כינוי:
בת: 17 MSN:
תמונהפרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
אוקטובר 2010
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אני אוהב פודינג! אוהוהוהוה 19.12
Sweet lemonade, mmmmmmmm, sweet lemonade.
*Synthisizer stomp*
Get on my horse, I'll take you around the universe and all the other places too!
I think you'll find the universe pretty much counts as everything.
Shut up woman, get on my horse.
וואי איזה חופש אדיר זה היה, בחיי חאן יונס
תראו אותי ואת אביטל משתעשעות

I've got a kissability
גם לאביטל יש
וכמובן, המפלצת!

עזבו. באמת, אין אפילו טעם לשאול.
I've seen things, I've seen them with my eyes
(Kuala Lumpur!)
| |
Wow Darla, I'm starting to get hungry again 12/12
כמיטב המסורת של יקיר המערכת לצרף סרטונים מטופשים לפוסטים (<:)
אני מאחלת לכולכם חג שמח מאד מאד עם הדבר המבדר הזה שראיתי השבוע בערוץ הקניו, בכיכובו של מיסטר טי דקיק הגזרה.
(למרות שתכלס אם המכשיר הזה הוא לא בלוף אמריקאי מטופש זה יכול להיות די מגניב.)
נועה
| |
ג'אנק 16.11
משוב - פעילות שבועית
...
הערות: היה טוב!
דן שוב ניצח אותי ברברסי.
ואז היא הפליצה.
הידעתם שאם תעברו בערב ליד מגדל השמש במכון ויצמן תוכלו לשמוע צרחות של קופים?
אמיגדלה
היפוקמפוס
צרבלום
היפותלמוס
טקטום
הכל טוב ויפה, אבל למה באמת אנשים מקבלים צמרמורת?
חתכת מכוער, לא באת לבר.
ישבת בבית עם אמפישלוש
אני בבר נתתי בראש!
(הפגזתי! הרמתי! יאםיאםיאםיאם)
כל טבח שיש לו בלוג נהיה לי פתאום חיים יבין.
נועה
| |
קצרצרינה 6.10
רק אזכור קטן לדבר הכי מצחיק שאי פעם ראיתי בישראבלוג
חה חה! הייתי בייביסיטינג כשמצאתי את זה, כמעט הערתי את הילדים עם פרצי הצחוק האנוכיים שלי.
5.5.10! הרצאה על הפרפר ופעמון הצלילה! (וטוב מאד שאנחנו מתכננים מראש.)
אביטל היתה כאן עד אתמול. הנחתי כשכמו תמיד הייתי קרציה מהגהנום
אבל יהיה בסדר, אני אלמד לרסן את עצמי פעם.
ויג'יי אלבי סז היי.
רק שימשיך טוב כמו שהתחיל, למרות שבנוגע להיום כבר זכיתי לעקם את הפאצוף כי התחזיות לגשם נולות דווקא על הטיול המיועד לחיפה. איזה פאקינג יופי.
בוקר טוב
| |
09:39
חנה רטינוב בתנוחה טיפוסית:
יש לי תחושה שנגמרו הפרקים של מחוברות וזה שובר לי את הלב.
השיר החדש האהוב עלי, פשוט יצירת מופת:
| |
Les Miserables 28.7
הפכתי את עצמי לאדם הכי אומלל עלי אדמות כנראה.
הוא זרק אותי לפני חודש ואני עדיין מטפחת לי איזו משאלת מוות פולנית במיוחד בשבילו. נשבר לי מלראות את העדכונים המפגרים שלו בפייסבוק בצד של עמוד הבית שמשתפי איתי עובדות מלבבות כמו כשהאקס שלי רוצה שיורידו את גיל הצפיה בברונו לשש עשרה. נשבר לי מכל מה שהוא כותב, על כמה שהוא נהנה ועל כמה שהוא עם חברים ועל שהוא פה ושם ונוסע ומבלה. אני לא מבינה איך הוא הצליח לעבור עלי הלאה. וכל הפעמים שהתווכחנו את ויכוח הסרק הנצחי של מי אוהב את מי יותר. עכשיו ברור שזאת אני. ואת מי יש לי? אין לי אף אחד. יש לי שתי חברות שאני מבלה איתן החופש, את הקבוצה שלי בשמו"צ ואת עצמי. אני מחליפה מיליוני סמסים ביום עם יקיר המערכת וקובעת פגישות עם חברות. וחוץ מזה?
אתמול ישבנו אני והדר בפקולטה ופתאום היה גל חזק של ריח גברי שעמד באוויר לאיזה חמש דקות ולא התפוגג. הריח היה זהה לריח של הבושם שקניתי לאהובי המתפקר ליום הולדתו השבע עשרה. זה היה כל כך הזוי, כאילו זה לא באמת קורה. אני לא רוצה לחיות ככה יותר. אני פשוט לא רוצה.
| |
אבל איך זה שהוא בכלל לא מתגעגע אלי?
| |
אני כל הזמן רואה בסטטיסטיקות שמישהו, או מישהואים, מחפשים אותי באופן מפורש. הם מריצים "הנועה" בשורת חיפוש כדי למצוא אותי במיוחד
ממש מעניין אותי לדעת מי זה.
| |
אני מצטערת. אני לא יודעת מה עובר עלי. אני מצטערת.
| |
כלום לא עצוב 8.6
כמעט.
כפי שאמרתי לכרם, אני על הקשקש מלהתחרפן. יש כמה צירים שהחיים שלי עומדים עליהם ואם אחד מתפרק כל השאר כורעים תחת הנטל.
יש לי בעוד ארבעה ימים יום הולדת. שמח זה לא, יותר לכיוון של בא לי לבכות.
מחר בלילה אני אמריא לי לכיוון רומא (שבכלל לא נמצאת ביוון) לארבעה ימים נוספים שבהם אני לא אפגין את כישורי המשחק הפיקטיביים בשיעורי ספרות, פיקטיבית אף היא, גם כשהם בכלל לא שלי. יש לי כאב ראש היסטרי ועייפות בלתי נדלית, הציונים שלי טובים ובכל זאת לא מספיק, והכל כל כך ספוגי כאילו זה עתה השתחרר מקפיציה של איזו תבנית פלא. מי כמוני אוהב מסיבות טאפרוור
אני מדברת שטויות. התגעגעתם אלי?
אני כל כך רוצה שהכל יגמר כבר, זה מרגיש כמו להיות לכודה בין שערות של מברשת שינייים. הייתי ביום שבת בטיול ונתקפתי עצבות עזה לפרקים. אלה לא דברים שצריכים לקרות בטיולים, אוף. מברשת שיניים אה? אני מבלה את זמני בלצייר בצורה רפטטיבית וממוכנת משה צורות שחוזרות על עצמן בגדלים משתנים על חתיכות נייר שאני מוצאת על השולחן. זה לא כל כך קור רוח, זה יותר כמו אפאתיות. אני לא בטוחה מה עובר עלי.
כרם דואג. כרם דואג?
אני אוהבת את כרם.
כלום לא עצוב.
נועה
| |
They paved paradise, and put up a parking lot 4.3
טוב נו, זה היה צריך לבוא מתישהו. בלוג עבש נותן תחושה ריקנית, אז מדי פעם אני צריכה לזרוק איזו עצם. אם לא לשבט קוראי הנאמנים, אז לעצמי (שיהיה לי איפה לבדוק תגובות בריטואל הבוקר שלי וזה, עניינים. אחרי הכל כולנו ציידי תגובות, זה בא אוטומטית עם היותנו פרוצות ופרוצי אינטרנט.)
ביום שני, אחרי החזרה הבהולה שכונסה על מנת להיות מוכנים לגמרי לכנס המקהלות שעליו יפורט בהמשך, עשיתי את שחיכיתי במשך עידנים לעשותו - קניתי ארנק. את מעותי הדלים איחסנתי עד כה בתוך קופסה של משקפיים, כמה חינני. קופסת משקפיים בצבע אינדיגו שעליה ציירתי ברוב כישרון עיגול בלק כתום וחרצתי בו עם הציפורן ריבועים קטנים באחת מעתות השיעומום חסרות המעש שלי. בקיצור נמרץ, קניתי ארנק, ועגילים, ושני צעיפים. היה מגניב אש.
אז כן, ביום שלישי, אחרי שבועות של הכנות וטחינה קשה של המוח, נסענו סוף סוף לכנס מקהלות בעכו. מאחר ושוחררנו מביתספר יכולתי לקום מאוחר, Which, of course, I did not do, אולי מהתרגשות, אולי מרעב, אבל בסופו של דבר יצא שקמתי בשעה שבע כמו בכל יום רגיל. הקטע הוא שבכל יום רגיל אני מרגישה כאילו אני נרדמת על החביתה בבוקר, ודווקא אתמול הייתי עירנית לחלוטין. תמיד דווקא כשלא צריך. זה די מרגיז, למען האמת.
ארזתי דברים והכני אוכל ושטויות כאלה, ואז התחלתי לצעוד בנמרצות לכיוון הקונסרבטוריון. הגעתי לשם כדי לחזות בפלא המרהיב - סופי ודניאל מכינות סנדוויצ'ים. בגלל שאני גאונת הדור שכחתי את התווים שיהודית הדגישה שמוכרחים לקחת לכנס בבית ששמרתי בו על הילדים ערב קודם, אז הייתי צריכה איכשהו לדאוג לצילומים של התווים שלי. זיון מוח.
יאדה יאדה עולים לאוטובוס. אני יושבת ליד הדר שחושפת בפני את נבכי המוח הג'ינג'י של אריק ברמן (יש קצת בעיות ביני לבין האלוהים... - אהא.) ובהשראת טראק תשע ניסינו למצוא עוד דברים שאפשם ליוצקם לתבנית ה"את טעם נרכש" (את טעם נרכש: את כמו מיקי, כמו כוסברה, כמו יהודית חןןןןן) אה וגם טחנו עוגיות. היא החליטה שמותר לה לענות לטלפון שלי כשכרם מתקשר! חוצפניה. דניאל פ. החכמה החליטה שהיא קוראת כל הנסיעה איזה גיליון מסכן של ראש אחד ואנחנו חכמות שכמותנו ניהלנו דיון פורה ומרתק על כמה פעילות זו מרחיבה את האופקים ומשביעה את הנפש ומדגדגת בכפות הרגליים.
אחרי שלוש שעות נסיעה שבמהלכן איבדתי תחושה בתחת (נשבעת לכם) הגענו סוף סוף לעכו. יש להם קונסרבטוריון מה זה יפה, חבל על הזמן. מי יתקע קונסרבטוריונים יפים בחור כמו עכו, רחמנא ליצלן! בקיצור נכנסנו. התמקמנו בשני חדרים ועשינו תרגילים. כלומר, ניסינו לעשות תרגילים והכל, זה קצת קשה לעשות תרגילים כשחצי מקהלה מרגישה מסוגננת ומחזיקה כוס תה בעודה מנסה לקפוץ ולשיר תוך כדי. מקהלת מיתר היא חבורה של פוסטמות, זה מוצג שובר שיאים. היו לנו עשר דקות על הבמה כדי לבדוק את האוקסטיקה ואיך אנחנו מתאימים את עצמנו לאולם והכל. בדרך לשם איזו רוסיה שמנה התחילה לנבוח עלינו משום שכנראה מישהו העז לגעת בקסילופון המאובק שעמד שם במסדרון, בן פורת יוסף! "עכשיו אתם חוזרים ולא מופיעים יותר היום!" בטח.
אחרי הבמה וזה חזרתי לחדר ולבשנו את תלבושת המקהלה החיננית שלנו, ואז שוב חזרנו לאולם ותפסנו מקומות. היה שם קוריוז שלם של "עכו היא עיר הימורים שרק לאס וגאס מביסה אותה! לכן... אנחנו נגריל את סדר ההופעות!" איזה פרועים הם שמה בעכו, מדאים. בסוף יצא שאנחנו מספר שש, בסבב השני של ההופעות. ארבע מקהלות פקדו את הבמה לפני שמר יוני רכטר בכבודו ובעצמו עלה הבמה. סופי כמעט נמסה כשהוא עלה, הזקן הזה. הוא מתיישב ומתחיל לשיר וכל פעם מעלה למעלה את הסטנד של המיקרופון. בשלב מסויים זה ממש הרגיז אותו, ותוך כדי שירה הוא עשה משהו כזה: "טנהנהנהנהנה *שר שר שר* עדיין שר: מה יהיה עם המיקרופון הזה? *שר שר שר*" ואנחנו כמעט נפלנו מהכיסאות מרוב שזה הצחיק אותנו. אבל אנחנו פוסטמות, אני וסופי, כחלק מכל עדר הפוסטמות שמכונה מקהלת מיתר רחובות, אז זה לא ממש עקרוני. אחר כך איזה שניים התלהבו מעצמם, מתופפת וקנטרה-בסיסט, ועלו על הבמה ופשוט התחילו לאלתר עם יוני רכטר. נהדר. שרנו את השירים משותפים בהתלהבות יתרה, כמובן, וחגית שישבה מהצד השני שלי התחילה לבלבל את השכל על זה שהיא עוד שניה משתינה על הכיסא. בקיצור אחרי שרכטר הזקן סיים לזייף זיופים שיחררנו אותנו להשתין ולחזור. בסופו של דבר, כשהגיע תורנו לעלות לבמה, האירוע היה קוריוז בפני עצמו:
המנחה המאד כישרוני פירט מה אנחנו נשיר. השיר האחרון שתיכננו הוצג בדרך מעניינת מאד. "...והם יסיימו בשירת "מכל פרחי מור" מאת ט.. שרנ.. אהה.. ניחוב.. אהה... טשר.. אההה! טשרניחובסקי!" ואז מנהל הקונסרבטוריון של עכו הקרפד השמן שכינה את עצמו בשם שמוליק, הצהיר כי "יוני מוכרח ללכת ולכן אני מבקשת מכל המקהלות לקצץ מן התוכנית שלהן שיר אחד!". אפשר לחושב, כמו נקודות זכות זה מעניק, שרנו מול יוני רכטר! ממש אוטוריטה, זה אירוע שיזכר לימים ברזומה של כל מקהלה, היא שרה מול יוני רכטר! בכל אופן, את מכל פרחי מור תיכננו לשיר בתפזורת. כולם התחילו להתפזר על הבמה, ואז הקרפד השמן הודיע שזה יותר מדי ושאנחנו מבזבזים את הזמן של יוני הקדוש, אמר לנו תודה רבה ופשוט העיף אותנו מהבמה. יהודית כמעט בכתה. איזו חוצפה יואו, זה מרגיז את השחלות, כושלאומו. לא חשוב.
בסופו של דבר הקונצרט הזה כן הואיל בטובו להיגמר. חזרנו לחדרים, ארזנו והתחלנו לנסוע בחזרה הביתה.
בנסיעות הלוך, יהודית לא מרשה לדבר "משום ששלוש שעות דיבורים עושות נזק בל יתואר למיתרי הקול". מאחר ועכשיו לא היה מי שיעצור בעדם, הלך עדר הפוסטמות לחלקו האחורי של האוטובוס והתחילו לשיר, כמו בכל פעם. אז יצא שהפכנו את הסדר. אני ישבתי מקדימה ולידי התיישב אמיר, המלווה מטעם הקונסרבטוריון. טיפוס מעניין. דיברנו על ספרים וסרטים ומוזיקה ואיכשהו יצא שדיברנו גם על יונתן, ילד בכיתה ו' מהסופרן שמשהו קצת לא בסדר איתו. "יונתן הזה", אמר אמיר, "הוא נראה לי... קצת מתחנגל. מקודם הוא בא אלי ואומר לי, 'אמיר, אני צריך שתעזור לי'. אני אומר לו, מה? 'אני צריך ש... אני צריך.. אני צריך שתקפל לי את החולצה'. אני שואל אותו, אתה רציני? 'כן, אני צריך שתקפל לי את החולצה'. אני לא יודע מה הקטע שלו, אבל משהו שם לא בסדר." ברגע שהוא סיים לדבר יותנן מגיח מהצד השני של האוטובוס, מזמר לו את הלהלהלהלהלה של הדרדסים. "באתי לראות מה שלומכם. מה שלומכם?!" אוקיי.
בסופו של דבר כן הגענו הביתה. כמובן, שלא לפני ששמענו סיפורי הומאופתיה מפי נטלי, סיפורי הרפס מפי הדר וסיפרוי תקנון הפורים של בתי הספר הדתיים (מי זאת הרבנית?!) מפי נאור. היה קר ומגניב.
אז טוב, פוזרנו איש איש לביתו, וכך נחתם כנס המקהלות בעכו לשנת אלפיים ותשע. כיפכיופאק של יום, פוסטמות
אז זהו.
אחלה חודש שיהיה
נועה
שיו אני רוצה את הפסקול של נער החידות ממומביי
אני מכורה לג'אי הו.
ואולי ג'וני מיטשל היא קצת וודסטוק באמת
והשיר הזה קצת קלישאה
אני אוהבת אותו. ואת הביצוע הזה.
http://www.youtube.com/watch?v=TsPh_8Dxl3E
| |
עיניים רעבות, דיבור מרומז 17.2
נער החידות ממומביי היה מעט מאכזב, וחבל. גלום בו כל כך הרבה פוטנציאל; כל כך הרבה אנשים מוכשרים עומדים מאחוריו; תקציב ענק; וחבל. התוצאה קרה ומנוכרת לפרקים, למרות שכמו משוגעת בכיתי בקטע עם עקירת העיניים.
Oh yes, I'm fine, eveything's just wonderful
I'm having the time of my life
כרם שלי אתה מדאים פשוט, אין לתאר
ואפילו שאתה אלרגי אלי אתה נוזל בחינניות יתרה
והעורקים על הידיים שלך סקסיים ברמות שתקצר הלשון מספר אודותיהם
אני אוהבת אותך. איפה היית כל השנה האחרונה? טירוף לחשוב שפיספסתי אותך עד עכשיו.
עוד ארבעה ימים יש לנו חודש ראשון
העצוב שבדבר הוא שמרוב שטוב כבר אין לי על מה לכתוב, למרות שדוגרי אם אני פעם אחת אתיישב ואתחיל ללהג על כל התקופה האחרונה יצא לי משהו ממש כבד.
נראה לי שעם תום השנה אני מפסיקה לנגן. זה פשוט כל כך מייאש...
לדאבוני I just don't have what it takes
abosoluotely skilless
צריך לראות יותר סרטים, בזה אני טובה
| |
15:54
יודעים מה בא לי?
בא לי לראות כל כך הרבה פיוצ'רמה עד שתהיה לגוף שלי צורה של ספה.
מה חשבתם על העיצוב הלבווסקי שלי?
אם לא אהבתם אותו הוא יחזור ויחתוך לכם את הג'ונסון.
אהבת חיי הדוּד הזה, בקרוב הפעם העשרים שאני צופה בסרט הזה. אני מדקלמת אותו כבר כמעט בעל פה
היפ היפ הוריי!
נועה
| |
Heal Over 18.1
בטח חלקכם, אלה שקוראים כאן על בסיס קבוע, ואני יודעת שיש, שמים לב שהרשומות בזמן האחרון קטנות יותר ויותר לאחרונה. אולי בגלל שהתקופה האחרונה היא מציאות מפוכחת ורגילה ושגרתית. ושמחה, אולי. כבר מתחילתו של החודש. השנה הזאת התחילה יפה, ותמיד אהבתי את המספר תשע. אני רואה סרטים, ויש לי הרבה מאד סבלנות, לשבת ולראות ולבחון לאורכם ולרוחבם לעתים שלושה סרטים ברצף. אני יודעת מאיפה כל זה התחיל, ולפעמים זה מרגיש קצת טיפשי; משהו שהתחלתי לעשות כדי שהוא-הוא-שהיה-יכול-להתגאות-בבעלות-על-הלב-שלי-לו-רק-היה-רוצה, בין החודשים מרץ ודצמבר כנראה, כדי שהוא-הוא ישים לב אלי. משם המשכתי On my own. ואולי זה לא רע לספוג קצת מחלומות של אנשים אחרים. לספוג קצת, להיות בסיס. ויגיד לכם משה, אם תשאלו אותו, שיש לי הספק בנזונה לקצת יותר מחצי שנה.
אז כן, אני באמת עובדת קשה, בחלק מהזמן, ולא עובדת קשה, אלא פשוט שומרת על ריכוז, בחלקו האחר. הציונים טובים מאד. מצבו של גיליון ההתנהגות יפה מאד, אין סיבה שיהיו הפתעות. 100, 98, 96, 95, 94, 93, 92. בסדר? הכל טוב. פשוט טוב.
למה זה משנה? זה מאד מאד מאד משנה, בגלל שביום חמישי אני לא אדיר רגלי לבית הספר: אני אקום מהמיטה בתשע וחצי, אלך לאכול, ואני גם בונה על תספורת. הפעם האחרונה שהסתפרתי היתה בכיתה ו'. מחלפות ראשי התארכו פרא. יש שיגידו שהן יפות. בנוסף. ביום רביעי אני נפטרת מהגשר, בשעה טובה ומוצלחת. עוד שלב בדרך להשלמת קסם ה"את נראית יותר" שלי.
קיבלתי תשעים במתמטיקה. אמרתי לכם, It really does pay off.
ואני נשבעת לכם שאני טובה במה שאני עושה.
אה טוב לא ביי
איזה עדכונים עלובים יש לי כשיש לי מצברוח טוב, אה? זה תמיד ככה.
עד כאן, הלכתי לפסנתר.
נועה
| |
דפים:
|