לפעמים אני לא בטוחה אם אתה לא מתייחס אלי פשוט כי לא אכפת לך או כי אתה מתבייש לומר דברים.

ברטי אומר שזה ככה כי קשה לך, כי אתה ככה וככה וככה ואני שמה זין על הככה שלך.

הנשימה שלי נהיית לא סדירה מלחשוב עליך

יש לי עקצוצים בקצות האצבעות

כל מיני מחשבות, פנטזיות וזכרונות שיש לי ממך נכנסים לי לראש.

לא דיברנו כבר יומיים וזה מרגיש לי כמו נצח.

מרתיח אותי לפעמים, שלא משנה מה שאני ארגיש אליך כי לך זה לא באמת יזיז אם אני אהיה שם או לא.

לא היה לך אכפת להיות ביחד או לא להיות ביחד

לא אכפת לך אם נדבר או לא נדבר

ולא יהיה לך אכפת אף פעם.

ומי אני בכלל שאני אצפה ממך להרגיש ככה?

מי אני בכלל שאני אקווה שיהיה לך איזשהו קשר איתי?

את מה שהיה אני הרסתי, ואתה לא חייב לי כלום.

ובכל זאת נשבר לי הלב פעם אחרי פעם אחרי פעם.

אני חיה במבוי סתום

אני חיה במבוי סתום ואני מאשימה בזה אותך.

זה לא הולך לקרות

אני כבר לא אשן עוד הלילה.

הלוואי שידעתי מה קורה שם אצלך. אתה הבנאדם שהכי חסר לי בחיים שלי. הכל ריק בלעדיך.

תחזור, תחזור

תבטלו את הכל, לייף אופרייטורז, תבטלו את זה

נמאס לי

קחו אותי מכאן

05:28 עריכה

אני אוהבת אותך

כוסאמאמאמק

אני אוהבת אותך.

12:59 עריכה שניה

אולי באמת עדיף במצב הנוכחי, אולי עדיף לי להתגעגע אליך.

ממילא זה מרגיש כאילו אני כל שניה אתמוטט.

ואתה, מה אתה עשית

מה אתה עשית חוץ מלהגיד לי לעשות מה שבא לי?

וכן, אולי אני באמת כועסת עליך, דניאל. הנה דבר אחד שאתה יודע עלי יותר טוב ממני.

And my lips, they don't kiss

they don't kiss the way they used to

and my eyes don't recognize you no more

For reasons unknown

שיט איזה פוסט גרוע, אני עוד אתחיל לעבוד במתכונת של שלוש מילים וסמיילי.

הו וואו

הבלוג הזה ממש מפגר

מישהו צריך לסגור אותו

המקום הכי טוב לשמוע בו מוזיקה, זה הרחוב. אין שום דבר שמפריע, ואתה מתמסר לגמרי למה שאתה שומע. קניתי אתמול את גרייס של ג'ף באקלי, ואני בהלם מכך שעוד לא עליתי על זה קודם. הכרתי אותו רק באופן פורמלי עד עכשיו. הלכתי ברחוב ושמעתי את האלבום. כשזה הגיע להללויה, הקאבר המדהים שהוא עשה לשיר ההיסטורי של לאונרד כהן, עברה בי צמרמורת היסטרית בכל הגוף. למרות שאני מרוטה למשעי, כל שביב שערה בגוף שלי הזדקר כששמעתי את זה בפעם הראשונה בריכוז אמיתי. זה לא קורה לי הרבה. יש משהו מיוחד באיש הזה.

אתמול ראיתי את התפוז המכני, שוב. אני כל פעם עולה בו על ניואנסים חדשים. הגעתי למסקנה שזה כנראה הסרט הכי מפחיד שראיתי בחיים. אלים, ברוטאלי, מזוויע, מחריד. הסרט הזה נראה כמו משהו שיכולים היו לברוא הסיוטים הכי גרועים שלי. אתם יודעים מה הכי מפחיד בו? שהוא מציג מציאות אפשרית. מזעזעת, אבל אפשרית בהחלט. סטנלי קובריק גאון.

אתמול גם ראיתי בפעם הראשונה את פילדלפיה. אני לא זוכרת מתי כל כך התעצבנתי מסרט, ומתי כל כך בכיתי מסרט. טום הנקס ענק, פשוט ענק. היו חלקים בסרט שעשו לי חשק לקום ולהרביץ למסך. הצדדים הכי חשוכים, הכי מגעילים והכי פרימיטיביים של אנשים יצאו בסרט הזה. כשהדמות ששיחק טום הנקס מתה בכיתי כמו ילדה קטנה. גם זה לא קורה הרבה. זה כבר לא כל כך מפליא אותי שהוא קיבל כל כך הרבה אוסקרים.

נועה

אולי ההרגשה הגרועה הכללית היא בגלל שאני עושה מעט מדי דברים. לא היתה לי חזרה הרבה זמן, שום שיעור, הפעולות די דלילות כי המדריכים שלי מפוזרים בסמינרים כאלה ואחרים, ככה שיש לי הרבה יותר זמן להתעסק בדברים העצובים שמתגנבים לראש ויוצאים מכל החורים שהם מתחבאים בהם, ואז הם מתרבים ויוצאים מפרופורציה. אולי למעשה, אני צריכה להתמקד במה שלא חשוב, למשל, אייקון.

באייקון הייתי ביום רביעי. בכלל לא הייתי אמורה להגיע לשם, מאחר ובקהילה לא הייתי מאז מיתופיה ולא באמת רציתי להתחכך בחלק מהם במפגש. דיברתי עם עידן יום לפני, וזה די עודד אותי. החלטתי שכן אבוא. בשמונה ועשרים כבר הייתי על הרכבת. לנסות לשמוע מוזיקה ולא להתחרש בצומת של קפלן ליד עזריאלי זה פשוט ניסיון התאבדות. זה בלתי אפשרי, אז ויתרתי על זה. הלכתי ברגל עד בית ביכורי העתים ושם הייתי צריכה להתווכח עם השומר של החניון ולשכנע אותו שאני לא מתכננת להתפוצץ ולקטול אנשים. בגלל שירד גשם באותו בוקר הרצפה בכניסה לסינמטק היתה עוד רטובה, ולא ישבו שם אנשים ושיחקו מנצ'קין כמו שנה שעברה, ככה שאת הפרטנרים הפוטנציאליים למנצ'קין הייתי צרכיה לחפש דווקא באשכול. בסוף מצאתי שם את לירון מקן צפית ואת דרור התימוני הלאומי. הם בדיוק סיימו סיבוב אז התחלנו חדש. הצטרף גם איזה אחד עם כיפה וקול של סיסי ששיחק איתי גם במיתופיה. מוזר. בכל אופן, ניצחתי בסיבוב ההוא. פגשתי את סילבר שבישר לי שהקהילה מתכנסת בחדר שמירת חפצים, ולא יפה לא לבוא ולהגיד שלום, אז הלכתי לשם. אני לא אוהבת כשיש כל מיני אנשים שמתיימרים להכיר אותי. אנשים שפורשים את הידיים לצדדים כדי לחבק אותי בלי שאני יודעת איך קוראים להם. זה מביך. בכל מקרה, גם להגיעי לשמירת החפצים היתה תועלת: ראיתי את החברה של ברטי! איכשהו זה יוצא ככה, שכל הזוגות הקהילתיים נורא אוהבים להפגין חיבה אחד לשני בציבור. אני לא יודעת איפה בסקאלה הזאת אני ודניאל היינו מדורגים, אבל זה מוזר לחשוב על זה. ממממ, מה עשיתי אחר כך? אה! אחר כך פגשתי את ניצן! אם ההגדרה "גבר" נוגעת למישהו ותואמת לו בדיוק, זה ניצן. בא על מדים, כולו מגוהץ, חיוך נונשלנטי. זה גבר. קניתי בבוקר כרטיס להרצאה, ובסוף מסתבר שנאור שהתנדב יכול היה לתת לי כרטיס בחינם. הקופאי של הסינמטק היה ממש נחמד והסיכם להחזיר לי את הכסף. הייתי מרוצה מזה, גם ככה הכרטיס היה יקר ביחס לכרטיסים בכנסים קודמים, ואני מרוששת. אחר כך הלכנו לזירה.

ברחבה של הסינמטק היתה במה נמוכה שמסביבה ישבו אנשים וצפו באנשים אחרים בתלבושות אקזוטיות מרביצים אחד לשני עם חרבות פיברגלס וספוג. יש לארפרים שלוקחים את כל העניים כל כך ברצינות, עד שלא מסכימים לגייס אותם! (ע"ע, הדוגמה האלמותית של נימי: "למה דקרת אותו?" - "הוא זרק עלי קליע קסם...") בכל אופן, זה משעשע ללא ספק. השופטים לרלרו בצד על כך שלאיש בחיתול הכתום יש צורך בשעווה בגב ושאר פניני חוכמה, ובשלב מסויים פרשתי משם וחזרתי לאשכול. ברטי לימד את חברה שלו ואת רותם לשחק מנצ'קין, התפקיד הקבוע שלו בכנסים. שתי אלה בהו כמו זוג עמות בברטי ולא הבינו מה לעזאזל הוא רוצה מחייהן. ואז, הבליחה לשדה הראייה שלי ההיא עם הנעליים. ההיא עם הנעליים באה והתיישבה לרותם על הגב, ואז קלטתי שרגליה מתהדרות בזוג הנעליים שהוא כרגע פסגת שאיפותי (הו, כמה שאני שטחית) זוג דוקטור מרטנס כבדות. מאה עשרים דולר, החרא הזה עולה. מאה עשרים פאקינג דולר, מאיפה אני אמורה להביא מאה עשרים פאקינג דולר?! מה גם שהיתה לה אחלה מצלמה ועדר בנים שהסתובב מאחוריה כמו עכברים מסוממים, מה שעודד והגביר את הרצון שהתעורר בי לזנק עליה ממקום מושבי ולקרוע אותה לגזרים.

בשעה שתיים נכנסתי להרצאה. נפלתי על אחת ההרצאות האלה שנכנסים אליהן רק גיקים כבדים בני שלושים פלוס. הגבות של המרצה היו גבוהות, מה ששיווה לה מראה המום ומשעשע. ההרצאה התחילה באיחור של עשרים דקות בגלל דפקטים של המחשב. השם המפוצץ של ההרצאה היה "מד"ב טלוויזיוני חדשני בעידן הרימייק". זה נשמע לי טוב כבר כשבדקתי את התוכניה של הכנס באתר, ולא התאכזבתי. כשהמחשב הואיל בטובו לחיות, הופיע על המסך באולם שם ההרצאה, ומתחתיה, "החיים על מאדים 3". את שתי העונות הראשונות של החיים על מאדים אני ראיתי. חשבתי, וודאפאק, זאת לא סדרת מד"ב. זאת סדרת משטרה עם כמה וכמה אלמנטים הזויים, אבל זה ללא ספק לא מד"ב. תהיתי אם מדובר במשהו אחר עם אותו השם. אבל לא, מסתבר שזה מה שחשבתי. החיים על מאדים (על שם השיר האלמותי של דיוויד בואי LIFE ON MARS) עוסקת בסם טיילר, שוטר במנצ'סטר של אלפיים ושש, שנדרס ע"י מכונית, מאבד את הכרתו ומתעורר במנצ'סטר, שנת שבעים ושלוש. הוא נכנס לעבוד בתחנת משטרה חדשה בתפקיד נמוך מזה שהיה לו באלפיים ושש יחד עם צוות של שוטרים זוטרים מפגרים ודיטקטיב אינספקטור אלים ושיכור בשם ג'ין האנט. הם מפצחים כמה וכמה קייסים משטרתיים שבמהלכם סם נקרה בדרכן של כל מיני דמויות כאלה ואחרות וחווה כל מיני התגלויות שונות ומשונות וקטעי חזיונות שמנסים לשכנע אותו שקיימות דרכים לחזור לאלפיים ושש. בקיצור, מסובך קצת. אבל זה לא ממש עקרוני. ההרצאה הלכה בקו של הסדרה הזאת ומשם התפצלה לעוד כל מיני סדרות וסרטים אחרים שראיתי, כמו דוקטור הו, המפקח מורס, המופע של טרומן ושמי וניל, ככה שבסך הכל, לא רק שהבנתי את ההרצאה, גם נהניתי ממנה. 

יצאתי מההרצאה בארבע כדי להגיע לרכבת בארבע עשרים וחמש, ואיכשהו הצלחתי ברוב כישרוני לפספס אותה, ונאלצתי לחכות עשרים דקות לרכבת הבאה.

אה יואו! שכחתי לספר על משהו חשוב לא פחות! קניתי באוהל מרצ'נדייז חולצה אחת המגניבות! חולצה שחורה, שיש עליה הדפס בשחור לבן של דרת' ויידר מחזיק ורד, עם הכיתוב SITH HAPPENS. זה פשוט כזה ענק! אני מתה על זה.

רציתי ללכת לאייקון גם ביום חמישי, אבל התעוררתי מאוחר והתעצלתי לנסוע. במקום זאת, החלטתי לעשות צעד די גדול בדרך להשלמה עם הניתוק שלי מדניאל. פתחתי את הביג לבובסקי. מי שקרא את הפוסטים הקודמים יודע שהדיוידי של ביג לבובסקי היה אמור להיות המתנה שלי ליום ההולדת השבע עשרה של דניאל, אבל נפרדנו באמצע ולא הספקתי לתת לו אותה. זה לא היה נראה כאילו אנחנו הולכים להיפגש שוב. פתחתי אותו, וראיתי את הסרט, וצחקתי כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. ולא היה לי אכפת. אני גאה בעצמי. אני חושבת שזאת התקדמות, איזושהי.

אחרי הצהרים ביום חמישי היתה לי פעולה די מוצלחת. למרות שרותם לא היתה ורק רמי הדריך אותנו, הצלחנו לעבור את הפעולה בשלמותה בלי לפוצץ ולצעוק ולעצבן. זאת היתה פעולה לא מתודית, בלי נושא ממשי, אבל זה היה כיף. לא סתם כיף, כיף גיבוש והנאה!

שיחקנו טאקי ידיים, ואז היתה לנו את משימת ה"אמץ לך ביצת מחמד, בנה לה מתקן, זרוק אותה גבוה, חכה שהיא תיפול, ובדוק אם היא נשארה שלמה". הצלחתי, אגב, להשאיר את שימי, ביצת המחמד האקראית שלי, שלמה, באמצעות מתקן שהכיל עציץ, אלבד, חוט תמה ושקית ניילון מפוספסת באדום ולבן. אחר כך הלכנו לשחק משחק שנקרא בננה (במלעיל! לא סתם בננה), זה סוג של מחבואים משודרג. לפעמים זה ממש כיף להיות ילדים קטנים, לא צריך הרבה יותר מזה בחלק מהפעמים. זה כלל ריצות מטורפות מסביב לקן ובעיטה בבקבוקי מים תוך צעקות היסטריות של בננה בננה. בתור משחק סיום שיחקנו מחבואים עשר תשע באולם. אחרי שהפעולה הסתיימה התיישבנו בחדר ככה והתחלנו סתם לדבר. פלטתי בירבורי מרמור רנדומליים שעסקו באי החיבה שלי לכמה אנשים מסויימים בקן. משם זה התגלגל לשיחה על למה לא סופרים את מה שקבוצת ככה אומרת. דוגרי, אנחנו הקבוצה הכי ותיקה, מגובשת ויציבה בקן, ובכל זאת, אנחנו תלויים באוויר. בגו"ב תופסים עלינו תחת והגו"צ מסתכלים עלינו מלמטה. הדעה שלנו נופלת בין הכיסאות כי אנחנו, פורמלית, לא בדיוק במצב של להיות קבוצה משמעותית מבחינה קנית, ולא רק בפני עצמנו. רמי הינהן בשקט ואמר שהוא יקח את זה לתשומת ליבו. יה, רייט. טוב, זה לא יפה, אולי אני סתם סקפטית. נראה מה יצא מזה כבר. החלטנו, בכל אופן, שנארגן כקבוצה ערב משחקי קופסה לקן, כי ערבי משחקי קופסה זה ממש מגניב. מעבר לזה, חשבנו לארגן ערב רק של הקבוצה, שבו נראה סרט, נזמין פיצה ונישן בקן, כמו שעשינו בתחילת החופש, ערב שנחל הצלחה כבירה (יש לי חיבה למילה הזאת, כביר. רשימת המילים האהובות עלי מתרחבת - עכשיו זה "שמח", "עוגיה" ו"כביר".) הלכתי הביתה ביחד עם אותיר, דין וליעד, והיה משעשע בהחלט. הרבה יותר כיף להיות בקבוצה שמכילה מעט בנות והרבה בנים. אני חושבת שאם ככה תחזיק עוד כמה שנים, בכל אופן, אני מקווה שהיא תחזיק, אנחנו נהיה אחלה קבוצה בוגרת. נוכל להחזיק את הקן ממש טוב, ויהיו לנו לפחות שלושה זוגות הדרכה מושלמים של בן ובת! ג'יז איזה חלומות רטובים. כן כן כן, נבנה לנו קן!

ד"א, יואל אמר שהדבקתי אותו במגפת האגאפו אגאפו מיה פיצריקה, ושהוא התחיל לקרוא לאנשים פיצריקה ולשיר את זה בכל רחבי הגרעין. אני עוד אשתלט על העולם!

שיו יצא פוסט ממש ארוך. למי שקרא עד כאן מגיע עיטור עוז.

נועה

עריכה:

הוט מעיה, זריר קופעיה.

בואו וקחו אותי מפה. כמויות הרע שאני מכילה לאחרונה הן כל כך גדולות עד שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.

בואו וקחו אותי מפה.

הבלוג הזה לא באמת חכם ולא באמת שווה הרבה, והעובדה שיש בו עיצוב חדש ודי מגניב של אליסה בארץ הפלאות (או משהו) לא משנה את הערך שלו, משהו כמו כלום. אין בו תמונות, כי אני מכוערת. אין בו תמונות, כי אני צלמת טובה רק בתאוריה. הכל אני באופן תאורי. מנגנת טוב, בתאוריה. שרה טוב, בתאוריה. אבל היי, לפחות אני מודעת  לעצמי. מעצבנים אותי אנשים שלוקחים נגיסה יותר גדולה ממה שהם יכולים באמת ללעוס. אנשים שלוקחים על עצמם דבר גדול ממה שהם באמת יכולים לשאת ולעמוד בו בכבוד, ובדרך כלל גם מרגיעים את כולם ומניחים לכל לתלות בהם תקוות ואז להתאכזב. מודעות עצמית היא תכונה שאני אוהבת.

אני סובלת מדכאונות חורף די חריפים. אני מקווה שלא אזדקק לטיפול תרופתי, ואני מקווה שאני אעמוד בזה. אני חושבת שעצם העובדה שהפעם אני מודעת לבעיה שחוזרת על עצמה מדי חורף מחריפה את הבעיה. יש לך על מה להשעין את החירפון שלך, זה משחרר קצת את הגבול להתפגרות, נותן לך לגיטימציה לבכות עוד קצת. עד כמה שאני לא אנסה להתכחש, יש לי טבע בכייני למדי. אני כל מה שאני לא אוהבת, אני יכולה לשפד אנשים בגלל דברים כאלה, ובסוף אני מוצאת את עצמי עושה את אותם הדברים האלה, בריטואלים הקטנים שמוציאים אותי מדעתי אצל אנשים אחרים.

מה שמוזר היא העובדה שאני חוששת להשתנות: איזו מין נועה אני אהיה אז? איך אני אהיה בעיני עצמי? אני מפחדת להשתנות כל כך עד כדי הפיכה למשהו אחר לגמרי מכל מה שהייתי ואני היום. יש רצף אבולוציוני כמעט, של השינויים שחלים באישיות של אדם עם הזמן. זה רצף כרונולוגי, אפס, אחת, שתיים, שלוש, ומפחיד אותי, מפחיד אותי מאד, להגיע פתאום לשבע עשרה. לאבד את הרצף ולהפסיק להיות נועה, מה שהופך את השבע עשרה, למעשה, למינוס שבע עשרה. לכאן או לכאן?

רבתי שוב עם אבא שלי. אני לא יודעת בכלל מי לא בסדר כאן. לא מצליחה להבין. מצד אחד, זו כפיות טובה נוראית מצדי. אני ישנה במיטה שהוא בכסף שלו קנה, אוכלת את האוכל שהוא בכסף שלו קנה, מקלידה על המקלדת שהוא בכסף שלו קנה: לא חסר לי כלום, למעשה, על מה אני כבר יכולה להתלונן? אולי הוא מרגיש שאני כפויית טובה, בדיוק כמו שצד אחד טוען. אולי זו הדרך שלו להתמודד עם זה. אני לא מסבה לו מספיק נחת. אולי הוא לא אוהב מה שנהיה ממני, אולי הוא לא אוהב את האישיות שפיתחתי לעצמי. אולי הוא לא חושב שאני במצב לכל העצמאות הזאת, שאני מסתובבת עם אנשים לא טובים, שאני נבנית בקצב מהיר יותר משאר הילדים של החברים שלו, שהוא יושב ורואה איתם כדורסל. מצד שני, כן, הוא נותן. ואולי לא רק זה מה שאני צריכה. אני רוצה, אני צריכה שהוא יפסיק לקטרג אותי, לתקוף אותי. הייתי רוצה שהוא לא ידע על מה שעובר עלי בגוף שלישי, דרך אמא שלי, והייתי רוצה שהוא ידע על הדברים האלה יומיים לפני שהם קורים, ולא יומיים אחרי. הייתי רוצה שהוא יפסיק ללעוד לכל דבר שאני עושה ולמתוח ביקורת כל כך לא נעימה. אמא שלי אומר שהוא אוהב אותי. יש לו דרך מאד מוזרה להראות את זה, אם ככה. היא גם אומרת שאנחנו לא מסתדרים דווקא בגלל שאנחנו דומים. ציניקנים מרי נפש. הוא מצידו לא יגיד לעולם שהוא טעה. אם הוא טורח לקום ממקומו, עוד שני אנשים צריכים לקום ביחד איתו. תוצאות הויכוחים שלנו הן אף פעם לא באשמתו בלבד, הן תמיד חמישים אחוז שלי. אולי זה ילדותי להאמין שלא, אבל אני באמת מאמינה שבחלק מהפעמים זה לא ככה. אני לא מסוגלת לראותא ת הדברים דרך העיניים שלו מהטעם הפשוט שאני לא הוא, ומרוב זה שאנחנו זרים אחד לשני אני גם לא יכולה לפענח את הדרך שבה הוא חושב. אני באמת לא יודעת. אני רק רוצה שזה יפסיק.

תגידו, למה רחובות זאת עיר כל כך נכה? אין פה אף אחד. את כל מי שטוב באמת אני כבר מכירה. תגובה שהושארה כאן בפוסט הארוך הקודם, שאמרה שרק אהבה משכיחה אהבה, עוררה בי רצון עז למצוא מישהו נורמלי חדש. אפילו לא בתור מישהו לנהל איתו קשר רציני. סתם מישהו שאני אוכל לדבר איתו. סתם זרג. אפילו זרגים אין פה. אני מרגישה חנוקה. אני תלותית מאד הקטע הזה. הזמן שלי די ריק כשאין לי זרג בחיים שלי, זרג להתגעגע אליו, זרג לרצות אותו, זרג להגיד לו שאני אוהבת אותו. זה לא זרג. זה בנאדם. אין כאן לא זרגים ולא בני אדם. ותבינו, אין לי חבר פחות מחודש ואני כבר מתאהבת בפוטנציה בדמות שכלואה בתוך סימן שאלה ענקי, בנאדם שאולי לא פגשתי בחיים.

אני הולכת ונהיית מסובכת יותר ויותר. זה קצת עצוב.

נועה

מכירים את זה שאתם עושים משהו, בטוחים ליומיים שזה הכי נכון בעולם, ואחר כך מתחרטים על זה כל שניה מהחיים שלכם?

אני בכל אופן, מכירה את זה.

נפרדתי מדניאל בתחושה של, מיצינו. אין יותר מה לעשות. אין בסיס לטווח ארוך יותר, מהטעם הפשוט שהוא לא אהב אותי. זה מה שהיה נכון אז. נפרדנו ממש קצת לפני נקודת האל חזור, שלושה חודשים, שזה בעצם היום. ועכשיו, אני באמת לא חושבת שהתגעגעתי למשהו בצורה כל כך מובהקת, שקופה. הוא תמיד היה טיפוס קר. הכרחתי את עצמי לחפש בו סנטימנטליות מסויימת, לא רק כלפי; בכלל. הוא תמיד קר כזה. אדיש, פסיבי. לא יפתח שיחה, תמיד אני זאת שצריכה לעשות את זה. הוא שונה ממני בכל מובן אפשרי, רחוק ממני שנות אור. הוא אפילו לא הטיפוס שלי. והתאהבתי בו. התאהבתי בו כל כך חזק כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים שלי, לא משנה באיזה סטטוס. התאהבתי בו כל כך חזק בצורה שגורמת להשפיל את עצמי בפניו באופן כל כך זול, פעם אחר פעם, 'לקבל את אותה הבעה מלכותית'. אני מנסה להבין מה עובר אצלו בראש, וזה לא הולך לי. העשרה ימים האלה הספיקו לי, להתבוסס בחרא הזה. אולי הדרך היחידה לעבור הלאה היא למצוא משהו אחר להתעסק איתו, מישהו אחר להתעסק איתו. אפילו מי שיש, מי שבהישג יד להתעסקות כזו או אחרת... אני מנסה לגרום לעצמי לאהוב דברים אחרים. אני לא מצליחה לשכנע את עצמי לראות מעבר לדניאל הזה. אני פשוט לא מסוגלת. אני כל פעם אומרת לו, אומרת לעצמי, שעדיף שלא נדבר כמה זמן. לתת להרגשה להתאקלם, לתת לריליישנשיפ סטטוס בפייסבוק להפסיק לצרוב לי בעיניים כל פעם שאני רואה אותו. ואני כל פעם נשברת בעצמי. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו כרגע. אולי זה אפילו די תלותי. יכול להיות. אני כבר לא באמת יכולה להסביר את זה. אולי פשוט כי זה כל כך מטומטם.

ואנשים יגידו, יהיו לך עוד כל כך הרבה. יש לך עוד כל כך הרבה זמן. לאן את רצה?

אני יודעת את כל אלה, אתם חושבים שזה יכאב פחות אם תשלבו בניחומעס שלכם כל מיני מונחים של זמן ופעלים בזמן עתיד?

עוד שנתיים את יוצאת מהביתספר הזה, רק עוד שנתיים.

זאת רק תקופה, הכל יעבור.

למה את מתעקשת לקחת את הכל בזמן כל כך קצר?

אני רוצה שתפסיקו לדבר איתי על זמן. אצלי אין זמן. אני אימפולסיבית. אני רוצה את הכל, כאן ועכשיו. אפילו אם אני לא אהיה מוכנה לזה. וזה לא כאילו משעמם לי בחיים. יש לי ביליוני דרכים להעסיק את עצמי. ובכל זאת, יש לי הכל, ומה שחסר לי עכשיו זה דניאל.

אני לא הולכת לראות אותו ממש הרבה זמן. הוא לומד מעולה, חבל על הזמן. כל כך מעולה שהוא כבר הרבה זמן לא סיפר לי על ציון שעולה על חמישים וחמש. ציונים מעל שבעים הם נדירים. ואמא שלו לא עוזרת. הוא לא יבוא לאייקון. אפילו לא לשנייה. ואיסור הנסיעה שלי אליו עומד בעינו.

אני מחשפת בעצמי משהו שימלא את החלל הענקי הזה שהוא השאיר אחריו (אלוהים אדירים אני מדברת כאילו הוא מת). בעיקרון, זה חלל ענקי שאני השארתי אחריו. זה כל הקטע. אני הורסת לעצמי את כל הסיפור במו ידי, לגמרי בעצמי. כל הכבוד נועה.

אולי זה היה קשה, אבל היתה לזה צורה. עגומה למדי, אבל צורה, צורה יציבה. עדיף ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ, ועדיף דניאל אחד שלא אוהב אותך איתך מאשר דניאל אחד שלא איתך ולא רואה אותך ממטר.

עוד בעיה מרכזית למדי,

היא שאני לא כוסית. ואני לא טיפוס נוח במיוחד. אין הרבה שמוכנים לאכול אותי כמו שאני. ואת כל מי שמוכן, אני מפספסת.

אני תמיד מפספסת.

זה כישרון.

נועה

שבהם אתה מרגיש כל כך רע

שאפילו נייר טואלט מרגיש לך בתחת כמו נייר זכוכית

And you could have it all

my empire of dirt

I will let you down

I will make you hurt