'זה יגמר בדם' הוא כמו 'מר קו' רק פחות מצוייר ופחות סוריאליסטי

זה האדם הקטן מול היישות האלוהית

הכל גדול עלינו בעולם הזה

האם שמתם לב לפרסומת של החברים של נאור

שהיא מחווה מופתית לביג לבווסקי?

מי יתן וכל הפרומואים בטלוויזיה יראו ככה.

נער החידות ממומביי היה מעט מאכזב, וחבל. גלום בו כל כך הרבה פוטנציאל; כל כך הרבה אנשים מוכשרים עומדים מאחוריו; תקציב ענק; וחבל. התוצאה קרה ומנוכרת לפרקים, למרות שכמו משוגעת בכיתי בקטע עם עקירת העיניים.

Oh yes, I'm fine, eveything's just wonderful

I'm having the time of my life

כרם שלי אתה מדאים פשוט, אין לתאר

ואפילו שאתה אלרגי אלי אתה נוזל בחינניות יתרה

והעורקים על הידיים שלך סקסיים ברמות שתקצר הלשון מספר אודותיהם

אני אוהבת אותך. איפה היית כל השנה האחרונה? טירוף לחשוב שפיספסתי אותך עד עכשיו.

עוד ארבעה ימים יש לנו חודש ראשון

העצוב שבדבר הוא שמרוב שטוב כבר אין לי על מה לכתוב, למרות שדוגרי אם אני פעם אחת אתיישב ואתחיל ללהג על כל התקופה האחרונה יצא לי משהו ממש כבד.

נראה לי שעם תום השנה אני מפסיקה לנגן. זה פשוט כל כך מייאש...

לדאבוני I just don't have what it takes

abosoluotely skilless

צריך לראות יותר סרטים, בזה אני טובה

יודעים מה בא לי?

בא לי לראות כל כך הרבה פיוצ'רמה עד שתהיה לגוף שלי צורה של ספה.

מה חשבתם על העיצוב הלבווסקי שלי?

אם לא אהבתם אותו הוא יחזור ויחתוך לכם את הג'ונסון.

אהבת חיי הדוּד הזה, בקרוב הפעם העשרים שאני צופה בסרט הזה. אני מדקלמת אותו כבר כמעט בעל פה

היפ היפ הוריי!

נועה

בטח חלקכם, אלה שקוראים כאן על בסיס קבוע, ואני יודעת שיש, שמים לב שהרשומות בזמן האחרון קטנות יותר ויותר לאחרונה. אולי בגלל שהתקופה האחרונה היא מציאות מפוכחת ורגילה ושגרתית. ושמחה, אולי. כבר מתחילתו של החודש. השנה הזאת התחילה יפה, ותמיד אהבתי את המספר תשע. אני רואה סרטים, ויש לי הרבה מאד סבלנות, לשבת ולראות ולבחון לאורכם ולרוחבם לעתים שלושה סרטים ברצף. אני יודעת מאיפה כל זה התחיל, ולפעמים זה מרגיש קצת טיפשי; משהו שהתחלתי לעשות כדי שהוא-הוא-שהיה-יכול-להתגאות-בבעלות-על-הלב-שלי-לו-רק-היה-רוצה, בין החודשים מרץ ודצמבר כנראה, כדי שהוא-הוא ישים לב אלי. משם המשכתי On my own. ואולי זה לא רע לספוג קצת מחלומות של אנשים אחרים. לספוג קצת, להיות בסיס. ויגיד לכם משה, אם תשאלו אותו, שיש לי הספק בנזונה לקצת יותר מחצי שנה.

אז כן, אני באמת עובדת קשה, בחלק מהזמן, ולא עובדת קשה, אלא פשוט שומרת על ריכוז, בחלקו האחר. הציונים טובים מאד. מצבו של גיליון ההתנהגות יפה מאד, אין סיבה שיהיו הפתעות. 100, 98, 96, 95, 94, 93, 92. בסדר? הכל טוב. פשוט טוב.

למה זה משנה? זה מאד מאד מאד משנה, בגלל שביום חמישי אני לא אדיר רגלי לבית הספר: אני אקום מהמיטה בתשע וחצי, אלך לאכול, ואני גם בונה על תספורת. הפעם האחרונה שהסתפרתי היתה בכיתה ו'. מחלפות ראשי התארכו פרא. יש שיגידו שהן יפות. בנוסף. ביום רביעי אני נפטרת מהגשר, בשעה טובה ומוצלחת. עוד שלב בדרך להשלמת קסם ה"את נראית יותר" שלי.

קיבלתי תשעים במתמטיקה. אמרתי לכם, It really does pay off.

ואני נשבעת לכם שאני טובה במה שאני עושה.

אה טוב לא ביי

איזה עדכונים עלובים יש לי כשיש לי מצברוח טוב, אה? זה תמיד ככה.

עד כאן, הלכתי לפסנתר.

נועה

תודה לך, יוני בינרט

על מדור הקולנוע הטוב ביותר שאי פעם פורסם ברייטינג

ואולי מדור הקולנוע הטוב ביותר שמישהו בארץ הזאת פירסם

ואולי בכלל אתה צריך להחליף את קשלס באופן פרמננטי

ואולי בכלל צריך לשים אותך גם במעריב במקום שניצר המגעיל

ואולי בכלל צריכים לשים גם את כתובת המייל שלך כמו של כל כותב מן השורה במגזין הבנזונה הזה שלכם, ככה שאני לא אצטרך לכתוב את זה כאן ולדעת שלא באמת תקרא את זה.

תודה לך, יוני בינרט! תודה!

פעם אמרתי לאהובי דאז חובב הסרטים המיוסר שאני ממש לא אוהבת את פורסט גאמפ. הוא היה בסאם קיינדה שוק; מדובר באחד הסרטים שהוא הכי אוהב.

ניסיתי לצפות בו כמה וכמה פעמים ותמיד נרדמתי.

היום צפיתי בו עד הסוף.

נחשו מה?

אני עדיין לא אוהבת אותו.

הוא משעמם את התחת. מזכיר קצת את אוסטרליה, רק עם גיבור יותר מכוער. נמשך ונמשך ונמשך ונמשך...

לילה טוב,

האזרחית נ'

יום שני: רוברט זמקיס - פורסט גאמפ (הגיע הזמן לנסות לתקן את הרושם הרדנקי המגעיל של הפעם הקדמת, לא? מאה אלף אוקסרים בטח אומרים משהו)

הוט דרמה 19:35

יום שלישי: ג'ים שרידן - כף רגלי השמאלית

הוט פריים 22:00

יום חמישי: נואה (שזה כמו נועה, רק עם אל"ף) באומבך - חיים בין השורות

הוט פריים 22:00

זה מה שאני, בכל אופן, הולכת לראות השבוע.

בנוגע ליום שישי אני עוד לא בטוחה, אבל אני רוצה לראות את האורח. אני ממש צריכה למצוא דרך לעשות קצת כסף, שלושים וחמישה שקלים בשבוע שעפים מהכיס שלי לקופה של הקולנוע זה לא משהו שהולך ברגל... שלושים וחמישה שקלים זה... זה.. זה הרבה כסף!

אני מתה שיצא כבר המקרה המופלא של בנג'מין באטן

באטן, מר משה

באטן

לא באטון

ולא בטון.

ב נ ו ס ף

כאילו שזה לא מספיק, אמא החליטה שהיא מכורה לאחים ואחיות ולפשע מן העבר

אז היא שולחת אותי להביא את הדיוידיז ואני בסך הכל זורמת עם הגישה הזאת.

כרם יצא לגדנ"ע

זה אמנם קצת מבאס

אבל זה אומר שחשבון הטלפון שלי ינוח כמה ימים

סמס ששלחתי לבחור אתמול בלילה הגיע באורח פלא לפלאפון של אבא שלי!

מזל שזה לא היה משהו ממש בוטה. למעשה זה לא היה בוטה בכלל,

אני פשוט צריכה להיזהר להבא.

אמא אומרת שבפעם הבאה שהבהמה מהצד השני של הקיר תבוא לנגן בכוונה בזמן שאני מתאמנת

יש לי רשות מפורשת להפגיז אותה בסוניק יות' בפול ווליום עם באס בוסטים

שירעיד לה את כל הבית.

אני שמחה רק מלחשוב על זה. <:

אני צריכה להכין לי איזה סליק קטן, אולי אני אקדח חור בקיר

ואתקין בו דלת קטנה כזאת מעץ

ואני אחביא בתוכו

איזה שלושה קילו נורופן

שלאף אחד לא תהיה רשות לגעת בו.

הלילה התעוררתי בשלוש וחצי והתפתלתי מכאבי מחזור כאילו אין מחר ולא יכולתי לעשות עם זה כלום בגלל שמישהו

חצוף

גמר לי את הנורופן!

אל תגעו לי בנורופן, בבקשה, זה קטע רגיש

נועה (שזה כמו נואה, רק עם עי"ן) שמאד מרוצה מעצמה עכשיו.

לראשונה בחיי ראיתי את הסרט הזה בשלמותו. חזרו להריץ אותו באקרנים (אקרנים עלק, קולנוע חן. הם יודעים להנות מהוייב) בגלל שהוא מצליח עכשיו בחו"ל והכל. אז הלכנו, אני סופי ורננה. שבוע שני בקולנוע. אולי אני צריכה למצוא דרך לעשות קצת כסף מדי פעם. היום כבר לא קל להתפלח לקולנוע... אני רוצה לראות סרט כל יום.

אז ככה.

האובראול הכללי הוא מעולה. ממש. מה"בגדול" ועד הדקויות. אני אתחיל מההתחלה.

אוף בא לי למות אני כל כך דלה במושגים. אני צריכה למצוא מקום שמלמד את החרא הזה פה באיזור. ושלא יהיה מיועד לזקנות אומללות שאין להן מה לעשות בבקרים חוץ מלטחון אלמודובר.

למי שלא ראה, ואני לא חושבת שנשארו הרבה שלא ראו, הסרט עוסק למעשה באנשים ובזכרונות שלהן ממלחמת לבנון הראשונה.

אני לא יודעת עד כמה הדמויות שהופיעו שם באמת שוטטו על קרקע העולם, אבל אני יודעת שלפחות כמה מהן היו קיימות במציאות. ע"ע ארי פולמן, הבמאי ובמקרה הגיבור הראשי של הסרט. אה, ואריק שרון. ובגין, חחח.  בכל אופן, שיחה עם בחור שהיה איתו במלחמה וסובל מסיוט שחוזר על עצמו במשך הרבה זמן היווה טריגר לפולמן לנסות להיזכר במה שקרה שם באמת, בלבנון. מתחוור לו שהוא לא זוכר משם כלום חוץ מתמונה אחת. הוא מחליט איכשהו שהוא רוצה לבנות לעצמו את הזיכרון מלבנון מחדש, והוא מתחיל לעבור מבנאדם לבנאדם ולשמוע את מה שהוא זוכר משם. משברי הזכרונות של החברים שלו הוא מנסה לבנות את הזיכרון השלם של עצמו.

נתחיל מהכלבים. אני אקרא לזה לצורך העניין האינטרו של הסרט. כלומר, נו, מה שקורה מאחורי כתוביות הפתיחה. באינטרו של הסרט רואים כלבים מטורפים, שלדיים מפחידים כאלה, עם עיניים צהובות. את כל תל אביב הם הפכו, הכלבים האלה. וזו היתה דרך מעולה להחליק לתוך העלילה. בהשוואה לאינטרואים של סרטים אחרים, כן! זה ממש טוב! נגיד בביג לבווסקי רואים את השיח המתגלגל הזה ברחובות לוס אנג'לס. וב... איזה עוד סרטים ראיתי לאחרונה... בהחולמים של ברטולוצ'י לצורך העניין הכתוביות פשוט מחליקות לאורכו של איזה בניין ואז היישר לחיקו של מייקל פיט המעורר-התרוממות-באיזור-החלציים.

החלום הקריפי הזה של בועז שיושב עם ארי פולמן בפאב היווה את הטריגר לאמירה שממנה נובע כל הסרט בעצם. "למה את שואל אותי? אני עושה סרטים." זה היה משהו בערך כזה. אחת מהאמירות הכאילו מינוריות האלה שבונות מעצם את כל הרקע. זה, ומה שהמומחית ההיא לפוסט טראומה אמרה לו, בנוגע לצלם החובב. היא אמרה שהגיע אליה מישהו שלא זכר כלום מהמלחמה. הוא היה צלם חובב. הסיבה שהוא לא זכר שום דבר היתה בעצם העבודה שהוא ראה את הכל, את כל הגופות והפצועים וההפגזות כאובייקטים לצילום. הוא לא ראה את עצמו כחלק מזה. הוא התחיל לזכור דברים ברגע שהמצלמה שלו לכאורה נשברה, ברגע שהוא תפס שהוא באמת שם. הסיבה שארי פולמן לא זכר שום דבר מהמלחמה היתה בגלל שהוא ראה את הכל כסרט. במשך כל זמן המלחמה הוא חי בסרט. ולכן הוא לא זכר. כנראה שהסרט שהוא חי בו היה לא משהו.

אני יכולה להגיד בטוח שהסרט נבנה בצורה יפהפיה. לא היה שם דבר אחד שלא היה חיוני. הכל שיחק תפקיד, לא היתה פיסת מידע אחת מיותרת (שלא כמו באוסטרליה המחריד שראיתי שבוע שעבר, שהיו בו איזה שבע נקודות מפנה ומיליון סצינות שאפשר היה לגזור). היו שם כמה סצינות מדהימות ויפהפיות, כמו סצינת הסמי ואלס שעל שמה קרוי הסרט, ועוד כמה שאין ממש טעם לפרט עליהן. הכל רק בנה לאט לאט הבנה והתפכחות, אצל הדמויות ואולי גם אצלי... בנוגע לבית זונות שהלך שם. באחד הקטעים נאמר שמה שהלך במקום מסויים נראה כמו מה שרואים כשלוקחים לס"ד. ההרגשה הזאת עברה מעולה. היו שם דבר מטלטלים; "קח דחפור, תעמיס עליו את כל הפצועים וההרוגים, ותשפוך אותם", למשל.

דברים עברו טוב גם בגלל עבודת האנימציה היפהפיה שעשתה חסד גדול עם העלילה הלא פשוטה וההזויה מאד לפרקים של הסרט הזה. הצהוב הזה, ששלט בכל הסרט, עורר בשלב מסויים רפלקס הקאה מאד בוטה. תופס בבטן ומגעיל את הנשמה. והאדום של הקטע שאני כבר לא כל כך זוכרת שבו נאמר שיכולת למצוא אצבעות ועיניים של אנשים בצנצנות, והקטע של הסוסים המתים. והכחול, של ההזיה על הספינה ("תסביך אדיפוס!" הכריזה סופי בשמחה כאשר הבחור האומלל נשכב בין רגליה של האישה הענקית ששחתה גב אל עבר האופק), ושל השחיה מביירות עד המוצב ההוא, באפיסת כוחות מחליאה. גם הפסקול תרם לכל האווירה הריקנית-רצחנית משהו (לבנוןןןןןן בוקר טובבבבב) של כל מיני חלקים בסרט הזה. בכל אופן, הבנתם את הפואנטה שלי. הוא עשוי ממש טוב.

עכשיו נגיע לסוף, שהיה כאילו, סגירת מעגל מושלמת, שהשלימה לגמרי את הזיכרון של ארי פולמן ואת התמונה היחידה שהוא זכר מהמלחמה בכוחות עצמו. מדובר היה בקטע צהבהב נוסף שבו רואים אותו ועוד שני בחורים עירומים משכשכים בים, בחוף של ביירות. רואים אותם, פעם אחרי פעם יוצאים מן המים, עירומים, גרומים ורזים כמו קיסמים,  עולים על מדים ונכנסים לתוך ביירות עצמה. אז הם מגיעים לצומת אחת ומתוך אחד הרחובות יוצאת שיירה כזאת של נשים מוסלמיות צורחות ובוכת וצווחות בקולי קולות. הקטע הזה חזר על עצמו כמה פעמים במהלך הסרט וכל פעם אתה שם לב למשהו חדש בקטע הזה, התמונות של באשיר, השלטים והכתובות על הקירות. בסצינה האחרונה של הסרט רואים את התמונה הזאת, אבל מהכיוון השני - רואים את מה שקרה לפני כן, רואים את מה שקרה בתחילת הסמטה הזאת שהמקוננות הערביות הלכו בה; ערימות הגופות במרווחים בין הבתים, ההריסות, האבק. ואז, סגירת המעגל המושלמת - לקראת הסוף אתה כבר מזהה את הסמטה, אתה מזהה את השם של בית הקפה או מה שזה לא היה שם, השלט המואר הזה שהיה תלוי על צלע אחד הבניינים, המראה של הצומת מההזיה של פולמן, ואז אתה רואה אותם, באים אחרי הים. הזיכרון הושלם. הדבר היחידי שהרס לי את הקטע הזה היה האיחוי עם התמונות החדשותיות, כלומר, הקטע המצולם היחיד שהופיע בכל הסרט, של הערביות הצורחות, והגופות והכל. זה קצת הרס לי, כי זה הכניס את הנופך הפוליטי עמוק יותר, כמו לדחוף את הפאנצ'ליין לבדיחה בכוח. עצם העובדה שהסרט היה מצוייר שמר על מרחק מסויים היו מה שרץ על המסך לבין הפוליטיקה, למה שקרה שם באמת, זה לבש צורה של הזיה. הקטע המצולם ההוא קצת שבר לי את זה, אבל לא נורא. זה היה שווה הכל.

שם הסרט נגמר.

אני, בכל אופן, צריכה לראות את זה עוד פעם. לחזור על הניואנסים.

כמובן שאין צורך לומר שזה השאיר עלי, כאילו, מכתשים של רושם, וזיליוני שאלות בנוגע למלחמה עצמה, עוד סיבה לצאת כאילו, לצאת ולבדוק, עד כמה ההזיה הציורית של פולמן קרובה למציאות. גם אם היא לא, היא עשויה מעולה.

נועה

שלום לך מר סטנלי קובריק. בטח יש לו איזה ענן אח"מים בגן עדן, הוא בטח יושב ממש קרוב לאלוהים, איש מוכשר בצורה בלתי רגילה שעשה בחיים כמה סרטים מעולים, ע"ע תפוז מכני ופול מטאל ג'קט. לקחתי בשמחה וששון את אודיסאה בחלל מספרית הוידאו וציפיתי לראות משהו שיצדיק את הביקורת המהללות בכל חור ואת הפסלון המוזהב שהסרט הזה קיבל. אני אהיה זהיריה מאד, אני לא אגיד שהתאכזבתי, אבל בטוח לגמרי שלא התלהבתי. כל זאת מהטעם הפשוט שבאמת לא הבנתי כלום. (אני הולכת להגיד כאן כמה דברים שאמרתי בכמה שיחות בנושא, מפגר? ברור!)

הסרט הולך ככה בערך:

ברבע השעה הראשונה רואים קופים. הרבה הרבה קופים. צורחים ונובחים, ומרביצים לחיות לא ברורות שנראות כמו היפופוטמים קטנים. אחד מהם נאכל על ידי ברדלס. אתה יושב, ואתה חושב לעצמך, על מה לעזאזל אני מסתכל? אבל בסדר, אוקיי. יש שם איזו פואנטה נסתרת שאני פשוט לא חכמה מספיק בשביל לעלות עליה, כנראה. אחר כך יש רבע שעה שבה רואים רק חלליות. שום דבר חוץ מחלליות. ממממ... כן... פואנטה נסתרת... אהא...

אחר כך מתנהלת לה עלילה משונה והיו בה כל מיני פרטים אחרים שלא הבנתי, כמו מה לעזאזל נסגר עם המחשב המדבר, ולמה הכניסו את האנשים האלה לתרדמת חורף, ומי הם בכלל, ולמה כל חמשת חברי הצוות הם למעשה אותו בן אדם (אה? הם לא? לא שמתי לב) ולמה יש דקות שלמות שבהן רואים מסך שחור וכל מיני גיבובים של קולות ברקע. אבל לא משנה. הפואנטה הנסתרת! היא מסתתרת איפשהו!

ואז בסוף, יש כמה דקות טובות של אורות צבעוניים פסיכדליים בלי קשר לכלום. אחרי המופע המרהיב משהו של האפקטים הממוחשבים שגם הם, איכשהו, משרתים את הפואנטה הנסתרת, חללית קטנה עגולה נוחתת באמצע סלון, שוב, בלי קשר לכלום. ואז רואים איש אוכל, ואז רואים איש שוכב במיטה, ואז רואים עובר ענקי בחלל, ואז נגמר הסרט.

איפה מסתתרת הפואנטה הנסתרת?

מה זה, הציור השבועי לילד?

הפואנטה הזאת מוחבאת כל כך טוב, עד שבאמת, אני מצטערת, לא הצלחתי לפענח אותה. נבצרת מבינתי, מר קובריק, אני מתנצלת.

עד שסטנלי קובריק מת, בשנת 99, הוא סירב להסביר את הפואנטה הנסתרת וכמובן סירב לציין איפה היא מתחבאת.

האמת היא שזה מאד מתסכל אותי. מאד מאד. ואני הרי מתיימרת לאהוב קולנוע ולנתח את הסרטים לעומקם ולהעיר הערות מחוכמות ולהרגיש מאד חכמה, למה לא הצלחתי להבין את הסרט הזה? מתעוררת בי השאלה, האם מישהו באמת הבין את הסרט הזה?

כמה שבחים נאמרו על הסרט הזה. מדהים! מרתק! סרט המדע הבדיוני הטוב ביותר שנעשה בתולדות הקולנוע! לא נעים לי לומר שהתבדיתי, קטונתי מול היצירה הגדולה מהחיים הזאת, קטונתי מול סטנלי קובריק הדגול, קטונתי מול עין הדג, ומאיר שניצר, ומיליוני אנשים אחרים בעולם, קטונתי.

אמרתי לרוני שהקטע הזה הוא כמו הסיפור על בגדי המלך החדשים. כולם אומרים, מרהיב! פשוט כי הם לא רוצים להישמע טיפשים. אוי לבושה, המלך הוא עירום! זה קצת מצחיק, האמת. אז אני אומר לכם בכנות, לא הבנתי כלום. לא הבנתי כלום!

דבר אחד עיקרי יש לי לומר בשבחו של הסרט:

הסרט נעשה בשנת 1968, מה שאומר שהוא בן ארבעים. הוא מצוייד באפקטים ממוחשבים ובגרפיקה שלא היתה מביישת את המטריקס, על הקטע הזה באמת הוא זכה באוסקר, ללא ספק שבצדק. עוד דבר מעניין שבסרט האודיסאה נוחתת על הירח ומשוטטת לה בחלל כאילו כלום, וכל זאת בשנת 1968, שנה לפני הפעם הראשונה בה נחת אדם על הירח. יפה מאד. יפה ומוזר, מוזר מאד. מרשים.

אבל חוץ מזה... כלום.

הנה עוד דבר שכבר השתמשתי בו.

קניתם כרטיס לתערוכת אמנות חזותית מאד נחשבת במיטב כספכם. לבשתם את מיטב בגדיכם והלכתם לצפות ביצירה המדהימה. אתם מגיעים לאולם שכולו מסוייד לבן ובמרכזו עומדים שלושה סטנדים. על אחד עגבניה, על השני מלפפון, ועל השלישי יש גזר. מדהים! מהמם! יצירה גדולה מהחיים! מה הבנתם מזה, חוץ מזה שיש שם מלפפון, עגבניה וגזר? כלום.

בבקשה, תנו לי לצפות בסרטים שאוכל להבין.

נועה

כפי שכבר הספקתי לומר לכמה אנשים, זה היה סרט מושלם. מושלם, פשוט מושלם.

מדובר במאה התשע עשרה המאוחרת באמריקה. ג'סי ג'יימס, שמגולם כאן בידי הכפיל של אלוהים, בראד פיט, האאוטלו המפורסם והנערץ, שנחשב לרובין הוד מודרני, שחברי כנופייתו הידועה נופלים בזה אחר זה, זה בידי המוות וזה בידי הרשויות מסיבות כאלה ואחרות, חובר לאחים צ'רלי ובוב פורד. צ'רלי פורד, הגדול ביניהם הוא טיפש בלום. בוב, שמגולם בידי קייסי אפלק, שחקן מבריק שלא נתקלתי בו לפני כן, הוא מעריץ של ג'סי ג'יימס מאז ילדותו. הוא רגיש ודי בכייני, ובתחילה מתייחס אל ג'סי, החולה והמדוכא עמוקות, בחרדת קודש. אחרי שג'סי מחסל את חברם של הפורדים אד מילר, בוב מתחיל לאבד מהכבוד שהוא רכש לאליל ילדותו ג'סי. הוא גם יודע, שבשלב מסויים ג'סי יהרוג גם אותו ואת אחיו, כמו שהוא עשה לכל חברי כנופייתו בדרך זו או אחרת. בוב עושה עיסקה עם הרשויות, שבמסגרתה ניתנים לו עשרה ימים לחסל את ג'סי ג'יימס תמורת פרס כספי מסויים.

ככל שהסרט מתקדם, ג'סי מתחיל לגלות חולשה, והדיכאון העמוק שהוא שרוי בו ניכר לעין. בינו לבין בוב נרקמת ידידות לא אופיינית, מה שמבלבל את בוב וגורם לו לא להיות בטוח בצד של מי הוא. ואז, בסצינה אחת בלתי נשכחת, כאשר ג'סי מניח בחגיגיות את אקדחיו על הספה וניגש לאבק תמונה של סוס שנמצאת מעל האח, בוב, בעיניים דומעות, יורה בג'סי באקדח שג'סי עצמו נתן לו.

מותו של ג'יימס עורר הלם גדול. אנשים עלו לרגל לביתו כדי לראות את המקום שבו גיבורם של רבים נרצח, קנו את תמונתו של ג'סי המת. בוב פורד בינתיים, נהיה טיפוס שנוא. הוא כונה פחדן. בזו לו, תלו סנאים מתים על דלת ביתו ושלחו אליו מכתבי איומים. אחיו התאבד בגלל החרטה על מעשה הרצח שאחיו ביצע, ובסופו של דבר, אלמוני התנקש גם בחייו של בוב פורד. בוב חשב שהוא יזכה לתהילה בגלל הרצח שביצע. בוב חשב שמשפחות עשרות האנשים שג'סי הביא למותם יראו בו גיבור. מושיעם וגואלם. הוא טעה.

איש לא קנה את תמונתו, איש לא עלה לראות את ביתו. הוא נשכח ומת כאלמוני, כאלמוני שרצח את ג'סי ג'יימס.

הסרט עצמו הוא יצירה קולנועית מבריקה. ארוכה, כבדה ומתישה, וקשה לצפות בה במכה אחת ולהישאר מרוכז, גם בגלל עומס הפרטים והעושר שלה. קשה לעמוד בזה. הסרט מדהים. ההפקה, שבוצעה בחלקה בידי רידלי סקוט, שאותו אני לרוב לא מאד מחבבת, היא ברמה בין הגבוהות בנתקלתי בהם בשנה האחרונה. העריכה מצויינת גם היא. למרות שהסרט ארוך מאד, כל סצינה מלאה בניואנסים שחיוניים לבניית האווירה וההתפתחות ההדרגתית של הסיפור. הדברים כאן לא באים במכות. הם נבנים לאט לאט, במשך שעתיים וחצי של עונג צרוף. כל סצינה וסצינה בסרט, ויש הרבה, היא בדיוק איפה שהיא צריכה להיות, עשוייה בדיוק איך שהיא צריכה להיעשות. מי שמכיר אותי יודע על חיבתי הרבה לבראד פיט, שעצם קיומו בסרט, לא בסרט הזה בפרט, בכל סרט בכלל, יכולה להפוך סרט של שלושה כוכבים לסרט של ארבעה וחצי. ההופעה שלו כאן היא אחת ההופעות הטובות שלו אי פעם, לדעתי. אני לא יכולה לחכות כבר לאינגלוריוס באסטארדס!

דבר מיוחד שרציתי להתייחס אליו כאן, הוא עריכת הסאונד והפסקול. בפעמים הבאות שאתם צופים בסרטים, תנסו לשים לב לצלילים שמפיקות מכות. אגרופים נמרצים בדרך כלל מלווים בצליל גס, שמופיע תמיד, ושאף פעם לא קיים במציאות. בסרט הזה, זה לא קיים. המכות כאן נשמעות בדיוק כמו מכות! כמובן, עוד דבר שמוסיף לאותנטיות, לבוסריות אולי (למרות שהוא לא בוסרי בכלל, שתבינו! זאת היתה המטרה של כל עבודת ההפקה הזאת), לאמינות ולאנושיות הכנה והגסה של הסרט הזה. הפסקול גם הוא יפהפה, עדין ולא יומרני.

מעבר לכל זה, הוא גרם לי לחשוב, הבוב פורד הזה, עם הקול הרועד, הפנים שעוד לא התחילו לצמח שיער, העיניים הנוצצות. מה מחיר הבגידה? איפה עובר הגבול, בין החבר הכי טוב שלך לאוייב הכי נורא שלך? במי כבר אפשר לתת אמון?

עולות בסרט הזה כל מיני אקסיומות מוסריות די כבדות. מסוג השאלות שאני יכולה ללכת בגללן ימים שלמים אחרי הזנב של עצמי ולא להגיע לכלום. יש לסרט הזה, ולבוב פורד במיוחד, אימפקט מאד חזק. הפואנטה כאן ברורה ובהירה.

זה מאד יפה בעיני.

בשורה התחתונה - היה שווה שעתיים וחצי מהחיים שלי, היה בהחלט שווה.

שימו לב, שאני ילדה רבת פעלים! אתמול נכתבו שני פוסטים, זה, שהיה בטיוטה למרות שהיה גמור, והפוסט הקודם שהייתי מאד רוצה שתקראו את הסטייטמנט שמוצג בו (!!). שלושת הימים הקרובים חביבים ביותר. היום למדתי שלוש שעות, התחלתי בעשר ויצאתי בשתים עשרה וחצי. אפילו פחות משלוש שעות, מסתבר. מחר אני לומדת שוב שלוש שעות, בגלל יום רבין שאליו אני כנראה אתייחס בהמשך היום, וביום שלישי - טה טה טה טם - אני ורוני כנראה נוסעות לת"א להיפגש. צריך לנצל כל יום חופש שנקרה בדרכנו, כי עד חנוכה אנחנו משועבדים! בגלל הבחירות לרשויות המקומיות והכל התפנה יום שלישי ולגמרי ובמזל בלתי רגיל גם לרוני יש קלפי בביתספר, כך שיצא סבבה.

בסך הכל, די בסדר.

אני שוקלת לעבור כיתה.

נועה

המקום הכי טוב לשמוע בו מוזיקה, זה הרחוב. אין שום דבר שמפריע, ואתה מתמסר לגמרי למה שאתה שומע. קניתי אתמול את גרייס של ג'ף באקלי, ואני בהלם מכך שעוד לא עליתי על זה קודם. הכרתי אותו רק באופן פורמלי עד עכשיו. הלכתי ברחוב ושמעתי את האלבום. כשזה הגיע להללויה, הקאבר המדהים שהוא עשה לשיר ההיסטורי של לאונרד כהן, עברה בי צמרמורת היסטרית בכל הגוף. למרות שאני מרוטה למשעי, כל שביב שערה בגוף שלי הזדקר כששמעתי את זה בפעם הראשונה בריכוז אמיתי. זה לא קורה לי הרבה. יש משהו מיוחד באיש הזה.

אתמול ראיתי את התפוז המכני, שוב. אני כל פעם עולה בו על ניואנסים חדשים. הגעתי למסקנה שזה כנראה הסרט הכי מפחיד שראיתי בחיים. אלים, ברוטאלי, מזוויע, מחריד. הסרט הזה נראה כמו משהו שיכולים היו לברוא הסיוטים הכי גרועים שלי. אתם יודעים מה הכי מפחיד בו? שהוא מציג מציאות אפשרית. מזעזעת, אבל אפשרית בהחלט. סטנלי קובריק גאון.

אתמול גם ראיתי בפעם הראשונה את פילדלפיה. אני לא זוכרת מתי כל כך התעצבנתי מסרט, ומתי כל כך בכיתי מסרט. טום הנקס ענק, פשוט ענק. היו חלקים בסרט שעשו לי חשק לקום ולהרביץ למסך. הצדדים הכי חשוכים, הכי מגעילים והכי פרימיטיביים של אנשים יצאו בסרט הזה. כשהדמות ששיחק טום הנקס מתה בכיתי כמו ילדה קטנה. גם זה לא קורה הרבה. זה כבר לא כל כך מפליא אותי שהוא קיבל כל כך הרבה אוסקרים.

נועה

תבינו, זה לא יעבוד אחרת. It's my way or the highway.

החזרה הזאת לביתספר משבשת לי את כל המערכות. התרגלתי לישון בסביבות השתים עשרה שלוש עשרה שעותב יום, ופתאום זה נוחת עלי. אני באה הביתה ופשוט מתרסקת על המיטה. ביום חמישי אחרי ביתספר באתי לענת. היה לי לא נעים לשאול, וכאילו באקט, טלפתי ענת אמרה שבא לה ללכת לישון. ובאמת ישנו. הו, כמה שאני מתגעגעת לזה.

לא בא לי לעשות כלום חוץ מלראות סרטים בזמן האחרון. כל הזמן אני טוחנת. בחודש האחרון ראיתי את ספרות זולה פעמיים, ואת כלבי אשמורת ראיתי שלוש פעמים. את שמש נצחית בראש צלול ארבע פעמים, ואת קיל ביל הראשון פעמים כל כך רבות שכבר הפסקתי לספור. אני מדקלמת את כל הסרט בעל פה. השגתי את סרט הסטודנטים הלא גמור של טרנטינו. אפילו הוא נחמד. She taste like peach. אני אראה את אינגלוריוס באסטארדס בקולנוע. ושיתפוצץ הכל.

לפני יומיים היה לנו חודשיים. London ice breaks on a semaless line. He's hanging on for dear life... and so we hold each pther tightly and hold on for tomorrow.

הקאבר שעשה גארי ג'ולס למאד וורלד של טירז פור פירז האייטיזית הוא כנראה שיר הפסקול הטוב ביותר שנעשה אי פעם. אפילו יותר מEverybody's gotta learn sometime, שעשה אהוב לבי, בק, לשמש נצחית בראש צלול.

אני ממש לא אוהבת את רידלי סקוט.

יש פה מישהו מבין עניין ששמע על סרט בשם STRANGER THAN HEAVEN? ג'ון ג'רמוש. משחק בו ריצ'רד אדסון, ממקימי סוניק יות', כנראה אחת הלהקות הטובות בהיסטוריה, ונכון לעכשיו, האהובה עלי. שנת 84. מישהו יודע?

אמרתי לכם שלא באמת יש לי בראש משהו שהוא מעבר לסרטים עכשיו, הזהרתי אתכם. ולפוסט הזה לא באמת יש צורה, זה בליל של דברים שעוברים יל בראש. זה די ממצה את מה שעובר עלי בזמן האחרון, הרבה דברים מינוריים. שום דבר שמצריך כתיבת יותר מארבע שורות.

מזל שיש את המפרידים האלה.

יש לנו מדריכים חדשים. הקבוצה יוצאת מחוסר הצורה האמורפי שלה, ומתחילה להתייצב, אני מקווה. יש פוטנציאל של להיות בסדר.

אני אמרתי פיצה ולא קיבלתי.

נועה

כל מה שכתבתי בפוסט ההוא כבר מיטשטש.

ביום חמישי בבוקר בבוקר הפכתי את כל הבית כדי שהוא יראה נורמלי כשהוא בא. פיזרתי כביסה וקיפלתי גרביים ותחתונים והשקיתי את העציצים והחלפתי מצעים. טוב, כל אלה ממילא היו צריכים להיעשות מתישהו, ופשוט די חיפשתי אך להעביר את הזמן בבוקר לפני שהייתי צריכה לקפץ לי את הרכבת כדי לפגוש אותו. הספקתי גם לראות את הפרק השלישי של רד בנד, שהפעם לא טרחתי לצפות בו בבוקר יציאתו.

אוקיי, תקשיבו, אני כל כך שונאת את מכון ויצמן. גטו של מדענים. ירוק ויפה ומטופח ועשיר ומשכיל, אבל גטו. אתה צריך מפתח אפילו בשביל לצאת! יחסית לגוף ציבורי ההתנהלות שלו היא בגדר השערוריה. הייתי צריכה לתרץ את כניסתי לשומר שישב בכניסה. אמרתי לו שאני הולכת להביא מפתחות ששכחתי אצל חברה שגרה במכון, או משהו. נכנסתי. חצי מהמדרכה שם היתה חפורה החוצה, לא ידעתי שזה כל כך מורכב להחליף את הצנרת. נראה לי שהרסו את מדרשת פיינברג, אני תוהה אם יהיה לי איפה ללמוד שנה הבאה. בסופו של דבר הגעתי לרכבת ופגשתי אותו. דביק.

הלכנו אלי. ראינו את שמש נצחית בראש צלול, כלומר, הסרט הכי טוב שאי פעם נעשה. ישבנו אחד בתוך השני כאילו שהיה קר ולמרות שהזענו בטירוף. והתנשקנו בין ההפסקות של המשפטים וצחקנו כמו מפגרים בחלק מהקטעים. ופשוט היה לי טוב. באמת שהיה לי טוב. והתלות הזאת כבר יורדת לי.

אחרי ארבעה ימים נפגשנו שוב בת"א. והיה... נחמד. טוב, יותר מנחמד, אבל בכללי, כן.

פשוט טוב לי איתו. פשוט טוב לי.

ואנחנו מתחילים לקבל צורה ומערכת היחסים מתייצבת.

אז אני שמחה. כן, שמחה זה אחלה מינוח. שמחה.

נועה.

באטמן היה סרט פילגוד, מסוג הסרטים שאבא שלי היה נהנה מהם. אבא שלי אומר שהוא לא יראה סרט אם בשלוש דקות הראשונות יותר לפחות איש מת אחד. בבאטמן היו לא מעט כאלה, ובסצינה הראשונה, סצינת השוד של הג'וקר ואנשיו, היה מרוח לי חיוך של הנאה סדיסטית על הפרצוף [גאד אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. לא תיארתי לעצמי שאני כל כך אופנתית].

ישבנו בקולנוע במקומות הראשונים ליד המעבר. מלא כוסיות וילדים קטנים יצאו ונכנסו לשורה והתחככו בנו וזה היה לא כיף. זה כבר הוריד מהתחושה הכללית, אני מניחה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. לא כיף.

אחרי האמצע זה התחיל להיות שווה משהו. גות'אם הציגה אישו מורכב הרבה יותר מבסתם סרט אשקן רגיל. גות'אם הפכה להיות מקום אפל הרבה יותר, אנושי הרבה יותר. באטמן הוא כבר לא האנטי-גיבור האולטימטיבי, והארווי הוא כבר לא, לכאורה, הגיבור האולטימטיבי. העיר היא של הג'וקר (הית' לדג'ר לא באמת עמד בציפיות ולא עשה את התפקיד מי יודע מה. זה די אוברייטד, בגלל שהוא מת. תרגישו חופשיים לסקול אותי). הסוף היה מעט קלישאתי, אבל זה בסדר. מגי ג'ילנהול הייתה יותר טובה מקודמותיה בתפקיד הכוסית הבלתי מושגת רייצ'ל, עוד אנקדוטה קטנה שרציתי להעלות (נזכרתי שזאת לא היתה קייטי הולמס בבאטמן ורובין, בורה שכמותי, ופשוט לא ראיתי את באטמן מתחיל).

האביר האפל הוא מסוג הסרטים שאתה יוצא מהם במין תחושה של אכזבה, ככה בקטנה, בגלל שדיברו על זה כל כך הרבה וניפחו את זה למימדים שהוליווד לא יצרה הרבה זמן. אחרי איזה חצי שעה, כשזה קצת מתבשל בראש שלך, אתה מתחיל לדסדס עם עצמך את האישו של הסרט. הפואנטה היתה חזקה. אתה לא יכול לסמוך על אף אחד, בעיקר מהטעם שכולם אנושיים. וזה, דוגרי, מפחיד.

כריסטיאן בייל היה חמוד. טוב נו, כריסטיאן בייל תמיד חמוד.

מה גם שבסרט הזה היתה לי אחלה חברה <:

אמרתי לדניאל מקודם שאני לא בטוחה אם אני מאוהבת בו או בידיים שלו.

גאד, אני מתה על הידיים שלו. הן פשוט

כל כך יפות.

המשך יום יפה

נ'.