החורף מכה בימים האחרונים את וזה איום ונורא. שונאת שונאת שונאאאאת חורף. כל כך שונאת חורף.

שונאת את הגשם, שמרטיב לי את החלון, למרות שהחדר שלי הוא פנימי כזה שהמרפסת חוסמת אותו, ומשגע לי את השכל כשהמגבים של האוטו מתנפנפים לי מול העיניים ימינה שמאלה ימינה שמאלה כמו פלפונים של ילדות בהופעה של רן דנקר (!!!!!!!!!!!!!!!1111), כשאני חוזרת הביתה עם האוקיינוס השקט בנעליים שלי, וכשצריך לקום בשש וחצי בבוקר כדי להגיע לביתספר בזמן נורמלי, כי הרי בגלל הגשם כל דבר לוקח שעה.

שונאת את הרוח, שמבלגנת לי את השיער ואפילו כשאני אוספת אותו היא מנפנפת את השוונצים המעצבנים שיש לי מקדימה שמסרבים הלתארך ומרימה אותם למעלה בתעשים מעלות ככהשאני נראית כמו איזה טלטאבי, שהיא כל כך קרה, שאסור אפילו לחשוב על לצאת מהבית בלי כובע, כי מאיפה לך לדעת אם בעוד שלוש דקות יקפאו לך האוזניים והן יהיה כל כך קשות שהן פשוט ינשרו בשלב מסויים, וכולם נראים כמו דובי קוטב עם מעילים וכובעים וכפפות ומטריות ונעליים וגרביים, ושכל מקום מלא בוץ ומים וג'יפה חורפית דוחה כזאת, ושאני צריכה לנעול נעלי ספורט לכל מקום כי האולסטאר שלי קרועים מדי בשביל הנהרות שיש ברחוב, וגועל נפש באופן כללי.

אפילו השמש משקרת.

היא משתפת איתם פעולה.

היא מחייכת לשניה ואז שוב נהיה אפור. קונספירציה!

והיום גם היתה תקלה בחשמל ושיחררו אותנו שעה מוקדם יותר. מה שכן, הגשתי את העבודה! אני פטורה מכל עול מעיק. לפחות עד העבודה הבאה.

.

 ובגלל שיש לי מצברוח טוב היום, קבלו תמונה שלי ושל אן. זה היה שבוע שעבר אני חושבת, כשאן באה אלי וצלימנו את שיר הגיטרה. אן נשכבה על השטיח והחליטה שהיא מתה, אז הטרדתי אותה וצילמתי את זה (מישהו אמר, מוזר?) שימו לב, אגב, שירדו לי ממש ממש הרבה מהחצ'קונים מאז שצילמנו את התמונה הזאת, שזה היה שבוע שעבר, כי התחלי לקחת את האנטיביוטיקה. אז כן, הכול ממש טוב.

דברו דברו.

נועה

שרליז תרון חזרה מתורכיה ואמרה שהיא מאוד נהנתה בבודפשט.

הטימטום חוגג.

ערב זך.

יום שישי מטורף.

אריק הגיב לי, בפוסט הקודם. בגלל לא ידעתי שהוא קורא כאן. סיפר שאמא שלו נפטרה. קודם כל, אריק, אני נורא נורא נורא מצטערת עליה, שוב. הוספתי אותו, אחרי נתק של כמעט חצי שנה. אמא שלו מתה מסרטן בלבלב. הוא סיפר שכשצילמו ראו רק איזו מחלה בקיבה ולא שמו לב לסרטן, למעלה. ועד ששמו אליו לב, וביקורקטיה ושיט, עברה חצי שנה, וכבר היו גרורות כשנזכרו לטפל, לפי מה שהבנתי. לפי מה שאני הבנתי, הם צריכים לתבוע להדסה את הצורה, כי זה טיפול רשלני הראוי לשמו. אבל זה לא משנה כבר. היא הלכה.

הוא סיפר, שביום שהיא נפטרה, אבא שלו קרא לו לבוא לביה"ח , והורא ראה אותה שוכבת, ירוקה, עם פה פתוח ועיניים פקוחות, מתה. הוא אמר שזה מה שהכי שבר אותו.

דיברתי איתו גם עלינו. על כמה שנפגעתי, ועל כמה שהיה לי רע. סלחתי. הוא סלח. המעגל נסגר. אני באמת יכולה להמשיך הלאה עכשיו.

אחרי שהוא הלך לישון, התחלתי לחשוב. אמא באה אלי למיטה ודיברנו. סיפרתי לה את הסיפור. אמרתי לה, שסיפורים כאלה מצד אחת מבאסים אותך נורא, ומצד שני גורמים לך לרצות לשמור על החיים שלך, ולהחזיק אותם קרוב אליך, שלא יברחו בטעות. זה הכי בסיסי. בעיני החיים הם ערך עליון, לא משנה עד כמה ריקים ועלובים הם לפעמים.

סיפרתי לה על הקשר שלי ושל אריק.

זה היה אמור להיות סוד שירד איתי לקבר.

פחדתי מאיך שהיא תגיב, ועל כן לא סיפרתי לה, וסבלתי בשקט, את הזמנים הטובים ואת הזמנים הפחות טובים של הקשר הזה.

וביום שישי בלילה סיפרתי לה. את הכול. והיא הגיבה בצורה שלא ציפיתי לה, באמת. היא אמרה, שחבל שלא סיפרתי לה בזמן, ושהיא יכולה היתה לעזור לי ולתמוך בי. אמרתי לעידן, שאחרי השיחה הזאת שכבתי במיטה ודיברתי עם אלוהים. שאלתי אותו מה עשיתי שמגיעה לי כזאת אמא שולטת. הוא לא ענה, אז הלכתי לישון. קטעים עם אלוהים וזה.

אני כבר רואה, יש תקופה ממש טובה שבאה אלי עכשיו. אני רואה אותה מגיעה כבר. רק נגיש את העבודה בגאוגרפיה ונהיה משוחררים, אני ויואב.

טוב.

טוב.

כל כך טוב.

בסך הכול סבבה.

פנאן.

בהביי D:

לא.

החיים נגמרים.

זה לא יכול להיות.

מה יהיה עלי?

ההורים שלי מתנקתים מיס.

הו לא.

הו לאאאאא

מה יהיה על אהבה גדולה?

והפמליה?

ולא מלאכיות?

וארמי ווייבס?

ווכל הריאליטי המפגר שלי של פלייב-ניו-יורק-ושאר-מפגרות?!

הו לא.

ה ו    ל א .

את הפוסט הקודם לא היה לי כוח לערוך ולכתוב מחדש, כך שבפוסט המצ"ב אני אמשיך מאיפה שהפסקתי.

כשהאוטובוס הגיע למחנה אני ואן חיפשנו לראות את הצפיתניקים מלגב"ע שעשינו איתם לילה לבן, אבל כל מה שמצאנו היה את ילדת הזימבבואה. ילדת הזימבבואה היא ילדה שקוראים לה ניר (!), ובטיול קיץ (שלא יצאתי אליו, כי הייתי בחזרות לזמריה.) היא חפרה להם נורא בשכל עם שיר ה"בזימבבואה בהונולולו" של הקבוצה שלי איזה שלוש שעות. לא נשכח אותה לעולם. או גאד, והיא גם איתי אצל אותה רופאת שיניים.

בכל מקרה, ירדתי מהבוס בגאון כאשר תיון חמוד וקטן תלוי לי על האוזן. הוצאנו את התיקים והלכנו להתמקם. אני, אן ומור הכנו את הדבר שבתוכו היינו אמורים לישון בלילה הקרוב - ירעת ניילון גדולה קשורה בין עצים. הכנו כפתורי שדה ותלינו אותה. השאר היה עסוקים בלהכין ולהדליק את המדורה. היו שם רפסודות עם קורות דקות מוזרות כאלה שהיה צריך לקפוץ עליהן כדי לפרק. היו כמו ילדים שמסמרים חדרו להם דרך הסוליה של הנעל וחוררו להם את כף הרגל לגמרי, נכנסו מלמטה ויצאו מלמעלה. משהו מטורף. בכל מקרה, לאף אחד מהקן שלנו לא קרה שום דבר באותו לילה. הם התקינו את האש, ואז פגשתי בדבר הנפלא ביותר בשומר הצעיר - הפחמס. הפחמס הוא פח פלדה גדול גדול גדול שבתוכו מבשלים דברים. שלחו אותי ואת אן למלא בפחמסים מים. פחמסי התנועה, כמו פחמסי תנועה ממוצעים, היו מלאים בחול / בוץ / שיירים של הקישון. כמובן שהיינו צריכות למלא בהם מים לפחות שלוש פעמים עד שהם היו נאותים לבישול. בכל מקרה, מסתבר שאני היחידה בערך שחושבת שלסחוב פחמס מלא מים זה לא כל כך כבד. שמנו אותם על האש להרתחה, ובתור אחראית צוות אוכל חילקתי לכולם הוראות (קונטרול פריק שכמוני) כדי ליצור את ארוחת הערב שלנו. יום קודם לכן יצאנו אני אותיר ודין, צוות אוכל לטיול האחרון, לקנות כמויות סיטונאיות של אוכל בשביל הטיול. ישבתי ופרסתי בצל.

ואז - באו האשכנזים.

האשכנזים הינם אנשים חתיכים עד חתיכים מאוד מקן צפית ובן גוריון. הם התחילו לזיין לנו בשכל על רחוב הרצל או משהו. אמרנו להם לחזור אחר כך. אשכנזים אלה עוד יופיעו בלילה הקרוב. זה עומד להיות לילה ארוך.

בכל מקרה, אני בישלתי את רוב האוכל. היו נקניקיות מגעילות, כי בשר אין הרבה בטיולים בלי קרח וקירור, אתם יודעים. אבל השוס האמיתי היה הפסטה עם השמנת והפטריות שעשינו, שיצאה ממש ממש טעים. לעסנו לעסנו לעסנו, ואז הלכנו להסתובב קצת. הלכנו לחפש קצת את האשכנזים, וכבר שכחנו מדנקנר והשאר שהיו איתנו בלגב"ע. באו כמה אשכנזים חדשים, שמהם אני זוכרת את שי ודין, איך לא. לאן כבר יצא בכל רחבי ההתנחלות בפארק בריטניה שם של "חברה של דנקנר", ואני "חברה של חברה של דנקנר". בכל מקרה, דין מציע לי חיבוק, ואני לוקחת. הם לקחו מאן את הטלפון שלה ואמרו שהם יחזרו אחר כך, כי מור ועמר רצו לעשות קבל"ש קני.

בקבל"ש היתה הצגה של חנה'לה ושומרית השבת, משהו ממש מצחיק שהמדריכות חיברו. אחר כך היתה את הפעילות הקבוצתית הלילית. לא בדיוק זוכרת מה הלך שם חוץ מהעובדה ששתינו שם מיצים ממש מגעילים שהתיימרו להיות מיץ תפוחים ומיץ ענבים שמישהו הפליץ לתוכם, כדי לעשות סדר ט"ו בשבט מוזר כזה באמצע היער, עם ברכות קבוצה כאלה. רק אז כששיעמם לי, שמתי לב כמה שהיה לי קר. בכל מקרה, אני ואן צילצלנו לאשכנזים והם באו. יצאנו בטעות מהשטח המותר ונכנסו קצת ליער, אני, אן, דין (מקן בנגוריון, לא שרעבי.) ושי. מישהו מהצוות הטכני הכניס אותנו בחזרה לשטח המותר והתיישבנו על שולחן כזה של קק"ל. דין  חיבק אותי. וזה היה נחמד. והם קראו לי wierdo with a birdo. אני חושבת שהבירדו היה בשביל חייים הברווז הנצחי של אן בטיולי השמו"צ. אן ושי רצו לחזור למדורה, ואמרתי לדין לבוא איתנו גם. הלכנו למדורה, ובאיזשהו שלב לאן היה כאב בטן והיא נכנסה לנייליון לישון. נשארנו רק אני ושי. לא משנה. אחרי כמה זמן נשארתי לבד. נכנסתי לאוהל וישנתי קצת. ניסיתי לפחות. ישנו וקמנו וישנו וקמנו, ובשעה שלוש אני ואן היינו צריכות לשמור על האש. יצאנו החוצה, לאש. דין, כלומר, דין מהקבוצה שלי, ליעד ואותיר ישבו שם. חשבנו שיהיה דפוק וקר ומעפן. אבל מסתבר שלא, היה ממש מצחיק.

מרחוק ראינו כל מיני אנשים הולכים עם פנסים, ומשום מה החטלנו שאלה זאבים עם פנסים. ואז בא תובל מיבנה עם פנס ראש כזה, ואז אמרתי לליעד, "היי, הזאבים האלה משתדרגים כל הזמן!"

לליעד היה פרץ אמביציה שהלך ככה: "בואו נפיל את הממשלה! בואו נפטר את אולמרט! בואו נשנה את העולם! בואו נשב כאן ולא נעשה כלום!" חחחחחחחחחחחחח.

בסוף המשמרת אני נכנסתי חזרה לאוהל החשוד ההוא וישנתי עד הבוקר.

העירו אותנו בשש בבוקר. ביום שבת, שתבינו. והיה קור אימים. לא חשוב. ישבתי ליד האש ומור הכינה לנו תה בפחמס, ושתיתי אותו למרות  שאני שונאת תה. זה חימם אותי קצת וכשחם לי יש לי מצברוח. לאן לא היה מצברוח והיא בכתה קצת כי כאבה לה הבטן, ולא היה לה כוח, והיא היתה עייפה ולא ישנה הרבה. והיא לא הבינה איך יכול להיות לי מצברוח כל כך טוב על הבוקר. מה לעשות, אני טיפוס כזה. הלכתי להחליף בגדים בשיחים, ואז יצאנו לטייל.

נכנסו ליער בשעה שבע ומשהו בבוקר. הו גאד. התחיל להתחמם וזה שימח את כולם.

הפעילות הראשונה היתה איפשהו ביער, שיחקנו משחק של להסתובב בעיניים עצומות וככה, אבל החלק המעניין של הפעילות ההיא, היה הפואמות שהקריאו לנו.

היתה שם פואמה שהלכה ככה:

"לשממית שעל הקיר יש עור כל כך שקוף

עד שאפשר לראות דרכו את הקקי שבגוף."

זה גדול! כל הטיול חיפשנו לזה לחן ולא מצאנו. בכל מקרה, בטיול עצמו הגענו למקום שקוראים לו הקולומבריום, זה מין קיר גיר גדול כזה שיש בו חריצים מרובעים ומשולשים שלא בדיוק יודעים מה היה בהם. אולי צנצנות עם חתיכות של אנשים מתים. היתה טענה, שהיו שם אקווריומים בימי בר כוכבא, כי מצאו שם עצמות של דגים. ברור, אקווריומים בתוך סלע גיר, מאוד הגיוני -.-

בכל מקרה, אחר כך הגענו לשוס האמיתי - המערות. בכניסה אליהן קיבלנו סטיקלייטים, ואני קיבלתי את הורוד המגניב. נכנסו לתוך המערות. היה שם חושך מוחלט והיו רק שני פנסים. זה היה קר, לח, חלק, צר וחשוך. ובעיקר, מגניב! אני אוהבת מערות, יהיי! כשיצאנו הלכנו לשבת בצל ולאכול ארוחת בוקר מאוד מאולתרת. אבל ללא ספק, היתה לנוא ת ארוחת הבוקר הכי טובה מכל הקינים, כי לנו היו ביצים! גיליתי שאפשר לקחת ביצים קשות בלי קירור במשך שלושה ימים, אז בישלתי בבית קרטון ביצים ואכלנו אותן בבוקר שלמחרת. אכלתי חמאת בוטנים עם ביצה. גועל נפש, אבל זה מה יש. בנינו פירמידה אנושית שהבטחנו למור בלילה, הצטלמנו ושיחקנו הסוקונו, שזה המשחק הכי מגניב על פני כדור הארץ. קיבלנו בועות סבון שההתעופפו כל הדרך. אם רואים בועות סבון, זה בטוח קן רחובות, אנשים כבר התרגלו. בכל מקרה, המשכנו המשכנו המשכנו המשכנו.

בשלב מסויים היתה עליה לגבעה בשביל עפר מעפן כזה, ושביל אספלט. שם דברים התחילו להתדרדר.

אנחנו, ברוב חוכמתנו, לקחנו את שביל האספלט. עשה רושם שהוא נמשך ונמשך ונמשך ונמשך ונמשך...

ואז המדריכות החכמות שלנו הגיעו למסקנה שטעינו בדרך. ובמקום לקחת את עצמנו ולחזור, נתקענו שם איזה שעתיים וחצי, למרות שהיינו רק רבע שעה מהעליה לגבעה. כשחזרנו ועלינו על הגבעה, כל הקינים כבר לא היו שם. זה היה רק הקבוצה שלנו ונועה העלק ראשראשית, שהיתה אמורה להיות אחראית. עשינו סיכום של הטיול ושיט. אחר כך, רצינו לרדת לכביש ולתפוס את האוטובוס חזרה למחנה, לקחת את התרמילים ולנסוע הביתה. זה קרה בעשרה לארבע, שתבינו.

בין עשרה לארבע לארבע חמישים חיפשנו את הדרך לרדת מהגבעה לכיוון הכביש. אקא, שעה של הסתובבות חסרת טעם מסביב לגבעה אחת מסכנה. התחיל להחשיך ולהיות קר. זה ממש תיסכל אותי, תיסכל אותי לא לדעת לאן אני הולכת. התחלתי לבכות. בסופו של דבר מצאנו את הדרך לרדת לכביש, לאורך גדר כזאת. וכל הדרך בכיתי וצעקתי וקיללתי.

בסוף הגדר, היה כרם. ראינו כבר את הכביש, אבל היינו תקועים בכרם. והיה חשוך, וקר, ולא ידעו איפה אנחנו.

הלכנו לאיבוד לגמרי.

והיה חשוך. ועל הגבעה דברים נבחו. והיה קפוא כל כך, ולא לקחתי שום בגדים חמים. היינו אמורים לחזור כבר בחמש. שעתיים. שעתיים היינו בכרם. שעתיים של בכי וצרחות וקללות מצידי. זה כל כך עיצבן אותי. חוסר אחריות משווע, להיות תקועים באמצע כרם, באמצע שום מקום, כשאנשים אומרים לנו, "עוד כמה דקות. ועוד רבע שעה. ועוד עשר דקות. ואנחנו יודעים איפה אתם. ואנחנו תכף באים. ועוד חמש דקות." כששואלים את המדריכות מה המצב, הן עונות, "מצבנו לא ידוע." פחדתי. באמת פחדתי. האצבעות שלי היה כל כך כחולות, ולא יכולתי להזיז אותן. בסופו של דבר עלינו לכביש בדרך לא ברורה, והלכנו עוד איזה עשר דקות לתחנת הדלק בצומת האלה. לא הבנתי למה לא עשינו את זה שעתיים לפני כן. בשלב זה עוד כמה מהחברים שלי איבדו את העשתונות. גם ליעד נפצע. הוא נפל בדרך ושבר משהו. עכשיו הוא יצטרך לעשות טטנוס, מסכן. רק בתחנת הדלק נזכרו בקיומנו ובאו לקחת אותנו.

כך יצא, שבמקום להיות במקלחת בשש, רק נכנסו לרחובות בשמונה וחצי בערב. חוסר אחריות מטורף.

אני לא בטוחה אם אני אצא לטיול הבא, אבל אני בטוחה שהתנועה הסיקה את המסקנות שלה. הביאו את אחראי המפעלים של השומר הצעיר לשוחח איתנו יום למחרת. והוא הקשיב להכול ורשם, וזה היה ממש בסדר. לא יודעת, אבל עושה רושם שמדובר בבחור אחראי בסך הכול.

בכל מקרה, עכשיו יש לי מה לספר, וחווייה מיוחדת לזכור, לטוב ולרע.

הטיול היה אחד הבאמת מגבשים בשביל הקבוצה שלי, אוני מרגישה יותר קרובה אליהם מתמיד.

"איך קוראים לקבוצה שלך?"

- "ככה."

"איך?"

- "ככה!"

"למה?" - "ככה!"

ככה, אני אוהבת אתכם הכי שיש.

חזקו ואמצו

חוצנועה.

אתמול חזרתי מהטיול.

היה די בנזונה, ודי נהרס בסוף.

יצאתי מהבית בשתיים ומשהו כדי לתפוס את האוטובוס לטיול שיוצא בשתיים ועשרים. היו יל כל כך הרבה בגדים בתיק. היה כבד. הגעתי לקן וחזיתי במראה המהדהים - הכובע החייזרי של אן משנה את צורתו לשורבליבל המהולל! מבטאים את זה Shoorbalibal, אגב. בכל מקרה, ארזנו את האוכל בתוך ארגז כזה מעץ ושרשמנו עליו "האוכל של קבוצת ככה". אגב, בישלתי קופסה שלמה של ביצים בשביל ארוחת הבוקר של היום למחרת. אני חכמה וזה.

עלינו לאוטובוס וחיכינו בתוכו איזה חצי שעה בגלל שדין, ליעד ושי לבית שרעבי חשבו שהאוטובוס יוצא בארבע בכלל. בסוף מסתבר שמי שהקפיצה אותם היתה אמא שלי! באוטובוס תפסנו גוש מושבים בחלק הקדמי של האוטובוס, כי הקטנים של מו"ש תפסו לנו את המושבים מאחור. לא משנה. אני ישבתי עם רועי. היה כל כך מצחיק בדרך, אלוהים. האוטובוס שלנו היה צהוב לגמרי, אז אני ואן החלטנו שזה אוטובוס הקסמים ושטליה היא גברת פריזל. גם פיטרנו אותה מתפקיד גברת פריזל אחר כך, כי היא בגדה בנו והלכה לשיר את "יש לי שיר שמעצבן אנשים" עם מו"ש (שבסוף היא חטפה מהם מכות ואיבדה בגללם את הטלפון שלה! זה מה שקורה לילדים שעורקים מככה). אני ואן חיפשנו מי יהיה ליז, הדינואה (דינוזאור / לטאה). החלטנו ששירה תהיה ליז, כי החלטנו שלשירה יפה ירוק וזה. פיטרנו אותה. החלטנו שבובת התוכי הירוקה שהיתה תלויה על המראה של הנהג תהיה ליז, ירוקה וזה, אז מה אם היא תוכי. בכל מקרה, בבוס היה ממש ממש מצחיק. אני ואן נזכרנו בכל מיני קטעים מלפני מלאמלאמלא זמן. ואכלנו אוריאו עם ציפוי טעים כזה.

כשעברנו ביבנה עברו קן יבנה. והם התחילו לעשותא ת מוראלי האנטי-רחובות שלהם. בשלב מסויים הם התחילו לשחק שיחה ממתינה. זה גירסה יותר מגניבה ל"מי קורא לי בשמי". היה קטע עם בחרו אחד ואני ואן ממש נשפכנו ממנו. זה הלך ככה:

"אההה... מי ממתינה מי ממתינה?! אהההה.. מי ממתינה מי ממתינה?! אההה.. שי!"

שי: "מה?!"

"יש לך שיחה! ממתינה! ממי?! ממה?!"

שי: "משמחה זכרונה לברכה!"

*ברגע זה אני מדבתר עם ג'ורג' ואין יל כוח להמשיך לכתוב את הפוסט ובמילא עוד עשר דקותא ני רציכה לצאת לערב המטומטם הזה בביתספר. הפוסט יימשך אחר כך.*

את החלון הזה שיש כשאנשים מוסיפים אותי במסנג'ר. אני רוצה לראות אותו יותר.

אין לי כוח לפוסט נורמלי על הטיול, אבל היום הכול סוכם והושלם כך שמחר מובטח לכולכם פוסט ארוך ורציני כמו שאתם מורגלים.

לילה זך.

לשממית שעל הקיר

יש עור כל כך שקוף

עד שאפשר לראות דרכו

את הקקי שבגוף

(יהודה אטלס)

המנון הטיול.

לילה טוב. [:

פוסט זה מוקדש לדווידד. למה? כי בא לי.

למרות שזה בכלל לא דווידד. זה ווידד. או שאתם מעדיפים רבאב. מכן, רבאב זה מלבב.  בזאת סיימתי להיות לא קשורה.

אז ככה.

הבוקר חשבתי, שיהיה מאוד שימושי לכתוב לעצמי את כל הדברים אני מתכננת לעשות עד שהחודש ייגמר ולראות מה מהם אני מספיקה.

- לקנות אוזניות חדשות - אוקיי, כל האוזניות הנורמליות שיש לי, כלומר לא שמנות מדי, לא כבדות מדי, לא מתקתקות, ולא מסוג הקרציות שתוקעים בבפנוכו של האוזן, משמיעות רק באוזניה אחת, ולהסתובב עם אוזניות טלוויזיה דביליות כאלה שמתחברות מעל הראש ישווה לי מראה של דניאל פורנו המתיימר לשמוע מוזיקה, כשלמעשה מה שיש לו בעלק פלייר זה שלוש יצירות של שופן. מה שכן, אם יתמזל מזלי בצורה ממש ממש חשודה אני גם אקנה דיסקמן חדש שלא נקטע כשיש באמפרים בהליכה. אמפישלוש / אמפיארבע / אבטיח עם מסך לא מתקבלים על הדעת, רק דיסקמן. אני רוצה חדש.

- טיול ט"ו בשבט ROCK ON - ביום שישי הקרוב אם ירצו אלוהי הנסטי בעולם הזה ואם ירשה הסייקיק דני רופ אני אצא לטיול שמו"צ להרי ירושלים. והו זה צריך להיות כיף. וקר. קרקרקרקר. כבר אירגנתי את הגטקעס (!!). אתמול סבתי ההו כה פולניה באה אלינו והתחילה שלבת ולהפחיד אותי עם כל מיני סיפורים של ילדות בדואיות והומלסים שמתו מקור. זה באמת מאוד מעודד, תודה סבתא -.- סתם, אבל היא סבתא נחמדה. פולניה, ולא מסוג האלה שצריכות להגיד לך איפה לשים את החוטיני שלהן, אבל נחמדה. בכל מקרה, אני אחראית צוות אוכל ואירגנו תפריט מדוגם שחבל על הפריקין זמן (חוץ מטליה המעפנה שלא תאכל את מה שאני מארגנת כי היא יאפית מדי. היא מסוג הילדות של "אני אביא אוכל מהבית". יאללה יאללה. לא, אבל באמת הולך להיות אוכל טעים, סמכו עלי.) ואני ממש רוצה לצאת, אני מקווה שאמא שלי לא תיבהל מהקור. אני לא חושבת שישלחו שלוש מאות איש למות מקור, אבל בכל זאת.

- לסדר קלסר מקהלה - כבר אירגנתי כל כך הרבה ניילוניות, סעמק, אי אפשר לאכזב.

- לקבל תעודה נורמלית - בעיקרון, אין סיבה שלא, אבל אני לא יודעת איך זה הולך כאן. אני רק מקווה שילך טוב, כי כבר אין הרבה מה לעשות בקשר לזה עכשיו. אווווו מרים בר אילן אכזרית.

- לסדר את הארון - אתם לא רוצים לדעת כמו מה הארון שלי נראה. אתם לא רוצים לחשוב כמו כמה הארון שלי נראה. במצבו הנוכחי, אני צריכה לתלות עליו שלט שאומר "זהירות מפולת", למען גיהות הפותחים אותו. באמת, פתיחת הארון שלי היא על אחריותכם. וחוצמזה אם אני לא אסדר, אני לא אקבל עוד בגדים. ואני רוצה עוד בגדים. ואמא רוצה לקנות יל עוד בגדים. אבל מתי, פור גאד סטייק, יהיה לי כוח לסדר את הארון?

אלה מטרותי העיקריות לחודש הקרוב. לאחרונה לא קורים יותר מדי דברים מעניינים חוץ מזה, ועל כן עלי לעלות ולהגשים *מרוצה מעצמי*. שארית היום הקרוב נראית ככה, עושים שיעורים במתמטיקה, או שלא עושים שיעורים במתמטיקה (: ואז אממ רואים הרבה שידורים חוזרים של צהריים וזה. אחר כך יש לי חזרה.

Wish me luck.

ובקשתי עדיין עומדת בעינה, סעמק, תוסיפו אותי למסנג'רכם ושעשעו אותי.

יום עולדת שמח (?)

נועה

*עריכוס*

יויויויויו יש עוד תוכנית מבית היוצר הגאון של טעם האהבה האעהאעהאע הולכים לחנך את המופרעות של פלייב! אני כל כך צריכה לראות את זה.

ותגידו שאני טראישת

וטיפשה

וזנותית

כמעט כמו הבנות הטיפשות ההון, לאכפתלי! התוכניות האלה כל כך מטומטמות, וכל פעם אני על הרצפה בגללן, אז לא אכפת לי.

המשך יום סקסי

שמנועה.

אני אוהבת ים.

אני לא אוהבת ללכת לים בחורף.

אני אוהבת כשחם.

אני לא אוהבת זיעה.

אני בלגניסטית.

אני לא אוהבת את זה.

אני אוהבת את הקבוצה שלי.

אני לא אוהבת כשבא לי לחנוק אותם.

אני אוהבת לאכול.

אני לא אוהבת חצי מהאוכל שיש בעולם הזה, לא נוגעת בגבינות / דגים מאף סוג.

אני אוהבת מסנג'ר.

אני לא אוהבת שאנשים מראים לי שאני חופרת להם במסנג'ר.

אני אוהבת את החדר שלי.

אני לא אוהבת את העובדה שהוא תמיד מסריח.

אני אוהבת לטייל.

אני לא אוהבת כשיש לי חול בתחת אחר כך.

אני נקשרת לאנשים נורא בקלות.

אני לא מסוג האנשים שאחרים באמת נקשרים אליהם.

אני אוהבת מוזיקה.

אני לא אוהבת אנשים שחושבים שיכולים להגדיר אותי בגלל מה שאני שומעת.

אני אוהבת לצייר.

אני לא מציירת יפה D;

אני אוהבת לדבר.

אני לא אוהבת לדבר בטלפון.

אני אוהבת לנגן.

אני לא אוהבת את העובדה שאני עדיין לא מנגנת מי יודע מה.

אני אוהבת לישון.

אני לא יכולה לישון אחרי עשר בבוקר.

אני אוהבת בוקר.

אני לא יכולה לחיות בלילות, זה כזה זמן מת.

אני אוהבת את טורי איימוס.

אני לא חושבת שיש איזשהו 'אני לא' בקשר אליה.

אני הרבה דברים.

אני לא אוהבת כשאומרים לי אילו הרבה דברים אני.

אני אוהבת אותי.

אני לא אוהבת אנשים שלא אוהבים את עצמם.

תאהבו אתכם D:

וככה אני משתייכת לנושא החם. ייפי.

ובלי קשר. אני מרגישה ממש ממש דוחה והבטן של מתהפכת. נשארתי בבית היום. אם מישהו רואה את זה, אתה מוזמן להוסיפני ולשעשעני.

יום סבתא לכולם

נועה

כאן נועה השדופה משדרת אליכם מסרים חושניים אחרי חזרתה ההו-כה-דרמטית מעיר הקודש אשקלון. פחחחחח.

בכל מקרה, ביום רביעי אמא שלי מתקשרת אלי ומדיעה לי שבסופו של דבר זה לא נופל על הטיול ושבאופן סונטני לגמרי שלא מתאים לאמא שלי, אנחנו נוסעים לחפוש באשקלון. נפלא. לא באמת אכפת לי לאן אנחנו נוסעים בעיקרון, רק שניסע, ושלא לא אצטרך לחלוק מיטה על אח שלי. ארג.

סתם, אחרי איזה חצי שעה נסיעה הגענו לשם, וכבר במגרש החניה ראיתי עם מי יש לנו עסק ביומיים הקרובים. חבורה של ערסים מקריחים יצאה מואן גדון וחבוט עם מגפיים שהורכבו אליהם עקבי פלסטיק בגובה של עזריאלי, ופסים 100ממים בצבע צהוב שזורים בשיערם השחור שמסגיר את מוצאם התימני משהו. ושאף אחד לא יעז לדבר על הבלונד שלי, זה היה למטרה טובה (אהם אהם אהם השיער הורוד והשקסי שלי זצ"ל ת.נ.צ.ב.ה בס"ד (ע"ר) עב"מ בח"מ וכיוב'). בכל מקרה, כפי המציינת הכותרת הקצרצרה של הפוסט הזה (!), אבא שלי פגש את פילוס בתור לקבלת החדרים בקבלה. כלומר, את פילוס המקורי לא הייתי מתנגדת לפגוש מאחר ואסי כהן הוא יצור כישרוני וחתיך בדרך כלשהי, אבל את הפילוסונים שהיו במלון הייתי בשמחה מטביעה בבריכה המקורה המחוממת והמפושתנת של המלון המושי מושלם ששהינו בו.

*אתנחתא קלה לטובת השמנת הכרס של שחתכם הנאמנה ופיטומה באמצעות חביתה שכוללת כל מיני דברים*

*יאמי*

בכל מקרה, פילוס עוקף את אבא שלי בתור.

"מה יש לאמא ש'ך?"

"למה מי 'תה חושב ש'תה?!"

מלבב. סתם, זה באמת היה די משעשע.

נסענו לטייל. לראות עתיקות וזה. היה מרתק כל כך, שלא טרחתי לזכור כלום. סתם נו, יש לי אנטי כללי לאשקלון.

עלינו לחדר וזה. היה שם שוקולד די טעים, מלונות וזה. בכל מקרה, נורא נורא נורא רציתי ללכת לישון, אבל לאאאא שני האחים הנחמדים שלי יטחנו את השכל עם בוב הבנאי. שניה אחת מסכנה לא ישנתי בכל השעתיים האלה. בכל מקרה, אחר כך לא זוכרת מה עשיתי. כן, בכיתי ליובל בטלפון.

על אריקקי, ועל המקרה של יום רביעי, ועל זה שאני תקועה, ועל זה שאני לבד, ועל זה שאני לא יודעת איך יוצאים מזה. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. הוא כזה חבר טוב. כלומר, הוא באמת הקשיב. ואני מעריכה את זה. אבל סתם, זה לא באמת עזר, זה יהיה בסדר, עד העונג הבא (אה אה אה). אחר כך היתה ארוחת ערב עם אוכל לא לעיס. לא אכיל ולא עכיל. שונאת בתי מלון.

בערב יותר מאוחר ההורים שלי הלכו לראות הופעה של העלק דובים מרקדים של המלון(עוד סיבה לשנוא בתי מלון. וגם השמיכות שם אף פעם לא נקיות!) אז אני נשארתי לבדי בחדר עם קופסה של פרינגלס וטלוויזיה. היה בערוץ 10 סרט מעצבן. Bounce אני חושבת. עם גווינית פלטרו ובן אפלק. אני לא סובלת את שניהם, אבל לרדת עם כולם ללובי לא היתה אופציה. סרט כזה, על בן אפלק שנותן למישהו את הכרטיס שלו לטיסה בשביל לזיין מישהי ואז הטיסה מתרסקת ואז הוא מתאהב בגווינית פלטרו האלמנה ויאדה יאדה יאדה הו כה דרמטי גם כן. לא באמת עקבתי. אחר כך אבא ואמא גירשו אותנו מהמיטה, ואני ועמרי הכה פעלתנים שכבנו במיטות ושיעשענו אחד את השני. ניסינו למצוא כל מיני וריאציות ל'לילה טוב'.

נועה: "לילה עוף. לילה קוף. לילה תוף. לילה טוסט."

עמרי: "לילה סבתא."

והו כמה שזה הצחיק אותי, ג'יז. זה היה הכי לא קשור בעולםםם וצחקתי את נשמתי החוצה. אלון החזיר שיחה, היה די קצר.

נרדמתי. אכן, יום רב תהפוכות היה זה.

בבוקר היה אוכל נורמלי ושתיתי שתי כוסות קפה, אחת נסקפאית מגעילה ואחת מהפרקולטור, חוויה מתקנת. אבא אמר משהו על פחממות. אחר כך אחי הקטנים וה96ממים החליטו שהם רצים לשחק בחוץ, אז יצאתי עם כולם, עדר וזה. נשכבתי על ספסל והתחממתי לי בשמש. הלוואי שהיתה שמש כזאת גם ברחובות. שונאת את החורף הזה. שונאת אותו כל כך. הוא החורף הכי קר שאני זוכרת. אחר כך דיברתי קצת עם אן, ואז נמאס לי לשבת בלובי לבד. עליתי לחדר וראיתי כל מיני דברים בטלוויזיה, כמו חיים כהן מלחך לימונים בני עשרים שנה אצל רינה פושקרנה. אם אתה רואה הודי רטוב, תזכור שזה מעמבה.

החמולה חזרה ואז ארזנו את גופותינו בתוך האוטו נסענו למרינה.

אוקיי, פלא מספר אחד - יש מרינה באשקלון!

פלא שני - יש מרינה ממש יפה באשקלון!

פלא שלישי - אומאגאד, האנשים שגרים קרוב למרינה, או שהם ממש ממש טחונים בהתחשב בגודל, בעיצוב, בהשקעה ובפסיכדליה של הבתים שלהם, או שעלויות הבניה שם הן מזעריוץ. כל בית, הבית הלבן. למרות שהבתים שם לא היו לבנים, לא כולם לפחות. היו שם צהובים. וירוקים. וורודים. וכאלה.

קיצר שוטטנו לנו קצת במרינה, ואז הלכנו לאכול. אוקיי, המסעדה החשודה הזאת ניגנה בלופ שלמה ארצי ויהודה פוליקר. פריקין סיוט.

לפחות שם יכולתי ללעוס את מה שהיה לי על הצלחת.

חזרנו למלון, ארזנו ונסענו.

וכעת, הנני כאן, וגם מתבשל לי כאב ראש מטורף, שמטגן לי את הסוף של ארובות העיניים.

ועל כן, מעא סלאמה, ושבוע סבתא, ע"פ עמרי.

רוע'לה.

אז תגידו שאני מעריצת טוקיו הוטל, רק מסוג יותר אינדיבידואלי.

זהו פוסט הערצה לטורי איימוס.

למה,

שואל הקורא התמים.

כי ככה אני רוצה.

בכלל מצאתי את טורי בלי כוונה. מצאתי בקייס של הדיסקים שלי דיסק אפור מוזר שהיה רשום עליו Little Earthquakes. ושמתי אותו בטייפ, כי אז עוד היה לי טייפ. והשמעתי את זה למאיה והיא לא סבלה את זה. ואני התאהבת במה ששמעתי. ולא ידעתי מי זאת או מה היא עושה. מה שעשה לי את זה בהחלה היה קרוסיפיי. אחר כך נכנסתי לעומק, ונפלתי לפרשס ט'ינגז, לת'ר, מאת'ר. כשהגעתי למי אנד א גאן, שמתי את הטייפ על רפיט. הפשטות, והכנות, והמשמעות, והפחד, והפסיכדליה. מאז, הטעם שלי במוזיקה השתנה בסביבות המיליון פעם. זה היה אשלי סימפסון וטורי איימוס, זה היה דפש מוד וטורי איימוס, זה היה מיי כמיקל רומנס וטורי איימוס, זה היה הכול, וטורי איימוס.

והו, אני כל כך אוהבת את טורי איימוס. מאז שמעתי את כל האלבומים שלה, קניתי מהם חמישה, עד עכשיו.

כששמעתי שטורי תגיע לארץ אני ידעתי שאני מוכרחה להיות שם. ורצו לקנות לי כרטיס כמתנה ליום הולדת. הכרטיס היה ממש יקר, 370 שקל. ועוד ברעננה. ובכלל שזה היה הרעננה אבא ואמא לא הסכימו להסיע אותי. וכבר חשבתי שאני לא אלך להופעה.

בקיץ, היה לי ריב עם אן, קצת לפני שהיא טסה. היא לא הספיקה לראות אותי עם השיער הצבוע.

השלמנו יום אחד, אחרי פעולה של יום שיש בצהרים.

איזה שבוע אחר כך אן הציעה לי לנסוע איתה ועם אמא שלה להופעה. והכל היה כל כך מושלם שם. הדשא המטונף היה מושלם. בדלי הסיגריות היו משלמים. השירותים המטונפים להחריד היו מושלמים.

טורי הייתה מושלמת.

והו כלכך צרחתי.

אוי ג'יז

הלו הלו.

מחר אני פוגשת את תומר.

אן אומרת שאני מאוהבת בו. לא יודעת, אפילו אני לא יכולה להתאהב במישהו שאני מכירה בערך שבוע. הוא כל כך, אבל כל כך חמוד. אן אמרה לי שיש לו עיניים ירוקות. אני נופלת מעיניים ירוקות.

הגיע הזמן להמשיך הלאה. והנה יש לי אופציה. אולי מחר אני אוכל למחוק את 'להתגבר על אריק' מהרשימה שלי. בקשר לזה, אני בהחלט בהחלט רואה שיפור. פעם לא דיברתי על זה, ועכשיו אני מספרת על זה למי שרוצה לשמוע. Spreading the word על זה שאריק הוא קאקי. ואולי אני כבר אגמל מזה, ואשאיר את זה כמו משהו אפור בחיים שלי. עוד עשרים שנה אני אגיד שזו הייתה "חוויה מעצבת" האאאאא. 

אתמול בערב אן הייתה פה. היא באה בעיקרון כדי לכתבו את החיבור וויקנד לשיעור אנגלית של היום, ובדרך הסתבר לי שיש לי גם הר של שיעורים בהבעה ובזיוני שכל בהיבט מיקרו (!). מה שכן, מסתבר שגם לא היה לי את הספר, והייתי צריכה לעשות איזה אחד עשר עמודים של שיעורים. אז באמצע הדרך שלחתי את אן למשימה חשאית, ללכת לצוד את הספר של טליה. הוהוהו אן מלכה. עשינו שיעורים וכתבנו את החיבור. כמו שאפשר לייחס למפגש שלי ושל אן, היו צחוקים. נתתי לאן חזייה אחת שממש ממש קטנה עלי. ואז כזה, אני מרימה את החולצה, "אנחנו אחיות לחזיה!" XDD שיחקנו קצת מנצ'קין, שבו ניצחתי אגב, ברמאות. טוב נו, זה לגיטימי, זה מנצ'קין. אן הביאה את הספר המרתק שלה, האינציקלופדיה הקטנה. בספרים מסוג זה הדרך היעילה ביותר לעבוד היא "אאאאאאאאאל"ף סטופ!" בעמוד 183 צויינה העובדה המרתקת הבאה:

אין יהודים בזימבבואה.

והו כמה נשפכנוווו XDDDDD אחר כך, היינו רעבות, אז אמא שלי הציעה לנו מרק תירס. אן, כמו רוסיה טובה, אוכלת מרק עם לחם. היא מחסלת שתי פרוסות לחם בוהה אלי בעיניים מתחננות ומייבבת בקול שטוח ומוזר כזה, "את יכולה להפשיר לי עוד לחם? את יכולה? להפשיר לי עוד לחם?" ואז חיקיתי אותה, והיא נשפכת מזה עד עכשיו, כל פעם שאניע ושה את זה. כרגיל, אנושקה היה כיף.

היום בשיעור אנגלית היו גם כן דברים משעשעים. חשבתי על תומר. אן אומרת, "אני מרשה לך לצאת איתו. הוא ידידי כאחות לי!"  בכל מקרה, אן ציירה קומיקס מאוד מרתק, שבו אני והיא יוצאות למשימה חשאית וסודית ביותר למריטת הגבה של נטע. היא דאגה גם לציין את ציטוטי הזמן האחרון (כל דבר מצחיק אצלנו הופך לקאלט מטורף שלא נשכח במשך שנים. אנחנו זוכרות חלום הזוי שאן חלמה בכיתה א' או ב' שבו יש ברבי גדולה שמנפנפת בידה מעלה ומטה ומזמרת בזו הלשון - "וויאו וויאו וויאו" וכו' וכו') כלומר, אן הולכת למקרר של נטע ואני כזה אומרת לה, "אן תפסיקי להפשיר לחם!" ואז יש קטע שבו אני מתקרבת למריטת הגרנד גבה.. ויש שקט מותח שכזה, ואז אן מוצאת  - דובי! והיא מאוד מרוצה! אגב, לבשנו שחורים וחבשנו מין מצנפות / כובעי גרב מוזרים, ובקטע שבו אן מחבקת את הדובי החשוד של נטע, המצפנת שלי עומדת ואני פוערת את פי בצורה מאוד משעשעת ונוהמת, "אן! פוקוס! אולקוס!" לי ולאן יש קטע עם אולקוס. לבורים הטיפשים ביניכם, אלקוס היא מחלה מאוד משעשעת (סתם לא. זה ממש ממש לא מצחיק ואני לא מאחלת את זה לאף אחד.) שבה יש חור בקיבה ואז הקביה מתחילה לעכל את עצמה (H) אני חושבת שאני ואן הן היחידות בטווח הגילאים הזה שלא נגעלות נורא למשמע המילים 'קיבה' ו'עיכול'. בן גילנו טיפוסי היה מגיב בעיוות פניו בגועל ובהגיית 'איכס', 'פוי', שומו שמיים' וכיוצא באלה.

בכל מקרה, למי שלא מודע לעבודה, אני ואן המצאנו את ריקוד האולקוס, וזה דבר מאודגזעי. לפני כמה זמן מצאנו גם רחוב אולקוס! חשוד ביותר, ללא ספק.

בכל מקרה, בסופו של הקומיקס גבתה של נטע נמרטה וים סוף (טוב, ים השיער בגבה של נטע) נחצה לשניים (Moses, Stop being a cunt!) ואז לנטע היו שתי גבות במקום אחת! ובסופו של דבר מוצעים שירותי הגבגבות שלי ושל אן P: למרות שהמורטת זאת אני! אן סתם גונבת דובי-ים (באמת, מהי צורת הרבים של דובי? כלומר, דובי זה לא דוב. איך עושים רבים של דובי?! תהיה קיומית, אכן.)

אז כן, אן, אני יכולה להפשיר לך עוד לחם.

לילה עוף לכולם.

מחר תומר

נראה אתכם. D:

נועית

אתמול אח שלי שוב הקיא.

בדיוק התיישבנו לארוחת ערב, ואז הוא ברח לשירותים והקיא את נשמתו. אני לא יודעת אם הוא גורם לעצמו, אם זה פסיכולוגי, פיזיולוגי או משהו אחר, אבל זאת בעיה. ולא מדברים על זה בבית. זה כאילו ההורים מתביישים בזה, כאילו משהו דפוק שם, מצשהו שצריך להסתיר. הם חושבים שהפוביה שלו מאוכל היא אשמתם והם מנסים לטייח אותה. מדי פעם הם מתפוצצים והכול יוצא בחוצה. איך שהוא מוציא להם את הנשמה, ולמה הוא לא אוכל, ולמה הוא מקיא את מה שהוא אוכל. אני אישית רואה שיפור. הוא מקיא פחות ואוכל יותר. אבל הוא עדיין רזה. רזה וקטן. הם מתרוצצים איתו בין רופאים והוא לוקח תרופות. ושתבינו, הוא לא ילד מסכן. בכלל לא. הוא חזק והוא מתעמל והוא משחק ויש לו חברים ומצברוח טוב. לפעמים הוא פשוט קצת מקדים את תסביך גיל שש עשרה. לפעמים הוא אומר, "יש פעמים שאני חושב שפשוט בא לי למות."

היו פעמים שבהן באמת חשבתי שהוא ימות. ופחדתי מזה יותר מכל הדברים שאי פעם מחדתי מהם. אולי לפעמים אני האחות הגדולה מהסיוטים הכי גרועים, אבל הוא מתה על הילד הזה. הוא כל כך חכם, והוא כל כך נחמד, והוא טוב במתמטיקה, ולפעמים הוא פותר משוואות שאני לא מצליחה, למרות שהוא רק בן שמונה. חברות שלי מתות עליו. הוא ילד טוב נורא. לפעמים יש לו יציאות ממש נבזיות. אמא אומרת שהוא לומד ממני. יכול להיות. אני באמת משתדלת להיות יותר טובה. באמת משתדלת. והוא לא יודע כמה שזה פוגע בי כשהוא אומר לי בפני שהוא שונא אותי, למרות שאני יודעת שזה לא נכון.

אני כל כך אוהבת אותו. והוא לא יודע כמה. ואולי אני גועלית מדי בשביל להראות לו את זה.

אני אוהבת את אח שלי.

גלעד לא עונה לי כבר מלא זמן. שלחתי לו מיליון הודעות והוא לא עונה. וזה מבאס. כי אהבתי לדבר איתו. בשיחות האחרונות שלנו הבנתי שאני בעצם יודעת עליו כלום. ושאני כאילו מדברת עם סקיצה של בנאדם, משהו לא שלם. והוא אף פעם לא ענה לי תשובות החלטיות, ועל כל שלושים הודעות שאני שלחתי הוא אמר מילה. מוזר שלא שמתי לב לזה כשעוד דיברנו. או שהוא השתנה. או שפשוט לא אכפת לו ממני. רק אני יכולה להיות אכפתית כלפי חלונות מסנג'ר.

נגב אמר לי שהוא אוהב אותי. וזה מוזר.

מה שכן, הבוקר היה בוקר משעשע!

בארוחת בוקר גיליתי כיצד אבא שלי איבד את מוחו. שאלתי איזה אוכל אפשר להכין בשטח, ואמא אמרה שעם גזיה אפשר הלכין הכול. אני צריכה לדעת איזה אוכלא פשר להכין בשטח בגלל שאני א' אוכל בטיול ט"ו בשבט השולט שהולך לקרות בשמונה עשרה - תשע עשרה לחודש. אגב, החודש זה חודש עמוס ביותר, 18-19 טיול, 24-25 טיול שנתי, 27 כנס מקהלות! אוקיי, אז אבא נזכר באוכל שהוא הכין בצבא. הוא הכין חביתות וטוסטים ולוף על ארגזי פעולה מלאים בעופרת, שזה כידוע חומר מאוד בריא לבריאות. אז אמא אומרת, "אהה! אז ככה איבדתי את השכל שלך!" חחחחח.

לאח שלי יש הברקה חדשה - הוא לא לובש פליז. ההורים קנו לו חלפית בית מפליז והיא ממש ממש יפה, בצבע בורדו כזה. והוא בא ומציג אותה להורים, והוא נראה כמו חילזון זועף, כתפיים שמוטות, ראש נפול ופרצוףלא מרוצה באופן כללי. זה היה משעשע XD

אה כן.

תומר מוזכר!

ולרגל כניסת השנה האזרחית החדשה (אן הכלבתא שלי הלכה ב1.1 לרכוב על הקרח ולאכול במקס ברנר. גזעי.)

אני מאחלת לכל קוראי בלוגי שנה מלאת סקס.

נועה.