טוב נו, זה היה צריך לבוא מתישהו. בלוג עבש נותן תחושה ריקנית, אז מדי פעם אני צריכה לזרוק איזו עצם. אם לא לשבט קוראי הנאמנים, אז לעצמי (שיהיה לי איפה לבדוק תגובות בריטואל הבוקר שלי וזה, עניינים. אחרי הכל כולנו ציידי תגובות, זה בא אוטומטית עם היותנו פרוצות ופרוצי אינטרנט.)

ביום שני, אחרי החזרה הבהולה שכונסה על מנת להיות מוכנים לגמרי לכנס המקהלות שעליו יפורט בהמשך, עשיתי את שחיכיתי במשך עידנים לעשותו - קניתי ארנק. את מעותי הדלים איחסנתי עד כה בתוך קופסה של משקפיים, כמה חינני. קופסת משקפיים בצבע אינדיגו שעליה ציירתי ברוב כישרון עיגול בלק כתום וחרצתי בו עם הציפורן ריבועים קטנים באחת מעתות השיעומום חסרות המעש שלי. בקיצור נמרץ, קניתי ארנק, ועגילים, ושני צעיפים. היה מגניב אש.

אז כן, ביום שלישי, אחרי שבועות של הכנות וטחינה קשה של המוח, נסענו סוף סוף לכנס מקהלות בעכו. מאחר ושוחררנו מביתספר יכולתי לקום מאוחר, Which, of course, I did not do, אולי מהתרגשות, אולי מרעב, אבל בסופו של דבר יצא שקמתי בשעה שבע כמו בכל יום רגיל. הקטע הוא שבכל יום רגיל אני מרגישה כאילו אני נרדמת על החביתה בבוקר, ודווקא אתמול הייתי עירנית לחלוטין. תמיד דווקא כשלא צריך. זה די מרגיז, למען האמת.

ארזתי דברים והכני אוכל ושטויות כאלה, ואז התחלתי לצעוד בנמרצות לכיוון הקונסרבטוריון. הגעתי לשם כדי לחזות בפלא המרהיב - סופי ודניאל מכינות סנדוויצ'ים. בגלל שאני גאונת הדור שכחתי את התווים שיהודית הדגישה שמוכרחים לקחת לכנס בבית ששמרתי בו על הילדים ערב קודם, אז הייתי צריכה איכשהו לדאוג לצילומים של התווים שלי. זיון מוח.

יאדה יאדה עולים לאוטובוס. אני יושבת ליד הדר שחושפת בפני את נבכי המוח הג'ינג'י של אריק ברמן (יש קצת בעיות ביני לבין האלוהים... - אהא.) ובהשראת טראק תשע ניסינו למצוא עוד דברים שאפשם ליוצקם לתבנית ה"את טעם נרכש" (את טעם נרכש: את כמו מיקי, כמו כוסברה, כמו יהודית חןןןןן) אה וגם טחנו עוגיות. היא החליטה שמותר לה לענות לטלפון שלי כשכרם מתקשר! חוצפניה. דניאל פ. החכמה החליטה שהיא קוראת כל הנסיעה איזה גיליון מסכן של ראש אחד ואנחנו חכמות שכמותנו ניהלנו דיון פורה ומרתק על כמה פעילות זו מרחיבה את האופקים ומשביעה את הנפש ומדגדגת בכפות הרגליים.

אחרי שלוש שעות נסיעה שבמהלכן איבדתי תחושה בתחת (נשבעת לכם) הגענו סוף סוף לעכו. יש להם קונסרבטוריון מה זה יפה, חבל על הזמן. מי יתקע קונסרבטוריונים יפים בחור כמו עכו, רחמנא ליצלן! בקיצור נכנסנו. התמקמנו בשני חדרים ועשינו תרגילים. כלומר, ניסינו לעשות תרגילים והכל, זה קצת קשה לעשות תרגילים כשחצי מקהלה מרגישה מסוגננת ומחזיקה כוס תה בעודה מנסה לקפוץ ולשיר תוך כדי. מקהלת מיתר היא חבורה של פוסטמות, זה מוצג שובר שיאים. היו לנו עשר דקות על הבמה כדי לבדוק את האוקסטיקה ואיך אנחנו מתאימים את עצמנו לאולם והכל. בדרך לשם איזו רוסיה שמנה התחילה לנבוח עלינו משום שכנראה מישהו העז לגעת בקסילופון המאובק שעמד שם במסדרון, בן פורת יוסף! "עכשיו אתם חוזרים ולא מופיעים יותר היום!" בטח.

אחרי הבמה וזה חזרתי לחדר ולבשנו את תלבושת המקהלה החיננית שלנו, ואז שוב חזרנו לאולם ותפסנו מקומות. היה שם קוריוז שלם של "עכו היא עיר הימורים שרק לאס וגאס מביסה אותה! לכן... אנחנו נגריל את סדר ההופעות!" איזה פרועים הם שמה בעכו, מדאים. בסוף יצא שאנחנו מספר שש, בסבב השני של ההופעות. ארבע מקהלות פקדו את הבמה לפני שמר יוני רכטר בכבודו ובעצמו עלה הבמה. סופי כמעט נמסה כשהוא עלה, הזקן הזה. הוא מתיישב ומתחיל לשיר וכל פעם מעלה למעלה את הסטנד של המיקרופון. בשלב מסויים זה ממש הרגיז אותו, ותוך כדי שירה הוא עשה משהו כזה: "טנהנהנהנהנה *שר שר שר* עדיין שר: מה יהיה עם המיקרופון הזה? *שר שר שר*" ואנחנו כמעט נפלנו מהכיסאות מרוב שזה הצחיק אותנו. אבל אנחנו פוסטמות, אני וסופי, כחלק מכל עדר הפוסטמות שמכונה מקהלת מיתר רחובות, אז זה לא ממש עקרוני. אחר כך איזה שניים התלהבו מעצמם, מתופפת וקנטרה-בסיסט, ועלו על הבמה ופשוט התחילו לאלתר עם יוני רכטר. נהדר. שרנו את השירים משותפים בהתלהבות יתרה, כמובן, וחגית שישבה מהצד השני שלי התחילה לבלבל את השכל על זה שהיא עוד שניה משתינה על הכיסא. בקיצור אחרי שרכטר הזקן סיים לזייף זיופים שיחררנו אותנו להשתין ולחזור. בסופו של דבר, כשהגיע תורנו לעלות לבמה, האירוע היה קוריוז בפני עצמו:

המנחה המאד כישרוני פירט מה אנחנו נשיר. השיר האחרון שתיכננו הוצג בדרך מעניינת מאד. "...והם יסיימו בשירת "מכל פרחי מור" מאת ט.. שרנ.. אהה.. ניחוב.. אהה... טשר.. אההה! טשרניחובסקי!" ואז מנהל הקונסרבטוריון של עכו הקרפד השמן שכינה את עצמו בשם שמוליק, הצהיר כי "יוני מוכרח ללכת ולכן אני מבקשת מכל המקהלות לקצץ מן התוכנית שלהן שיר אחד!". אפשר לחושב, כמו נקודות זכות זה מעניק, שרנו מול יוני רכטר! ממש אוטוריטה, זה אירוע שיזכר לימים ברזומה של כל מקהלה, היא שרה מול יוני רכטר! בכל אופן, את מכל פרחי מור תיכננו לשיר בתפזורת. כולם התחילו להתפזר על הבמה, ואז הקרפד השמן הודיע שזה יותר מדי ושאנחנו מבזבזים את הזמן של יוני הקדוש, אמר לנו תודה רבה ופשוט העיף אותנו מהבמה. יהודית כמעט בכתה. איזו חוצפה יואו, זה מרגיז את השחלות, כושלאומו. לא חשוב.

בסופו של דבר הקונצרט הזה כן הואיל בטובו להיגמר. חזרנו לחדרים, ארזנו והתחלנו לנסוע בחזרה הביתה.

בנסיעות הלוך, יהודית לא מרשה לדבר "משום ששלוש שעות דיבורים עושות נזק בל יתואר למיתרי הקול". מאחר ועכשיו לא היה מי שיעצור בעדם, הלך עדר הפוסטמות לחלקו האחורי של האוטובוס והתחילו לשיר, כמו בכל פעם. אז יצא שהפכנו את הסדר. אני ישבתי מקדימה ולידי התיישב אמיר, המלווה מטעם הקונסרבטוריון. טיפוס מעניין. דיברנו על ספרים וסרטים ומוזיקה ואיכשהו יצא שדיברנו גם על יונתן, ילד בכיתה ו' מהסופרן שמשהו קצת לא בסדר איתו. "יונתן הזה", אמר אמיר, "הוא נראה לי... קצת מתחנגל. מקודם הוא בא אלי ואומר לי, 'אמיר, אני צריך שתעזור לי'. אני אומר לו, מה? 'אני צריך ש... אני צריך.. אני צריך שתקפל לי את החולצה'. אני שואל אותו, אתה רציני? 'כן, אני צריך שתקפל לי את החולצה'. אני לא יודע מה הקטע שלו, אבל משהו שם לא בסדר." ברגע שהוא סיים לדבר יותנן מגיח מהצד השני של האוטובוס, מזמר לו את הלהלהלהלהלה של הדרדסים. "באתי לראות מה שלומכם. מה שלומכם?!" אוקיי.

בסופו של דבר כן הגענו הביתה. כמובן, שלא לפני ששמענו סיפורי הומאופתיה מפי נטלי, סיפורי הרפס מפי הדר וסיפרוי תקנון הפורים של בתי הספר הדתיים (מי זאת הרבנית?!) מפי נאור. היה קר ומגניב.

אז טוב, פוזרנו איש איש לביתו, וכך נחתם כנס המקהלות בעכו לשנת אלפיים ותשע. כיפכיופאק של יום, פוסטמות

אז זהו.

אחלה חודש שיהיה

נועה

שיו אני רוצה את הפסקול של נער החידות ממומביי

אני מכורה לג'אי הו.

ואולי ג'וני מיטשל היא קצת וודסטוק באמת

והשיר הזה קצת קלישאה

אני אוהבת אותו. ואת הביצוע הזה.

http://www.youtube.com/watch?v=TsPh_8Dxl3E

אני כנראה אחד האנשים הכי עסוקים בעולם. 

נתחיל בענייני ביתספר. עכשיו אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופת "אחרי החגים", וכל המורים מפגיזים. בסדר, עזבו, זה לא כזה עומס. אני יכולה בהחלט להגיד שאפילו נחמד לי בביתספר מאז שעברתי כיתה. שמעתי שגם בכיתה הקודמת יותר טוב; לא יודעת אם לצחוק מזה או לבכות מזה, אבל כנראה שאני נוטה לרכז מסביבי דברים לא טובים. נחמד לי עכשיו, למרות שאני עדיין סגורה על זה שכולם שם לא סובלים אותי. לא יודעת, אני רגילה ככה, ברירת המחדל של אנשים היא לא לסבול אותי, אני לא טיפוס חַבִּיב. נראה לי.

הייתם מחבבים אותי?

אחר כך, ענייני מקהלה.

הזמינו אותנו לפסטיבל בפראג, במרץ. פה מתחיל הבאזז. חמישה ימים. (דו-ק-ק-ק-ק-טורררררר-טוהוש! טוהוש!)

אחר כך, קונצרטי חנוכה בלתי חשובים כאלה ואחרים (שאינם דבר מלבד הזדמנות להציג את כישורי בשירת סביבון סובסובסוב בארבעה קולות, חיחיחי, לפני אדון טובה בעל החולצה האחת, עליו יפורט בהמשך הפוסט! הולד און) מה שמצריך חרישים ושמיעת נאורים ויונתנים וגילים (!!!) מזמררים זמירות, וויכוחים על הוצאת ידי חובה וזיכוי נוכחי האולם במצווה שתקרב אותם בצד אחד אל שערי גן עדן.

וכמובן, ענייני קן.

אתמול ישנו אני אלון ויואל ותיכננו מסלול לטיול. אחד הדברים המגניבים! זה רק נשמע קשה. צריך לדאוג לאישורים ממשרד החינוך והביטחון, שזה כאילו, עניין של ארבע ימים, חמישה גג, וצריך להוציא טיול הכנה. טיול הכנה מגניב זה יהיה. רק אני, יואל ואלון. אני מקווה שהכל ילך, בכל אופן.

מה עוד יש? לצבוע את החדר. סיימנו שכבה ראשונה, אני רוצה שנסיים את זה בהמשך השבוע. אחר כך יש את כל עניין החממה והגינה (בית הקברות הקיני חחח), בכל אופן לא חסר לא לעשות, למרותשהקבוצה קצת עולה לי על העצבים. קצת הרבה.

אה ומר טובה. את רומן אדון טוביסט פגשתי בקונסרבטוריון, הוא קצת רוסי פטריוט ("רוסיה זה לא כמו אמריקה! אמריקאים חושבים שאפונה צומחת בפחיות!"), אבל לזכותו יאמר שהוא מדבר עברית הרבה יותר טוב מהרבה אנשים שחיו בארץ כל החיים שלהם.

הדבר היחידי שחסר לי בכל העסק הזה זה בולבול, על פי רוני

צריך זכרים

נועה

חזרתי, מסתבר. נכון אני גרועה?

סקרתי קצת את הנטוורק הזה של בלוגספוט. זה משונה. נראה כאילו אני שם הכי צעירה. אבל היי, לפחות זה לא ישראבלוג.

ניסיתי, זה לא הלך שם. מת שם. אז חזרתי, מסתבר. אני לא מוחקת את הארכיון, למרות שהוא מטופש. אולי זה רק נחמד לראות שאני מתבגרת עם הזמן.