פעם שלישית כי טוב בתולדות הבלוג המפואר, אני מאחלת לכל קוראים שנה מלאת סקס.

את הסילבסטר חגגתי בחיקו של אהובי האחד והיחיד. נשיקת סילבסטר ראשונה ומתוקה יותר מכל הגלידה שטחנו ביומיים האלה שהיית אצלי, ותאימנו לי שמדובר בדי הרבה גלידה. אין רגע יותר מרגש מזה שבו הלחישה זזה מאחד לאפס. אני אוהבת אותך, אוהבת אותך, אוהבת אותך.

איך אני מסכמת את אלפיים ותשע, באופן כללי?

שנה של התבגרות מאד מאד מואצת. מכל הבחינות. שנה פרוגרסיבית, מעייפת, מחכימה ומחשלת. מרחיבת אופקים ומאירת עיניים.

ואתם יודעים מה הכי טוב?

היא נראית כמו גרסת בטא של אלפיים ועשר. :)

איזה טירוף בימים האחרונים, יא אלוהים. אבל שוב, אמרתי ואחזור שנית, כל המאמץ משרת מטרה אחת ויחידה - המשלחת לאמריקה.  ביתספר יוציא בקיץ הבא עלינו לטובה משלחת שתנה שני אנשים בלבד (!) למיין, ארה"ב, מחנה זרעים של שלום - מעין מחנה צ'ילי-ווא-ווא (כן כן! אני רפרנס לפנתר הורוד! אתם ממש לא טועים!) שמתיימר לדון בסוגיית השלום העולמי. ממכרים שעברו את החוויה בשנים קודמות, שמעי שזה דבר משנה חיים. בכל אופן, הדרישות שהוצבו כדי לזכות במקום הנחשק ע הטיסה הן אנגלית רהוטה, כמובן (צ'ק!), בריאות טובה (צ'ק!), מעורבות חברתית, נכונות לתרום לקהילה וזיקה לישראל (צ'ק צ'ק אנד צ'ק אגן איף נידד), ולפחות בקטע הזה אני יכולה בהחלט להתהדר בנוצות שלי. אני חושבת יש לי המון מה לתרום לזה ואקווה שיקחו אותי. הרבה בטוחים שכבר שמרו לי את המקום בטיסה. מה אני אגיד לכם חוץ מזה שזה נשמע הגיוני?

אתמול היה השלב הראשון של חתול הזהב. היה טירוף, אנדרלמוסיה. נתראה בגמר, מן הסתם.

ובכלל, אני צריכה לעדכן את הטו דו ליסט שלי.

המון טוב קורה.

אתה צודק, יפה שלי, העולם הוא מקום טוב.

העולם הוא מקום טוב ולי אין פואנטה.

אבל היי, אני אוהבת לחיות כרגע. עם כל החרא שמסביב. שלא תחשבו אחרת, אפילו לא לרגע.

נועה

בפרט

אני אוהבת את איך שהוא פותח את כף היד שלו לעומתי כשאנחנו מסיעים אותו לרכבת, מסמן לי שאתן לו יד. אני אוהבת את הפניית הלחי בבקשה שינשקוה. אני אוהבת את הידיים שלו, את איך שהן נלחצות על העור שלי בתקיפות אך יחד עם זאת בעדינות אין קץ. אני אוהבת את הדרך שבה הוא מנשק אותי. אני אוהבת את הרב גוניות שבו. אני אוהבת את הסמסים בבוקר, את הסמסים בערב, ובכלל. אני אוהבת את התקפי האהבה שיש לנו מדי פעם זה לזו. את הכמיהה הבלתי פוסקת למגע, למילים, למבט המיוחד בעיניים. לחיבוקים הארוכים, לנשיקות הקצרות. לאותם פרקי הזמן הקצרים, שבלב נמשכים נצח, שבהם הראש ריק וכל הגוף מלא בתחושה החמימה והסמיכה הזאת, שהלשון קצרה מלתאר. אני אוהבת את הקול הרדיופוני שלו ואת הצלילי של הצחוק שלו. את זה שאנחנו משלימים זה לזו משפטים. את הפגישות שלנו, שבהן כאילו שום דבר אחר לא קיים והכל נשכח ומתגמד לעומת העוצמה של הדברים הגדולים והדברים הקטנים שממלאים את האהבה שלנו: לאכול ביחד, לדבר, לצחוק, לשחק, סתם לשתוק (פעם ישבתי ליד השולחן במבואה היפה של הספריה. בעצם, אני זוכרת בדיוק מתי זה היה. באותה הפגישה של השבעה עשר בספטמבר. המתנתי שהוא יבוא. ישבתי שם ליד השולחן ולידי ישב איש מבוגר שחבש כובע מצחיה. הוא הרים לרגע את העיניים מהספר שקרה, ואמר לי, "את יודעת, באחד הימים, כשיהיה לך בן זוג, תזכרי את מה שאני אומר לך: עם אדם שאי אפשר לשתוק איו, מוטב גם לא לדבר."). אני אוהבת את התלתלים השחורים, הרכים המלאכיים האלה שלו; אני אוהבת ללפף אותם סביב האצבעות ולסדר אותם יפה. אני אוהבת את הגבות שלו, את העיניים שלו, עם הדלתא הכהה בעין ימין, את הריסים הארוכים, את הלחיים הרכות, השפתיים הבשרניות הכהות, קו הלסת המושלם והזיפים הרכים שלאורכו, הצוואר, הגרוגרת. אני אוהבת את שיער החזה ובית השחי שלו, את השקע הנערי שבמרכז החזה. שרירי הזרוע המבורסים שלו, הורידים הבולטים בשורש כף היד. האצבעות שהייתי מזהה בכל מצב. אני אוהבת את המבט שיש לו בעיניים כשהוא מתבונן בי. אני אוהבת את השיחות שלנו. את הפתיחות והאינטימיות. את אותו הרגע שבו לשבריר שניה כל העבר והעתיד נמחקים, שבריר שניה שבו הכל מתרסק, ואת שבריר השניה שאחריו, שבו הכל נבנה מחדש. אני אוהבת את זה שתחומי העניין שלו הם רחבים כמו היקום, את איך שהוא נדבק למשהו מסויים שמגניב אותו עד שהוא מבין. את איך שהוא מבין. את הציורים שלו, את הכתב שלו. את איך שהוא מתייחס אלי. את העומק של הרגשו. את הדיבורים על העתיד שלנו ביחד, על הידיעה הבהירה שאני הנצר הבא לשבט לנדמן. את הדמעות שנמחות על ידי אגודלים ונספגות על ידי כתפיים. את הרגעים של השמחה ושל האכזבה. את המעלות ואת המגרעות. את האמת שאין עליה פשרות.

ובכלל

אני אוהבת את כרם

המאת היא שעכשיו המצב דווקא לא רע. אני אוהבת את כל העומס הזה. אני מתחילה במשטר אימונים רצחני ש שלוש פעמים בשבוע; הלכתי להתאמן מקודם, רצתי אלף חמש מאות מטר ועוד עבודה על מכשירים והלכו לי הרגליים. יום רביעי היה בלתי שפוי ואם הוא היהי רוצה להתגייס לצה"ל הקב"ן היה מפריש אותו. הייתי בבית ספר עד ארבע באלף ואחד דברים, באתי הביתה בסוויפט לשעה בערך ומשם ישר זינקתי לי לקורס החדש שלי במכון ויצמן. הכל נורא נורא מענין לי וכנראה שיש לי כושר ריכוז יוצא מן הכלל, כי אני מתפקדת מצויין במשך כל שעות היום; הדבר היחיד שניכר בהרשי השעות הוא שהכתב שלי מתקלקל לאורך היום ובערך בשעה שמונה בערב הוא נראה כמו אלפית. לא שהוא כל כך יפה בכל שעה אחרת ביום, אבל אז זה נראה רע במיוחד. גם היום היה די צפוף; אני לא אוהבת כשמתקלקלות לי התכניות בגלל זוטות כמו ילדים מצוננים של מורות לפסנתר.

אם כבר הפסנתר... השנה חל מפנה מרגש במיוחד בתולדות הנגינה המפוארת שלי. החלפתי את המורה השנואה עלי מכל שאיתה למדתי עד כה (שנואה, שנואה, שנואה; הנדל ושופן זה קדוש! בראהמס מתעלה על כל הג'ז והבלוז ומחזות הזמר האלה שהם בסך הכל עפר ארצי! היתה לה גישה מאד סטלינסטית, כך נכנה את זה לצורך העניין, גישה שבמסגרתההיא היתה נותנת לי מכות על הידים כשהיית מפספסת את האקורד ועוד ניואנסים אחרים כהנה וכהנה שגרמו לי להתכווצויות שרירים ועוויתות בלתי רצוניות שעות טרם השיעור. איזה כיף לנגן בפסנתר, איזה כיף, איזה כיף. מיותר לציין שעם מורה כזאת ההתקדמות שלי בשנתיים האחרונות היתה כמעט אפסית, מכאן משתמע שאני פסנתרנית מסריחה - ועד המפנה המצוין לעיל [לעיל!] גם חסרת אמביציה לחלוטין.) - וואו. אלה היו סוגריים ממש ארוכים. בכל מקרה, החלפתי השנה את המורה האיומה שלי במורה חדשה עם גישה חדשה לגמרי. ופתאום הכל נהיה כל כך כיף! פתאום זה כיף לנגן וכיף להתאמן ואין לחץ ורואים התקדמות די ניכרת בפרק זמן יחסית קצר... (אני חלשה בסימני פיסוק היום, איזה פוסט עילג) וזה חתיכת שינוי בהרגשה, פתאום אני מחכה לשיעורים האלה, לשעה הזו שלי פעם בשבוע איתה. וזה כל כך כיף ונחמד, ופתאום המטרה של להיות איזו וירטואוזית כמו כמה מחברותי המוכשרות במיוחד, וכמובן, שכנתי הנתעבת מצידו השני של הקיר, נראית הרבה פחות עיקרית; העיקר בכל העניין הוא שעכשיו זה ממש כיף.

כרם חושב שנאי מפוצצת את הלו"ז במיליוני דברים ויווצא שבקושי נשאר לי זמן אליו ולכל מה שלא קשור למסגרות שאני משוייכת אליהן כרגע. עם כל הלחץ, הוא טועה.  ריכזתי בסך הכל א העומס לכמה ימים צפופים במיוחד, ויוצא שבכל שבוע ימי ראשון ושני שלי פנויים. אז היי, מותק, מקומך בלו"ז מובטח.

 - -  אתם יודעים מה? זה הבלוג שלי ואני בעלת הבית כאן כבר שנתיים וכמה ימים (שזה די הרבה, לא?) ומותר לי להוריד את הרמה של הבלוג (רמה? איפה?) (שיו, כמה סוגריים!) באמצעות פוסטים מיותרים על הלו"ז המפוצץ שלי בעיקר בגלל שזה מה שבא לי בראש באותו רגע.  אז... אתם יודעים מה זה מוצי?

איזו פסקה מיותרת, איזה פוסט מעפן!

באופן כללי, בפרט ובכלל, הדברים מתנהלים במסלולים מאד ברורים שלרוב גם מקבילים אחד לשני ולא נוצרות התנגשויות יותר ממה שצריכות להיות, אני מניחה. אני מקווה שככה זה גם ימשיך להתנה.

ובעיקר

שאני לא אתחרפן באמצע

נועה

אני וכרם חזרנו. מה לעשות. איט איז נאו אופישל. עם כל החרא שאכלתי ועם כל כמה שלקח לי כמה וכמה זמן לגרד את עצמי בערך מהרצפה, לא טוב היות האדם לבדו אחרי הכל ועם כל המאמצים. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא שאני לא יכולה בלעדיו, הבעיה היא שאני לא יכולה לבד. לא יכולתי להאמין לעצמי ולא יכולתי להתמודד עם העובדה שאני עד כדי כך תלותית. אבל אני לא. מאז הפעם ההיא שנדב אמר לי שהוא לא מוכן להיות איתי בגלל שאני עדיין אוהבת את כרם והוא עדיין אוהב את האקסית שלו, אבל מה זה כבר משנה) כל מה שניסיתי להרגיל את עצמי להאמין בו בשלושת החודשים האחרונים התרסק בשניה מול העיניים שלי. זה לא שאני לא יכולה לבד, אני פשוט לא יכולה בלעדיו. בעניין זה יש ארבע אוטוריטות בחירות שיודעות את העניין לפרטי פרטים וקיבלו עידכונים שוטפים מעומק הגזרה (שממש התרחבה בתקופה הזאת, אוי ואבוי). שלוש מתוכן אמרו לא מוחלט לכל העניין. אולי באמת אני נאיבית. אבל מה זה כבר משנה. עובדה שאני שוב שמחה ועולצת וכמה טונות של אבן נגולו מלבי המכווץ והאומלל (הו). אז באמת, מה זה משנה כבר. אני אוהבת אותו וטוב לי איתו ולא טוב לי בלעדיו. מכאן החשבון הוא פשוט, לא?

התגעגעתי, מה לעשות. זה מה יש.

all is fair in love and war, ain't it?

ערב טוב. נועה

אה, אגב. שתיכתבו, שתחתמו, שתידונו לחיים טובים וארוכים. מקווה בשבילכם שאתם והקב"ה ביחסים טובים, אה? אם לא, במעמקי הגהנום מחכה לכם אנריקה איגלסיאס.

דפוק אחד. היה לנו ממש כיף אתמול, לא?

אני ממש רוצה שתרצה אותי.

אחותי בת הארבע באינטרפנטציה פוסט-מודרנית משהו לאביתר בנאי:

יומנים נשרפים

עוגיות פורחות באוויר.

אני חושבת שזה נכון

שאין שמחה טובה משמחה לאיד.

ובזאת קטגוריית כרם נחתמת.

שימו לב שמדובר בפוסט השלישי שלי ביממה האחרונה. אני בהייפ מטורף והיסטרי. אני כותבת כרגע מבית שבו אני משמרטפת כבר משש אחה"צ ונשארו לי עוד כמה שעות טובות. עבודה? יש! עבודה רבה (מי ליד הפסנתר? הפנתר! מי יוצא בריקודים? הגורים החמודים! א-בא פיל! א-בא פיל או-טו-מו-ביל!) והאמת היא שאני מגלגלת די הרבה כסף. יש כאן מקלדת לוג'יקט מדהימה ונוחה עד לאין שיעור, אני מוכרחה להשיג לי אחת כזאת. האמא בבית כותבת פוסט דוקטורט במדעי המחשב ועל כן היא עובדת מהבית. היא הסבה את הממ"ד לחדר עבודה גדול ויש כאן על אחד המדפים ספר שנקרא Let Us Paint Nudity. מלבב.

ביום שישי בהתקף אימפולס פטישיסטי ביותר קפץ עלי חשק עז לקנות פאזל. בקניון ברחובות יש חנות שלמה שמוכרת רק פאזלים מכל הסוגים והמינים, אז הדרתי את עצמי לשם ורכשתי פאזל בן אלף חתיכות עם כבשים מוזיקליות. כל כבשה מייצגת בו סגנון מוזיקלי אחר; יש כבשה קלטית עם חמת חלילים, יש כבשת פולק עם אקורדיאון, יש כבשת פאנק עם מוהוק, כבשת פופ עם תספורת קסדה וגיטרה המעוצבת ככינור, מחווה מובהקת לביטלס (מג-ניב!) וכבשת רוקנרול עם בלורית שרמנטית וגיטרה המטה לכיוונה את מוט המיקרופון, מחווה אלביס פרסלית. אה, ויש כבשת סלסה משעשעת עם מרקס. הפאזל קשה לאללה כפי שכבר סיפרתי לחלק מקוראי הבלוג הנאמנים, מאחר ויש המון רקע כחול אחיד לפאזל הזה, ויש בסך הכל שלושה סוגי כבשים שמופיעים בפאזל רק פעם אחת. מרבית הכבשים מופיעות פעמיים שלוש ברחבי הפאזל, מה שמקשה פי אלף את מלאכת ההרכבה. על מנת להקל על המיון תלשתי כריכות קרטון ממחברות ישנות וגזרתי קופסאות קטנות על מנת לארגן את חלקי הכבשים השונות והמשונות. עד כה ההרכבה מתקדמת יפה, עבודת נמלים סיזיפית, אבל נו, זה הקטע של פאזלים. ככה או ככה, מאז ומעולם הייתי בנאדם סבלני.

האמת היא שעכשיו אני מרגישה כאילו אני מסוגלת להמשיך הלאה.

שוב, בהתקף אימפולסיבי בלתי נסבל, שלחתי הודעה לכרם. סופי תהרגי אותי, אני חלשת אופי. שאלתי אם הוא עדיין אוהב אותי והוא השיב בחיוב. כתבתי שאני מתגעגעת, והתנצלתי על כך. הוא כתב שהוא רוצה להמשיך הלאה. כתבתי לו שהוא שקרן, ובזאת נגמר הסיפור.

כאן זה נסגר. זה אף פעם לא הרגיש כל כך סופי. השורה האחרונה נחתמה, וזה הכל. I'm willing, I'm ready to start fresh.

המאת היא שאני גם לא מתגעגעת אליו כל כך. אני באמת אימפולסיבית מאד... ככל שיותר אמיתות חיים מתרסקות לי מול העיניים זה עושה רושם כאילו אני מכירה את עצמי רק יותר ויותר טוב. החיים הם דייט ארוך עם עצמי. חזרתי לחפש בחורים. אני לא דוגלת גדולה בתורת הזן. דברים לא באים מעצמם. במידה ואתייגע אמצא, אני מניחה, במוקדם או במאוחר. עד אז אני שוגה בהזיות, עושה כסף ומרכיבה פאזלים. אני חושבת שמצבי באמת לא רע.

העפתי שוב מבט מסביב לחדר, יש כאן ליד המחשב תמונות וציורים של הבנים הקטנים והמקסימים של המשפחה הזאת. ילדים טובים ונחמדים ומנומסים עם עיניים גדולות וטובות וחיוך לבן לבן לבן. תלוי כאן ציור שהוא בעצם דף לבן, תעשייתי כזה, מאלה שבאים בגליל ענק, עם שוליים מחוררים שאפשר לתלוש, מכירים את אלה? דף כזה עם קשקוש גואש, גיבוב של אדום, סגול כחול וירוק לימון כזה. למטה האמא החרוצה הוסיפה כיתוב - "דרקון שהתחשמל". איזה חמודים.

ד"א בנוגע לפרחים בעליית הגג - הא לכם הצהרה

מעבר לזה שהספר עוסק בנושא מחריד כגילוי עריות, הוא פשוט גרוע ותו לא. לוליטה עסק בסוגיה מינית פחות איומה מהנושא של פרחים בעליית הגג, בעיני לפחות, אבל ללוליטה לפחות היה קו עלילה רציף ואחיד שנבנה בקצב ריאלי. נראה לכם סביר שילדים שכל היום גוזרים פרחים מנייר פתאום יחליטו שבא להם להתפשט ולהישכב מול החלון? או שיש לי בעיות בהבנת הנקרא, או שזה פשוט ספר מסריח. זה הכל. כמובן שזה לא ימנע ממני מלסיים לקרוא אותו, אבל רק שתדעו. זה כמו הרומן שלי עם דה הילז, מורבידי וממכר.

a tout a l'heure

נועה

היום שילמו לי. אין לכם מושג כמה משמחת אותי בוחטיית הכסף המזומן הזאת. שמעו, עוד לא סיימתי! אני כנראה אקח את ההצעה של השבוע האחרון של אוגוסט, מה שיעשיר אותי בכעוד שבע מאות חמישים שקל. בנוסף, קיבלתי הצעה נוספת, שלישית במספר, לכמה ימים בשבוע הבא, מה שיוסיף לארנק ההולך ותופח שלי עוד כארבע מאות חמישים שקל. יהיה טוב!!!

הערב אנחנו הולכות להופעה של אביתר בנאי, מה שאומר התבסמות קלה שלא היתה לי כבר הרבה זמן. מחר אחי חוזר מהטיול ובקרוב יגיעו המדריכים החדשים שלי. אני עדיין נוטה להתבאס מכרם לעתים קרובות, אבל אני כבר בשלב השני של הבאסה. אני יכולה לומר בפירוש שאני פשוט כועסת עליו עכשיו, וזה הכל. זה יעבור. בנוסף אני צריכה לנסוע לת"א בקרוב ולראות את הנגאובר שלא מקרינים באף מקום בעיר המזורגגת הזאת, כנראה בחברת יקיר המערכת החביב עלי ביותר. וגם!

השגתי את העותק שכל כך רציתי של פרחים בעליית הגג. חוויה מעט מורבידית, ברררר.

בסך הכל היה לי שבוע בן של זונה, ואני מקווה שגם המשך החודש רק ילך וישתפר. הכל סבבה לי OVERALL. סבבה + מלא כסף. איזה כיף, יא אלוהים, אני כזאת דרמה קווין לפעמים.. הכל נראה כהה יותר בערבים, אולי אני פשוט צריכה לצאת יותר.

את ט"ו באב, אם אתם שואלים, העברתי עם אהובתי הנצחית האחת והיחידה סופי (וולפסון!) באפיית עוגת שזיפים של ישראל אהרוני, האיש והגבות, ובגיחוך היסטרי לאור הפוסט המאמם שכרם כתב (אפילו לא הייתי ערה אליו. סופי העצבנית הסבה את תשומת לבי: אני סתם אני סתם אני סתם מה נסתם מה נסתם מה נסתם מה היא ניסתה מה היא ניסתה ציסטה). אושר גדול.

ד"א, תראו איזה סמס מאמם קיבלתי

א סופי ז'וקובסקי, 13:23:59, 06.08.09

ביוטיפול, דירטי דירטי ריץ', דירטי ריץ', ביוטיפול! נועה אהובתי, יכול להיות שזה הסליפאובר האחרון שלנו לתקופה הקרובה והוא יהיה מושלם! אני אוהבת אותך הכי הכי, את החברה הכי טובה שישי. אין עליך ואין כמוך!

מה הייתי עושה בלעדיה סעמו

Sophie and Noa are so friggin FABULOUS!

עד כאן, נועה הורדרדה

וכבר מגיעה הצעת העבודה השניה, לשבוע האחרון של אוגוסט. נראה לכם שאני יכולה לטפל לילד בן שנתיים וחצי, לא גמול? מה אתם אומרים? חיתולים בחיי כבר החלפתי, אני לא נרתעת מזה דווקא... אלא  מזה שתינוקות קטנים הם יותר תובעניים והרבה פחות קומוניקטיביים מילדים גדולים יותר. קשה להעסיק אותם. מעבר לזה יש עוד ילדה בת חמש וחצי, אבל היא לא הבעיה. מצד שני, תבינו, מדובר בעוד סריית ג'ובות מאד רצינית, דבר שאף פעם לא מזיק.

מה אתם אומרים? שוחחתי עם האמא שנשמעת סבבה לפנים, אבל עוד לא יצא לי לחזות בפלא עצמו, שהוא עיקר העבודה שלי. אבל באמת, מה?

כל היום העין של קופצת. עין שמאל מעפעפת מעצמה, וזה מציק ביותר. בסרט אמלי, לאמנדין פולן שהוצגה ממש בתחילת הסרט היה טיק בעין כמו שיש לי עכשיו, והופיע על המסך חץ צהוב וכתובת שציינה כי טיק בעין מסמל הפרעה נוירוטית. מענין.

דווקא הילדים היו נחמדים היום, ישבנו זמן ארוך מבימים הקודמים בגינה בבוקר, פעילות חביבה עלי ביותר בעיקר מאחד ואת מרבית זמני שם אני מבלה בבהייה בשמש ובדשא. אחר כך עלינו הביתה והעין שלי התחילה לקפץ כאחוזת היסטריה. שיחקנו בלוטו ובקוביות עץ צרות מגניבות כאלה, אבל העין לא הפסיקה לקפוץ, מה שהעיב על מצב רוחי במידה רבה. הייתי עייפה ולא ישנתי מספיק בלילות שקדמו וקצת ניקרתי שם על הספה. הגבס שעשינו יום קודם לא הצליח ונותרה רק עיסה סדוקה בתוך התבניות. חומר סוג ז' האמא קנתה והינקותא התבאסו משהו. מחר על מנת לפצות את הזאטוטים המתוסכלים אנחנו נכין את משמח הילדים הידוע בכינויו כדורי שוקולד.

אתם יודעים, לפעמים ביקורים תכופים בבתים אחרים גורמים לך להעריך עוד יותר את ביתך שלך. ולעזאזל, הבית שלי תמיד יותר נקי, תמיד יותר מסודר, תמיד יש בו אוכל מבושל וכמעט אף פעם לא אוכלים קפואים, להבדיל מבתים אחרים. לפעמים פרספקטיבה חדשה מראה לך עד כמה מצבך טוב. בבית שאני משמרפטת בו כרגע, אפילו את הברוקולי שהילדה אוכלת קונים קפוא. פור פאק סייק, זה פאקינג ברוקולי, אפילו את זה אי אפשר? אולי זה כי אני רגילה לאוכל של אמא שלי. כשאמא אומרת "אורז", היא מתכוונת לאורז עם שקדים, עדשים, בצל, דברים צהובים אחרים, רק שלא יהיה לבן. אצלם האורז שנחשב מותרות של ממש הוא סתם אורז עם מים, אני חושדת שאפילו מלח לא היה שם. אבל אולי באמת זו מנת חלקם של הרבה ילדים בהרבה משפחות נורמליות. אולי המשפחה שלי לא נורמלית כל כך.

בכל אופן, שיחקנו לוטו ומשחק שבו תולים קופים צבעוניים על עצים, ומשחק הזיכרון ודומינו, וקראנו סיפורים כאלה וכאלה ובל נשכח שלא פיספסנו אף פרק אחד של חבורת אינשטיין (תוכנית שמחנכת ילדים להיות חנונים. אבל נו, שום דבר לא מצליח להיות יותר מפגר מיו גאבה גאבה<< לינק לשוס נדיר לתוכנית הילדים הכי סתומה ביקום. אוף מונטראל בתוכנית לילדים כושים). ממש כיפכוף. והעין שלי קופצת.

וואט א וויי טו מייק א ליבינג!

מחר אני מתחילה לעבוד בשעה טובה: אני משמרטפת שלושה זאטוטים חסרי ישע במשך חמשת הימים הקרובים, שש או שבע שעות בכל יום תמורת שכר של חמישים שקלים שלמים לשעה. כאן ראוי להימצא סימן קריאה בתוך סוגריים, מאחר ולא נתקלתי ממש באנשים שלא ממש התלהבו כשהם שמעו את סידור השכר המופלא והשמן במיוחד שלי. אני קצת מתרגשת, האמת. אני לא רוצה לפשל ואני רוצה להיות שווה את הכסף ואת המאמץ. אני לא רוצה לאכזב את האימהות האלה שהולכות להוציא עלי לא מעט כסף השבוע. I really do wanna be worth my pay...

ואל תשלו את עצמכם, ילדים שעולים לגן חובה בשעות הכי פעילות והכי היפריות של היום זה לא קל בכלל, בעיקר כשאני צריכה גם להשגיח על מיליון דברים אחרים מעבר לכך שלא ישברו שום גפיים או חלקי גוף אחרים, אלא גם שלא ימרח גואש וגבס על הקירות ושלא יתחיל איזה ינוקא להתייפח בלי שום סיבה נראית לעין כמו שילדים נוטים לעשות לפעמים. יצורים משונים ומשולחי רסן, לעזאזל. אולי רסן זה פתרון טוב, כשחושבים על זה...

מעבר לכך, אכן, כפי שציינתי בפוסט הקודם, ביום חמישי אני וסופי (ומי שיצטרף אלינו, נראה שיש ביקוש. נקווה שעדיין נשארו כרטיסים גם בשבילכם!) נדיר את רגלינו ואת גלגלי המכונית של אמא שלי אל הקיבוץ הפסטורלי הסמוך לעירנו רחובות הפסטורלית אף היא על מנת לחזות בפלא הנדיר שקורה כאשר כולאים את אביתר בנאי עם פסנתר על במה. יהיה חם וגזעי.

אנחנו מתחילים חודש חדש ואני מקווה שהוא יהיה טוב יותר ופרודקטיבי הרבה יותר מאחר ואין מאכזב יותר מלחזור לביתספר אחרי החופש הגדול ולהרגיש כאילו כל היום ישבת על התחת ולא עשית כלום. סביר להניח שזה מה שאני ארגיש בסופו של דבר, למרות שזה יהיה קצת שונה; ישבתי על התחת ולא עשיתי כלום + אלף ומשהו שקל.

שבוע טוב!

יום ראשון: סוכם בהצלחה. 210 ש"ח (היו רק שניים מה אתם רוצים)

יום שני: בשני שדים טזמנים עסקינן. 210.

יום שלישי: כנ"ליה, ויש לי טיק בעין! 210.

יום רביעי: היום הכי טוב SO FAR. היום היו שלושה, 250.

יום חמישי: היה קצר וקליל היום, 210.

סה"כ: 1090. 1100, עם החזר על החומרים של הכדורי שוקולד, רק לשם העיקרון. התעשרתי!

יש לי כרטיסים להופעה של אביתר בנאי בשבוע הבא.

כיפכוף החופש הזה!

אז מה בסך הכל יצא לי לעשות בזמן האחרון? הייתי בפעולה הכי מצחיקה וכיפית בהיטוריה האנושית, שכללה עמודו היסטרי עם בלוני מים, טריוויה מול כיתת יורים ושגיב מקיא ענבים לתוך קופסה מלאה מים. הייתי ביוגורטקה וציירתי חתול ממייפל על השולחן. איכס, חתול. אפיתי פיצה היסטרית עם סופי. הלכתי לסרט (צרפתי! סרט על הומואים בלי הומואים. אני לא יודעת מה לחשוב) עם ענת ואכלתי איתה גלידת וויסקי שהיה לה טעם זהה לגמרי לזו שאכלתי ברומא. כמה שאני שמנה, יא רבנן! מצאתי סוף כל סוף של כל סופי הסופים בגד ים (!!!). השגתי ארבעה דיסקים חדשים א.ק.א דימון דייז של הגורילז, החדש של אנימל קולקטיב, שהוא מעולה אגב, האיש שראה הכל של רוקפור ודה פליינג קאפ קלאב של אהובי נפשי בניצוח שפמו של זאק קנדון, ביירות. שזה בסך הכל שלל ממש טוב. קניתי בגדים באלף מאה שקל והלכתי ליותר חזרות משאפשר לספור.

יש לנו קונצרט בשבוע הבא.  יהיה חם ומגניב, למרות שאיטס נו ווק אין דה פארק. אני מרגישה כל כך מטומטמת עם כל ההיבריש הזה, בחיי! אני חושבת שיהיה כיף. בסך הכל אני די מרוצה מהתוכנית של הקונצרט, אפילו מדו-ק-ק-ק-ק-טוררררר-טוהוש! טוהוש! זה יהיה ממש בסדר, אם אני רק אגיע לחזרות בזמן ולא בחצי שעה איחור.

מעבר לזה שהפוסט ממש מפגר, היתה אמרוה להיות לו פואנטה אחרת לגמרי. היה אמור להיות פה איזה אבל גדול ומבאס שיצביע על כמה שאני מבואסת בערבים וכמה שאני מתגעגעת לכרם ועניינים, אבל עכשיו ממש שימחתי את עצמי, למען הסדר הטוב. זו רשימה די נאה של דברים שעשיתי עד עכשיו, לא? יש לי הספק לא בע בכלל! והאמת היא שאני לא כל כך מבואסת. אם היה לי משעמם אולי היתה לזה לגיטימציה, אבל פשוט לא משעמם לי. אז תכלס, כיף לי החופש, אתם יודעים מה? ממש ממש כיף לי.

נועה

אם שגיב ידע מזה הוא יהרוג אותי, אבל אני יושבת ומכרסמת פה את הכנף של הדרקון האדום מהדיסנט שהוא שכר מטקטיקה. השתחררתי מביתספר ארבע שעות לפני הזמן ועכשיו אני יושבת כאן וכתבת את הפוסט הזה. נתקפתי חשק עז לכתוב משהו קצת אישי.

טוב, הנה, חזרתי. התחלתי את הפוסט הזה בשתים עשרה שלושים וחמש ועכשיו השעה היא שתים עשרה חמישים ושלוש. עשיתי משהו מאד לא קונבנציונאלי שלא עשיתי אף פעם, זה מאד לא אני. הפעלתי את המערכת בפול ווליום ויצאתי למרפסת לשמוע איך זה מרגיש. אני לא יודעת. היה איזה קטע באמלי שהמספר אמר ש"החיים נראו לאמלי כל כך פשוטים ושקופים פתאום". טְרַנְסְפֶּרַנְט, בהגייה צרפתית כזו שיש בסרטים צרפתיים על אנשים צרפתים. אני לא יודעת אם החיים פשוטים ושקופים, זה תלוי בשעה ובמצב הרוח. האם יש לפוסט הזה פואנטה? אולי היא תיברא איפשהו בהמשך, בינתיים אני פשוט אמשיך לכתוב ואראה מה יצא לי.

אני עוד אגמור לכתוב על הדיסקוגרפיה הטורית מתישהו. אני לא יודעת מתי המתישהו הזה יהיה, אולי כשיהיה לי כוח כמו שהיה לי ביום שבת. או שישי? מתי כתבתי את הפוסט הזה? אין לי כוח לגלול את העכבר למטה ולראות מתי כתבתי אותו. נראה לי שאני בכלל לא ארים את העיניים שלי מהמקלדת לארוך כל הפוסט הזה, שכנראה באמת לא תהיה לו פואנטה.

שיט, הרמתי.

אין לזה פואנטה בכלל.

גם לא תהיה, מהטעם הפשוט שהכל באמת באמת בסדר ואין לי כל כך מה לכתובץ מספר הכניסות ירד סהתאם, החיים שלי נהיים משעממים כאלה. אין ממש טעם לכתוב על הריבים של השבתות האחרונות ועל כל מה שחרא כי אין לי שום עניין בביאוס עצמי כרגע, אולי כשאני אהיה במצב סחי בחמש בבוקר, שוב, מתישהו, יהיה לי כוח להוציא את כל הקישקעס המשפחתיים החוצה. עזבו משפחתיים. את הקישקעס שלי ביחס לקישקעס המשפחתיים. קישקעס. קישקעס. אחלה מילה. קישקעס. May the kishke be with you. קישקע. קישקע.

רוצים לשמוע שיר יפה?

לרגל העבודה של יום ירושלים וזה החלטתי לצפות בשני סרטים שירושלים מופיעה בהם בפאזות שונות לחלוטין מאחד לאחד; איזה סרט עם אנטוניו בנדרס בתור כומר, ומישהו לרוץ איתו. ראשון צפיתי במישהו לרוץ איתו שאפשר לומר עליו הרבה דברים שיסתכמו במינוח מטלטל. זה בעיקר סרט מטלטל. אחר כך התקשרתי לכרם כמה פעמים והוא לא ענה. ממש כשכבר התחלתי לחפש את התנוחה בנוח במיטה הוא שלח לי סמס "ערה?" ששימח אותי. התקשרתי אליו.

"נועה, את לא מאמינה. ראית את הנושא החם בישראבלוג?"

- "לא, מה זה?"

"הנושא הוא אבא. אני מגיע הביתה באחת עשרה ומתיישב ומתחיל לכתוב. אני שומע אותו נוחר מהחדר ויושב עם דמעות בעיניים, כותב הקדמה, ואז פתאום הוא נכנס בדלת, 'מה נשמע, כרם?' איך קפצתי עליו, חיבקתי אותו... ודיברנו איזה חצי שעה אחר כך. אני אומר לך נועה, דברים כאלה לא קורים, זה... זה על אנושי.."

מאוחר יותר באותה השיחה אמרתי לכרם שהוא האהבה של החיים שלי. והתכוונתי לזה, התכוונתי. אני חושבת שבחצי שעה הזאת שידברנו אמרתי לו שאני אוהבת אותו מספר תלת ספרתי של פעמים. הכוח של הצירוף הזה מוגבל, אני אוהבת אותך, מהטעם הפשוט שבשלב מסויים להגיד שאני אוהבת אותך זה כבר לא מספיק. לפעמים יש לי קטעים שמתחשק לי להתחיל בליהוגי אהבה ביאליקיים גדולים מהחיים, ואז אני נבהלת מעצמי.

כשאתה חולה וצהוב, והשפתיים שלך נפוחות והאף אדום, כשאתה מקנח את האף, כשאתה עצוב, כשאתה צוחק, עם הפרצוף המתבייש, כשאתה ישן, כשאתה סתם עייף, כשאתה בוכה, כשאני משחקת לך בשיער, כשאתה דוחף אותי קצת במכונית בדרך מהבית שלי לרכבת, כדי שאני אחזיק לך את היד, כשאני מנשקת לך את הלחי, והגומות שלך, והזקן המכוער שלך, והידים המעוותות והציפורנים הכסוסות, וכשאתה מנשק אותי, וכשאני מחבקת אותך, וכשאנחנו רואים סרט, וכשאנחנו שומעים מוזיקה, והפנים שלך בצדודית, ויערות העד על הרגליים שלך, והזיפים שהפסקת לגלח רק לכבודי, ואוף מונטראל, ופריזפופ, ורוק של כושים. אני אוהבת אותך.

אני כל כך אוהבת אותך, יא רבנן! אין לך מושג קלוש אפילו.

אני מתחילה להתגעגע אליך כבר ברגע שאני יוצאת מתחנת הרכבת. וכשמשעמם אני חושבת עליך, וכשלא משעמם אני חושבת עליך, ובודקת כל הזמן את הפלאפון לראות אם הגיע משהו ממך ואז מחייכת כמו מטומטמת. אתה עושה אותי מאושרת, אפילו אם רק למעט זמן.

אני אוהבת אותך.

גם אנחנו עשינו כזה פעם! ויהיהי! *התלהבות*

מישהו מוכרח לקנות לי ליום הולדת עותק של פרחים בעליית הגג.

נועה

ביום שלישי נסעתי לכרם בפעם הראשונה בחיי.

זה היה ביום שלישי וההיי נגרר לי עד עכשיו. אני לא חושבת שהוא, או מישהו, יכול להבין כמה שזה היה משמעותי. זה היה כמו לתקוע דגל על הירח. כל החברים שלו שם באמת ידעו בת כמה אני ולא היה לי שום מעטה מגניבות מדומה להסתתר מאחוריו הפעם. ובכל זאת זה היה בסדר. השתדלתי לא לעשות מעצמי צחוק ונראה לי שבסך הכל די הצלחתי (הצלחתי, נכון?), למרות שהייתי בלחץ מטורף והשתנתי איזה ארבע פעמים באותו ערב. אני שמחה שמצאתי חן בעיני אמא שלך, אתה בטח כבר יודע את זה. אני שמחה שזה היה טוב.

בנסיעה לשם היו כמה שירים ממש יפים ברדיו. היה את שיר של יום חולין ואת יש אי שם והכל כל כך בנאלי ונחמד ולא ציני.

אני שמחה. זאת ההגדרה כאילו.

אני אוהבת אותך.

אין ספק, התיאוריה שלי מוכיחה את עצמה שוב ושוב - חודש טובה לנועה = חודש רע לבלוג! כשטוב לי הבלוג פשוט לא מעניין.

מה עוד אני יכולה לכתוב שלא יהיה מתוק ושמח עד בחילה?

Up is the new down, אין מה להגיד. בספטמבר שיקשקתי מפחד. בספטמבר פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן (זה שיר מאמם, תהרגו אותי.) זה היה מיועד להיות עוד חורף מדוכא, עוד חורף אפור שבו קופאות לי האוזניים, האצבעות שלי כחולות והרגליים שלי מאבדות תחושה. כבר הרגשתי את זה בא, בעצמות זה בער לי. התכוננתי למכה של החורף של השנה שעברה. התכוננתי לשבת ולבכות כל ערב, התכוננתי לכתוב הרבה פוסטים ארוכים וריקניים בבלוג והתכוננתי לבכות את מר גורלי ואת דניאל גלר. מקודם סופי אמרה שאנשים מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק, ושהפעם הוא הביא אותה בהפוכה. אני תכננתי לבכות עד יוני. לבכות ולבכות ולבכות. אלוהים חשב אחרת, כנראה. קומדיית הטעויות המשוגעת שלי התחילה בשישה עשר לנובמבר, כשעברתי כיתה, כנראה ההחלטה הכי נכונה שעשיתי בשנה החולפת. עזבו את זה שנגולו לי שבעה קילו בטון מהלב ומספר שבע-ספרתי של דברים לדאוג לגביהם, זה כנראה יצר התחלה של איזה רצף קארמטי הזוי של דברים ממש טובים שנופלים אחד אחרי השני. והנה לכם, אני כבר מזמן לא בוכה.

מדי פעם אני עוברת בבלוג של דניאל, פעם בחודש, משהו כזה. אנחנו בנתק מוחלט כבר ארבעה חודשים, מדהים שעמדתי בזה. לא הייתי מאמינה עלי בחיים. זה עוזר לי, לקרוא בבלוג שלו. זה מקל עלי. זה ילדותי, אבל אני שמחה לראות שעקפתי אותו. עקפתי אותו, נו באמת. הייתי בטוחה שאחרי הפרידה אני אשאר תקועה בדיכאון הלב השבור הנצחי שלי והוא יתחיל להעמיס. אז לא. הוא אומלל ובכיין (נו, ואני אינפנטילית, אני כבר לא בטוחה מה עדיף, אם חושבים על זה. חה!). You don't even know what you almost had

הרחמים הם מדרגה בדרך להחלמה. הפצע היה עמוק; עכשיו הבשר מתחיל להתחדש.

אז לי עכשיו יש את כרם. וכוסאמאשלכולכם ושל המוג'ו הגברי שלי, אני אוהבת אותו. שוב, זה מעבר להכל וזה הכל. זה באיך שהוא מסתכל עלי, ובאיך שהוא מדבר אלי, ועלי, ובאיך שהוא מחזיק אותי;

(היי הו! זה דומה!

We couldn't get closer than this The way we walk The way we talk The way we stalk The way we kiss We slip through the streets)

זה איזון וזה כל מה שדניאל גלר אף פעם לא היה בשבילי וכל מה שאני אף פעם לא הייתי בשביל דניאל גלר. בשלב מסויים אני אתגבר וזה כבר יפסיק להיות פרמטר להשוואה, אבל בינתיים... חבל שלא תפסתי כלום מזה לפני חצי שנה.

פגשתי את רוני לראשונה בחיי פנים מול פנים אחרי מספר בלתי הגיוני של חודשי הכרות. זה שהיא מדהימה זה לא חדש... גם זה שאני חרא של מארחת, אבל לא משנה. נתעלם מזה. אני אוהבת אותך! למרות שאני פוסטמה חופרת! האמת היא שזה לא קשור באמת, אבל לא משנה.

אז זהו. זה בסך הכל

כל מה שיש לי להגיד

לעת עתה.

עכשיו רק צריך שיפסיק לרדת גשם ושהשמיים יהיו כחולים, ואז הכל יהיה באמת בסדר.

נועה