קוראי הבלוג הקבועים שיבדלו לחיים ארוכים, בטח זוכרים שדיברתי עלא יזה התקף חשק מיוחל לחזרה לכתוב שדיברתי עליו לפני איזה חודשיים. אז הנה הוא בא. הנה הנה, ממש עכשיו, זה מין בוסט נחמד כזה של רצון ואנרגיה אחרי פוסט שבאמת מוצא חן בעיני. את הקודם הגיתי תוך כדי המקלחת שלי אתמול. אני מניחה שבן זוגי שודאי קרא את זה הרגיש משהו דומה למה שמרגיש מרק נמס. אני בכל אופן הייתי מרגישה ככה.

I shall be back. Sooner than you ever imagined!

בפרט

אני אוהבת את איך שהוא פותח את כף היד שלו לעומתי כשאנחנו מסיעים אותו לרכבת, מסמן לי שאתן לו יד. אני אוהבת את הפניית הלחי בבקשה שינשקוה. אני אוהבת את הידיים שלו, את איך שהן נלחצות על העור שלי בתקיפות אך יחד עם זאת בעדינות אין קץ. אני אוהבת את הדרך שבה הוא מנשק אותי. אני אוהבת את הרב גוניות שבו. אני אוהבת את הסמסים בבוקר, את הסמסים בערב, ובכלל. אני אוהבת את התקפי האהבה שיש לנו מדי פעם זה לזו. את הכמיהה הבלתי פוסקת למגע, למילים, למבט המיוחד בעיניים. לחיבוקים הארוכים, לנשיקות הקצרות. לאותם פרקי הזמן הקצרים, שבלב נמשכים נצח, שבהם הראש ריק וכל הגוף מלא בתחושה החמימה והסמיכה הזאת, שהלשון קצרה מלתאר. אני אוהבת את הקול הרדיופוני שלו ואת הצלילי של הצחוק שלו. את זה שאנחנו משלימים זה לזו משפטים. את הפגישות שלנו, שבהן כאילו שום דבר אחר לא קיים והכל נשכח ומתגמד לעומת העוצמה של הדברים הגדולים והדברים הקטנים שממלאים את האהבה שלנו: לאכול ביחד, לדבר, לצחוק, לשחק, סתם לשתוק (פעם ישבתי ליד השולחן במבואה היפה של הספריה. בעצם, אני זוכרת בדיוק מתי זה היה. באותה הפגישה של השבעה עשר בספטמבר. המתנתי שהוא יבוא. ישבתי שם ליד השולחן ולידי ישב איש מבוגר שחבש כובע מצחיה. הוא הרים לרגע את העיניים מהספר שקרה, ואמר לי, "את יודעת, באחד הימים, כשיהיה לך בן זוג, תזכרי את מה שאני אומר לך: עם אדם שאי אפשר לשתוק איו, מוטב גם לא לדבר."). אני אוהבת את התלתלים השחורים, הרכים המלאכיים האלה שלו; אני אוהבת ללפף אותם סביב האצבעות ולסדר אותם יפה. אני אוהבת את הגבות שלו, את העיניים שלו, עם הדלתא הכהה בעין ימין, את הריסים הארוכים, את הלחיים הרכות, השפתיים הבשרניות הכהות, קו הלסת המושלם והזיפים הרכים שלאורכו, הצוואר, הגרוגרת. אני אוהבת את שיער החזה ובית השחי שלו, את השקע הנערי שבמרכז החזה. שרירי הזרוע המבורסים שלו, הורידים הבולטים בשורש כף היד. האצבעות שהייתי מזהה בכל מצב. אני אוהבת את המבט שיש לו בעיניים כשהוא מתבונן בי. אני אוהבת את השיחות שלנו. את הפתיחות והאינטימיות. את אותו הרגע שבו לשבריר שניה כל העבר והעתיד נמחקים, שבריר שניה שבו הכל מתרסק, ואת שבריר השניה שאחריו, שבו הכל נבנה מחדש. אני אוהבת את זה שתחומי העניין שלו הם רחבים כמו היקום, את איך שהוא נדבק למשהו מסויים שמגניב אותו עד שהוא מבין. את איך שהוא מבין. את הציורים שלו, את הכתב שלו. את איך שהוא מתייחס אלי. את העומק של הרגשו. את הדיבורים על העתיד שלנו ביחד, על הידיעה הבהירה שאני הנצר הבא לשבט לנדמן. את הדמעות שנמחות על ידי אגודלים ונספגות על ידי כתפיים. את הרגעים של השמחה ושל האכזבה. את המעלות ואת המגרעות. את האמת שאין עליה פשרות.

ובכלל

אני אוהבת את כרם

Sweet lemonade, mmmmmmmm, sweet lemonade.

*Synthisizer stomp*

Get on my horse, I'll take you around the universe and all the other places too!

I think you'll find the universe pretty much counts as everything.

Shut up woman, get on my horse.

וואי איזה חופש אדיר זה היה, בחיי חאן יונס

תראו אותי ואת אביטל משתעשעות

I've got a kissability

גם לאביטל יש

וכמובן, המפלצת!

עזבו. באמת, אין אפילו טעם לשאול.

I've seen things, I've seen them with my eyes

(Kuala Lumpur!)

Everybody knows what's going wrong with the world

I don't even know what's going wrong in myself

זה בגלל הבחוריקו הזה מאחד הבלוגים השכנים

כמיטב המסורת של יקיר המערכת לצרף סרטונים מטופשים לפוסטים (<:)

אני מאחלת לכולכם חג שמח מאד מאד עם הדבר המבדר הזה שראיתי השבוע בערוץ הקניו, בכיכובו של מיסטר טי דקיק הגזרה.

(למרות שתכלס אם המכשיר הזה הוא לא בלוף אמריקאי מטופש זה יכול להיות די מגניב.)

נועה

אני

חילזון פרה היסטורי

כרם

אהבת חיי

סופי

חוזרת אלי!

הבלוג

שחוק

ומפייר וויקנד

הלהקה הכי מגניבה של הזמן האחרון. צ'לו וצ'מבלו

היפוקמפוס

סוס ים: האיבר בעל השם הכי מוזר בגוף האנושי

באוזן

נמצאות שלוש העצמות הכי קטנות בגוף. קוראים להן פטיש, סדן וארכוף.

המדחום

חצוף ומפר הסכמים!

האמת היא

שאני די מתגעגעת לכתיבה בבלוג, אני פשוט די חולה עכשיו.

ביי

ביי