אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה הוגן

אתה ממש טועה.

אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה, עזוב בריא למערכת היחסים שלנו

אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה חברי

אתה ממש טועה.

בלעדיה אין לי כלום, אתה מוכרח להבין את זה. א הייתי אומרת לך הכל היה נהרס.

אני מבינה מאיפה אתה בא

אבל אם מה שאתה רוצה לעשות זה להפנות אלי גב קר, ולא לצמוח מתוך המקום הזה

אז כנראה שיש כאן בעיה אמיתית.

בכנות, באמת ובתמים

אני עצובה.

אבל למה, חתיכת ישראבלוג מגעיל, למה לשקר לי

אין לו לינק אלי. אין לו לינק ואין לו קשר אלי. אין אין אין

ובחיי שכל מה שאני רוצה עכשיו זה שירחמו עלי.

אני רוצה שמישהו יקח ויתן מקום ויערסל וישלים וינקה וימחה את כל הבכי

בלי שום צורך ובלי מקום להשוואה ובלי שאלה של "מתי תלך ואם".

אני קוראת את ורוניקה מחליטה למות בשביל הבוקרפורט המזורגג הזה שנכנס לי באמצע החטא ועונשו, וזה משרה עלי אווירה דכאונית אפילו יותר. ממש בתחילת הספר, או יותר נכון, ספרון, עוד חצי שעה בערך אני כבר אסיים אותו והתחלתי שלשום; זה לקח יותר משציפיתי, מהסיבות שלהלן. הוא מדכדך אותי נורא. ממש בתחילת הספר מפורטות הסיבות של האישה הלגמרי רגילה הזו לרצות למות. היא חיה בלופ. בדיוק כמו כולם. בדיוק כמוני. וללופים אין טעם.

אז מה באמת, חברים, הטעם לחיות?

and you can see no reason cause there are no reasons.

נ'

די אני לא יכולה ככה

אבל הבטחתי לעצמי, never is a promise and I'll never need a lie

אבל אני כבר שקרנית פתולוגית הרי, תראו מה החודשים האחרונים עשו ממני

תאטרון רוסי

כלום לא הולך, כלום כלום

יודעים מה קורה ב-26?

שלומי שבן מספר סיפורים באוזן.

יודעים מי לא תהיה שם?

אני.

אני יושבת בבית כנסת ומתפללת. אני מסתכלת לחלונות המשולשים של בית הכנסת הלא מרשים, חושבת ומלקה את עצמי. חושבת עליו, ומלקה, ומלקה שוב. המצב הזה קשה מנשוא. אפילו לבית הכנסת הוא נכנס לי.

החיים חוזרים למסלולם. ואני שוב לבד.

אנימל קולקטיב שרים בטראק האחרון של האלבום היחסית חדש שלהם Support your brother בצורה רפטטיבית כמה וכמה פעמים. עד לפני כמה ימים הייתי בטוחה שהם שרים ספונג'בוב בקטע הזה.

ד"א, לכל חובבי רשימת הלינקים המפורסמת

היא עודכנה!

אז מה היה לנו בזמן האחרון, ממש בקצרה:

שני דייטים סבירים. נשיקות חטופות ופחות חטופות. לבחור יש גבה מחוררת ושלילי בספרות. "כן, אולי אפילו יוציאו לי פרופיל קרבי... אני פרופיל 21 גאה." - "הנון קונפורמיזם הזה הוא מאד טינאייג'רי" - "שתקי זונה" והוא עף לעזאזל. ועכשיו הוא מסמס ומתקשר ומסמס ומסמס ואומר שהוא לא קלט עד כמה אני משמעותית עד עכשיו ושעצוב לו והוא מתגעגע. מצידי שיתפוצץ. הרמקולים שלי שבקו חיים, אז אני שומעת את תאטרון רוסי כבר בפעם השלישית בנגן הקטן והמסולקן שלי. יש הרבה אהבה, יש הרבה. לתאטרון רוסי יש הרבה משמעות עכשיו. סופי שלי המתוקה מתקשרת באמצע שיעור מתמטיקה והפלפון אף פעם לא על שקט. היא כותבת לי במחברת מושקעת שעמלתי עליה כמה שעות טובות את חוויותיה מהצבא. היא יצאה שו"ש בסופ"ש האחרון ובאתי לישון אצלה. הקראתי לה את המכתב והיא דמעה. נרדמנו מול שבוע סוף, מה שרק מעיד על היות הדבר הזה ירוד במיוחד. נגמר מחוברות ועצוב לי. ולא היה לי טוב כשהיית איתי, את רחוקה מלהיות קצת שקט בשבילי; בפעם החמישית. אני כועס, ומקווה שתיכשלי. אמן תישארי לבד לנצח.

אבל יש אהבה. יש. יש מישהו שאייב גאט מיי איי און, אבל זה עוד מוקדם מכדי לדבר. נדב יכול לקפוץ. שישקול מילים או שישקול שיניים. ערק ופסנתר. יש לי דחף היסטרי לעשות ספורט והחוגים שלי מתחילים אחרי החגים. אני שונאת את אחרי החגים. המדריכים החדשים שלי מבוהלים ואני מבוהלת אפילו יותר, בעיקר מעצם העובדה שהם גדולים בפחות משנה מהבחור שגילגלתי החוצה מהחיים שלי לפני חודשיים וחצי. לפחות ההתקדמות מאז היא מהירה והחיים חוזרים לעצמם. בסך הכל הכל פשוט בסדר. הדברים פשוטים ובהירים, והכל עובד ופועם ושום חלקים לא נושרים מאחור. 23:23. מעניין מי חושב עלי הלילה

מצב הרוח הוא מהורהר משהו בעיקר בגלל שילדה מהשכבה שלי החליטה שהיא נושרת מהחלון ומשיבה נשמתה לבורא. כמה שהחיים מוזרים. מה שבאמת מכעיס אותי היא חרושת השמועות שרצה עכשיו בפייסבוק ובסביבותיו, אף אחד לא טומן ידו בצלחת (יודעים למה דווקא אומרים שמישהו לא טומן ידו בצלחת כשמתכוונים לכך שהוא מתערב? הביטוי מדמה סיטואציה בבית מדרש; בתוך החדר אוכלים, ומחוץ לחדר מתרחשת קטטה. מי שלא מתערב נמנה על האוכלים. אני מניחה שהרבה אנשים יודעים את זה, אבל בשבילי זו היתה תגלית קטנה) וכל אחד מציע את חוות דעתו על מה קרה ואיך קרה ומתי ומה קרה תוך כדי קפצה או נפלה? היא דיברה עם חבר שלה בטלפון תוך כדי? זה מגעיל אותי ובחרתי שלא להאמין לשום דבר מאלה. זה רק מעיד על היות רחובות עיירה קטנה ומשועממת. החיטוט האובססיבי הזה בחיים או במוות, לצורך העניין, של אחרים שלא החלפת איתם מילה בחיי ותאום הם הופכים להיות החברים הכי טובים שלך, הצביעות המשוועת הזאת עולה לי על העצבים ואני דוחה את כל הסיפור בשאט נפש. מי שהיה כלום בחייו יהיה סלב במותו, מה אתם אומרים. יהי זכרה ברוך, לא הכרתי אותה, כמו כולכם. אבל יהי, יהי.

שיהיה לכולנו לילה נפלא.

אני שמחה שזו לפחות לא אני

נועה

עריכה

הלכת לצבא. את לא יכולה לצפות שהחיים שלי יעצרו. את לא יכולה להתקשר באמצע שיעור ואת לא יכולה להתקשר בשש וחצי באקינג בוקר. אני לא עובדת אצלך, לעזאזל. את לא יכולה לצפות שאני אשב בהולד בשבילך כל החיים.

זה באמת מסוג המקרים שבהם אני מרגישה סתומה כמו הגהנום.

אני יוצאת מהשפ"ק מוקדם, מתקלחת, מסתרקת, מתלבשת, מורטת מה שיש וגם את מה שאין, משתדלת שלא להראות מחרידה כמו שאני נראית בדרך כלל, משכנעת את עצמי שלא באמת אכפת לי ומנסה שלא להקיא מרוב הייפ, ואז, שלוש דקות לפני שיצאתי מהבית אני מקבלת טלפון

"נועה אני לא יכול לבוא"

לא יודעת מה הרגשתי באותה שניה, אבל זה נע בין רצון עז לרסק לו את המפרקת לבין לנסות בכוח לרסק את שלי.

כמה שאני מטומטמת, בחיי, זה דבר שאי אפשר לאמוד במילים

הוא יבוא ביום ראשון.

הוא אמר לי שהקשר שלנו יהיה חולני וסירב להסביר למה

למרות שהסיבה מובנת מאליה

זה נעוץ בעובדה שאני באמת נורא נורא מטומטמת

קורה

נ'

היה לי אחיין,

היה מאד ביישן.

היה מאד ביישן, השייגעצ הקטן.

הוא לא רצה להלוות לי מריצה

אז את הקישקע הוצאתי לו! את הקישקע!

אני שומעת מוזיקה כל כך מסריחה עכשיו, אינדיקאסיונס מקלקל אותי, הרצון הזה לשמוע כל מה שאני לא מכירה מביא אותי בסוף להאזנה חוזרת לשלוש להקות שונות שנשמעות כולן כמו חיקויים טובים ופחות טובים של הארקטיק מאנקיז.

הפכתי את עצמי לאדם הכי אומלל עלי אדמות כנראה.

הוא זרק אותי לפני חודש ואני עדיין מטפחת לי איזו משאלת מוות פולנית במיוחד בשבילו. נשבר לי מלראות את העדכונים המפגרים שלו בפייסבוק בצד של עמוד הבית שמשתפי איתי עובדות מלבבות כמו כשהאקס שלי רוצה שיורידו את גיל הצפיה בברונו לשש עשרה. נשבר לי מכל מה שהוא כותב, על כמה שהוא נהנה ועל כמה שהוא עם חברים ועל שהוא פה ושם ונוסע ומבלה. אני לא מבינה איך הוא הצליח לעבור עלי הלאה. וכל הפעמים שהתווכחנו את ויכוח הסרק הנצחי של מי אוהב את מי יותר. עכשיו ברור שזאת אני. ואת מי יש לי? אין לי אף אחד. יש לי שתי חברות שאני מבלה איתן החופש, את הקבוצה שלי בשמו"צ ואת עצמי. אני מחליפה מיליוני סמסים ביום עם יקיר המערכת וקובעת פגישות עם חברות. וחוץ מזה?

אתמול ישבנו אני והדר בפקולטה ופתאום היה גל חזק של ריח גברי שעמד באוויר לאיזה חמש דקות ולא התפוגג. הריח היה זהה לריח של הבושם שקניתי לאהובי המתפקר ליום הולדתו השבע עשרה. זה היה כל כך הזוי, כאילו זה לא באמת קורה. אני לא רוצה לחיות ככה יותר. אני פשוט לא רוצה.

היה לי חלום על מזגן מרושע שרודף אחרי הארי פוטר.

יש לי בזמן האחרון כמעט כל יום את החלומות המוזרים האלה של בבוקר-בבוקר, ממש קצת לפני שאני מתעוררת. זה מרגיש כאילו אני בהכרה מלאה ואני מסריטה את הדברים בראש שלי, ורוצה להישאר ישנה עוד קצת כדי לראות את הסוף של החלום.

היה לי גם איזה אחד על מר בחור. הוא ברוסיה וכל זה רק גורם לי לרצות אותו יותר.

כולם עכשיו בחו"ל. מ.ב ברוסיה, רוני בבולגריה, אביטל אורזת לצ'כיה, וסופי עוד מעט תצא לחופשה בת שנתיים לפחות בחסות צבא ההגנה לישראל. מה אני אגיד לכם?

bon voyage!

נועה

כרם אהב ששיחקתי לו בשיער ושגירדתי לו את הגב. הייתי אוהבת לסובב קווצות שיער שלו מסביב לאצבע ולהופכן לתלתלים יפים ומסודרים. לפעמים הייתי לוקחת את היד שלו ומניחה אותה על התלתלים שלו יצירי כפי, שיגע. היה לו כזה שיער יפה.

כשהוא היה מבקש שאני אעשה לו נעים בגב, הייתי מורידה את החולצה שלו ובוחנת את הגב שלו. הייתי מחלצת משם כל מיני שחורים, ואז כשהוא היה מתלונן שזה כואב, הייתי מנשקת את הצלקת שיש לו בחלק העליון של הגב. צלקת עגולה, מניתוח להסרת נקודת חן. אז לפני כמה ימים היה לי חלום.

חלמתי שאני מתעוררת בבוקר ואני רואה את הגב שלו מולי, ושאני מנשקת את הצלקת הזאת שוב. כשהתעוררתי לא היה שם שום גב. כמה שהוא נראה מקסים כשהוא ישן. בפעמיים שישנתי אצלו התעוררתי לפניו והלכתי להסתכל עליו ישן. בהתחלה ישבתי על הכורסה לידו, כשהוא ישן על הספה כמצוות אמא שלי. ישבתי לידו והתבוננתי בו ישן. בגבות המסותתות שלו, השפתיים הכהות, האף הכל כך יפה הזה שלו, הריסים הארוכים. אחרי כמה דקות עברתי לשבת לידו, על הספה. מרגישה את חום הגוף שלו דרך שמיכת הפיקה המשובצת שהוא היה מכוסה בה. מלטפת לו בעדינות את היד. את הצוואר. מעבירה לו יד בשיער. ואז נותנת לו נשיקה על הלחי והוא מתעורר ואנחנו הולכים לחדר שלו.

חלמתי שאני מנשקת לו את הצלקת.

אני מרגישה כאילו הכרתי אותו הכי עמוק שאפשר. ועכשיו

עכשיו זה כל כך מערער.

נועה 

אז כן, האמת היא שכן

קצת עצוב לי.

זה לא בא באיזו מערבולת היסטרית של רגשות שהעיפה אותי מצד אחד לצד השני של העולם שלי, כמו זו שפירקה אותי לחתיכות אחרי דניאל גלר. זה מטפטף פנימה. קודם כעסתי והייתי מאוכזבת, עכשיו עצוב לי.

נועה.

הפוסט הקודם היה מאד מכוער. מפתיע שדווקא איליה אמר לי להוריד אותו.

אבל החבר שלי זרק אותי בטלפון.

איפה עובר גבול הטעם הטוב עכשיו?

אני באמת לא מבינה את זה. כלומר, אני מבינה מאיפה בא העלבון ומאיפה באות הטענות כלפי האמירות האלה שהיו באמת בוטות. אבל אני לא מבינה, אחרי קטע כזה אני עוד מחוייבת לאיזה קוד התנהגות מסויים? זה הפסיק להיות סיפור אהבה או משחק של מי שובר למי את הלב יותר חזק, זה משחק של כבוד, לחלוטין. על זה זה עומד. זה רק מוכיח כמה כבוד היה לי בעיני האדם שהייתי איתו ביחד חמישה חודשים וקצת. מעט מאד, מספיק בשביל להיפרד ממני בטלפון. וואו, פאקינג איי זה היה ברוטלי. שלשום היו צרחות, ואז היה בסדר. אתמול לא הצלחתי להפסיק לבכות. ועכשיו בסדר. הוא הרכיב לי ביום שלישי לב מסיכות צבעוניות על לוח המודעות. אתמול בבוקר עמדתי ממררת בבכי ופיזרתי את הסיכות. ביום שלישי הכל היה לא בסדר למרות שזה היה שבוע וחצי ונמצאנו בליבו של טירוף עצבני שלכרם כנראה אזלו הכוחות ורצון לתת עוד הזדמנות. הוא פשוט לא רואה אותנו בקשר יותר, לדבריו. רבאק, כבר דיברנו על מה שנעשה כשנהיה בני שמונים. נצח זה מושג כל כך יחסי...

זה כל כך זה, זה כל כך זהה.