסט תמיד, לעשות מה שאומרים לי, או לעשות את מה שבא לי? התשובה לכך היא לרוב ברורה. כאן זה מתחיל. לאנשים קשה לקבל את העובדה שיש אנשים שנמצאים מעליהם, ואת העובדה שהם כפופים לאנשים האלה ומחוייבים לציית לגחמות שלהם. השאלה הבאמת קשה היא, לאן לוקחים את זה מכאן?

מורדים במערכת. בואו ניקח את זה לקנה מידה קצת יותר גדול. היכן עומד האדם הקטן ביחס למערכת הממשל?  מערכת המשטר? מערכת המשפט? אלה הם גופים שאנחנו כאזרחים כפופים להם ומחוייבים להם - הם מכתיבים את הבסיס האחיד לחיי כולנו, את הבסיס שקובע את ה"עשה" ואת ה"אל תעשה". אנחנו מחוייבים לחוקים בכל מקום שאליו אנו הולכים ובו אנו נמצאים. שימו בצד את שאלת היש טעם או אין טעם. תראו את זה כעובדה. יש חוקים ואתה צריך לציית להם. אפילו יותר קיצוני - עברת על החוק - תיענש!

וזה מרגיז אנשים. וזה נראה שרירותי לעתים, אקראי לחלוטין.

מערכת היחסים בין אדם לגופים שלהם הוא כפוף אמורה להתבסס על אמון הדדי, ואם לא על אמון, אז על יראה. אני נותן לך א' ב' ג' חוקים, ואני סומך עליך שתציית להם. אם תפר את האמון שלי תיענש. יש לי א' ב' ג' חוקים שאני צריך לציית להם; אפילו שאני יכול לא להסכים איתם או לא להאמין בהם, אני חייב לציית להם, כי אם לא - אענש. זה בא לידי ביטוי בדברים הכי בנאליים: מתחשק לי לצבוע את השיער אבל אסור לי להגיע לבית הספר עם שיער צבוע. מה אכפת למורה שלי מזה שהשיער שלי צבוע? רק אלוהים יודע, אבל ככה זה - אני לא צובעת את השיער כי לא בא לי על עונשים כאלה ואחרים, אפילו אם הם מינוריים לחלוטין. חלק מהאנשים מבינים את זה ומאמינים בזה, וכמובן יש את החלק שלא.

מה קורה אצל האנשים שלא? (סליחה, סליחה שאני אדבר בהכללה, דבר כאן לא מוחלט ויכול להיות שאני לגמרי טועה - אני בונה קווים כלליים לפי איך שאני רואה את זה.)

מעבר לזה שהם נוטים לרוב לפתח אנטי כללי כלפי ההיררכיה, החוקים והציות להם, הגופים שהם כפופים להם, וכמובן, באופן הפאטאלי ביותר, לממשלה - הם בונים לעצמם בראש נבואות זעם שמדמות להם את העולם בעוד מספר מסויים של שנים; בעיניהם, העולם צועד בעליצות לכיוון מדיניות משטרה כוללת -  למדינה יהיה מאגר תמונות וטביעות אצבע של כל אחד מאיתנו. יפקחו עלינו עשרים וארבע שעות ביממה. "האח הגדול צופה עליך!", כתב ג'ורג' אורוול בספר המופת שלו 1984, שגם הוא עצמו נבואה אפוקליפטית למדי בנוגע לעתידו של העולם. כל אחד לוקח את זה לכיוונים כאלה ואחרים. ראיתם את התמונה הכללית.

הבעיה העיקרית היא שהאנשים שבאמת מבינים את מהות האנרכיזם ודוגלים בו, כנראה שלא מסוגלים לתפוס שזה רעיון שאין בו טיפה אחת של אמת.

תראו אנשים, העובדות מדברות בעד עצמן - ההיררכיה עובדת. השלטון עובד. קיום החוקים עובד.

האנרכיה בונה עולם אוטופי לחלוטין. היא מאמינה שעצם קיומם של החוקים גורמת לאנשים לעבור עליהם. אני לא מסכימה עם זה. שוב נחזור לשאלת טבע האדם. האדם הוא אגואיסט, אימפולסיבי ולדעתי גם אלים מיסודו. הוא זקוק לדברים שירסנו אותו. הוא צריך לדעת להבדיל בין נכון ולא נכון. האנרכיזם מאמין שחברה ללא שלטון יכולה להתנהל כמו שצריך. הבעיה האמיתית היא, שהיא לא. אנשים שלא ידעו חוק מימיהם גדלים להיות אנשים שלוחי רסן. אני לא מדברת על רעים או טובים, זה לא עד כדי כך גס, אבל סביר להניח שאנשים לא ידעו להבדיל בין טוב ורע.

דמיון מודרך! כמה פעמים אמרנו לעצמנו שממש מתחשק לנו לחנוק בנאדם מסויים? הרבה. כולנו חושבים את זה. אנחנו חיים בחברה אנרכיסטית לחלוטין עכשיו - אין דין ואין דיין. בא לי להרוג אותך, אז אני באמת אהרוג אותך. וזה יהיה בסדר גמור.

גם בחברה שלטונית אנשים הורגים. כולנו עדים. הנקודה האמיתית נעוצה בעובדה שאנשים יודעים שזה לא בסדר. אנשים בורחים מזרועות החוק בגלל שהרגו. הם פוחדים להיענש. אם לא ההיררכיה, אם לא החוק - איך נדע להבדיל? איך נדע לעשות את ההפרדה בין מה שנכון לבין מה שלא? איך נדע שהרג הוא מעשה אסור?

אלה דברים שלא מתפתחים מעצמם. אלה דברים שמתפתחים מינקות - כשתינוק מושם במיטה בגלל שהוא שבר צעצוע בכוונה, הוא לומד להבין שזה אסור. אם איש לא יעניש את התינוק בגלל שבירת הצעצוע, הוא לעולם לא יבין שאסור לשבור צעצועים.

כולנו נשבור את הצעצועים שלנו. נהרוס את עצמנו לגמרי.

אנחנו לא יכולים לסמוך על זה שכל אדם יבין בעצמו מה נכון ומה לא נכון לעשות; ובמקרה הכי קיצוני בעולם הכי מושלם, גם אם כן, מה היה קורה? היתה מתפתחת נורמה. הנורמה הזאת היתה תואמת את החוקים הקיימים - רע לרצוח, רע לגנוב, רע להכאיב לאנשים. מה בא קודם, הביצה או התרנגולת?

עם החוקים הקיימים הבסיסיים כולנו מסכימים. אף אחד מהאנשים הבריאים ברוחם לא יגיד שזה בסדר לרצוח, ואל תנסו אותי.

דין חברה אנרכיסטית כללית הוא קולאפס פנימי. היא תהרוס את עצמה במו ידיה.

איפה העיקרון כן עובד? יש לי אפילו דוגמה. אני פעילה בשומר הצעיר, למי שלא יודע. אחרי סיום הלימודים והצבא יש אנשים שיוצאים לקומונות עם אנשים אחרים שהם לא באמת חייבים להם כלום. הקומונה מושתתת על עקרונות האנרכיה - והיא עובדת. למה היא עובדת? בגלל הבנה מלאה והסכמה עם התנאים, אנשים קובעים לעצמם את החיים לפי איך שנכון להם בלי לפגוע אחד בשני. המפתח הוא הבנה ואמון. זה עובד אולי בקנה מידה קטן מאד, כמו של קומונה. אבל בקנה מידה עצום של חברה כללית, כמדינה, כעולם - זה לא יכול לעבוד אנחנו לא יכולים לגרום לכולם להבין. זה לעולם לא יעבוד.

ברור שזה רק קצה הקרחון, ויש לזה עוד אלף ואחד צדדים אחרים, ובהחלט יכול להיות שכל מה שכתבתי פה הוא קקי אחד גדול ובאמת, תקנו אותי אם אני טועה לדעתכם. ככה אני רואה את זה.

אני מאמינה בחוק

אני מאמינה בהיררכיה

אני מאמינה במשטר

אני מאמינה בעקרונות החברה הדמוקרטית

יש לי הרגשה היסטרית כאילו סתם דיברתי שטויות

נועה

אגב, הפואנטה של זה היתה אמורה בכלל להגיד שאל תתיימרו להבין דברים שאתם לא

כי אתם לא באמת יודעים לאילו פינות חשוכות אתם מכניסים את עצמכם

ואתם בסוף סתם שמים עצמכם ללעג.

עריכה קצרה

שימו לב - א. לא הזכרתי ולו במילה אחת את איך שהדברים האלה, בשני הכיוונים, באים לידי ביטוי בשטח. דיברתי על הדברים באמת, ברמת העיקרון בלבד.

ב. זה כנראה הפוסט הכי לא אישי שכתבתי אי פעם. תפסיקו לקפוץ למסקנות.

ג. אפשר להגיד כל דבר, השאלה היא איך. קחו את זה בחשבון. אני לא מוחקת תגובות; בכל זאת... לא נעים.

אחרי הכל גם אני פה

הגיע הזמן לעשות גם את זה, ולהבהיר לעצמי איפה אני בדיוק עומדת.

להלן רשימת הדברים שאני אוהבת בעצמי:

מודעת לעצמי. כנראה התכונה האהובה עלי, בי ובכלל. זה מתחיל בלדעת שאני לא רזה מספיק בשיל ללכת עם סקיני, ועד כמה גבוה ללבוש את המכנסיים, זה ממשיך בלדעת שבזה בזה ובזה אני טובה, אז אני יכולה לעשות את זה, ובזה בזה ובזה אני לא טובה, אז לתת את זה למישהו אחר, וזה מסתיים בלדעת בדיוק מה אני חושבת ומה אני מרגישה ברגע מסויים, ולדעת איך לפרש את זה ולבטא את הדברים בשטח.

מתמידה. אני אף פעם לא "סתם באה". כשאני באה, אני שם כדי להישאר. ותראו, את רוב מה שאני עושה אני עושה במשך הרבה זמן. אולי אני מחפשת את היציבות הזאת. בשומר הצעיר אני כבר שלוש שנים. במקהלה - ארבע ומשהו. עם הפסנתר - שנתיים. נראה לי שזה טוב.

אחראית. זה בטוח. אם אני שואלת משהו שמיישהו הוא תמיד חוזר שלם, ובזמן. אם אני לוקחת על עצמי משהו, אני עושה אותו עד הסוף ובדרך כלל כמו שצריך. אם עושים משהו עדיף לעשות אותו טוב; בינוני זה יותר גרוע מגרוע, וחוצמזה, זה מצביע על חוסר חשק.

קונטרול פריק. בואו נודה בזה. אני אוהבת להיות בשליטה. אני צריכה להיות בשליטה על כמה שיותר, לכל הפחות על עצמי. בקן, בקבוצה, למשל ובעיקר. אני, ונראה לי שגם כל השאר, יודעים בדיוק מה המקום שלי. אף פעם אנשים לא מתקוממים נגדי או כועסים עלי בגלל זה, בגלל שבדרך כלל אני מאד משתדלת לא לרדות באנשים, למרות שאני יודעת שגם זה קורה לפעמים. אני מעריכה את האנשים שהתרגלו לזה, ואני מעריכה עוד יותר את האנשים היותר טובים שיש כאן, שגרמו לי להרגיש שאין לי צורך לרדות בהם.

אני לוקחת את התכונה הזאת לטוב ולרע, זה בטוח, וצריך להתרגל לזה, אבל זה פוסט שעוסק באני אני ואני, ככה שאני אנסה ממש חזק לא לנסות לראות את עצמי מבחוץ.

מסורה. אחת התכונות הדפוקות, אבל אני נורא רוצה להיות נאיבית והלאמין שיום אחד יצא לי מזה משהו. כשאני נכנסת לקשר עם אנשים, לא משנה מאיזה סוג - כשאני נותנת אמון, אני נותנת אותו עד הסוף. אני נוטה לקבל על הראש בגלל זה, כי אני אבסולוטית לגמרי. שום דבר בעולם הזה לא אבסולוטי, חוץ מוודקה אולי. זו הבאסה. אין לי סודות עם אנשים שקרובים אלי, ויש כמה וכמה אנשים שבאמת מכירים אותי עד הסוף, מלמעלה למטה, לאורכי ולרוחבי. אני לא יכולה להגיד שאני לא בוגדת באנשים, כי זה יהיה שקר. אני בתזונה לא קטנה לעתים, על אף שהן ללא ספק, רחוקות מאד ובנסיבות מאד לא מוצלחות. אבל היי, איי טריי מיי בסט.

אמינה. אפשר לסמוך עלי. אני גאה בזה. פשוט ככה.

אני חושבת, בכל אופן, שיש לי אישיות משל עצמי. כזאת שאני לא חולקת עם אף אחד. מגובשת, עד כמה שאפשר. זה מתחיל מהדברים הכי בנאליים עד להכי משמעותיים. מהטעם שלי בסרטים, במוזיקה, בבגדים - עד לדעות שלי, לעקרונות שלי ולחוקים שאני מעמידה לעצמי, לדוז ולדונטז. האדם שאני הכי נאמנה לו על פני האדמה, היא אני. כשיגיע האדם שיגרום לי לאבד את העקרונות של עצמי, אני אדע שאיתו אני כנראה צריכה להתחתן.

בטח יש עוד איפשהו, אלה הדומיננטיים; כנראה שביום דלוח במיוחד תגיע מגילת הדברים שאני לא אוהבת בי

עד כאן

ביי

נועה