השינוי הזה היה מוכרח להיעשות במוקדם או במאוחר.

אני מניחה שאני ואהובי לא היינו הראשונים ולא נהיה האחרונים שבכו כעוללים שנתלשו מידי אמם באמצע בית קפה. אני מאמינה שכשהוא הגיע לכאן ברכבת הוא כבר ידע אילו מילים הוא הולך לשמוע ממני, אבל לא היה בטוח איזו צורה הן תלבשנה. האם הו היתה פרידה יפה? האם בכלל קיים כזה דבר פרידה יפה? זה קצת פרדוקסלי, לא? אם לא יפה, אז בוודאי לא מכוער. זה היה קשה ללא ספק, על אחת כמה וכמה שששנה היתה אמורה למלוא לקשר שלנו ביום שלאחר מכן. מכובד הוא המינוח הנכון, להבדיל אלף אלפי הבדלות מהגועל הנאלח שבוצע אי שם בחודש יוני.  ישבנו בבית קפה במתחם הרכבת והמלצרים היו מספיק טאקטיים כדי לא לגשת או לנזוף בנו על שאנחנו תופסים אצלם מקום ולא מזמינים כלום. צריך לדעת מתי להיות עיוור לדמעות.

בעיניים לחות הוא אמר לי שהוא מסוגל היה לראות אותנו עומדים יחד מתחת לחופה. הפטרתי כנגדו שיפסיק לעשות לי מניפולציות. יכולתי לראות באותה המידה את העתיד המשותף שלנו, בדירת סטודנטים ובחופה ובבית אבות. הבעיה העיקרית של האדם החולם היא שהוא לא שוקל את העובדה שאנשים משתנים כל הזמן. אני מרגישה שאני וגם הוא עברנו שינוי מאד ניכר בשנה האחרונה, לטובה בעיקר. בחודש האחרון התחלתי להרגיש שהראש שלי יוצא מכיוון, במיוחד באמצעו כאשר החיים שלי ככלל והקשר שלנו בפרט חטפו מהלומה קשה מאד שאני לא באמת רואה את הטעם לחפש שוב את האשמים בה. הרגשתי מועקה כבדה בכל פעם שנפגשנו ודיברנו, וכשזוגות השפתיים נגעו אלו באלו התחושה הזו היתה קשה מנשוא. בלוק בטון כבד שנוצק בדיוק לפי צורת הקיבה שלי, מוחץ את הלב כלפי מעלה ומקמר בכוח את הסרעפת. קיוויתי שהכל הוא רק עניין של זמן ושזה רק חוסר הסבלנות שחושב במקומי; כשהמחשבות על הפרידה מכרם החלו מתגנבות לתוך הראש שלי מבלי משים, הבנתי שאין טעם לחכות שזה פשוט יעבור. אם הזמנים הטובים שלנו היה זורם בינינו נחל צלול (איזה מטאפורה נדושה, יא רבנן) אז בחודש האחרון זה התחיל להיות נחל עכור מעט שנושא עמו הרבה סחף שמצטבר על הקרקעית, בולם את זרימתו תוך שהוא נבנה בהדרגה לגובה רב אפילו יותר, שלעתים היה פוצע מעט גם את פני המים עצמם. התחושה הזאת שניסיתי (או שמא, ניסינו?) להתכחש לה במשך התקופה האחרונה, שהביאה אותנו למצבים שבהם אנחנו יושבים זה מול זו עם אף מילה להגיד והמועקה הכבדה שגרמה אפילו לליטר אוויר להרגיש כמו משא של שתי טונות על הכתפיים שלי. הפרידה הזאת היא ההתחלה ההכרחית של פתרון כל הבעיות שנוצרו בחיים שלי בזמן האחרון, ומזה לא היה יכול להיות מנוס באף מצב.

הוא שאל אותי, נאחז בשביב תקווה אחרון, אם יתכן שכל מה שנאי צריכה זו בסך הכל הפסקה כדי לסדר קצת את הראש ולאוורר אותו. אחרי כמה שניות הוא ענה לעצמו - את לא תהיי מסוגלת. הוא צדק.  בעיני הצעד הזה היה רק מרע את המצב, מדחיק ודוחה את בליעת הגלולה הזו, המרה כל כך.

זה באמת תמיד כל כך כואב לעשות את הדבר הנכון?

אלוהים אדירים, אולי יש לי עמוד שדרה מפלדה. השאלה הנכונה היא בכמה מבחני ריסוק כאלה אני אעמוד.

אני לא אתיימר לנתח את איך שהרגשתי כתוצאה מהמלך הזה. אני לא יכולה לומר אם יצאתי משם בלב קל או כבד, שלמה עם עצמי או מפורקת, סימן קריאה או סימן שאלה; זו פשוט היתה מסוג התחושות שאין להן שם ושכל הסבר שאנסה לתת להן יהיה בגדר טעות. אז אני פשוט לא אגיד.

אני כן אגיד שכרגע, עם כל כמה ש..

אני מרגישה פשוט טוב יותר.

גם אני וגם אתה, אהובי, נתגבר. אמרי לך. כקולקטיב ולחוד. כששאלת אותי קודם אם יש מישהו אחר, קצת נתחלחלתי. מה הטעם לשאול שאלו כאלה, כשאתה יודע באופן מובהק וברור שזה לא נכון ולא היה שום סיכוי שזה יהיה אי פעם נכון? ואם התשובה היתה כן, האם זה היה מנחם אותך? האם היית מרגיש טוב יותר באם היה לך את מי להאשים?

אתה תתגבר ועוד תהיינה אחרות, יפות ממני, חכמות ממני וטובות ממני. רק שמור את עצמך, במיוחד מכונפות. אני אוכל להן את הראש אם הן יהיו כלבות מדי.

נועה

אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה הוגן

אתה ממש טועה.

אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה, עזוב בריא למערכת היחסים שלנו

אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה חברי

אתה ממש טועה.

בלעדיה אין לי כלום, אתה מוכרח להבין את זה. א הייתי אומרת לך הכל היה נהרס.

אני מבינה מאיפה אתה בא

אבל אם מה שאתה רוצה לעשות זה להפנות אלי גב קר, ולא לצמוח מתוך המקום הזה

אז כנראה שיש כאן בעיה אמיתית.

פעם שלישית כי טוב בתולדות הבלוג המפואר, אני מאחלת לכל קוראים שנה מלאת סקס.

את הסילבסטר חגגתי בחיקו של אהובי האחד והיחיד. נשיקת סילבסטר ראשונה ומתוקה יותר מכל הגלידה שטחנו ביומיים האלה שהיית אצלי, ותאימנו לי שמדובר בדי הרבה גלידה. אין רגע יותר מרגש מזה שבו הלחישה זזה מאחד לאפס. אני אוהבת אותך, אוהבת אותך, אוהבת אותך.

איך אני מסכמת את אלפיים ותשע, באופן כללי?

שנה של התבגרות מאד מאד מואצת. מכל הבחינות. שנה פרוגרסיבית, מעייפת, מחכימה ומחשלת. מרחיבת אופקים ומאירת עיניים.

ואתם יודעים מה הכי טוב?

היא נראית כמו גרסת בטא של אלפיים ועשר. :)

איזה טירוף בימים האחרונים, יא אלוהים. אבל שוב, אמרתי ואחזור שנית, כל המאמץ משרת מטרה אחת ויחידה - המשלחת לאמריקה.  ביתספר יוציא בקיץ הבא עלינו לטובה משלחת שתנה שני אנשים בלבד (!) למיין, ארה"ב, מחנה זרעים של שלום - מעין מחנה צ'ילי-ווא-ווא (כן כן! אני רפרנס לפנתר הורוד! אתם ממש לא טועים!) שמתיימר לדון בסוגיית השלום העולמי. ממכרים שעברו את החוויה בשנים קודמות, שמעי שזה דבר משנה חיים. בכל אופן, הדרישות שהוצבו כדי לזכות במקום הנחשק ע הטיסה הן אנגלית רהוטה, כמובן (צ'ק!), בריאות טובה (צ'ק!), מעורבות חברתית, נכונות לתרום לקהילה וזיקה לישראל (צ'ק צ'ק אנד צ'ק אגן איף נידד), ולפחות בקטע הזה אני יכולה בהחלט להתהדר בנוצות שלי. אני חושבת יש לי המון מה לתרום לזה ואקווה שיקחו אותי. הרבה בטוחים שכבר שמרו לי את המקום בטיסה. מה אני אגיד לכם חוץ מזה שזה נשמע הגיוני?

אתמול היה השלב הראשון של חתול הזהב. היה טירוף, אנדרלמוסיה. נתראה בגמר, מן הסתם.

ובכלל, אני צריכה לעדכן את הטו דו ליסט שלי.

המון טוב קורה.

אתה צודק, יפה שלי, העולם הוא מקום טוב.

העולם הוא מקום טוב ולי אין פואנטה.

אבל היי, אני אוהבת לחיות כרגע. עם כל החרא שמסביב. שלא תחשבו אחרת, אפילו לא לרגע.

נועה

בפרט

אני אוהבת את איך שהוא פותח את כף היד שלו לעומתי כשאנחנו מסיעים אותו לרכבת, מסמן לי שאתן לו יד. אני אוהבת את הפניית הלחי בבקשה שינשקוה. אני אוהבת את הידיים שלו, את איך שהן נלחצות על העור שלי בתקיפות אך יחד עם זאת בעדינות אין קץ. אני אוהבת את הדרך שבה הוא מנשק אותי. אני אוהבת את הרב גוניות שבו. אני אוהבת את הסמסים בבוקר, את הסמסים בערב, ובכלל. אני אוהבת את התקפי האהבה שיש לנו מדי פעם זה לזו. את הכמיהה הבלתי פוסקת למגע, למילים, למבט המיוחד בעיניים. לחיבוקים הארוכים, לנשיקות הקצרות. לאותם פרקי הזמן הקצרים, שבלב נמשכים נצח, שבהם הראש ריק וכל הגוף מלא בתחושה החמימה והסמיכה הזאת, שהלשון קצרה מלתאר. אני אוהבת את הקול הרדיופוני שלו ואת הצלילי של הצחוק שלו. את זה שאנחנו משלימים זה לזו משפטים. את הפגישות שלנו, שבהן כאילו שום דבר אחר לא קיים והכל נשכח ומתגמד לעומת העוצמה של הדברים הגדולים והדברים הקטנים שממלאים את האהבה שלנו: לאכול ביחד, לדבר, לצחוק, לשחק, סתם לשתוק (פעם ישבתי ליד השולחן במבואה היפה של הספריה. בעצם, אני זוכרת בדיוק מתי זה היה. באותה הפגישה של השבעה עשר בספטמבר. המתנתי שהוא יבוא. ישבתי שם ליד השולחן ולידי ישב איש מבוגר שחבש כובע מצחיה. הוא הרים לרגע את העיניים מהספר שקרה, ואמר לי, "את יודעת, באחד הימים, כשיהיה לך בן זוג, תזכרי את מה שאני אומר לך: עם אדם שאי אפשר לשתוק איו, מוטב גם לא לדבר."). אני אוהבת את התלתלים השחורים, הרכים המלאכיים האלה שלו; אני אוהבת ללפף אותם סביב האצבעות ולסדר אותם יפה. אני אוהבת את הגבות שלו, את העיניים שלו, עם הדלתא הכהה בעין ימין, את הריסים הארוכים, את הלחיים הרכות, השפתיים הבשרניות הכהות, קו הלסת המושלם והזיפים הרכים שלאורכו, הצוואר, הגרוגרת. אני אוהבת את שיער החזה ובית השחי שלו, את השקע הנערי שבמרכז החזה. שרירי הזרוע המבורסים שלו, הורידים הבולטים בשורש כף היד. האצבעות שהייתי מזהה בכל מצב. אני אוהבת את המבט שיש לו בעיניים כשהוא מתבונן בי. אני אוהבת את השיחות שלנו. את הפתיחות והאינטימיות. את אותו הרגע שבו לשבריר שניה כל העבר והעתיד נמחקים, שבריר שניה שבו הכל מתרסק, ואת שבריר השניה שאחריו, שבו הכל נבנה מחדש. אני אוהבת את זה שתחומי העניין שלו הם רחבים כמו היקום, את איך שהוא נדבק למשהו מסויים שמגניב אותו עד שהוא מבין. את איך שהוא מבין. את הציורים שלו, את הכתב שלו. את איך שהוא מתייחס אלי. את העומק של הרגשו. את הדיבורים על העתיד שלנו ביחד, על הידיעה הבהירה שאני הנצר הבא לשבט לנדמן. את הדמעות שנמחות על ידי אגודלים ונספגות על ידי כתפיים. את הרגעים של השמחה ושל האכזבה. את המעלות ואת המגרעות. את האמת שאין עליה פשרות.

ובכלל

אני אוהבת את כרם

אני

חילזון פרה היסטורי

כרם

אהבת חיי

סופי

חוזרת אלי!

הבלוג

שחוק

ומפייר וויקנד

הלהקה הכי מגניבה של הזמן האחרון. צ'לו וצ'מבלו

היפוקמפוס

סוס ים: האיבר בעל השם הכי מוזר בגוף האנושי

באוזן

נמצאות שלוש העצמות הכי קטנות בגוף. קוראים להן פטיש, סדן וארכוף.

המדחום

חצוף ומפר הסכמים!

האמת היא

שאני די מתגעגעת לכתיבה בבלוג, אני פשוט די חולה עכשיו.

ביי

ביי

מודיעין היא כנראה המקום הכי מקסים בעולם.

היום הזה ייזכר לימים.

If there is a horizontal line that runs through the map and off your body straight through the land,

shooting up

right through my heart היפה שלי עבר סוף סוף תיאוריה. אני גאה בך!

אני לא בטוחה שיש מספיק מילים בשפה בשביל לתאר כמה שאני אוהבת אותך. אתה מקור הכוח שלי לכל התקופה המשוגעת הזאת, אתה הקרקע היציבה שאני עומדת עליה, אתה הבסיס ואתה הפסגה.

אני אוהבת אותנו, מדהים אחד, אני אוהבת אותנו כל כך

.

אני אפילו יפה קצת לפעמים, רק בשבילך.

מכירים את הדברים האלה שאתם נאחזים בהם בציפורניים למרות שהסיכויים להצלחה שווים לסיכויים להתאכזב?

אכלתי כל כך הרבה חרא בין יולי לתחילת ספטמבר. אכלתי והתפלשתי והקאתי את הנשמה עם הכל ועל כולם

וזה היה שווה את הכל.

הקשר הזה עכשיו זה כנראה הדבר הכי מתגמל שיש. ברור שזה לא מרפא את הצלקות ולא מאחה את העצם, בינתיים, אני מניחה, אבל יש כאן משהו מדהים באמת.

לא מזמן היה לנו דיון על פרק הזמן שבו אנחנו ביחד. התאריך המקורי שנו הוא העשרים ואחד בינואר, בפועל, עשרים ושמונה בדצמבר. חצי שנה ביחד עד הפרידה. שלושה חודשים לבד. שבעה עשר בסטמבר, בחזרה. אז מה התאריך שלנו באמת? כמה זמן אנחנו ביחד? הוא אמר שזה עניין של תחושה. האהבה הזאת היא דבר ישן. למרות שאמרתי לעצמי שאני לא אתחיל מהנקודה שבה ירדתי בפעם הקודמת, זה פשוט לא יכול אחרת. אני מכירה כל דבר בו, יודעת בדיוק מה הוא הולך להגיד ומתי, עם כל ה"אין לדעת", ה"אמת" וה"תהיי לי בריאה" שלו. אני שקעים לכל קמריו, מילים כדורבנים ממש. זו אהבה בת תשעה חודשים. ואני טיפוס סלחן, באמת באמת.

ימים כמו שהיה לנו אתמול הם תענוגות ששמורים לטובים ביותר. כנראה שעבדנו קשה מספיק בשביל להגיע לזה. לשכב במיטה ולגרד אחד לשני את הגב ולשחק באייסי טאוור ובפלייסטיישן ולדבר על הכל ולא לומר מילה וכל זה, השגרתיות של כל זה, היא בעיני מהות הרומנטיקה. ולשבת לאכול צהריים עם כל המשפחה שלי פלוס סבתא ולהתעקש להחזיר במקומי את הכלים למטבח ולראות אותי מקבלת את הדחף הזה של ללפף את המרפק שלי מסביב לצוואר שלו ולדפוק לו את הבוסה הדודתית הקולנית הזו שלי על הלחי המגולחת הרכה הזאת. ולקחת אותו לחלקת הדשא שלי בשכונה הזאת ולשכב שם לידו ולקוות, אפילו לא בעומק הלב, אלא בגלוי לגמרי, לקוות שאחד ממכרי יעבור במקרה לידנו ויראה איך הגוף הזה שנקרא בעברית צחה 'אנחנו' זורח באור יקרות סופר פואטי.

ואז, בנוסף להכל, ולראות סטטוס בפייסבוק שמציין את המובן מאליו -  שזה היה יום מושלם לגמרי, בצירוף לב קטן ופקאצי אפילו יותר מהבגדים שקניתי לכבוד החתונה שאותה אפקוד בשבוע הבא.

זאת אהבה. זאת אהבה, בחיי.

ואם ניכנס, ולא ניכנס, כן? לרבדים יותר עמוקים של הקשר הזה, אני אוכל לומר שאני מעריצה את הבנאדם הזה על כמה דבירם שהוא עשה בזמן האחרון עם החיים שלו, ועל דברים שהוא יודע ועל ההתנהלות שלו בדברים מסויימים ושלוש נקודות ושלוש נקודות שלוש נקודות... זה לא כל כך משנה, נכון? כי מה זה אם לא מכב אהבה בגוף שלישי.

אני אוהבת אותו.

נועה

אני וכרם חזרנו. מה לעשות. איט איז נאו אופישל. עם כל החרא שאכלתי ועם כל כמה שלקח לי כמה וכמה זמן לגרד את עצמי בערך מהרצפה, לא טוב היות האדם לבדו אחרי הכל ועם כל המאמצים. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא שאני לא יכולה בלעדיו, הבעיה היא שאני לא יכולה לבד. לא יכולתי להאמין לעצמי ולא יכולתי להתמודד עם העובדה שאני עד כדי כך תלותית. אבל אני לא. מאז הפעם ההיא שנדב אמר לי שהוא לא מוכן להיות איתי בגלל שאני עדיין אוהבת את כרם והוא עדיין אוהב את האקסית שלו, אבל מה זה כבר משנה) כל מה שניסיתי להרגיל את עצמי להאמין בו בשלושת החודשים האחרונים התרסק בשניה מול העיניים שלי. זה לא שאני לא יכולה לבד, אני פשוט לא יכולה בלעדיו. בעניין זה יש ארבע אוטוריטות בחירות שיודעות את העניין לפרטי פרטים וקיבלו עידכונים שוטפים מעומק הגזרה (שממש התרחבה בתקופה הזאת, אוי ואבוי). שלוש מתוכן אמרו לא מוחלט לכל העניין. אולי באמת אני נאיבית. אבל מה זה כבר משנה. עובדה שאני שוב שמחה ועולצת וכמה טונות של אבן נגולו מלבי המכווץ והאומלל (הו). אז באמת, מה זה משנה כבר. אני אוהבת אותו וטוב לי איתו ולא טוב לי בלעדיו. מכאן החשבון הוא פשוט, לא?

התגעגעתי, מה לעשות. זה מה יש.

all is fair in love and war, ain't it?

ערב טוב. נועה

אה, אגב. שתיכתבו, שתחתמו, שתידונו לחיים טובים וארוכים. מקווה בשבילכם שאתם והקב"ה ביחסים טובים, אה? אם לא, במעמקי הגהנום מחכה לכם אנריקה איגלסיאס.

אני אוהבת אותךָ ואני לא מוותרת. שנה טובה. 17 בספטמבר.

ועליךְ אני אף פעם לא אוותר. את החברה הכי טובה בעולם and threads that are golden don't break easily.

אבל למה, חתיכת ישראבלוג מגעיל, למה לשקר לי

אין לו לינק אלי. אין לו לינק ואין לו קשר אלי. אין אין אין

ובחיי שכל מה שאני רוצה עכשיו זה שירחמו עלי.

אני רוצה שמישהו יקח ויתן מקום ויערסל וישלים וינקה וימחה את כל הבכי

בלי שום צורך ובלי מקום להשוואה ובלי שאלה של "מתי תלך ואם".

אני קוראת את ורוניקה מחליטה למות בשביל הבוקרפורט המזורגג הזה שנכנס לי באמצע החטא ועונשו, וזה משרה עלי אווירה דכאונית אפילו יותר. ממש בתחילת הספר, או יותר נכון, ספרון, עוד חצי שעה בערך אני כבר אסיים אותו והתחלתי שלשום; זה לקח יותר משציפיתי, מהסיבות שלהלן. הוא מדכדך אותי נורא. ממש בתחילת הספר מפורטות הסיבות של האישה הלגמרי רגילה הזו לרצות למות. היא חיה בלופ. בדיוק כמו כולם. בדיוק כמוני. וללופים אין טעם.

אז מה באמת, חברים, הטעם לחיות?

and you can see no reason cause there are no reasons.

נ'

יודעים מה קורה ב-26?

שלומי שבן מספר סיפורים באוזן.

יודעים מי לא תהיה שם?

אני.

אני יושבת בבית כנסת ומתפללת. אני מסתכלת לחלונות המשולשים של בית הכנסת הלא מרשים, חושבת ומלקה את עצמי. חושבת עליו, ומלקה, ומלקה שוב. המצב הזה קשה מנשוא. אפילו לבית הכנסת הוא נכנס לי.

החיים חוזרים למסלולם. ואני שוב לבד.

אנימל קולקטיב שרים בטראק האחרון של האלבום היחסית חדש שלהם Support your brother בצורה רפטטיבית כמה וכמה פעמים. עד לפני כמה ימים הייתי בטוחה שהם שרים ספונג'בוב בקטע הזה.

ד"א, לכל חובבי רשימת הלינקים המפורסמת

היא עודכנה!

אני חושבת שזה נכון

שאין שמחה טובה משמחה לאיד.

ובזאת קטגוריית כרם נחתמת.

שימו לב על מה אני אמתח קו בטו דו ליסט שלי בעוד בערך שלושים שניות. כפיים!

שימו לב שמדובר בפוסט השלישי שלי ביממה האחרונה. אני בהייפ מטורף והיסטרי. אני כותבת כרגע מבית שבו אני משמרטפת כבר משש אחה"צ ונשארו לי עוד כמה שעות טובות. עבודה? יש! עבודה רבה (מי ליד הפסנתר? הפנתר! מי יוצא בריקודים? הגורים החמודים! א-בא פיל! א-בא פיל או-טו-מו-ביל!) והאמת היא שאני מגלגלת די הרבה כסף. יש כאן מקלדת לוג'יקט מדהימה ונוחה עד לאין שיעור, אני מוכרחה להשיג לי אחת כזאת. האמא בבית כותבת פוסט דוקטורט במדעי המחשב ועל כן היא עובדת מהבית. היא הסבה את הממ"ד לחדר עבודה גדול ויש כאן על אחד המדפים ספר שנקרא Let Us Paint Nudity. מלבב.

ביום שישי בהתקף אימפולס פטישיסטי ביותר קפץ עלי חשק עז לקנות פאזל. בקניון ברחובות יש חנות שלמה שמוכרת רק פאזלים מכל הסוגים והמינים, אז הדרתי את עצמי לשם ורכשתי פאזל בן אלף חתיכות עם כבשים מוזיקליות. כל כבשה מייצגת בו סגנון מוזיקלי אחר; יש כבשה קלטית עם חמת חלילים, יש כבשת פולק עם אקורדיאון, יש כבשת פאנק עם מוהוק, כבשת פופ עם תספורת קסדה וגיטרה המעוצבת ככינור, מחווה מובהקת לביטלס (מג-ניב!) וכבשת רוקנרול עם בלורית שרמנטית וגיטרה המטה לכיוונה את מוט המיקרופון, מחווה אלביס פרסלית. אה, ויש כבשת סלסה משעשעת עם מרקס. הפאזל קשה לאללה כפי שכבר סיפרתי לחלק מקוראי הבלוג הנאמנים, מאחר ויש המון רקע כחול אחיד לפאזל הזה, ויש בסך הכל שלושה סוגי כבשים שמופיעים בפאזל רק פעם אחת. מרבית הכבשים מופיעות פעמיים שלוש ברחבי הפאזל, מה שמקשה פי אלף את מלאכת ההרכבה. על מנת להקל על המיון תלשתי כריכות קרטון ממחברות ישנות וגזרתי קופסאות קטנות על מנת לארגן את חלקי הכבשים השונות והמשונות. עד כה ההרכבה מתקדמת יפה, עבודת נמלים סיזיפית, אבל נו, זה הקטע של פאזלים. ככה או ככה, מאז ומעולם הייתי בנאדם סבלני.

האמת היא שעכשיו אני מרגישה כאילו אני מסוגלת להמשיך הלאה.

שוב, בהתקף אימפולסיבי בלתי נסבל, שלחתי הודעה לכרם. סופי תהרגי אותי, אני חלשת אופי. שאלתי אם הוא עדיין אוהב אותי והוא השיב בחיוב. כתבתי שאני מתגעגעת, והתנצלתי על כך. הוא כתב שהוא רוצה להמשיך הלאה. כתבתי לו שהוא שקרן, ובזאת נגמר הסיפור.

כאן זה נסגר. זה אף פעם לא הרגיש כל כך סופי. השורה האחרונה נחתמה, וזה הכל. I'm willing, I'm ready to start fresh.

המאת היא שאני גם לא מתגעגעת אליו כל כך. אני באמת אימפולסיבית מאד... ככל שיותר אמיתות חיים מתרסקות לי מול העיניים זה עושה רושם כאילו אני מכירה את עצמי רק יותר ויותר טוב. החיים הם דייט ארוך עם עצמי. חזרתי לחפש בחורים. אני לא דוגלת גדולה בתורת הזן. דברים לא באים מעצמם. במידה ואתייגע אמצא, אני מניחה, במוקדם או במאוחר. עד אז אני שוגה בהזיות, עושה כסף ומרכיבה פאזלים. אני חושבת שמצבי באמת לא רע.

העפתי שוב מבט מסביב לחדר, יש כאן ליד המחשב תמונות וציורים של הבנים הקטנים והמקסימים של המשפחה הזאת. ילדים טובים ונחמדים ומנומסים עם עיניים גדולות וטובות וחיוך לבן לבן לבן. תלוי כאן ציור שהוא בעצם דף לבן, תעשייתי כזה, מאלה שבאים בגליל ענק, עם שוליים מחוררים שאפשר לתלוש, מכירים את אלה? דף כזה עם קשקוש גואש, גיבוב של אדום, סגול כחול וירוק לימון כזה. למטה האמא החרוצה הוסיפה כיתוב - "דרקון שהתחשמל". איזה חמודים.

ד"א בנוגע לפרחים בעליית הגג - הא לכם הצהרה

מעבר לזה שהספר עוסק בנושא מחריד כגילוי עריות, הוא פשוט גרוע ותו לא. לוליטה עסק בסוגיה מינית פחות איומה מהנושא של פרחים בעליית הגג, בעיני לפחות, אבל ללוליטה לפחות היה קו עלילה רציף ואחיד שנבנה בקצב ריאלי. נראה לכם סביר שילדים שכל היום גוזרים פרחים מנייר פתאום יחליטו שבא להם להתפשט ולהישכב מול החלון? או שיש לי בעיות בהבנת הנקרא, או שזה פשוט ספר מסריח. זה הכל. כמובן שזה לא ימנע ממני מלסיים לקרוא אותו, אבל רק שתדעו. זה כמו הרומן שלי עם דה הילז, מורבידי וממכר.

a tout a l'heure

נועה