ככה, כי שמח לי כל-ככה, כשהשמש מסביב זורחת.

נועה.

אילון שוב ביטל לי. לא באמת אכפת לי, אבל יש אפקט של ביאוס. זה היה הסיכוי היחיד שלי לדייט באלפיים שנה הקרובות.  הוא אמר לי משהו שלא היה קשור בכלל לשיחה אתמול. אמר לי, שהוא כפה על עצמו וכל החרא הזה, ושהוא לא הצליח להתנתק ממשהו קודם. מה אכפת לי, ממילא לא קרה שם כלום, והוא מנסח את זה כאילו הוא מסיים קשר. איזו הגזמה. פשוט, קצת התמרמרתי אתמול, ולא רק בגלל זה. אתמול ההורים שלי באו לביתספר לשוחח עם ח. גומל. הם היו בערך ההורים היחידים שיצא לי לראות בשטח ביתספר שהיתה להם שמץ של השכלה. הם לא בטוחים אם הם רוצים לעשות את זה, למרות שח. גומל אומרת שזה בהחלט יכול להקל עלי. אני מאוד מעריכה אוה. היא חכמה מאוד ונחמדה מאוד, אבל היא לא יודעת ללמד. ילדים שמים עליה זין. אתמול אחרי שההורים שלי יצאו מהשיחה איתה, הם העלו את כל הנקודות שעלו להם בנוגע להקפצה. מה יקרה אחרי י"ב? תהיה יש שנה רזרבית להתחיל בה את התואר. כבר יש לי חזון כל כך מוצק בנוגע לעתיד שלי, והוא הכי כולל את התואר דוקטור לפני השם שלי. אני רוצה להיות רופאה. אני כל כך רוצה להיות רופאה. ושיהיו לי שלושה ילדים, והם יגורו בקומה השניה בבית שלי. ובחצר יהיה כלב גדול ושחור ועץ שסק. ותהיה לי קליניקה, עם אקווריום גדול. ובחדר ההמתנה תהיה מזכירה שיקראו לה ציפי, או חדווה. והיא תהיה עמדה טיפשה (עמדה טיפשה - על שום מה? פעם אחת ההורים שלי חיפשו בזאפ מחירים טובים למרכזיות למשרד של אמא שלי. היה שם משהו שקראו לו 'עמדה חכמה'. הם תהו לתומם מהי עמדה חכמה, ויותר מזאת, מהי עמדה טיפשה. אמא התחילה להתגלגל מצחוק וסיפרה על המזכירה החדשה שלה במשרד. היא אמרה, זו באמת עמדה טיפשה. לאמא שלי יש משרד עורכי דין בת"א עם עוד שני שותפים, שמוליק ואודי. חודש אחד הם לא קיבלו את חשבון הטלפון שלהם. שמוליק ביקש מהמזכירה להתקשר לבזק ולהגיד להם שהם לא קיבלו את חשבון הטלפון. היא הסתכלה עליו כאילו הוא נחת מהירח הרגע, ואז הוא הראה לה את חשבון הטלפון מהחודש הקודם, האחרון שהגיע אליהם. היא התקשרה לבזק ואמרה, 'שלום, לא קיבלנו את חשבון הטלפון שהיינו אמורים לקבל ב-התאריך הנקוב בחשבון הטלפון האחרון שהתקבל-'. אז כן, זוהי עמדה טיפשה. היה משעשע.) בכל מקרה, בחזרה לשיחה במכונית. אמא אמרה שגם בשכבה מעלי רוב הילדים טיפשים. זה לא יביא לאיזשהו שינוי משמעותי. לזה אני כבר מודעת. אבל אני מעדיפה להמשיך לחשוב שאולי שינוי דרסטי יעשה לי טוב. רק אולי, רק תקוות. פלצנות? בטח. אמא העלתה את האופציה שבכלל אני אל אצליח להדביק אתצת הפער, חומר של שנה שלמה והכל, ואולי בכלל תהיה לי נפילה בלימודים ואז אני אההי עוד יותר בדאון. אני חושבת שאני חזקה מספיק בשביל לעמוד בזה, והלחזיק תתחת שלי לפחות שלושים נקודות מעל הנכשל. יש לי גבולות מאוד ברורים לעצמי, ואכפת לי מהמספרים. אכפת לי מהדירוג. אני לא אניח לזה לקרות. כשהגענו לסוםר אמא כבר הגיעה למסקנה שזה בכלל העיר הדפוקה הזאת. אמא ואבא רואים הרבה דמיון בין איך שאני הייתי בתור ילדה קטנה לאיך שהאחים שלי מתנהגים עכשיו. את הבעיה שיש לי עכשיו יש גם להם.  מגיל שנתיים או שלוש הגננות בגן התחילו לספר להורים שלי שאני אהיה רופאה כשאני אהיה גדולה. הייתה חכמה מדי בשביל ילדה בת שלוש. עד גיל עשר בערך זה לא שיחק לטובתי. ידעתי שאני שווה. והכישורים החברתיים שלי שאפו לאפס. הייתי מתנשאת וסנובית הוייתי בכוה להורים שלי שאין יל חברים. הם אמרו שעוד שנתיים שלוש זה יסתדר, ובאמת, עכשיו יותר טוב. אבל עדיין. שיעור היסטוריה הפך לשיעור שבו נועה מדברת עם המורה. גם שיעור תנ"ך. ו'נועה, למה אתה לא מדברת עברית?!', 'נועה סתמי תפה כבר מה את חשה תצמך חכמה'. ועוד על מה? על זה שאני יודעת מה זה אסכולה? ואני קטנה מכפי שרובכם יכולים לשער. ויודעים מה? כולם יכולים למצוץ לי. אני רואה ילדים בגיל שלי בישרא, ששמים מפרידים ותמונות ושטויות כאלה ואחרות, ושמים רווח לפני הפסיק והנקודה, ואומרים, אני ילך ואני יעשה. זה כבר לא חדשלי, אני יודעת איך משחקים ועם מי יש לי עסק. אני לא מצליחה להשתייך, כמה שאני לא ארצה. ביתספר, כמו כל ביתספר אחר, מתחלק לשתי קבוצות עיקריות - ה'פריקים' וה'ערסים'. אנשים כאן נמדדים לפי פרמטרים רדודים במיוחד - אנשים לא חברים שלך בגלל שיש לכם תחומי עניין משותפים, הם אל חברים שלך כי אתה נחמד, הם לא חברים שלך בגלל שיש להם על מה לדבר איתך. הם חברים שלך בגלל שאתה מגניב. בגלל שאתה מושך תשומת לב, עם פירסינגים מוזרים וצבעים מוזרים בשיער ובבגדים. הם חברים שלך אם אתה שותה, אם אתה מעשן, אם אתה משחק אותה יותר ממה שאתה באמת עם כל מיני גינונים מטומטמים שאין להם טעם. ומה לעשות, כנראה שאני לא מספקת את מה שהם רוצים. המוזיקה שאני שומעת לכאורה איזוטרית מדי, אף אחד לא מכיר את הלהקות. זה עדין מדי, פה אין גיטרות, למה הוא לא צורח. או הפוך, אלוהים אדירים, מה זה המטאל הזה. מצאתי איזון בין בריטני לדארק טרנקוויליטי. אני לא מביעה הזדהות חיצונית עם אף אחד מסויים, ועם כולם בכלל. גם אם אני עצמי אנסה לתייג אותי במשהו, אני לא אצליח. לכאורה, אני אמורה להיות כאן מעל כל הדבילים שם, שלא עושה דברים בגלל ש'כולם'. אז מה השתבש במשוואה בכל זאת? הסתדרתי עד לפני כמה זמן די טוב בחברת פריקוני ביתספר. גם בלי לאהוב את הפירסים שלהם, והפוני שלהם, וההרחבות הדוחות שלהם (יואו, אבל רציני, הרחבות זה באמת אחד המגעילים. צלמים של נשיונל ג'אוגרפיק נוסעים לצלם בשבטים נידחים באפריקה אנשים עם הרחבות עצומות בערך כמו שלכם. אלוהים אדירים, ולפעמים קשה להאמין שהציוויליזציה הגיעה לכאן.) לאחרונה הם בלתי נסבלים בצורה שחורגת ממה שאני יכולה לסבול. ויש את מגי הזאת. איכס, מגי הזאת, אלוהים. היא כל כך מגעילה. מסוממת אחת שכל הפריקונים המתלמדים מעריצים. ונשבר לי הזין, אני עם האנשים האלה גמרתי. יש גבול לכמה חוסר-עמוד-שדרה אני מוכנה לראות מהצד. לא מעניין אותי יותר, מצידי שיהיו לי שני חברים בביתספר הזה, אם אתה טיפשים מספיק בשביל להסתובב עם יוצרים כאלה רק בגלל שהם מאגניבים ומעשנים ומפורסרים וכיוצא באלה, באמת שאין לי מה לחפש איתכם. אז מה נדפק לי כאן, בכל זאת?

יכול להיות שבכלל אעזוב את דה שליט. אעבור ללמוד בלוד או בראשון. אן רוצה לעבור איתי, אם אעזוב. היא סובלת מאותן בעיות בדיוק. היא הילדה היחידה בגילי שאני יכולה לדבר איתה בגובה העיניים, ולא בגובה הדשא.

ככה או ככה, כמו שהדברים עכשיו, הם לא ישארו בשנה הבאה. רע לי ואני הולכת לשנות את זה.

נועה הממורמרת.

שבוע עמוס בא עלינו.

24-25: טיול שנתי

26: נוט.

27: כנס מקהלות וויש אס לאק

28: דייט <:

טוב, נשתמע אחרי כן.

ורק שתדעו שאני ראוה להערצה

כי אני הולכת לשרוד את הדברים האלה תוך כדי דימום בלתי פוסק ממקומות לא קונבנציונאליים.

היו שלום,

נועית העיזה.

עריכה פוסט מקלחתית:

עבור כל אלה שרוצים ואלה שלא רוצים, אני אתעד את כל מאורעות השבוע הקרוב באדיקות, ועוד אחפור לכם מחר כמיטב המסורת.

ובקצרה.

אז מה שלומך, נועה, בימים האחרונים?

שלומי לא משהו בכלל, ושלומי סבבה בפרט. היום היה משעשע. יש פוסט על כך בבלוג של אן (לינק בצד.) שבו היא תיעדה את כל הדרך מביתספר אלי הביתה, כולל רשימת טיטול אלפיים פעמים בת'.  מבולבלים? גם אנחנו. *חוחו הקטע הזה משעשע אותי עד עכשיו.* כל מיני דברים שלא היה לי כוח או זמן (כי אני כבר חורגת מהשעה) לאחות לפוסט נורמלי:

 - כנראה שקנייה ווסט הוא באמת האדם הכי קול בעולמנו.

 - ערב להקות היה בנזונה. ברברווז, היה כיף לראות אותך. באמת באמת.

 - יש לי דייט עם מישהו חמוד ביום חמישי, מקווה שיהיה מעניין.

 - מחר בבוקר אמא שלי נפגשת עם ח. גומל פעם נוספת כדי לקחת את העניין קדימה, את עניין ההקפצה וזה. מוזר, זה נראה ריאלי מתמיד.

 - אני ענייה ומסכנה, ויש לי שובר של עשרים שקל בצליל וחסרים לי עוד חמישים שקל כדי לקנות דיסק טוב. בע.

 - אלוהי, אלוהי, אודה על הקקי בבוקר. כי גם אני מתגעגעת לצחי בוכמן.

 - אה כן. וטורי איימוס מלכה מתמיד.

אז תודה על כל הדגים.

הרבה זמן לא כתבתי, ועכשיו יש לי על מה.

ולנטיינז דיי היה אחש הימים הדפוקים. היה אמור להיות לי דייט. הבחור הודיע לי ברגע האחרון שהוא קיבל כדורסל בראש,  ואמר שהוא מנופח ורואה כפול, וביטל. חפיף. וזה יפה שהוא התנצל, למרות שזו לא אשמתו. אבל היום אל היה דפוק בגלל זה. ההורים שלי קיבלו תוצאות של בדיקות דם של אח שלי והתוצאות היו לא משהו בכלל. יש לו כל מה שצריך בשביל לעשות מילד בן שמונה ילד בן שמונה מסכן. אבא נשען על השיש במטבח ואמר בקול את תוצאות הבדיקה בקווים כליים, וכששמעתי אותן העיניים שלי שכו. נכנסתי לסרטים קשים ביותר. אני חושבת שאני יותר פוחדת מכל הבית הזה יחד. בצהרי אותו יום אח שלי בא הביתה וסרב לגמור את האוכל שלו. כל נגיסה אצלו היא קריטית. "אתה לא אוכל בשביל לשבוע, אתה אוכל בשביל לחיות. אם לא תאכל, תאכל דרך הורידים, וגם לזה יהיה גבול." שאלתי אותו אם הוא רוצה למות. הוא עמד שם ולא הגיב, ואחר כך ניגש למטבח וסיים את האוכל. עכשיו מצבו טוב. היו כמה ימים טעונים שאחריהם יש עליה. הוא לוקח טיפות שמעוררות תיאבון, וזה עוזר והוא אוכל קצת יותר.יהיה טוב. בטוח, בטריליון אחוז.

הכרתי בצ'טנגו בחור אחד מהולנד. סמי - התאבדותי כזה. קוראים לו ראמי והוא נורא מסכן. החבר הכי טוב שלו בקומה, החברה שלו נאנסה ונדרסה למוות ואמא שלו מכה אותו. הוא רוצה להרוג את עצמו. ניסיתי לומר לו שלא. הוא מקשיב בינתיים. בימים הקרובים הוא כבר יהיה בעולם הבא. זה עצוב בעיני.

התאבדות היא פתרון קל. אני מאמינה שהכאב כבד לאין שיעור, ובטח של הבחור הזה. סיפור מורכב ולא מוצלח, הבחורה שמתה ועוד חבר אחד שלו ראמי וראמי ניהלו מערת יחסים פוליגמית, משהו לא טוב. ובאמת שקשה. אין רוח של לשנות את מה שרע? להתבוסס בעצב ולמות זה לא פתרון הגיוני בעיני. קח את עצמך בידיים וטפל במה שדפוק, וברוכים אלוהי הנסטי, לא חסרים דברים דפוקים. דבר עם מישהו, רוקן את הראש. ריקנות ונתק יכולים לעזור במידה מסויימת. הכל בר חלוף. ואני נשמעת כל כך פלצנית, אבל אני באמת מאמינה בזה. פשוט צריך לשמור על הסנטר מורם, ולחייך לך כל בוקר במראה ולחשוב שהיום יהיה טוב יותר.

אוי טוב פאק זה מפגר

יש כמה אנשים שאני אוהבת בעולם הזה, אתם יודעים? והאנשים האלה גם אוהבים אותי.

והם יהיו שם בשבילי, וירדו עלי ויקשיבו לי ויתנו לי צ'אפחות ויקשיבו. ולאחרונה, הם כל כך ממלאים אותי, עד שאני מרגישה שאני משמינה מאהבה. מדובר כאן בסופי יובל ואן, ואם בא לו, אז גם דור (שאתמול מאסתי בצ' שבסוף השם שלו, אז הוא כבר לא דורצ.)

אתם אנשי המאה

ואני אוהבת אתכם.

נועה

בתמונה ניתן לראות את עעעעען בתמונה מפתה אצלי בחדר ביום שלישי. תהנו.

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות. ואני לא דרמטי." [משה מספיד את נועם.]

שיהיה לכולנו ערב מושי מושלם.

היומיים האחרונים היו קשים. ביתספר החליט שהוא תוקע את כל הדברים הכבדים והעצובים ביומיים הנוכחיים.

שלשום בא לביתספר איש שעוסק בחקר תאונות דרכים להעביר הרצאה. הוציאו אותנו משיעור היסטוריה והושיבו אותנו בספריה. מרסל לא היתה והשאירו אותנו עם אחת הסטודנטיות שלה, מתכון ברור להתפרעות. האיש התחיל לדבר לומר, שהמרחק בין תאונת דרכים פשוטה ובלי נפגעים רחוקה בכשבריר שניה ממגה פיגוע תחת השם 'תאונה'. הערסים מהכיתה שלי כבר התחילו לזוע ולהתלחשש בשורה האחרונה של כיסאות הפלסטיק העלובים של הספריה. מטומטמים. האיש הקרין סרטים שמראים מקרים של תאונות דרכים, בין מכונית למכונית, מכונית להולך רגל. יואב לא יכול היה להסתכל. הוא ישב לפני וכיסה את העיניים. באמת דברים נוראים.

הקטע הכי נורא היה, כשהוא הראה תאונה בין אופנוע למשאית. האופנוען נכנס לצומת והמשאית חותכת אותו, מורידה אותו לכביש ומורחת אותו על איזה ארבעים מטר, גוררת אותו עם הגלגלים שלה. אלוהים. ואני רואה את ענת ואורי מסתכלים והלסת שלהם מגרדת את הרצפה.

"איזה יפה! תראה את זה עוד פעם!" שואג ערס בגודל של הזין שלי שיושב מאחורי הראש שלי. "זה מג'י טי איי? איזה יפה!" נוהם טוני האידיוט. ואני לא יודעת מאיפה אני רוצה להנחית על הילדים האלה את הכאפה. אפילו להם לא הייתי מאחלת להיות מתחת לגלגלים של המשאית הזאת. בשלב מסויים מרסל נכנסה ואז היה בסדר. אותי אישית זה פשוט מבייש, שיש ילדים כל כך אדישים וכל כך מרושעים. להביט ולהתבייש. ותגידו, רק תגידו, שאני נשמעת כמו מורה. רק תעזו.

אתמול בבוקר הגענו לביתספר וברגל הלכנו אל יד לבנים.  שיחות על הנופלים הרחובותים.

זה מכוער נורא לדעתי. אני שומעת את השמות, ואל הסיפורים של העצמות הלא מזוהות, והמשפחות המפורקות. ואנשים בארץ הזו עוד מעזים לא להתגייס. כולם בדיוק כמוני. כל כך מלאים בעצמם, בכבוד שלהם, בשתן, ותסלחו לי. וכולם יושבים בדיוק כמו שאני עכשיו, על התחת שלהם, על הכיסא שלהם, בבית שלהם, מול המחשב. כשיש אנשים שיושבים על הגבול וגוססים את המלחמה התמידית הזאת. ומותר גם לי, פוסט אחד להיות כבדה. זה המעט שאני יכולה בשביל לעשות בשביל הארץ הזאת, בשביל האנשים האלה, מטומטמים ככל שיהיו, וכאלה לא חסר. והשלטון מושחת. והחינוך בזבל. והכלכלה כמו חירייה. ואפילו המוזיקה לא משהו. בטח, מדינה זונה מדינה מוצצת. הכול טוב. אבל המעט שאפשר לעשות (אפשר לעשות הרבה יותר מזה. תלוי בך.) זה לגסוס גם אתה על הגבול, בשביל המשפחות שהילדים שלהם כבר לא יחזרו מעזה. אפילו לא קרבי. להיות פקיד. מודיעין. לא חסר לאן. ואל תגידו לי אידאולוגיה שמידאולוגיה. אין יותר אידאולוגי מזה. אם אתה בוחר להשתמט, לא קוראים לזה אידאולוגיה, קוראים לזה אנוכיות.

אם אתה בוחר להשתמט, אל תטרח לעמוד בצפירה ביום הזיכרון.

אם אתה בוחר להשתמט, סימן שלא אכפת לך.

נועה.

אתמול דיברתי עם ח. גומל היועצת. עד עכשיו, נושא השיחה שלנו היה רק בגדר דיבורים, ועכשיו הוא מתחיל לקבל מימדים של אמת, ויותר מהר ממה שחשבתי.  קיימת האופציה שבסופו של דבר באמת אקפוץ כיתה. היא אמרה שזה יכול להיות לי אישית, טוב. שיהיה לי מאתגר ושאני אעבוד קשה.

כשחזרתי הביתה דיברתי עם הסבתא הביונית שלי על העניין הזה. היא לא בעד. אני לא יודעת אם באמת יש לה מושג, אבל אחרי הכל, התעסקה עם פסיכולוגיה ופסיכיאטריה ושיט כל החיים שלה. היא כבר רוצה ללכת לשאול כל מיני אנשים אם זה טוב. כולם כבר חושבים על הצבא. אני אהיה בסדר, תאמינו לי. אני יציבה מספיק. הסברתי לה בדיוק את הסיבות לרצון שלי לעשות את זה.

השכבה שלי מורכבת ממאה אחוזי פיגור. ואני לא צוחקת. הרדידות שולטת כאן. אני כבר כמה וכמה שנים מתביישת להגיד בת כמה אני, כי יצא לילדים בגילי שם של טיפשים. והאמת? זה נכון. אני מתסכלת על רובם המוחץ כמו שבן שלושים היה מסתכל על בן שלוש. אני לא שייכת לכאן. לעולם לא אהיה. אני לא אהיה לעולם חלק מקבוצה כל כך טיפשה של ילדים.

לפני כמה ימים, בשיעור היסטוריה, דיברנו על שנאת יהודים בימי הביניים. מרסל אמרה את המובן מאליו, שהיהודים היו זקוקים לקהילות כדי לחיות בתפוצות, כי הם היו צריכים רבנים, ומוהלים, ומניין ושוחטים, ברור מאליו, לכאורה. ואז ילדה שיושבת כמה שורות מאחורי בכיתה אומרת, בלי שמץ של צחוק, "למה הם צריכים שוחט? הם יכולים פשוט להזמין פיצה!"

אתמול בשיעור ספרות קיבלנו משימה מאוד פשוטה ומאוד שטחית של לקרוא ספר ולמלא כמה וכמה משימות לא מורכבות במיוחד. איזו מהומה היתה על זה. חודשיים, הדדליין בעוד חודשיים, וילדים צעקו והתבכיינו. בחייכם, אתם צריכים לומר תודה שאתם לא מקבלים משימה יותר קשה, מפגרים.

השפה העילגת, הקלוקלת, "לבשתי מכנס ומגף." ממתי לובשים מגפיים? וחוץ מזה, טיפשה, את פיסחת? לובשת רק מכנס אחד? ואם אני אעז להגיד פיסח אנשים יסתכלו עלי כאילו אני מדברת בג'יבריש. רלוונטי, אקטיבי, פסיבי, הכול נשגב מבינתם. לפעמים אני תוהה מאיפה זה בא בכלל. זה הבית? אלה ההורים? מאיפה הטימטום מתחיל? אולי זה בקע עמוק יותר ממה שזה נראה. זה מתבטא בדור של ילדים שחושבים שהאוכל מגיע מהסופר ושההיסטוריה מגיעה מהספר.

אני מרגישה כל כך לא שייכת לשם. ילדים כל כך טיפשים.

סבתא אמרה שאלה פני הדור. שטחי ורדוד. זה עצוב נורא בעיני.

אין לי חברים בשכבה כמעט. אני תמיד הweirdo. למרות שאני לא כל כך שונה מהם בהרגלים שלי. חלק גדול מהמוזיקה שאני אוהבת גם ילדים אחרים שומעים, ואני עדיין ה'פריקית', ה'מוזרה'. או לחליפין, ה'חנונית'. תמיד מתייגים אותי. למה? אני לא עד כדי כך שונה.

ובשכבה של שלו אני מוצאת את עצמי. יש לי חברים שם, ויש שם אנשים עם יותר שכל. אני רוצה להיות חלק מהם, ולא להתבייש במי שאני ובמקום שאני נמצאת בו. כי כרגע, אני נמצאת בנקודה של 'מכחישה כל קשר'.

אל תשפטו אותי לפי הגיל שלי

כמה שאני אנסה להשתייך לילדים האלה

כמה שאני רק אכנס יותר עמוק

אני אחזה בטיפשות חוצה גבולות ושוברת שיאים

וסלחו לי, אני באמת לא רוצה שהמוח שלי יתאייד.

נועה החכמולוגית.