שלום לכלל הבריות ושלל היצורים השונים שמוטטים כאן בזמנם הפנוי.

אני מתחילה ללמוד היום בעשר וקמתי מפאת שעון ביולוגי שלא מניח לי לישון יותר מאוחר, אלא אם מדובר ביום שבת. ישבתי במיטה ותהיתי מה בא לי לעשות. חשבתי על להכין ארוחת בוקר. אני אעשה את זה אחרי הפוסט. חשבתי אולי להתבשם מעט ולגמוע מוחכמתן של חבילות הנייר שמונחות לי על השידה ליד המיטה. המטאפורה היתה מיותרת. יש שם ספר פסיכי לחלוטין שלקחתי אתמול מהספריה של ביתספר. שואלי אותי למה אני לוקחת לעצמי ספרים מהספריה של ביתספר אם יש לי מנוי של פאקינג שישה ספרים במאירהוף. 1) כי אין לי כוח ללכת כל פעם חצי שעה למאירהוף בשביל לקחת ספר שאני נורא נורא רוצה ואז לגלות שיש תור באורך כביש שש של אנשים שמחכים לקחת אותו לפני, 2) בגלל שגם כשיש שם בנמצא את הספר שאני רוצה אח שלי ואמא שלי ממלאים את כל המנוי. הספריה של ביתספר מהווה לי אלטרנטיבה נוחה, יש שם ספרנית נחמדה (לא כמו הגועליות של מאירהוף, אלה שלא פתחו שום דבר שדומה לספר בחייהן. אולי הן פתחו גיליון של לאישה) ותמיד נכנסים לשם ספרים חדשים, ע"ע הספר שלקחתי אתמול ('סופו של מיסטר Y', ספר פסיכי לחלוטין. אני כבר בעמוד שישים ובקושי יכולתי להניח לו אתמול לפני שהלכתי לישון) ואת הספר שלקחתי לפניו ('רוחות הרפאים של גויה' שהיה אחלה ספר, תכל'ס, לא בדיוק הז'אנר שלי). יש ליד המיטה גם את הגיליון החדש של נשיונל ג'אגרפיק שקיבלתי אתמול או שלשום. אני כל כך אוהבת את נשיונל ג'אוגרפיק. חבל, חב שהוא לא מגיע כל שבוע. טוב, במחשבה שניה, אם הוא היה מגיע כל שבוע אולי המאמרים בו לא היו עד כדי כך עצומים ומעמיקים והתמונות בו לא היו כל כך איכותיות. אם נשיונל ג'אוגרפיק היה מגיע כל שבוע הוא היה הופך להיות מעריב לנוער. חוחו, שיעשעתי את עצמי. בוקר טוב נועה.

טוב, אם זה מעניין, אני אתן עידכון קל ואספר מה עשיתי ביום העצמאות:

לא רציתי לצאת ביום העצמאות לעיר משום שלא היתה סיבה לעשות את זה, להתחכך בזיליוני אנשים ולשמוע מוזיקה מעפנה רועמת בפול ווליום מהרמקולים של עיריית רחובות שלא טורחת להביא אמנים כמו שצריך. אם מישהו טוב היה מופיע, הייתי יוצאת למרות הכל, אבל השנה היו רק מופעים פנימיים לפי מה שהבנתי, אז לא היה כל כך טעם. הלכתי לסופי במקום. לידמתי אותה לשחק מנצ'קין והיא נורא מתלהבה מזה. באמצע המשחק יוני מתקשר אליה והיא משתיקה אותי. "יוני, אני שונאת את נועה. היא מגעילה ואני חושבת שהיא דומה לחציל. נכון היא דומה לחציל?" טיזזה סופי. "אני חושב שהיא דומה לחציל. היא יושבת לידך?" ענה יוני בתחכום. אותי באופן אישי זה מאד שיעשע. סופי נורא התלהבה מהמנצ'קין ואתמול היא גם הזמינה את תמר ואת אינה לשחק איתנו (ניצחתי. אני פשוט כל כך טובה בזה)

אחרי שבאתי לסופי אמא הקפיצה אותי הביתה כי היא היתה באיזור. בבית נהנינו מהשקט היחסי ששכונת אחוזות הנשיא (אין שם יותר פלצני לשכונה מזה) זוכה לו ביום העצבנות. חבל שזה לא ככה בל"ג בעמר. בגלל שאנחנו גרים בסביבה עם הרבה שדות, יש כאן הרבה מדורות. הבית מריח כאילו מישהו עושה קומזיץ באמצע הסלון.

אמא הכינה לזניה *ריר* ותליתי דגל על המרפסת. ראינו סטארגייט והלכתי לישון.

ביום שלמחרת הצלחתי לקום בעשר וחצי, ועדיין הייתי עייפה. אחי ואבא שלי כבר הספיקו לחרוש את כל רחובות במסע אופניים ואמא שלי כבר הספיקה להאכיל את כולם ולסרק את אחותי (זה נשמע כמו הספק זעום יחסית לשעתיים, אבל אין לכם מושג כמה זמן לוקח לסרק את אחותי.) בערך באחת עשרה התחלתי להתווכח עם אמא שלי אם אפשר להישאר בבית, אחרי שביום לפני הם כבר הרשו לי. היא פתאום שינתה את דעתה משום מה. כל שנה יש מנגל ממש גדול וממש דוחה אצל אבא של דודה שלי בר"ג, אותי ת"א, מה שזה לא יהיה, ליד בית בארבור. בסוף כן הלכתי. סתם העברתי את זה, היה טיפשי ומסריח ולא כיף. מה שכן, באמצע הסיפור סופי מתקשרת אלי ואומרת שצביקה מיטל ובר צריכים מישהו שישיר את תפקיד האלט בגוליית בברמצווה של אח של מיטל, תמיר. עמר היתה אמורה לשיר איתם את זה והיא הבריזה, כך שהם פנו אלי. מה אכפת לי, למרות שזאת ברמצווה, ואני שונאת ברמצוות. אבל, אתם תופסים את הפרדוקס המטורף? אני הולכת לברמצווה של ילד שהיה איתי בכיתה ואני בכלל לא כל כך הולכת בשבילו. נפגשנו אצל מיטל בשש כדי לעשות קצת חזרה על השיר. זה הרבה יותר קשה לשיר לבד קול של אחד עשר- שנים עשר אלטים אחרים. זה מוזר, אני רגילה לתמיכה של המקהלה. בכל מקרה, היה שילוב יפה והם היו מרוצים. מיטל ונעם החבר שלה היו צריכים לנסוע קצת יותר מוקדם כדי להיות שם לפני כולם. אני צביקה וסופי נשארנו שם וחיכינו לאמא שלי. צביקה הוא לא טיפוס כל כך ורבלי, אני וסופי קודחות לו במוח והוא לא אומר מילה. בכל מקרה, אמא שלי באה והסיעה אותנו לנצר סירני. אוקיי, הברמצווה הזאת היתה באחד המקומות המגניבים, הכל עצים וצמחים ופרחים ונוף יפה. היו שם אפטייזרים טעימים. אוי אוי נועה לאהוב אוכל. בגלל זה היא נראית כמו שהיא נראית עכשיו. בזמן שצביקה שתה ועישן ושתה ועישן וכיוב', נעם כבר הספיק לגלות שאני עוד לאבת שלוש עשרה אפילו (קוראים הבלוג היקרים, חשיפה!) ואז התנהל ההליך הרגיל של "את נראית יותר" ובלה בלה בלה. אם היה לי שקל על כל פעם שאומרים לי את זה כבר הייתי מיליונרית (נכון זה נדוש?) אחר כך כיוונו את כל ביליוני האורחים לתוך האולם המקורה. היו שני שולחנות של "חברים של-": חברים של מיטל וחברים של תמיר. תגידו שאני מתלהבת ותגידו שאני חושבת כמו ילדה קטנה, לא אכפת לי! מבחינת נתונים טכניים הייתי צריכה לשבת בשולחן של החברים של צמיר, ולא ישבתי בו! הרגשתי נורא מנופחת, כי הראיתי לכמה אנשים שאני לא סתם ממציאה לעצמי חברים. היו נאומי ברמצווה רגילים, אבל המשפחה הזאת היא כנראה קובץ ממעט האנשים הכי מגניבים בעולם, ככה שזה הצליח להיות לא קיטשי ואף משעשע. מיטל ונעם עשו את נו פאו סופיקה, וזה היה חביב. אחר כך התחיל אוכל. לא אכלתי יותר מדי בגלל הבשר בצהריים וגם בגלל שעוד היינו אמורים לעלות לשיר אחר כך. לשיר על בטן מלאה זה לא טו-אוב. אחרי האוכל תמיר רקד ריקוד שהשראת מושא הערצתו הנצחי - מייקל ג'קסון. זה היה כל כך, כל כך, אבל כל כך מגניב! אני ורותם סגדנו לו אחר כך <:

אחרי תמיר עלינו לשיר. הלך די טוב בסך הכל. אחר כך התחילה מוזיקה. רותם התעקשה שאני ארקוד איתה, והיתה גם מוזיקה מגניבה, רוקנרול (אל תתבלבלו, בורי ישראבלוג, לא רוק, רוקנרול) מייקל ג'קסון ומושפעיו, קצת מוזיקה אלקטונית. היה כל כך כיף DDD: אני נועה, ואני אשכרה רקדתי. ואני אף פעם לא רוקדת. בעיקרון, גם את המסיבה שנידונה להיות הכי מעפנה בעולם אפשר לעשות סופר מגניבה אם אתה בא לשם עם האנשים הנכונים. היה כיף ומצחיק. אחר כך יצאנו החוצה ושתינו קצת. לא השתכרתי, אבל בגלל שאני אף פעם לא שותה היה לי הנגאובר למחרת :< היה ממש כיף בסופו של דבר, ובשתים עשרה וחצי אבא של אותי הסיע אותי, את אותיר, את דניאל ואת רונן הביתה. לא הייתי איתםכ ל המסיבה, וזה נשמע כאילו הם נהנו הרבה פחות P:

באתי הביתה והלכתי לישון, מתכוננת לשעתיים מתמטיקה של מחר.

אתם קולטים איזה פוסט כתבתי? והשעה תשע בבוקר! ועוד לא הלכתי לביתספר!

יום מעולה לכולם.

אה כן, יש עוד דבר סופר חשוב שאנייודעת ורוצה לחלוק עם האומה, אבל נראה לי שזה עוד לא פורסם בקהילה ויש לינק לבלוג מהחתימה שלי בMSN, ככה שבינתיים אני אשמור את זה לעצמי.

אז רציתי לסיים,

יום מעולה לכולם

נועה הפריכה.

כאן נועה השדופה משדרת אליכם מסרים חושניים אחרי חזרתה ההו-כה-דרמטית מעיר הקודש אשקלון. פחחחחח.

בכל מקרה, ביום רביעי אמא שלי מתקשרת אלי ומדיעה לי שבסופו של דבר זה לא נופל על הטיול ושבאופן סונטני לגמרי שלא מתאים לאמא שלי, אנחנו נוסעים לחפוש באשקלון. נפלא. לא באמת אכפת לי לאן אנחנו נוסעים בעיקרון, רק שניסע, ושלא לא אצטרך לחלוק מיטה על אח שלי. ארג.

סתם, אחרי איזה חצי שעה נסיעה הגענו לשם, וכבר במגרש החניה ראיתי עם מי יש לנו עסק ביומיים הקרובים. חבורה של ערסים מקריחים יצאה מואן גדון וחבוט עם מגפיים שהורכבו אליהם עקבי פלסטיק בגובה של עזריאלי, ופסים 100ממים בצבע צהוב שזורים בשיערם השחור שמסגיר את מוצאם התימני משהו. ושאף אחד לא יעז לדבר על הבלונד שלי, זה היה למטרה טובה (אהם אהם אהם השיער הורוד והשקסי שלי זצ"ל ת.נ.צ.ב.ה בס"ד (ע"ר) עב"מ בח"מ וכיוב'). בכל מקרה, כפי המציינת הכותרת הקצרצרה של הפוסט הזה (!), אבא שלי פגש את פילוס בתור לקבלת החדרים בקבלה. כלומר, את פילוס המקורי לא הייתי מתנגדת לפגוש מאחר ואסי כהן הוא יצור כישרוני וחתיך בדרך כלשהי, אבל את הפילוסונים שהיו במלון הייתי בשמחה מטביעה בבריכה המקורה המחוממת והמפושתנת של המלון המושי מושלם ששהינו בו.

*אתנחתא קלה לטובת השמנת הכרס של שחתכם הנאמנה ופיטומה באמצעות חביתה שכוללת כל מיני דברים*

*יאמי*

בכל מקרה, פילוס עוקף את אבא שלי בתור.

"מה יש לאמא ש'ך?"

"למה מי 'תה חושב ש'תה?!"

מלבב. סתם, זה באמת היה די משעשע.

נסענו לטייל. לראות עתיקות וזה. היה מרתק כל כך, שלא טרחתי לזכור כלום. סתם נו, יש לי אנטי כללי לאשקלון.

עלינו לחדר וזה. היה שם שוקולד די טעים, מלונות וזה. בכל מקרה, נורא נורא נורא רציתי ללכת לישון, אבל לאאאא שני האחים הנחמדים שלי יטחנו את השכל עם בוב הבנאי. שניה אחת מסכנה לא ישנתי בכל השעתיים האלה. בכל מקרה, אחר כך לא זוכרת מה עשיתי. כן, בכיתי ליובל בטלפון.

על אריקקי, ועל המקרה של יום רביעי, ועל זה שאני תקועה, ועל זה שאני לבד, ועל זה שאני לא יודעת איך יוצאים מזה. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. הוא כזה חבר טוב. כלומר, הוא באמת הקשיב. ואני מעריכה את זה. אבל סתם, זה לא באמת עזר, זה יהיה בסדר, עד העונג הבא (אה אה אה). אחר כך היתה ארוחת ערב עם אוכל לא לעיס. לא אכיל ולא עכיל. שונאת בתי מלון.

בערב יותר מאוחר ההורים שלי הלכו לראות הופעה של העלק דובים מרקדים של המלון(עוד סיבה לשנוא בתי מלון. וגם השמיכות שם אף פעם לא נקיות!) אז אני נשארתי לבדי בחדר עם קופסה של פרינגלס וטלוויזיה. היה בערוץ 10 סרט מעצבן. Bounce אני חושבת. עם גווינית פלטרו ובן אפלק. אני לא סובלת את שניהם, אבל לרדת עם כולם ללובי לא היתה אופציה. סרט כזה, על בן אפלק שנותן למישהו את הכרטיס שלו לטיסה בשביל לזיין מישהי ואז הטיסה מתרסקת ואז הוא מתאהב בגווינית פלטרו האלמנה ויאדה יאדה יאדה הו כה דרמטי גם כן. לא באמת עקבתי. אחר כך אבא ואמא גירשו אותנו מהמיטה, ואני ועמרי הכה פעלתנים שכבנו במיטות ושיעשענו אחד את השני. ניסינו למצוא כל מיני וריאציות ל'לילה טוב'.

נועה: "לילה עוף. לילה קוף. לילה תוף. לילה טוסט."

עמרי: "לילה סבתא."

והו כמה שזה הצחיק אותי, ג'יז. זה היה הכי לא קשור בעולםםם וצחקתי את נשמתי החוצה. אלון החזיר שיחה, היה די קצר.

נרדמתי. אכן, יום רב תהפוכות היה זה.

בבוקר היה אוכל נורמלי ושתיתי שתי כוסות קפה, אחת נסקפאית מגעילה ואחת מהפרקולטור, חוויה מתקנת. אבא אמר משהו על פחממות. אחר כך אחי הקטנים וה96ממים החליטו שהם רצים לשחק בחוץ, אז יצאתי עם כולם, עדר וזה. נשכבתי על ספסל והתחממתי לי בשמש. הלוואי שהיתה שמש כזאת גם ברחובות. שונאת את החורף הזה. שונאת אותו כל כך. הוא החורף הכי קר שאני זוכרת. אחר כך דיברתי קצת עם אן, ואז נמאס לי לשבת בלובי לבד. עליתי לחדר וראיתי כל מיני דברים בטלוויזיה, כמו חיים כהן מלחך לימונים בני עשרים שנה אצל רינה פושקרנה. אם אתה רואה הודי רטוב, תזכור שזה מעמבה.

החמולה חזרה ואז ארזנו את גופותינו בתוך האוטו נסענו למרינה.

אוקיי, פלא מספר אחד - יש מרינה באשקלון!

פלא שני - יש מרינה ממש יפה באשקלון!

פלא שלישי - אומאגאד, האנשים שגרים קרוב למרינה, או שהם ממש ממש טחונים בהתחשב בגודל, בעיצוב, בהשקעה ובפסיכדליה של הבתים שלהם, או שעלויות הבניה שם הן מזעריוץ. כל בית, הבית הלבן. למרות שהבתים שם לא היו לבנים, לא כולם לפחות. היו שם צהובים. וירוקים. וורודים. וכאלה.

קיצר שוטטנו לנו קצת במרינה, ואז הלכנו לאכול. אוקיי, המסעדה החשודה הזאת ניגנה בלופ שלמה ארצי ויהודה פוליקר. פריקין סיוט.

לפחות שם יכולתי ללעוס את מה שהיה לי על הצלחת.

חזרנו למלון, ארזנו ונסענו.

וכעת, הנני כאן, וגם מתבשל לי כאב ראש מטורף, שמטגן לי את הסוף של ארובות העיניים.

ועל כן, מעא סלאמה, ושבוע סבתא, ע"פ עמרי.

רוע'לה.

אתמול אח שלי שוב הקיא.

בדיוק התיישבנו לארוחת ערב, ואז הוא ברח לשירותים והקיא את נשמתו. אני לא יודעת אם הוא גורם לעצמו, אם זה פסיכולוגי, פיזיולוגי או משהו אחר, אבל זאת בעיה. ולא מדברים על זה בבית. זה כאילו ההורים מתביישים בזה, כאילו משהו דפוק שם, מצשהו שצריך להסתיר. הם חושבים שהפוביה שלו מאוכל היא אשמתם והם מנסים לטייח אותה. מדי פעם הם מתפוצצים והכול יוצא בחוצה. איך שהוא מוציא להם את הנשמה, ולמה הוא לא אוכל, ולמה הוא מקיא את מה שהוא אוכל. אני אישית רואה שיפור. הוא מקיא פחות ואוכל יותר. אבל הוא עדיין רזה. רזה וקטן. הם מתרוצצים איתו בין רופאים והוא לוקח תרופות. ושתבינו, הוא לא ילד מסכן. בכלל לא. הוא חזק והוא מתעמל והוא משחק ויש לו חברים ומצברוח טוב. לפעמים הוא פשוט קצת מקדים את תסביך גיל שש עשרה. לפעמים הוא אומר, "יש פעמים שאני חושב שפשוט בא לי למות."

היו פעמים שבהן באמת חשבתי שהוא ימות. ופחדתי מזה יותר מכל הדברים שאי פעם מחדתי מהם. אולי לפעמים אני האחות הגדולה מהסיוטים הכי גרועים, אבל הוא מתה על הילד הזה. הוא כל כך חכם, והוא כל כך נחמד, והוא טוב במתמטיקה, ולפעמים הוא פותר משוואות שאני לא מצליחה, למרות שהוא רק בן שמונה. חברות שלי מתות עליו. הוא ילד טוב נורא. לפעמים יש לו יציאות ממש נבזיות. אמא אומרת שהוא לומד ממני. יכול להיות. אני באמת משתדלת להיות יותר טובה. באמת משתדלת. והוא לא יודע כמה שזה פוגע בי כשהוא אומר לי בפני שהוא שונא אותי, למרות שאני יודעת שזה לא נכון.

אני כל כך אוהבת אותו. והוא לא יודע כמה. ואולי אני גועלית מדי בשביל להראות לו את זה.

אני אוהבת את אח שלי.

גלעד לא עונה לי כבר מלא זמן. שלחתי לו מיליון הודעות והוא לא עונה. וזה מבאס. כי אהבתי לדבר איתו. בשיחות האחרונות שלנו הבנתי שאני בעצם יודעת עליו כלום. ושאני כאילו מדברת עם סקיצה של בנאדם, משהו לא שלם. והוא אף פעם לא ענה לי תשובות החלטיות, ועל כל שלושים הודעות שאני שלחתי הוא אמר מילה. מוזר שלא שמתי לב לזה כשעוד דיברנו. או שהוא השתנה. או שפשוט לא אכפת לו ממני. רק אני יכולה להיות אכפתית כלפי חלונות מסנג'ר.

נגב אמר לי שהוא אוהב אותי. וזה מוזר.

מה שכן, הבוקר היה בוקר משעשע!

בארוחת בוקר גיליתי כיצד אבא שלי איבד את מוחו. שאלתי איזה אוכל אפשר להכין בשטח, ואמא אמרה שעם גזיה אפשר הלכין הכול. אני צריכה לדעת איזה אוכלא פשר להכין בשטח בגלל שאני א' אוכל בטיול ט"ו בשבט השולט שהולך לקרות בשמונה עשרה - תשע עשרה לחודש. אגב, החודש זה חודש עמוס ביותר, 18-19 טיול, 24-25 טיול שנתי, 27 כנס מקהלות! אוקיי, אז אבא נזכר באוכל שהוא הכין בצבא. הוא הכין חביתות וטוסטים ולוף על ארגזי פעולה מלאים בעופרת, שזה כידוע חומר מאוד בריא לבריאות. אז אמא אומרת, "אהה! אז ככה איבדתי את השכל שלך!" חחחחח.

לאח שלי יש הברקה חדשה - הוא לא לובש פליז. ההורים קנו לו חלפית בית מפליז והיא ממש ממש יפה, בצבע בורדו כזה. והוא בא ומציג אותה להורים, והוא נראה כמו חילזון זועף, כתפיים שמוטות, ראש נפול ופרצוףלא מרוצה באופן כללי. זה היה משעשע XD

אה כן.

תומר מוזכר!

ולרגל כניסת השנה האזרחית החדשה (אן הכלבתא שלי הלכה ב1.1 לרכוב על הקרח ולאכול במקס ברנר. גזעי.)

אני מאחלת לכל קוראי בלוגי שנה מלאת סקס.

נועה.

לא כתבתי כבר המון זמן. אני מסכמת תקופה לא כל כך טובה. זה נשמע קלישאתי, אבל זה הכול בגלל הגשם. אני רוצה ללכת לישון ולא לקום עד אפריל. זה הולך להיות פוסט די ארוך וללא סדר כרונולוגי, אז אני אכתוב את אירועי השבוע וקצת האחרון לפני הנקודות החשובות. תתכוננו נפשית.

ביום שישי שעבר אביטל באה לרחובות לבקר. נורא שמחתי והיא וגטה באו לבית ספר שלי למרות שגטה לא למדה ביום שישי. אביטל התבררה להיות הרבה יותר קטנה, פיזית, ממה שחשבתי שהיא תהיה. היה לה שיער בצבע של חציל, כמו הפאה של מרים בר אילן. גם לה היה את האנדרגראונד המגעיל הזה, כמו שיש לגטה, עם טבעת ורודה גדולה מתחת ללשון. זה מגעיל, כלומר, מילא לי יש מתכות בפה, אבל זה למטרה טובה של יישור שיניים. אני לא מחוררת את עצמי! לילדות האלה יש אבנית בפה. הן הולכות ונהיות יותר ויותר דומות לקומקום. לגטה יש גם סמיילי, שזה עוד יותר מגעיל. כלומר, בלילה יבואו גנבי מתכות ויעשו מהן עמוד חשמל. אני יכולה להשתגע מטמטום כזה. בכל מקרה, היינו אני, גלעד, סטס, גטה, אביטל, ושלו, וגם נועה ואן הצטרפו אלינו לכמה זמן. היינו ליד בניין גפן, איפה שהתקינו את הספסלים החדשים, האדומים והסגולים. נועה עשתה המון רעש, כי היא ואביטל צעקו וצעקו על כל מיני אנימות מטומטמות. בשלב מסוים נועה ואן הלכו, כי אן הייתי צריכה לנסוע לבאר שבע, לסבא וסבתא שלה. גיליתי שגם גלעד אוהב את ביורק. בשלב מסוים סטס זרק עלי נעל, כי בטעות נתתי לו מכה בהליקס שלו. הילד הזה כל כך היסטרי, אלוהים. הנעל פגעה לי בירך, במקום שכבר היה לי שטף דם אחר בו. זה ממש כאב, אז הלכתי. כמובן שאחר כך חזרתי, כי אני נואשת נורא. בסך הכול אני נהנית מתשומת הלב שאני מקבלת מהם, כי הם הולכים להיות המגניבים האלה שלא יכולים ללכת מאה מטר בלי ששלושים איש יגידו להם שלום, ואלה שכולם הרי רוצים להיות איתם. אני לא דומה להם ועוד לפעמים עושים דברים ממש מטומטמים בעיני, ושומעים מוזיקת אימו מעצבנת וכאלה, אבל אני מבליגה כי בסך הכול היה לי די כיף איתם, ונהניתי להרגיש שאוהבים אותי. לדה שליט הגעתי די בלי חברים, והרגשתי נורא לבד ולא מצאתי את עצמי. הם קצת עזרו. בכל מקרה, אחר כך מרים כהן גירשה אותנו בטענה שעשינו יותר מדי רעש. אז הלכנו לגן הפלסטיק. היינו רעבים וצמאים, אז אני, אביטל וגטה הלכנו לבית של גטה כדי להביא כסף לאוכל. אף פעם לא הייתי בבית של גטה לפני כן ולא ידעתי מה לחשוב. היא כל הזמן מתלוננת על ההורים שלה, שהיא בכאסח איתה וכאלה. לא חשבתי שהם יכולים להיות גרועים כמו שהיא מתארת אותם, אבל זה הרי נורא מגניב להיות מרדן. בכל מקרה, עלינו לבית שלה. היתה שם חתולה שמנה מאוד, וריח חזק של סיגריות. היה קונטרה בס גדול ליד הדלת. אבא שלה ישב על הספה וצפה בטלוויזיה, והוא ענה בקול די אפאתי של "תעזבי אותי, קרצייה." התחלתי לחשוב שאולי זה כן גרוע כמו שהיא מתארת את זה. נכנסו לחדר שלה, והוא היה די יפה. אבל גאש, לילדה הזאת יש המון כסף! לקחנו עשרים שקל והלכנו משם. הלכנו למכולת ליד בית הספר, וקנינו בקבוק של נסטי וקופסה של פרינגלס. כמו בנות שמנות טובות, התיישבנו על ספסל וגמרנו בערך את כל האוכל. בכל מקרה, ירדנו מהגבעה של ביתספר בחזרה לגן הפלסטיק. ה בנים די התאכזבו בגל זה שאכלנו את הכול, אז טענו לתומנו שמכרו לנו את הכול ככה :) בכל מקרה, היינו די הרבה בגן הפלסטיק. גלעד הוא בן אדם חמוד ביותר. אולי אפילו קצת בא לי עליו. (וואי, יש יותר מדי גלעד. אני אעשה בהם סדר אחר כך) בכל מקרה, תכננו ללכת למכון ויצמן. גלעד נתן לי בזוקה. בכל מקרה, באמצע הדרך הם מצאו קופסה עם שלוש סיגריות ומצית. כנראה שזה היה רעיון של שלו, אבל בשלוש בצהריים, תת רמה כזאת, הם התיישבו על המדרכה והתחילו לעשן. הפרצוף שלי נראה כמו הסמיילי ההמום במסנג'ר. הפעם, לקחתי את עצמי ובאמת הלכתי משם. חזרתי הביתה  ולא דיברתי עם אף אחד מהם עד אתמול. זה קטע מגעיל. כשזה נעשה מתוך רצון לדפוק פוזות. זה פשוט אידיוטי. בטח כשאתה בן 12.

ביום שבת האחרון, פגשתי את דניאל אחרי שלא פגשתי אותו מאמצע החופש הגודל. הוא הרים לי טלפון וביקש שאני ארד למטה. ישבנו בספסל אבן מתחת לבית שלי. כל כך התגעגעתי לחיבוקים שלו, הוא מחבק בצורה כל כך מספקת. חיבוקים חזקים קרובים כאלה. הכלב שלו הסתובב סביבנו. בשלב מסוים הייתי צריכה ללכת עם אמא כדי להדפיס סווטשרטים עם סמל בית ספר. כשדיברתי עם אמא הוא לחש לי באוזן אל תלכי, אל תלכי. נתתי לו חיבוק, והוא אמר שאני מעקמת לו את המשקפיים והוריד אותם. התנשקנו.

הוא מנשק ממש ממש מוזר, עם שיניים. הוא נשך אותי ולא נתן לי להכניס את הלשון. הייתי צריכה ללכת.

אתמול הוא התקשר אלי שוב, רצה להיפגש ולא יכולתי, כי הלכתי לפגוש את עמר בעירונוער. אני תוהה אם בא לי עליו. אני עוד לא יודעת.

אבל זה בכל זאת די נחמד, כי הוא אחרי הכול חמוד ולא התנשקתי המון זמן.

בכמה ימים האחרונים הכול מתחיל להתבהר.

קיבלתי 98 בבחינה, שזה כבר משמח אחרי ה-78 החשוד שלי בבחינה הקודמת. גם במתמטיקה העליתי. אחרי שבוע של למידה אינטנסיבית, פיספוס חזרה ושיעור פסנתר, והרבה הרבה דמעות שנשפכו, תאשימו את אמא, קיבלתי 84 במבחן במתמטיקה. אני כל כך מרוצה מעצמי. אמא עזרה לי המון. למדתי איתה כל השבוע. אני כל פעם מגלה איזו משפחה מגניבה רוח הקודש נתנה לי. זה כל כך טוב. ביום ראשון בערב, אחרי הפעולה, יצאתי בשבע מהחזרה, והלכתי עם אבא ואמא לפגישה האחרונה של ביתספר להורים, פלצני משהו, שהם הלכו אליו. די התנגדתי את זה וחשבתי בצורה די שלילית, אבל מאיה והדס היו שם, וזה כבר שימח אותי. הייתי צריכה לתת תעודה להורים שלי, לפי פרמטרים מסוימים, כדי להזכיר להם איך זה מרגיש לקבל תעודות (!) אחר כך ניהלנו שיחה מסביב לשולחן עגול, לפי מה שהמדריכה הטיפשה הזאת, רונית, מונית, איך שלא קראו לה. היא אמרה לדבר על "הקשיים והאתגרים" שאנחנו חווים. אבא שלי נהיה הליצן של הכול, והוא היה נורא מרוצה מעצמו. הצחיק את כולם וזה. השיחה זרמה יפה, והושגו מטרות. דיברנו על מתמטיקה ועל הלימוד המעולה שהיה לי עם אמא אחרי פעמיים שקיבלתי מתחת לשבעים, על הבגדים שלי והנעליים שלי (שאני מציירת עליהן וזה מרגיז אותם),ועל הבקשה שלי לצאת עם בנים בני חמש עשרה ושש עשרה. ילדים בגיל שלי, טיפשים. חי"תניקים, טיפשים. גם רוב הטי"תניקים טיפשים. אצל היו"דניקים אני מוצאת את עצמי. לא נוח לי עם ילדים בגיל שלי.אני מרגישה כמו האחות הגדולה של כולם לפעמים. הם פשוט כל כך ילדותיים. פעם הבעיה הזאת היתה יותר דרסטית ויותר בולטת אצלי, ולא היו לי חברים בכלל בתקופות מסוימות, אבל למדתי לשחק את המשחק של כולם ולהסתדר פחות או יותר. הכי חשוב לא להתנשא. הם אמרו שהם יבחנו כל מקרה לגופו, שזו כבר התקדמות. זה היה בסדר.

 אה, וציטוט מצחיק של מרסל:

כיתה: מה, אז מרסל, אם התבטל גיאוגרפיה ואנחנו צריכים לצאת רק עוד שעה, זה אומר שתהיי איתנו שעתיים?! מרסל: מה פתאום, אני בעונש?

אני מקווה שהכול ימשיך להשתפר, ושלא ירד גשם.

ביי ביי בינתיים, נועה.

אני נועה. הא, איזה ייבוש. המממ אז אני אחסוך מכם את כל הIntroduction המיותר, מה שאתם רוצים אתם תמצאו ברשימות.

אם בכל זאת, אני אעשה את זה ממש קצר;

גיל: צעיר מדי

מיקום: רחובות

הא והנה האח הקרצייתי שלי, עמרי הגיע הביתה בשעה טובה ומוצלחת. עשיתי לו את תרגיל ה'שלום ולהתראות' בדלת, ואיך הוא מתרגש מכל דבר! הרים טלפון לאמא. אמא בקריזה כי אבא יצא למילואים. היא אומרת שכל החברים שלו כבר משתררים, ורק הוא ממשיך ללכת. טוב,אי אפשר להאשים אותו. זה הכי כיף לקחת חופשה של שבועיים ולחגוג על כל המסעדות בצפון. ואמא? אמא רק מתחרפנת רק כשמזכירים בדרך אגב את המילואים. היא לא מאוד מרוצה מהעניין. בתום השבועיים האלה היא כל כך שונאת אותנו, היא נושמת אותנו, משתינה אותנו והורגת אותנו. ואח שלי לא תורם, עם החוסר החמור שהוא לוקה בו בכל פעם שזה מגיע להומור. איך אפשר להיות כל כך כבד כשאתה כולה בן שמונה? בכל מקרה החרטטן הקטן צלצל לאמא וזה כרגיל נופל עלי. אבל אני מה אכפת לי, כבר הפסקתי להתרגש מכל חירפון שלו. אנחנו שלושה אחים, אני, עמרי ומעין. מעין היא בערך הילדה עם הפרצוף הכי חמוד במזרח התיכון, אבל היא מכשפה אמיתית ושתינו עושות לעמרי את המוות, רק שעמרי אוהב את מעין יותר משהוא אוהב אותי, זה בטוח. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני לא בלונדינית עם עיניים כחולות ושפתיים, אממ, ורודות כאלה? יכול להיות, אבל אני יכולה לחתום שכשאנשים מכירים אותי לעומק הם היו מתאכזבים פחות אם היה לי את הפרצוף של מעין :) הא, והנה אני כותבת לי שורה ועוד שורה בדבר הזה שנרא בלוג. זה די מטופש, אבל חשבתי שאת החפירות שאני עושה לאנשים במסנג'ר אני יכולה לעשות כאן ולדמיין שמישהו מקשיב לי. ואם מישהו באמת יקרא מה שהולך פה, זה יהיה עוד יותר כיף.

מממ, אז מה עוד עשיתי היום. הבוקר היה די מרגיז בגלל שהלילה אשכרה טרחתי להוריד את התריסים, מה שהביא לסינוור רציני בבוקר, מה שבדרך כלל גורר להתעוררות ממש מאוחרת. כשקמתי אבא כבר היה על מדים וזה, ומעין בכתה בכי תמרורים. היא כל כך חכמה, אלוהים. היא רק בת שלוש והיא כל כך חכמה... היא ידעה שאבא הולך להיעדר להרבה זמן. טוב, לא כל כך הרבה זמן, הוא יחזור מחש לסוף השבוע, אבל ביום ראשון הוא יחזור לשם לעוד שבועיים כה מפרכים של אכילת סטייקים. איר כך הלכתי לביתספר. בבוקר היה לנו שיעור חינוך גופני, וגם המורה של המקבץ של הבנים במילואים, כמה אירוני. בכל מקרה בחצי השעה הראשונה ישבתי עם ברק, גיא ואופיר מחוץ לאולם, בהמתנה למורה או משהו דומה. ברק עסק בפעילות המרתקת הקרויה בימינו זריקת חפצים שונים שהוא מוצא על הרצפה על הגג של האולם. עשר אגורות. מחק עם שליפים למבחן. עט סגול. אחר כך ניהלנו את השיחה המרתקת הבאה: לא זוכרת איך הגענו לנושא הזה, אבל אופיר אמר שפעם אחת אחותו פתחה את הצינור של החצרכדי להשקות משהו, ויצאו מהצינור שתי חשופיות. העיניים של ברק נפתחו כל כך רחב, כאילו מישהו הרגע תקע לו משהו ממש ממש גדול בתחת. "יצאו חשופיות מהצינור?!" וזה היה נורא משעשע, כי אמרתי לו, "חשופיות, ברק, לא חשפניות." (מקודם שמתי את זה בכינוי במסנג'ר ותומר לא הבין מה כל כך מצחיק בזה, ואז התחלתי להסביר לו את השנינות שבדבר כי תומר היה בטוח שזה פשוט שיש לי שמיעה סלקטיבית. אני מקווה שאתם, בכל מקרה, מבינים מה מצחיק בזה.) אחר כך באו עוד בנות והמורה של המקבץ השני של חינוך גופני. נכנסו לאולם ודי עשינו כלום. עשינו שיעורים בתנ"ך ובהבעה. איכשהו אני, נטעלי וגילי התחלנו לדבר על המקהלה ובימת הנוער, ואני אמרתי בגאווה מרובה ביותר שהמקהלה שלנו מכסחת לזמר של בימת הנוער את הצורה. בימת הנוער זה ביתספר לתיאטרון, לכאורה. הוא כזה, די גרוע, אבל מאוד פופולארי (הדבר היחיד שטוב בו זה אילן דרזי, שמדי פעם מגרש ערסים שנדבקים אלי ואל שלו כשאנחנו חוזרים מהשמו"ץ) נטעלי היתה בטוחה שאני מורחת אותה אז היא ביקשה להדגים משהו. זה לא היה כיף, אבל הוכחתי לה שאני כן יודעת לעשות משהו. אתמול לא כתבתי כלום כל שיעור תנ"ך, בעיקר בגלל העובדה שהייתי עסוקה בלהתאבל על הציון הממש ממש גרוע שקיבלתי במתמטיקה (64.) מסתבר שזה היה שיעור ממש ממש חשוב, שלמזלי חזר על עצמו בשעה השניה, והצלחתי להבין על מה היה מדובר. וואי, אני אוהבת תנ"ך. מצידי תתנו לי ללמוד כל השבוע רק תנ"ך, ולא ימאס לי. היה חנ"ג, היה תנ"ך. בהפסקה ראיתי את הסווטשרט המגניב שיש לטיפני, סווטשרט ורוד של ייל.  ראיתי גם את העוגיה השווה, שכל פעם עובר לידי, מסתכל עלי, וממשיך ללכת Oם אבל בסדר, אתמול רותי הבהירה לי שאין לי שום סיכוי איתו כי יש לו חברה. טוב נו, זה מה יש. הא, השיחה עם רותי מזכירה לי, שאתמול שסיפרתי לה על התקרית המשעשעת בשיעור ערבית, שבהקשר מסוים הוזכר בה סלמון, ילד מאחת הכיתות המקבילות, והילדים האתיופים החמודים שהסתלבטתי איתם לא ידעו מה כל כך מצחיק בעובדה שקוראים לו סלמון. מה היה אחר כך? אחר כך היה היסטוריה עם מסל, והיה נורא משעמם. היא הטיפה מוסר לכולם על זה שיש בעיות התנהגות קשות, ועל כך שסיימו להתקין את המצלמות האלה בביתספר. זו כנראה היתה שיחת המשך למה שקרה ביום שני בשיעור חינוך, שבה היא חפרה על כל מיני הרגלים מגונים שיש לביתספר הזה (אהמ ימי הולדת שבהם זורקים על אנשים ביצים וקמח אהמ) אחר כך היה את ההפסקה הגדולה שהיתה די משעממת. אחר כך היה הבעה. וואי, איך כולם שונאים את המורה להבעה.. הוא מפחידה נורא ויש לה פאה בצבע חציל. היא איחרה לשיעור בחצי שעה וכל הטמבלים מהכיתה שלי הפכו את הכול לגמרי. בשלב מסויים היא הגיעה והתחילה להטיף מוסר גם היא, ולהוגיע שההורים שלנו כבר ייודעו על כל מעשינו, בליווי מבט נוקב משהו. אחר כך היה שוב שיעור היסטוריה משעמם. אני לא מבינה איך אפשר לעשות מנושא כלכך מעניין שיעור כל כך משעמם, טוב נו, זה הכול באשמת מרסל. אחר כך התבטל גאוגרפיה (תודה לאל) והלכנו הביתה. דיברתי עם תומר שחזר מפולין. אחר כך ראיתי שאריות מהפרק הראשון של איי לאב ניו יורק, שלא מצליחה לשחזר את המצחיקות של טעם האהבה הענקית. זה היה כל כך מצחיק! נשבעת, תנסו פעם, עדיף את העונה הראשונה. כי זה פשוט, כל כך, אבל כל כך מצחיק! כי הן מתרגשות וראות את זה כפגיעה בכבודן כשמישהי אחרת נוגעת להן בפריקין מצח! והן מחרבנות ול על המדרגות! והולכות מכות וכל פעם מדברות על כך ששזירת השיער שלהן שעלתה פריקין 800 דולר תלך לעזאזל, ועוד בשביל מה?! בשביל הגמד המטומטם, מר פלייבור פלייב. איי לאב ניו יורק לא מצליחה לשחזר את הגאונות.

אחר כך סתם השתעממתי, ועכשיו אני מסיימת לכתוב את הפוסט.

אני תיכף אסיים לשמוע את Begin to hope של רג'ינה ספקטור, כי באמת שמזמן לא התעמקתי בו יותר מדי. תיכף אני אלך לחזרה, ובטח, כרגיל, יהיו לי דברים מצחיקים לספר עליה.

אז אדיאוס אנשים.