אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה הוגן

אתה ממש טועה.

אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה, עזוב בריא למערכת היחסים שלנו

אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה חברי

אתה ממש טועה.

בלעדיה אין לי כלום, אתה מוכרח להבין את זה. א הייתי אומרת לך הכל היה נהרס.

אני מבינה מאיפה אתה בא

אבל אם מה שאתה רוצה לעשות זה להפנות אלי גב קר, ולא לצמוח מתוך המקום הזה

אז כנראה שיש כאן בעיה אמיתית.

בוקר טוב לכולם. בוקר נפלא, למען האמת, מצב הרוח שלי פשוט מצויין עוד מאתמול. כל כך מתחשק לי לנסוע לאיזה שבוע בקיבוץ, אני נשבעת לכם.

אני כבר כמה ימים מנסה לסחוט מאמא שלי תשובה לשאלה "מה חיילות צריכות". סופי, obviously החברה הכי טובה שלי אי פעם, מתגייסת בעוד חודש פחות יומיים. מעבר לזה שהיא חברה מדהימה, היא גם באמת משקיעה המון. בי וביחסים בינינו מושקעים המון אהבה ואנרגיה. כמובן שההשקעה היא הדדית, אבל היא באמת עצומה ולא ניתנת לכימות. גם בבחינה החומרית קיימת השקעה מרובה ובלתי נדלית. סופי קנתה לי אלבום של ביירות ליום ההולדת, ולרגל קונצרט הסיום של המקהלה, שנערך ביום חמישי האחרון (אם תיכננתם לשאול, היה טוב וטוב שהיה. הטוש פעל!) היא קנתה לי את Welcome to Sunny Florida, דיוידי של אחת מהופעותיה הטובות ביותר של אלילתי הנצחית טורי איימוס, ועוד בספיישל אדישן שכוללת את דיסק הבי-סיידז Scarlet's Hidden Treasures. בנוסף היא כתבה לי כרטיס ברכה שהוא ליטרלי סוחט דמעות, וצירפה שלוש תמונות שלי ושלה. זו בלי ספק אחת המתנות המדהימה שקיבלתי אי פעם בחיי. אני לא חושבת שאי פעם הייתי אדם כל כך כשרוני בלכתוב ברכות ומכתבים. אני גם לא מפזרת מיני מחוות נחמדות ומשמחות לאף אחד. בקטע הזה סופי היא הפוכה ממני לגמרי, טיבה שונה משלי לחלוטין. היא קונה מתנות ואופה ומכינה ומחלקת וכותבת פתקים נחמדים עם הכתב היפה שלה, עוד דבר שלא ניחנתי בו (כתב היד שלי גברי לגמרי, דרך אגב. האות ו' תמיד גבוהה יותר משאר האותיות, ויש הבדל ניכר בין הת' התחילת והאמצעית לבין הת' הסופית. אין לי מושג על מה זה מעיד, אבל זה בטוח לא מי יודע מה אסתטי). ואני, ובכן, פשוט לא.

היא כתבה לי באותו הכרטיס הערה קטנה בזו הלשון: "נ.ב.: צריך יותר מצבא אחד כדי להפריד בינינו!"

אמא שלי פרצה ביבבות אושר כשהיא קראה את הכרטיס הזה. זה ברור, איך אפשר שלא. הקשר הזה הוא עמוק הרבה יותר מכל רגש שיהיה לי לכל אדם שאני אהיה איתו בכל מערכת יחסים אחרת, לא משנה מה יהיה הקונספט שלה, אי פעם. מה שיש ביני לבין סופי, בעיני, הוא מעבר להכל. אני משקשקת מפחד. הגיוס הזה מפחיד אותי. אמא שלי חושבת שאני מתעלקת לסופי על החיים לאחרונה, ושכל מה שמסביב גווע במידה מסויימת. יכול להיות שהיא צודקת. אני מנסה למצות את זמן הסופי שלי עד תום, למרות שרבים כבר אמרו לי שההגזמה שלי היא היסטרית. "היא מתגייסת, למען השם, היא לא מתה!" אמרה אמא שלי בכיווץ גבות מודאג כלפי מעלה, אתמול, כשהיא ישבה על המיטה שלי בערב בהמשך לנסיונותי לגלות למה היא מעוצבנת עלי. "אני לא חושבת שזה בריא!"

כאן אני חוזרת להתחלה. אני רוצה לקנות לסופי את מנת הגיוס הכי מדהימה שהיא יכולה היתה לדמיין. משהו גדול ויקר ומיוחד במינו, שמעיד ומוכיח את אהבתי אליה. הגישה הזו כל כך מוטעית, בחיי. אנחנו חיים בעולם כל כך מטריאליסטי. הגישה הזאת משחיתה כל חלקה טובה. הרבה אנשים חושבים שהם יכולים לבטא אהבה בדרך חומרית. הילד בוכה? נקנה לו צעצוע. נקנה לו PSP. נוציא לו כרטיס אשראי. לא ככה אהבה צריכה להתבטא בעיני. לא בין הורים לילדים, לא בין בני זוג ולא בין חברים. ובכל זאת. אני מפחדת להיתפס בעיני סופי כקמצנית, ככפויית טובה, אולי כמזניחה אפילו. רציתי לקנות לה מתנה שמחירה יסתכם בכמה מאות השקלים אני אחסוך בשבוע הראשון של אוגוסט.

כשאמא שלי שמעה את זה היא היתה בשוק. "תגידי לי, יצאת מדעתך?!"

היא חושבת שכסף  בעיני הוא חסר ערך. אני לא חושבת שזה נכון, למרות שמרבית הוני היא נזילה. בעבר, כשהייתי מקבל כסף, לא משנה באיזה סכום, תוך כמה ימים הוא היה נעלם. בדרך כלל הוא היה נבלע לבלי שוב בתוך לועה העמוק של הקופה בחנות הדיסקים החביבה עלי בקניון. זה הפך לבדיחה קבועה שההורים מספרים לחברים שלהם; יש את עמרי, שאוגר בשקט בוחטייה נאה ביותר של כסף מזומן כבר כמה שנים בתוך קופסת פח בצורת כלב כחול ולבן, ובכל פעם שהוא נכנס לחנות צעצועים, מכל טוב הוא החנות הוא יוצא תמיד עם סלינקי ומרקר - ומנגד, יש את נועה, ש"הכסף נוזל לה מבין האצבעות". מרוב שהמנטרה הזאת משוננת, היא נטמעה כל כך עמוק עד שקשה להשתחרר מהרושם. זה לא נכון. אני לא מעיפה כסף על שטויות, זה לא כאילו אני מסתובבת כל היום ומפזרת מאחורי שובל של שטרות. אני חושבת פעמיים לפני שאני קונה משהו, וחושבת אם אני יכולה למצוא תחליף או אלטרנטיבה זולה יותר, ולפעמים אני אפילו מרגישה קצת ייסורי מצפון על שהוצאתי כסף שחסכתי במשך כמה שבועות על דבר זה ולא על דבר אחר. ברור שלעומת ההורים שלי, "כולנו חכמים וכולנו זקיינים", אין לי שמץ של מושג. אני לא באמת מבינה איך זה לעבוד ולהרוויח ולפרנס. זה מובן מאליו שלאנשים שבפאזה שהם נמצאים בה בחיים שלהם הכסף הוא צורך קיומי שקובע את רמת ואת איכות החיים של הפרט ושל המשפחה, ושלמישהי כמוני, בגילי הלא כל כך מוםלג, כסף הוא בסך הכל פריבילגיה. מובן שהם יודעים יותר ומנוסים יותר ממני. אבל אני לא חושבת שאני עד כדי כך גרועה, באמת. אני חשבתי שהמטרה שלשמה רציתי להוציא סכום כזה של כסף היא מטרה טובה שבאמת שווה את הסכום הזה.

"את חוסכת כסף, ואז בסוף את מבזבזת אותו על אחרים! כאילו שזה לא הספיק שקנית לחבר המהולל שלך מתנת יום הולדת לא זולה, למה היה לך דחוף ללכת ולקנות לו חולצה כל כך יקרה? ועכשיו גם המתנה הזאת לסופי. אנשים חיים כאן על חשבונך! לא ראיתי אותך מוציאה ככה על מישהו מבני הבית! סדר העדיפויות שלך התעוות!"

אמא שלי סירבה בתוקף שאני אקנה לה מתנה ליום ההולדת שלה. סירבה סירוב מר ואיתן. היא לא יכולה לומר שלא רציתי. היא אמרה שהיא רוצה שאת הכסף שלי אני אשמור לעצמי. האמביוולנטיות הזאת היא כל כך משונה בעיני, אני לא חושבת שאני אצליח להבין את התסביך הזה אף פעם, לא משנה כמה אני אנסה.

בסופו של דבר, באותה השיחה בערב, לא הצלחנו להגיע להסכמה בנוגע ליחס שלי לכסף והיא ממשיכה לעמוד על דעתה. מה שכן, הצלחתי לדרבן אותה לתת לי תשובה לשאלה מתחילת הפוסט. היא הציעה לי אלטרנטיבות קצת יותר שפויות, לדעתה, מבחינת המחיר. אני חושבת שאני אלך על אחת ההצעות שלה, בכל אופן. פשוט... got me thinking.

נועה

כן אמא

nothing's literal

now calm down

I ain't THAT cheap.

אז החבר החכם שלי החליט שהוא מספר לכל החברים שלו בת כמה אני. איזו טעות. האמת היא שאני כבר לא יודעת בשביל מי להצטער, בשבילו או בשבילי...

אני חיה את משבר הגיל בערך מגיל תשע. חברים אף פעם לא היו לי, כי הייתי טיפוס מגעיל וסוציופתי. כלומר, בערך כמו שאני עכשיו: סנובית מתנשאת מצד אחד וגוש שומן אובר אימוציונאלי שמצפה מכולם להילחם את המלחמות שלו מהצד השני. כמה אופייני. בביתספר היסודי הייתי ה-יצור. אני חושבת שחלק נכבד מזה בא בגלל הרזומה המכובד של מדידות איי קיו ושיוך לקבוצה המכונה "מחונני על" או משהו כזה, והעובדה שההורים שלחו אותי ל"פרוייקט מחוננים" של ימי שישי והכל. אני חושבת שחלק גדול ממה שהייתי אז, ואולי גם ממה שאני היום, אתם תחליטו, הוא בזכותם או באשמתם. הייתי ילדה מאד אינטליגנטית ומאד מגעילה. וכמו שכתבתי, הם תמיד נלחמו את המלחמות שלי. הייתי רכרוכית ולא ידעתי להתמודד עם שטויות נורמליות של ילדים אחרים, והייתי בוכה להם המון. הם היו אומרים שעוד כמה שנים כולם יראו את האבק שלי. אבל למי יש כוח לחשוב עוד כמה שנים מעכשיו, ואיזה מין ניחום זה בכלל? זה לא, כסעמק, זה לא ניחום.

בערך בגיל תשע תפסתי איך משחקים. פגשתי את סופי שהיתה אז בכיתה ח', אני חושבת, במכינה של המקהלה. סופי נהייתה החברה הכי טובה שלי, חמש שנים AND COUNTING. אבל זה היה יותר מזה. זו התעוררות. וואלה, עם ילדים בגיל שלך את לא מסתדרת. תסתדרי עם ילדים יותר גדולים. וככה. התברגתי לי לתוך המערכת ותפסתי משבצת פופולרית במקהלה. התחברתי שם עם מלא אנשים והגיל לא היווה פקטור בכלל, למרות שהוא תמיד היה שם, והעיק. בכיתה ו' באה גם ההצטרפות שלי לפורומים של MSN זצ"ל, ושם באמת העניינים התחילו לרוץ. פגשתי את אריק בפורום רוק ומטאל שהיה אז עוד בימי הזוהר שלו, ובעולמות 2007 פגשתי אותו פנים מול פנים. הוא היה התגלמות כל הפנטזיות הקשוחות והאפלות שלי אז: מטאליסט אמיתי, גאון מוזיקלי, בלונדיני עם שיער עד התחת, חבל על הזמן. אחרי חודשיים בערך עשיתי את שהיה אסור בתכלית האיסור: התחלתי לצאת עם אריק, שהיה אז בדרך לסיים את כיתה ט'. זו היתה התקופה הקדושה שלי. אריק היה שותה המון אז, וממש ירדתי לו לחיים עם זה. האמת היא שירדתי לחיים של כולם עם זה, כי מבחינתי אלכוהול היה מונח שהופיע בצמוד לערך "רע" במילון. הייתי איתו שלושה חודשים וזה היה סוד כמוס. הייתי בטוחה שאם אמא שלי תעלה על זה היא תשחט אותי. אני לא בטוחה, למען האמת, אם הייתי מאוהבת בו או בתחושה ההיא שאני עושה משהו שממש אסור לי לעשות. בערך שנה אחרי הפרידה סיפרתי לה, לאמא שלי. אני חושבת שזה היה אחד האירועים הכי חזקים בקשר שלנו. היא הגיבה בדיוק הפוך ממה שציפיתי. חשבתי שהיא תכעס, ושתגיד שבגדתי באמון שלה, ושתצעק ותעשה סיפור. ולא. היא ישבה בשקט, ואמרה, "חבל שלא סיפרת לי". עם כל הסבל של מה שקרה אחרי הפרידה מאריק שהוא לא ממש חשוב עכשיו, היא אמרה, חבל. יכולתי לעזור לך. שם הבנתי שהפנקס פתוח והיד רושמת.

אף פעם לא הרגשתי נוח עם הגיל שלי. הוא תמיד מגבלה. אף פעם לא היה לי נעים לענות לשאלה "בת כמה את", ואז לראות את הפרצופים ההמומים. וואו, את לא נראית, את לא נשמעת, את בוגרת, את חכמה, בחיים לא הייתי מנחש. תמיד היו וכנראה שעוד הרבה זמן יהיו אלה. כבר התרגלתי לריטואל. והעבר השני יש את, טוב, אוקיי, את ממש קטנה. ממש ממש קטנה. זאת בעיה, אז... מהמממ.. אי נוחות... ביי.

ועכשיו, בחזרה לנושא שהתכוונתי שהפוסט יעסוק בו וגלשתי ממנו לגמרי, העובדה שכרם הגאון סיפר לחברים שלו בת כמה אני. אני מכירה את המצב, ומוזר לי שהוא לא מתבייש בזה. דניאל גלר חי שלושה חודשים בהכחשה כשהוא יצא איתי, הוא לא הסכים אפילו לאמא שלו לספר בת כמה אני. וכרם לא מתבייש בזה, ממש ממש לא. ופה הטעות שלו. הייתי מעדיפה שהוא יתבייש.

אני מכירה אנשים ואני יודעת איך ראשים של אנשים עובדים. יש את החברים שלו נגיד. יהיה חלק נכבד מהם שיחשוב שהבחור לא הצליח לתפוס מישהי בגיל שלו, אז הוא התחיל לצאת עם בנות ארבע. יהיה עוד חלק שיחשוב שהוא נצלן. השאר פשוט יתהו מה הוא חשב לעצמו. בחייכם, תהיו כנים. אם לא איתי, לפחות עם עצמכם. זה לא בדיוק משתלב בנוף. מבחינת הרבה אנשים לצאת עם מישהי בגיל שלי היא ירידה ברורה ומשמעותית ברמה.

ואני מריצה לי בראש את הסנאריוז האפשריים. אני רואה בקשר הזה התחלה של מערכת יחסים לטווח ארוך. למען האמת, אני לגמרי רואה אותנו ביחד עוד שנה מעכשיו. ודוגרי אני גם לא לבד במחשבה הזאת. אני כבר רואה, ומתחילה לטחון כבר עכשיו. אם יש דבר שאני מתעבת, זה המבט העקום של החברים של האנשים שאני יוצאת, עזבו יוצאת, מסתובבת איתם, עלי. בכל נושא. וכאן הגיל הוא תמיד פקטור. תמיד. פשוט כי ככה זה בטבע, מסתבר.

משבר הגיל חוזר.

לאן מכאן עכשיו?

נועה.

ואיכשהו תמיד משהו חייב לקלקל את כך הכיף ומצב הרוח הטוב שהיה לי.

אבא שלי צריך למצוא לו בת אחרת לקרוא לה בהמה, כי איתי הוא גמר הבוקר. אז הייתי הפוכה ואקסטטית ומותשת ומאוהבת מאד אחרי אתמול והחדר שלי היה הפוך לגמרי. לא זכרתי ששלישי זה יום הניקיון, לא זכרתי, תהרוג אותי. "את יודעת שלא ינקו לך את החדר היום", הוא אומר בטון המטיף המפורסם שלו. "סליחה, שכחתי, חשבתי שזה ביום רביעי", אמרתי לו. ואז הוא סינן, בהמה. הקטע הוא שמה שהרגיז אותי זה שהוא לא אמר את זה בקול, אבל הוא אמר את זה בכזה בירור עם השפתיים כאילו הוא יוצא מנקודת הנחה שאין לי עיניים בראש. אז תסלח לי, אבא יקר, עיניים יש לי. ואחר כך כשאמרתי לו שהעובדה שלא סידרתי את החדר המסכן שלי זה לא סיבה לכנות אותי בשמות הו-כה-מחמיאים, אז הוא אמר שאני הוזה ושאני ממציאה ושאני משקרת. זה הגבול. אני לא משקרת. הוזה! אמרתי לו שיקנה לי כדורים.

וזה ככה כל פעם. ביום ראשון למשל, אמא שלי יצאה להשתלמות מטעם לשכת עורכי הדין. יום ראשון זה יום עמוס, ואבא בא לאסוף אותי בערב מהקונסרבטוריון. שאלתי אותו אם כולם בבית. שמעתי המהום לא ברור ואני חשבתי שהוא אמר כן, אז שאלתי איך אמא חזרה ומתי היא חזרה, ואולי עוד משהו, והוא התחיל לצעוק כמו מטורף בלי הבחנה. את לא נותנת לי לדבר! את לא מקשיבה! את מקשיבה רק לעצמך! את משקרת! באמת מצא לו עם מי לריב. מבחינתו אני בת שמונה כבר שנים. ואני מקולקלת בעיניו או משהו כזה, כי איכשהו שום דבר לא בסדר כשזה מגיע אלי. הוא טוב בלדבר על בטן מלאה, הוא טוב בלדבר כשאין לו על מה להיכנס בי, הוא נראה מעולה בעיני עצמו. קווים לדמותו של אבא שלי: הוא לא לוקח אחריות על מה שהוא אומר, הוא נוטה לכעוס ולהתנגח, ומבחינתו כולם דופקים הכל ורק הוא קדוש. שנים הוא מסתובב עם הראש בתחת וסותם את האוזניים כל פעם שמה שנאמר הוא באמת חשוב, ולא רק תיאורי, מרחוק, מסתכל פנימה.

ולי נשבר מזה. אני כבר בקושי בקשר איתו ממילא, וכל פעם שאני מנסה ליצור אחד כזה מחדש, לבנות אותו, לתקן, ובאמת, שתבינו, אני לא קדושה. אבל אני יודעת להתנצל ואני מבינה כשמעמידים אותי על הטעויות שלי. הוא קדוש והאגו שלו קדוש, והוא תמיד מתנגח בי, גם בשיחה כמו ההיא של יום ראשון. מה קרה, שאלתי אותך כמה שאלות בגלל ששמעתי משהו אחר ממה שאמרת, או לא אמרת.

האמת, אני כבר לא בטוחה אם הקשר הזה שווה את המאמץ. אבא יקר, אתה מגעיל.

זה כל כך ביאס אותי, השטות הזאת. בעיקר אחרי מה שהיה אתמול, שהיה כאילו, ריכוז של כל הדברים הטובים שיכולים לקרות לבנאדם. מר כרם הנכבד בא אלי, וברוב אומללותו אף הבריז משעתיים תנ"ך. חשבתי שאני לא אוכל להגיע לפגוש אותו בתחנת רכבת, כי לא היו אוטובוסים וכי יצאתי מביתספר מאוחר. בסוף זה הסתדר, וכל הזמן שהוא התיישב בתחנת אוטובוס בלוד זיינתי לו את המוח בטלפון עם סיפורי חסרי הפואנטה. באתי בסוף לפגוש את השחיפון שלי בתחנת רכבת בסוף. חיכינו לאוטובוס אלי לשכונה שוב והוא אחר, המניוק. יש לכרם עמדה מאד מסויימת לגבי איך צריך להחזיק ידיים, קריפו. הגענו אלי וברגע שהוא נכנס זה כאילו הזמן הפסיק לזוז. כמה זמן היית אצלי? שעתיים? שלוש? לא שמתי לב. אני נוטה להטיל ספק בדברים שבאים מהר כנ"ל לגבי הדבר הדפוק הזה שפיתחתי אליך בכמה שבועות האחרונים. זה באמת היה מהיר. וזה אחר לגמרי מכל מה שהכרתי עד עכשיו. לפעמים, כשיש לך דבר אחד אתה פתאום שם לב לכמה דפוק היה הדבר שהיה לך לפני כן. ואתה תופס את עצמך וחושב, פאק, איזה בזבוז זמן. ואם יש משהו שאני שונאת, זה לבזבז זמן. את האלוהים-יודע-כמה-זמן-שהיית-פה בטוח לא בזבזתי.

אני אוהבת אותך, ואת הבטן השעירה שלך, ואת הידיים המכוערות שלך, ואת העובדה שניסית ברוב ברוטאליות לדגדג אותי אחרי הכל. אני אוהבת אותך. אמרתי לך שזאת החלטה טובה, אמרתי לך שאי אפשר להפסיד מזה. בינתיים נראה לי שהרווחתי אצלך לפחות את השבוע הבא. אתה שלם עם זה עכשיו? אני מקווה שכן.

אני בכל אופן, לגמרי כן.

נועה

הבלוג הזה לא באמת חכם ולא באמת שווה הרבה, והעובדה שיש בו עיצוב חדש ודי מגניב של אליסה בארץ הפלאות (או משהו) לא משנה את הערך שלו, משהו כמו כלום. אין בו תמונות, כי אני מכוערת. אין בו תמונות, כי אני צלמת טובה רק בתאוריה. הכל אני באופן תאורי. מנגנת טוב, בתאוריה. שרה טוב, בתאוריה. אבל היי, לפחות אני מודעת  לעצמי. מעצבנים אותי אנשים שלוקחים נגיסה יותר גדולה ממה שהם יכולים באמת ללעוס. אנשים שלוקחים על עצמם דבר גדול ממה שהם באמת יכולים לשאת ולעמוד בו בכבוד, ובדרך כלל גם מרגיעים את כולם ומניחים לכל לתלות בהם תקוות ואז להתאכזב. מודעות עצמית היא תכונה שאני אוהבת.

אני סובלת מדכאונות חורף די חריפים. אני מקווה שלא אזדקק לטיפול תרופתי, ואני מקווה שאני אעמוד בזה. אני חושבת שעצם העובדה שהפעם אני מודעת לבעיה שחוזרת על עצמה מדי חורף מחריפה את הבעיה. יש לך על מה להשעין את החירפון שלך, זה משחרר קצת את הגבול להתפגרות, נותן לך לגיטימציה לבכות עוד קצת. עד כמה שאני לא אנסה להתכחש, יש לי טבע בכייני למדי. אני כל מה שאני לא אוהבת, אני יכולה לשפד אנשים בגלל דברים כאלה, ובסוף אני מוצאת את עצמי עושה את אותם הדברים האלה, בריטואלים הקטנים שמוציאים אותי מדעתי אצל אנשים אחרים.

מה שמוזר היא העובדה שאני חוששת להשתנות: איזו מין נועה אני אהיה אז? איך אני אהיה בעיני עצמי? אני מפחדת להשתנות כל כך עד כדי הפיכה למשהו אחר לגמרי מכל מה שהייתי ואני היום. יש רצף אבולוציוני כמעט, של השינויים שחלים באישיות של אדם עם הזמן. זה רצף כרונולוגי, אפס, אחת, שתיים, שלוש, ומפחיד אותי, מפחיד אותי מאד, להגיע פתאום לשבע עשרה. לאבד את הרצף ולהפסיק להיות נועה, מה שהופך את השבע עשרה, למעשה, למינוס שבע עשרה. לכאן או לכאן?

רבתי שוב עם אבא שלי. אני לא יודעת בכלל מי לא בסדר כאן. לא מצליחה להבין. מצד אחד, זו כפיות טובה נוראית מצדי. אני ישנה במיטה שהוא בכסף שלו קנה, אוכלת את האוכל שהוא בכסף שלו קנה, מקלידה על המקלדת שהוא בכסף שלו קנה: לא חסר לי כלום, למעשה, על מה אני כבר יכולה להתלונן? אולי הוא מרגיש שאני כפויית טובה, בדיוק כמו שצד אחד טוען. אולי זו הדרך שלו להתמודד עם זה. אני לא מסבה לו מספיק נחת. אולי הוא לא אוהב מה שנהיה ממני, אולי הוא לא אוהב את האישיות שפיתחתי לעצמי. אולי הוא לא חושב שאני במצב לכל העצמאות הזאת, שאני מסתובבת עם אנשים לא טובים, שאני נבנית בקצב מהיר יותר משאר הילדים של החברים שלו, שהוא יושב ורואה איתם כדורסל. מצד שני, כן, הוא נותן. ואולי לא רק זה מה שאני צריכה. אני רוצה, אני צריכה שהוא יפסיק לקטרג אותי, לתקוף אותי. הייתי רוצה שהוא לא ידע על מה שעובר עלי בגוף שלישי, דרך אמא שלי, והייתי רוצה שהוא ידע על הדברים האלה יומיים לפני שהם קורים, ולא יומיים אחרי. הייתי רוצה שהוא יפסיק ללעוד לכל דבר שאני עושה ולמתוח ביקורת כל כך לא נעימה. אמא שלי אומר שהוא אוהב אותי. יש לו דרך מאד מוזרה להראות את זה, אם ככה. היא גם אומרת שאנחנו לא מסתדרים דווקא בגלל שאנחנו דומים. ציניקנים מרי נפש. הוא מצידו לא יגיד לעולם שהוא טעה. אם הוא טורח לקום ממקומו, עוד שני אנשים צריכים לקום ביחד איתו. תוצאות הויכוחים שלנו הן אף פעם לא באשמתו בלבד, הן תמיד חמישים אחוז שלי. אולי זה ילדותי להאמין שלא, אבל אני באמת מאמינה שבחלק מהפעמים זה לא ככה. אני לא מסוגלת לראותא ת הדברים דרך העיניים שלו מהטעם הפשוט שאני לא הוא, ומרוב זה שאנחנו זרים אחד לשני אני גם לא יכולה לפענח את הדרך שבה הוא חושב. אני באמת לא יודעת. אני רק רוצה שזה יפסיק.

תגידו, למה רחובות זאת עיר כל כך נכה? אין פה אף אחד. את כל מי שטוב באמת אני כבר מכירה. תגובה שהושארה כאן בפוסט הארוך הקודם, שאמרה שרק אהבה משכיחה אהבה, עוררה בי רצון עז למצוא מישהו נורמלי חדש. אפילו לא בתור מישהו לנהל איתו קשר רציני. סתם מישהו שאני אוכל לדבר איתו. סתם זרג. אפילו זרגים אין פה. אני מרגישה חנוקה. אני תלותית מאד הקטע הזה. הזמן שלי די ריק כשאין לי זרג בחיים שלי, זרג להתגעגע אליו, זרג לרצות אותו, זרג להגיד לו שאני אוהבת אותו. זה לא זרג. זה בנאדם. אין כאן לא זרגים ולא בני אדם. ותבינו, אין לי חבר פחות מחודש ואני כבר מתאהבת בפוטנציה בדמות שכלואה בתוך סימן שאלה ענקי, בנאדם שאולי לא פגשתי בחיים.

אני הולכת ונהיית מסובכת יותר ויותר. זה קצת עצוב.

נועה

יום שישי מטורף.

אריק הגיב לי, בפוסט הקודם. בגלל לא ידעתי שהוא קורא כאן. סיפר שאמא שלו נפטרה. קודם כל, אריק, אני נורא נורא נורא מצטערת עליה, שוב. הוספתי אותו, אחרי נתק של כמעט חצי שנה. אמא שלו מתה מסרטן בלבלב. הוא סיפר שכשצילמו ראו רק איזו מחלה בקיבה ולא שמו לב לסרטן, למעלה. ועד ששמו אליו לב, וביקורקטיה ושיט, עברה חצי שנה, וכבר היו גרורות כשנזכרו לטפל, לפי מה שהבנתי. לפי מה שאני הבנתי, הם צריכים לתבוע להדסה את הצורה, כי זה טיפול רשלני הראוי לשמו. אבל זה לא משנה כבר. היא הלכה.

הוא סיפר, שביום שהיא נפטרה, אבא שלו קרא לו לבוא לביה"ח , והורא ראה אותה שוכבת, ירוקה, עם פה פתוח ועיניים פקוחות, מתה. הוא אמר שזה מה שהכי שבר אותו.

דיברתי איתו גם עלינו. על כמה שנפגעתי, ועל כמה שהיה לי רע. סלחתי. הוא סלח. המעגל נסגר. אני באמת יכולה להמשיך הלאה עכשיו.

אחרי שהוא הלך לישון, התחלתי לחשוב. אמא באה אלי למיטה ודיברנו. סיפרתי לה את הסיפור. אמרתי לה, שסיפורים כאלה מצד אחת מבאסים אותך נורא, ומצד שני גורמים לך לרצות לשמור על החיים שלך, ולהחזיק אותם קרוב אליך, שלא יברחו בטעות. זה הכי בסיסי. בעיני החיים הם ערך עליון, לא משנה עד כמה ריקים ועלובים הם לפעמים.

סיפרתי לה על הקשר שלי ושל אריק.

זה היה אמור להיות סוד שירד איתי לקבר.

פחדתי מאיך שהיא תגיב, ועל כן לא סיפרתי לה, וסבלתי בשקט, את הזמנים הטובים ואת הזמנים הפחות טובים של הקשר הזה.

וביום שישי בלילה סיפרתי לה. את הכול. והיא הגיבה בצורה שלא ציפיתי לה, באמת. היא אמרה, שחבל שלא סיפרתי לה בזמן, ושהיא יכולה היתה לעזור לי ולתמוך בי. אמרתי לעידן, שאחרי השיחה הזאת שכבתי במיטה ודיברתי עם אלוהים. שאלתי אותו מה עשיתי שמגיעה לי כזאת אמא שולטת. הוא לא ענה, אז הלכתי לישון. קטעים עם אלוהים וזה.

אני כבר רואה, יש תקופה ממש טובה שבאה אלי עכשיו. אני רואה אותה מגיעה כבר. רק נגיש את העבודה בגאוגרפיה ונהיה משוחררים, אני ויואב.

טוב.

טוב.

כל כך טוב.

בסך הכול סבבה.

פנאן.

בהביי D:

אתמול אח שלי שוב הקיא.

בדיוק התיישבנו לארוחת ערב, ואז הוא ברח לשירותים והקיא את נשמתו. אני לא יודעת אם הוא גורם לעצמו, אם זה פסיכולוגי, פיזיולוגי או משהו אחר, אבל זאת בעיה. ולא מדברים על זה בבית. זה כאילו ההורים מתביישים בזה, כאילו משהו דפוק שם, מצשהו שצריך להסתיר. הם חושבים שהפוביה שלו מאוכל היא אשמתם והם מנסים לטייח אותה. מדי פעם הם מתפוצצים והכול יוצא בחוצה. איך שהוא מוציא להם את הנשמה, ולמה הוא לא אוכל, ולמה הוא מקיא את מה שהוא אוכל. אני אישית רואה שיפור. הוא מקיא פחות ואוכל יותר. אבל הוא עדיין רזה. רזה וקטן. הם מתרוצצים איתו בין רופאים והוא לוקח תרופות. ושתבינו, הוא לא ילד מסכן. בכלל לא. הוא חזק והוא מתעמל והוא משחק ויש לו חברים ומצברוח טוב. לפעמים הוא פשוט קצת מקדים את תסביך גיל שש עשרה. לפעמים הוא אומר, "יש פעמים שאני חושב שפשוט בא לי למות."

היו פעמים שבהן באמת חשבתי שהוא ימות. ופחדתי מזה יותר מכל הדברים שאי פעם מחדתי מהם. אולי לפעמים אני האחות הגדולה מהסיוטים הכי גרועים, אבל הוא מתה על הילד הזה. הוא כל כך חכם, והוא כל כך נחמד, והוא טוב במתמטיקה, ולפעמים הוא פותר משוואות שאני לא מצליחה, למרות שהוא רק בן שמונה. חברות שלי מתות עליו. הוא ילד טוב נורא. לפעמים יש לו יציאות ממש נבזיות. אמא אומרת שהוא לומד ממני. יכול להיות. אני באמת משתדלת להיות יותר טובה. באמת משתדלת. והוא לא יודע כמה שזה פוגע בי כשהוא אומר לי בפני שהוא שונא אותי, למרות שאני יודעת שזה לא נכון.

אני כל כך אוהבת אותו. והוא לא יודע כמה. ואולי אני גועלית מדי בשביל להראות לו את זה.

אני אוהבת את אח שלי.

גלעד לא עונה לי כבר מלא זמן. שלחתי לו מיליון הודעות והוא לא עונה. וזה מבאס. כי אהבתי לדבר איתו. בשיחות האחרונות שלנו הבנתי שאני בעצם יודעת עליו כלום. ושאני כאילו מדברת עם סקיצה של בנאדם, משהו לא שלם. והוא אף פעם לא ענה לי תשובות החלטיות, ועל כל שלושים הודעות שאני שלחתי הוא אמר מילה. מוזר שלא שמתי לב לזה כשעוד דיברנו. או שהוא השתנה. או שפשוט לא אכפת לו ממני. רק אני יכולה להיות אכפתית כלפי חלונות מסנג'ר.

נגב אמר לי שהוא אוהב אותי. וזה מוזר.

מה שכן, הבוקר היה בוקר משעשע!

בארוחת בוקר גיליתי כיצד אבא שלי איבד את מוחו. שאלתי איזה אוכל אפשר להכין בשטח, ואמא אמרה שעם גזיה אפשר הלכין הכול. אני צריכה לדעת איזה אוכלא פשר להכין בשטח בגלל שאני א' אוכל בטיול ט"ו בשבט השולט שהולך לקרות בשמונה עשרה - תשע עשרה לחודש. אגב, החודש זה חודש עמוס ביותר, 18-19 טיול, 24-25 טיול שנתי, 27 כנס מקהלות! אוקיי, אז אבא נזכר באוכל שהוא הכין בצבא. הוא הכין חביתות וטוסטים ולוף על ארגזי פעולה מלאים בעופרת, שזה כידוע חומר מאוד בריא לבריאות. אז אמא אומרת, "אהה! אז ככה איבדתי את השכל שלך!" חחחחח.

לאח שלי יש הברקה חדשה - הוא לא לובש פליז. ההורים קנו לו חלפית בית מפליז והיא ממש ממש יפה, בצבע בורדו כזה. והוא בא ומציג אותה להורים, והוא נראה כמו חילזון זועף, כתפיים שמוטות, ראש נפול ופרצוףלא מרוצה באופן כללי. זה היה משעשע XD

אה כן.

תומר מוזכר!

ולרגל כניסת השנה האזרחית החדשה (אן הכלבתא שלי הלכה ב1.1 לרכוב על הקרח ולאכול במקס ברנר. גזעי.)

אני מאחלת לכל קוראי בלוגי שנה מלאת סקס.

נועה.

לא כתבתי כבר המון זמן. אני מסכמת תקופה לא כל כך טובה. זה נשמע קלישאתי, אבל זה הכול בגלל הגשם. אני רוצה ללכת לישון ולא לקום עד אפריל. זה הולך להיות פוסט די ארוך וללא סדר כרונולוגי, אז אני אכתוב את אירועי השבוע וקצת האחרון לפני הנקודות החשובות. תתכוננו נפשית.

ביום שישי שעבר אביטל באה לרחובות לבקר. נורא שמחתי והיא וגטה באו לבית ספר שלי למרות שגטה לא למדה ביום שישי. אביטל התבררה להיות הרבה יותר קטנה, פיזית, ממה שחשבתי שהיא תהיה. היה לה שיער בצבע של חציל, כמו הפאה של מרים בר אילן. גם לה היה את האנדרגראונד המגעיל הזה, כמו שיש לגטה, עם טבעת ורודה גדולה מתחת ללשון. זה מגעיל, כלומר, מילא לי יש מתכות בפה, אבל זה למטרה טובה של יישור שיניים. אני לא מחוררת את עצמי! לילדות האלה יש אבנית בפה. הן הולכות ונהיות יותר ויותר דומות לקומקום. לגטה יש גם סמיילי, שזה עוד יותר מגעיל. כלומר, בלילה יבואו גנבי מתכות ויעשו מהן עמוד חשמל. אני יכולה להשתגע מטמטום כזה. בכל מקרה, היינו אני, גלעד, סטס, גטה, אביטל, ושלו, וגם נועה ואן הצטרפו אלינו לכמה זמן. היינו ליד בניין גפן, איפה שהתקינו את הספסלים החדשים, האדומים והסגולים. נועה עשתה המון רעש, כי היא ואביטל צעקו וצעקו על כל מיני אנימות מטומטמות. בשלב מסוים נועה ואן הלכו, כי אן הייתי צריכה לנסוע לבאר שבע, לסבא וסבתא שלה. גיליתי שגם גלעד אוהב את ביורק. בשלב מסוים סטס זרק עלי נעל, כי בטעות נתתי לו מכה בהליקס שלו. הילד הזה כל כך היסטרי, אלוהים. הנעל פגעה לי בירך, במקום שכבר היה לי שטף דם אחר בו. זה ממש כאב, אז הלכתי. כמובן שאחר כך חזרתי, כי אני נואשת נורא. בסך הכול אני נהנית מתשומת הלב שאני מקבלת מהם, כי הם הולכים להיות המגניבים האלה שלא יכולים ללכת מאה מטר בלי ששלושים איש יגידו להם שלום, ואלה שכולם הרי רוצים להיות איתם. אני לא דומה להם ועוד לפעמים עושים דברים ממש מטומטמים בעיני, ושומעים מוזיקת אימו מעצבנת וכאלה, אבל אני מבליגה כי בסך הכול היה לי די כיף איתם, ונהניתי להרגיש שאוהבים אותי. לדה שליט הגעתי די בלי חברים, והרגשתי נורא לבד ולא מצאתי את עצמי. הם קצת עזרו. בכל מקרה, אחר כך מרים כהן גירשה אותנו בטענה שעשינו יותר מדי רעש. אז הלכנו לגן הפלסטיק. היינו רעבים וצמאים, אז אני, אביטל וגטה הלכנו לבית של גטה כדי להביא כסף לאוכל. אף פעם לא הייתי בבית של גטה לפני כן ולא ידעתי מה לחשוב. היא כל הזמן מתלוננת על ההורים שלה, שהיא בכאסח איתה וכאלה. לא חשבתי שהם יכולים להיות גרועים כמו שהיא מתארת אותם, אבל זה הרי נורא מגניב להיות מרדן. בכל מקרה, עלינו לבית שלה. היתה שם חתולה שמנה מאוד, וריח חזק של סיגריות. היה קונטרה בס גדול ליד הדלת. אבא שלה ישב על הספה וצפה בטלוויזיה, והוא ענה בקול די אפאתי של "תעזבי אותי, קרצייה." התחלתי לחשוב שאולי זה כן גרוע כמו שהיא מתארת את זה. נכנסו לחדר שלה, והוא היה די יפה. אבל גאש, לילדה הזאת יש המון כסף! לקחנו עשרים שקל והלכנו משם. הלכנו למכולת ליד בית הספר, וקנינו בקבוק של נסטי וקופסה של פרינגלס. כמו בנות שמנות טובות, התיישבנו על ספסל וגמרנו בערך את כל האוכל. בכל מקרה, ירדנו מהגבעה של ביתספר בחזרה לגן הפלסטיק. ה בנים די התאכזבו בגל זה שאכלנו את הכול, אז טענו לתומנו שמכרו לנו את הכול ככה :) בכל מקרה, היינו די הרבה בגן הפלסטיק. גלעד הוא בן אדם חמוד ביותר. אולי אפילו קצת בא לי עליו. (וואי, יש יותר מדי גלעד. אני אעשה בהם סדר אחר כך) בכל מקרה, תכננו ללכת למכון ויצמן. גלעד נתן לי בזוקה. בכל מקרה, באמצע הדרך הם מצאו קופסה עם שלוש סיגריות ומצית. כנראה שזה היה רעיון של שלו, אבל בשלוש בצהריים, תת רמה כזאת, הם התיישבו על המדרכה והתחילו לעשן. הפרצוף שלי נראה כמו הסמיילי ההמום במסנג'ר. הפעם, לקחתי את עצמי ובאמת הלכתי משם. חזרתי הביתה  ולא דיברתי עם אף אחד מהם עד אתמול. זה קטע מגעיל. כשזה נעשה מתוך רצון לדפוק פוזות. זה פשוט אידיוטי. בטח כשאתה בן 12.

ביום שבת האחרון, פגשתי את דניאל אחרי שלא פגשתי אותו מאמצע החופש הגודל. הוא הרים לי טלפון וביקש שאני ארד למטה. ישבנו בספסל אבן מתחת לבית שלי. כל כך התגעגעתי לחיבוקים שלו, הוא מחבק בצורה כל כך מספקת. חיבוקים חזקים קרובים כאלה. הכלב שלו הסתובב סביבנו. בשלב מסוים הייתי צריכה ללכת עם אמא כדי להדפיס סווטשרטים עם סמל בית ספר. כשדיברתי עם אמא הוא לחש לי באוזן אל תלכי, אל תלכי. נתתי לו חיבוק, והוא אמר שאני מעקמת לו את המשקפיים והוריד אותם. התנשקנו.

הוא מנשק ממש ממש מוזר, עם שיניים. הוא נשך אותי ולא נתן לי להכניס את הלשון. הייתי צריכה ללכת.

אתמול הוא התקשר אלי שוב, רצה להיפגש ולא יכולתי, כי הלכתי לפגוש את עמר בעירונוער. אני תוהה אם בא לי עליו. אני עוד לא יודעת.

אבל זה בכל זאת די נחמד, כי הוא אחרי הכול חמוד ולא התנשקתי המון זמן.

בכמה ימים האחרונים הכול מתחיל להתבהר.

קיבלתי 98 בבחינה, שזה כבר משמח אחרי ה-78 החשוד שלי בבחינה הקודמת. גם במתמטיקה העליתי. אחרי שבוע של למידה אינטנסיבית, פיספוס חזרה ושיעור פסנתר, והרבה הרבה דמעות שנשפכו, תאשימו את אמא, קיבלתי 84 במבחן במתמטיקה. אני כל כך מרוצה מעצמי. אמא עזרה לי המון. למדתי איתה כל השבוע. אני כל פעם מגלה איזו משפחה מגניבה רוח הקודש נתנה לי. זה כל כך טוב. ביום ראשון בערב, אחרי הפעולה, יצאתי בשבע מהחזרה, והלכתי עם אבא ואמא לפגישה האחרונה של ביתספר להורים, פלצני משהו, שהם הלכו אליו. די התנגדתי את זה וחשבתי בצורה די שלילית, אבל מאיה והדס היו שם, וזה כבר שימח אותי. הייתי צריכה לתת תעודה להורים שלי, לפי פרמטרים מסוימים, כדי להזכיר להם איך זה מרגיש לקבל תעודות (!) אחר כך ניהלנו שיחה מסביב לשולחן עגול, לפי מה שהמדריכה הטיפשה הזאת, רונית, מונית, איך שלא קראו לה. היא אמרה לדבר על "הקשיים והאתגרים" שאנחנו חווים. אבא שלי נהיה הליצן של הכול, והוא היה נורא מרוצה מעצמו. הצחיק את כולם וזה. השיחה זרמה יפה, והושגו מטרות. דיברנו על מתמטיקה ועל הלימוד המעולה שהיה לי עם אמא אחרי פעמיים שקיבלתי מתחת לשבעים, על הבגדים שלי והנעליים שלי (שאני מציירת עליהן וזה מרגיז אותם),ועל הבקשה שלי לצאת עם בנים בני חמש עשרה ושש עשרה. ילדים בגיל שלי, טיפשים. חי"תניקים, טיפשים. גם רוב הטי"תניקים טיפשים. אצל היו"דניקים אני מוצאת את עצמי. לא נוח לי עם ילדים בגיל שלי.אני מרגישה כמו האחות הגדולה של כולם לפעמים. הם פשוט כל כך ילדותיים. פעם הבעיה הזאת היתה יותר דרסטית ויותר בולטת אצלי, ולא היו לי חברים בכלל בתקופות מסוימות, אבל למדתי לשחק את המשחק של כולם ולהסתדר פחות או יותר. הכי חשוב לא להתנשא. הם אמרו שהם יבחנו כל מקרה לגופו, שזו כבר התקדמות. זה היה בסדר.

 אה, וציטוט מצחיק של מרסל:

כיתה: מה, אז מרסל, אם התבטל גיאוגרפיה ואנחנו צריכים לצאת רק עוד שעה, זה אומר שתהיי איתנו שעתיים?! מרסל: מה פתאום, אני בעונש?

אני מקווה שהכול ימשיך להשתפר, ושלא ירד גשם.

ביי ביי בינתיים, נועה.