אני ממשיכה לשבור שיאי טימטום בימים האחרונים *אה-אהם*:

- היום פיספסתי משוואה בגלל טעות החישוב הבאה: 44=4+4

- נרדמתי בשיעור גאוגרפיה

- הסתובבתי ברחובות עם שפכטל בלי סיבה נראית לעין O_O

- ניסיתי להסביר מה אומר הסמיילי הזה - ;;

- קיבלתי פריחה מהדשא של אותיר

- הסתובבתי עם הככיונרים חזירי הבר ביום שישי

- ואכלתי תירס. הטעות של השבוע.

(ברגע זה אחותי צועקת מהשירותים

אני לא אוכלת קקי!)

וזהו.

נועה הפריכה והסו-קולד

חכמה.

אה כן,

וכוס אמק ערס!

אתמול היה אחד הימים. כן.

בכל מקרה, מרסל וח. גומל לא הגיעו בשעתיים הראשונות והיינו עם מורה מחליף. באיזשהו שלב אמרתי משהו שהיה לגמרי לגיטימילגבי הנושא של השיעור, ואז התחיל ההליך הידע של 'מה היא חשה חכמה מה היא מתלהבת מעצמה סתמי תפה מה את חושבת בכלל'. ממש התעצבני הפעם. שאלתי את שני האלה שיושבים מאחורי בטור מה עשיתי לא בסדר. אני לא מציקה לאף אחד, אני לא יורדת על אנשים, אני לא מרימה ידיים. מה בכל זאת עשיתי לא בסדר? אז אחד מהם ענה לי, שפשוט, רוב האמהות של רוב הילדים בכיתה הזאת חושבות פחות ממני, אז זה פשוט, מוזר. זה יותר עצוב ממוזר. אני לא שונה מאף אחד ונמאס לי מלהרגיש ככה. ביום שני בשעה השביעית ישבתי עם ח. גומל והסטודנטית שלה, חן. מסתבר שיש לי בעיות עם הדימוי העצמי שלי. הן אומרות שאתה כל מה שאני מקבלת אני מפילה על עצמי, ושאני מתייחסת אל הכל כמו אל מלחמה שבה אני נלחמת בשביל עצמי בכל החזיתות. פגישה מתסכלת. נראה לי שאין דבר שמרגיש יותר נורא, משמישהו אחר יושב מולך ואומר את כל הבעיות שיש לך, כי אתה בעצמך לא מסוגל לשים לב אליהן. אני אל יודעת. אני אצטרך לערוך שינוי עם עצמי, כי אחרת זה לא ילך. אני נשמעת כאילו אני מריצה מפלגה לכנסת עכשיו, אבל כן. נראה לי לפחות, שכן.

אמא שלי חושבת שיצאתי מדעתי. אני רוצה לעשות ניתוח פלסטי. לסדר את האוזניים שלי, או בכלל לארגן לעצמי פרצוף חדש. אנימנסה לחשוב שאם אני אראה אחרת אנשים פחות יגעלו ממני. אולי באמת השתגעתי.

בכל מקרה, טו דה גוד פארט אוף דיס דיי.

השעה - עשר בבוקר. הקבצה א', מתמטיקה.

כל השיעור אני יושבת ומשקשקת מפחד. ידעתי שהמורה תחזיר את המבחנים שניגשנו אליהם לפני שבועיים בערך. הלך לי ממש רע איתם. הציון שלי אמורה היה להתחיל משמונים וארבע, כי חסרו לי שתי משוואות, כל אחת בשווי שמונה נקודות, שלא הצלחתי לפתור ולא היה לי עוד זמן לנסות. בכל מקרה, קיבלתי שבעים וחמש מתוך שמונים וארבע. זה טווווו-אוב!חוצמזה, נועה ואן אמרו לי שבהקבצה שלהן מבטלים את השאלות. אם מבטלים אצלן אז הרבה יותר מסביר להניח כי הן יבוטלו גם אצלנו, כך שקיבלתי, למעשה, תשעים ואחת! יהיי!

אחרי שיעור מתמטיקה הלכתי הביתה. כל הדרך רק מפנטזת. אוף, השכן הזה מתעלל בי. נורא. הוא כזה צנון, לא יוצא, אל מסתובב, לא עושה כלום, ומדבר רק רוסית. אל גאד. כמה שהוא יפה. אתם קולטים, קוראי בלוגי האומללים, שאני מאוהבת בבנאדם שאין לי שמץ של מושג איך קוראים לו? איזה מצב מטומטם. אני כל כך, לגמרי קלולס. אני לי מושג מה עושים. אני יכולה לבהות בו שעות ולא לומר לו מילה. אני מתה מפחד. אני פוחדת לצאת מטומטמת עוד יותר ממה שאני נראית מהצד.

בכל אופן, בשתיים הלכתי לבית של אותיר, שנמצא לייק חמש דקות ממני. היו שם כל הבנים בקבוצה שלי חוץ מיואב. נראה לי שיואב בלכל זרק את הקבוצה, הוא לא מגיע לפעולות בכלל. הו וול. אניוויי, היינו בגינה אצל אותיר. אם הייתי לי גינה כמו שיש לו, אני נשבעת שהייתי עוברת לגור בגינה. איזה דשא יש לו. איזה נוף יפה. אפשר למות, כל כך כל כך יפה.שיחקנו קצת בדשא כמו ילדים קטנים מן המניין ואז הבנים התיישבו לאכול. אני באה עם תפיסה שאומרת, שכשאומרים לך שיש אוכל, אתה תמיד צריך לאכול בבית לפני, כי אתה לא יודע מה יתנו לך לאכול אצל הבנאדם שאמר לך שיש אצלו אוכל. צדקתי, אגב. היה שם אוכל לא משהו :) סיפרתי לליעד על האישה שהיתה שנתיים בשירותים ולא יצאה. "מה? איך היא לא מתה משיעמום?!" תהה איתן הגאון. "היא בטח שיחקה צוללות", זעק ליעד. והו, כמה שזה הצחיק אותי. ישבתי שם שעה וצחקתי את הצחוק המטומטם שלי. חתיכת מצב כפית תפסתי שם, היה מביך. >: שיחקנו קצת מונופול, היינו במחשב וניגנו בפסנתר. לאותיר יש את הפסנתר הכי יפה בעולםםםםם,בא לי למות. שחור כזה ושקסי. בשלב מסויים לליעד היה משעמם ועשינו רעש ולכלוך, אז יצאנו החוצה לשוטט בשכונה.

מססתבר שבשכנה יש שלולית ע נ ק י ת. אין יל משוג איך היא נשארה לעמוד שם עד עכשיו, בחום הזה. לא משנה. לימדו אותי להקפיץ אבנים! בקצה הרחוק יותר של השלולית היתה גבעה כזאת. ליעד, אורי, די ואיתן התיישבו עליה וזרקו דברים גדולים למים. אותם זה כנראה מאד שיעשע :) ליעד, כרגיל ובאופן ממש לא מפתיע, החליק והנעל שלו טבעה בבוץ. הוא ניסה להוציא אותה ונפלמאולו לתוך הבוץ. אם צד אחד מהתאומים עושה אז באופן ברור גם הצד השני עושה, וגם עוד אחד נגרר שמתלהב מהרעיון. בסופו של דבר, ליעד דין ואיתן גמרו בתוך הוץ לגמרי, רק עם גביים. אלוהיםי ודע איזה קרפדות היו שם, אבל זה היה מראה מאד משעשע, הם נראו כמו שלושה חזירי בר. לא חשוב.

אחר כך חזרתי הביתה והמשכתי את מרתון מופע שנות השבעים שלי. זה ממכר D: מאד ממכר DD:

טוב, עד כאן.

נועה הפריכה שהלכה לצרוך עוד קצת אריק פורמן.

היוש! D: לא כתבתי כבר כמה ימים, מה תגידו על זה? הא <:

יום שלישי היה יום די נחמד, רק לידעתכם, גם לי יש כאלה בתקופה האחרונה, שהיא קיינדה עכורה מגעילה כזאת.

בשמונה ורבע הייתי צריכה להתייצב בקונסרבטוריון. בתשע וחצי היה אמור להתחיל הקונצרט שלנובסבבה הראשון של כנס המקלות של בתי הספר היסודים של האיזור. יהודית תמיד מתרגשת נורא לפני הכנסים האלה, היא רואה בעדר הזאטוטים שיושבים לפניה על הכיסאות ההו-כה-גבוהים האלה, כל כך גבוהים עד שהרגליים שלהן לא מצליחות לגעת ברצפה, עם עיניים רעבות כאלה וחיוך מאוזן לאוזן, ואולי עניבה קטנה מסול כחול עם מפתח סול מצוייר בטוש מוזהב עליה... בכל הילדים האלה היא רואה את ניצני מקהלת מיתר הבאים, אולי מקהלת מיתר מודל 2013. עשינו חזרה ואז הלכנו לשיר. סתם, היה רגיל. אחר כך הלכנו כל אחד לביתספר שלו. פיספסתי את השעתיים הראשונות, אקא, מתמטיקה. חבל. אבל יש לי עוד פעמיים כנסים, ככה שאני אפספס כל פעם שעתיים ראשונות. זה יוצא.. שעתיים פז"ב ושעתיים מתמטיקה נוספות? טוב נו.. חבל, אבל אני לא אגיד לא.

חזרתי לביתספר והיו לי רק עוד שלוש שעות עד סוף היום. אחר כך הלכתי לאן ואכלנו ספגטי.בסביבות שלוש חזרתי הביתה כדי לקבל את אח שלי ולהכין לו ארוחת צהריים. לא משנה. לא הספקתי ללכת לפעולה, ובסביבות ארבע ההורים התקשרו ואמרו לנו לרדת למטה כדי שניסע לירושלים.

הצטופפנו לנו במכונית. אבא קנה כמה בורקסים ובקבוק של איזשהו מיץ חשוד אך סביר. התחלנו לנסוע. הבורקסים התכלו די מהר, וכשעמרי נזכר שהוא רוצה בורקס כבר לא נשארו. אחותי התחילה להתגרות בו ואמרה, "יוווו, עמרי, לי יש בורקס ולך לא!" וזה היה מחזה מאד משעשע. כל הנסיעה אח שלי צורח כמו איזה קרפד. דיברנו על גאומטריה, ועל המצב הביטחוני, ועל כלבים, ועל איי סי די סי. יובל התקשר אלי כמה פעמים כנסעתי. בעיקרון, עליתי איתם לירושלים כדי לפגוש אותו. הייתי בטוחה במיליון אחוז שאני לא אפגוש אותו בחיים. כשאמא אמרה לי שיש להם תור לד"ר צנגן בירושלים ידעתי שהייתי חייבת לפגוש אחד מהחברים שלי שגרים שם. בהתחלה רציתי לפגוש את דור, אבל הוא כל כך עיצבן אותי, עד שאמרתי לו שלא. ואז הודעתי ליובל למצוא איפה זה רחוב בן-סירא (כי לי לא היה מושג) ולפגוש אותי שם. קיצר, התור שלהם אצלה רופא היה קצר, ויובל לא הגיע. כבר חששתי שניסע הביתה לפני שאני אפגוש אותו, והוא הגיע בדיוק כשהם תיכננו להיכנס לספגטים לאכול.

יובל הגיע כשהיינו בדרך לספגטים. חיבוק ארוך, קיבלתי מאה שקל והלכנו. חרשנו את כל המדרחוב הלוך וחזור ועוד פעם ועוד פעם סתם כי לא היה לנו משהו יותר טוב לעשות. אחר כך נכנסו לסבארו ואכלנו פיצה. היתה שיחה ממש טובה והיה לי נחמד. אבל יואו כמה שאני אוהבת את הבנאדם הזה. כמה שאני אוהבת אותו!בכל מקרה, אחרי הכל, הייתי צריכה לחזור הביתה כי ההורים סיימו להשמין בספגטים. ליובל לא היה איך לחזור לפנימיה, כי הוא לא מכיר את ירושלים וכי הוא לא ידע אם יש לו אוטובס. אבא שלי הציע לו לנסוע איתנו (!) באוטו שלנו (!!) עד התחנה המרכזית (!!!). עמרי ישב עלי ויובל ישב בצד. טוב, כשעמרי יושב עלי זה כואב, שי לו תחת דוקר. סתם, וההורים שלי דיברו עם יובל ואח שלי דיבר עם יובל והוא לא התחרפן מהחפירות של המשפחה שלי O.O אני סוגדת לו על זה. טוב נו. אחרי שיובל ירד פשוט נסענו הביתה. והגענו בדיוק להישרדות D:< קיצר יום שלישי היה יום מוצלח ביותר.

ועכשיו לעניין בוער יותר - השבוע חל החג השנוא עלי מכל - פאם פאם פאאאאאם - פורים! בעעעע. רציתי בהתחלה להתחפש לשפירית כחלק מסט החרקים של אן-מאיה-ענת. לא יצא בסוף. הגשמתי בסוף את תחפושת החלומות שלי כבר משנה שעברה, והתחפשתי לתרנגולת על ראשך! זה יצא די מגניב ומאד מאד פרקטי, אפשר להוריד את הכל אם חם מדי או מביך מדי. פורים של ביתספר היה מעפן. מעפן מאד. מעפן מאד מאד מאד. ואן קצתה תעלמה ממני והיא ונועה כל הזמן ניסו להיפטר ממני. לא יודעת מה עשיתי, אבל היא לא אוהבת אותי בזמן האחרון וזה עצוב >: לא משנה. חזרתי הביתה מוקדם. כשנכנסתי לחדר שלי גיליתי שאבא שלי החכם מצא את הנקודה האסטרטגית להשאיר בה פתקים, כי אני בטוח אמצא אותם שם - הפינה של המסך של המחשב! אבא שלי גאון! הוא אמר לי בכתב הרופא שלו שיש לי תור לרופא שיניים היום. זכתר יממילא, אבל טוב שהוא הזכיר לי. בסביבות אחת וחצי הלכתי לישון לאיזה שעה ככה, וכיוונתי שעון מעורר כדי להקום ולהיות אצל דוקטור שיניים בשלוש וחמישה. הלכתי לי ביום החמים הזה (כן, היה ממש חם. וזה היה כל כך טוב) עם בלוקפארטי בדיסקמן אל דוקטור שיניים. עכשיו הגשר שלי בצבע תכלת מזעזע ואני אוהבת את זה, תודה רבה. אחרי שיצאת י מדוקטור שיניים הלכתי לקן, שנמצא בערך שלוש דקות מהמרפאה. העלינו את הצגת פורים שלנו בצורה די מחופפת, היה משעשע למרותה כל. אחר כך אנשים הכינו מסכות גבס, שזה דבר שעשיתי כבר בסביבות המיליון פעם, אז אני ליעד ואותיר יצאנו החוצה. היה משעשע. ישבתי עם התרנגולת שלי מהתחפושת על הראש, ואנשים הסתכלו עלי.אז התחלתי להגיד לעוברים והשבים שנעצו בי מבטים חשודים, "מה, אף פעם לא ראיתם ילדה עם תרנגולת על הראש?" באמת, זה לא עד כדי כך מוזר. בשש הלכתי לחזרה. בהפסקה של החמש דקות הדר קנתה י פיצה, כי הרגשתי שאניע וד שניה הולכת למות. יופי לי, עכשיו אני חייבת להדר תשעה שקלים. בליכליכליכ. יהודית כמעט תפסה אותי.בסוף החזרה הלכתי הביתה עם מיטל וענבל, וזייהו. כאן מסתיימים מעללי לשבוע האחרון, כי אתמול נשארתי בבית, לימדתי את עצמי למשוח לאק כמו שצריך, והגעתי למסקנה שמשיחת לאק כשרה תתבצע אך ורק בעת צפיה בהבורר! (שיש, יש לפות הזה יתרונות) לא חשוב. עכשיו אני שומעת קטטוניה ויש מזג אוויר נעים. נראה לי שאני אלך לראות עוד קצת הבורר.

ואה, כן, ביום ראשון אני בת"א. חפשו אותי

נועה הפריכה.

Nothing but

Lots Of Vicious Errors.

אני הורסת לעצמי לאחרונה כל הסיכוי שמזדמן לי, לעשות עם עצמי משהו. הורסת אותו בייסורים קשים. הכל כל כך קרוב וכל כך קורץ ועם זאת רחוק ובלתי ניתן להשגה.

היתה לי היום בחינה במתמטיקה וחסרו לי שתי משוואות שלא הספקתי לפתור, כך שהציון לעתיד שלי מתחיל משמונים וארבע. אני כל כך מאוכזבת מעצמי. למדתי כל כך הרבה, ובכל זאת. נכון מלבב? באתי הביתה ובכיתי כמו איזהו מטומטמת. זה באמת היה אחד הימים הגרועים, ולא רק בגלל זה. כמו כל שנה גם כאן יש עלק פעילויות לפורים. מלהיב. קיצור, יש חילופי משלוחי מנות, יאי מי. במקום לעשות הגרלה ביום פורים עצמו כדי שמשלוח המנות יהיה אובייקטיבי ותקף כלפי כולם, הכיתה החכמה שלי החליטה שנגריל שמות היום כדי שנוכל הלרכיב באופן אישי. אחרי ההגרלה עמד עדר של בנות ושמעתי מישהו אומרת, "אני קיבלתי לתת לנועה, אוף." בכל רק מחזק את הרעיון. אני כל כך לבד כאן. כל כך לבד.

עוד הברקה:

קיבלתי עבודה בפיזיקה. הכל טוב ויפה ונחמד ופשוט, אבל יש קץ' - חייבים לעשות בשני אנשים ומעלה, ואם אתה עושה לבד הציון שלך מתחיל מתשעים. סבבה, קיבלתי. חיפשתי קבוצה. בהתחלה הייתי אמורה להיות עם גילי וענת, אבל גילי עשתה לי תרגילנ ורא מכוער. היא ניגשת אלי ביום ראשון ואומרת לי, "אנחנו נורא מצטערות, אבל אני וענת החלטנו שזה לא מתאים לנו." כאילו, במילים פשוטות, קבלי זין בעין, בעיה שלך. ומרגיז אותי כן ה'אנחנו' הזה. ענת הציעה לי להיות איתן בקבוצה. וזה פשוט כל כך מציק \: אבא שלי יצא קשר עם מרסל, ומרסל בררה את העניין של הכללים של העבודה עם המורה לפיזיקה. אז מרסל תפסה אותי לשיחה במסדרון. היא אומרת לי, כן, ופה, ושם, ובואי נשב לבירור עם גילי וענת. כלומר, כמה עוד אני צריכה להשפיל את עצמי בכל העסקה הזאת? אני בסך הכל רוצה להגיש את העבודה ולקבל ציון רגיל. לא רציתי לכתוב את העבודה עם אורי ואיתן למרותש הם הציעו לי, כי תהיה חלוקה לא שווה של העבודה. אורי ואיתן לא באמת לומדים, ואני באמת מעדיפה שאם אני אכתוב את העבודה לבד, רק השם שלי היהי רשום על הכותרת. אני לא אעשה יותר עבודות בשביל טרמפיסטים, יש גבול לכמה אפשר להתעלק גם עלי. זה לא הוגן. אמרתי למרסל שאני לא מוכנה לברר בירורים, כי על מעט הכבוד שנשאר לי לא בראש שלי לוותר. השפלתי עת עצמי מספיק. צילצלתי לומר לאמא שלי על מה שמרסל אמרה, וכעבור שבע דקות על השעון הם התייצבו בביתספר. לא יאמן. ואני חושבת, כל כך לא מגיע לי, המלחמות שהם מנהלים בשבילי. אני לא שווה את זה. לא יודעת מה התנהל שם, והם עוד לא חזרו הביתה. נראה מה הם יאמרו כשישובו. בדרך הביתה חשבתי שאני מתעוורת. עם הדמעות ששפכתי יכולתי למלא חצי כינרת. ואני אל יודעת המ עובר עלי בזמן האחרון. רק בוכה ובוכה ובוכה. ולאחרונה אני גם מתחילה כאילו לרשום לעצמי דברים בפרוטוקול.

זה היה החורף הכי קר.

זה היה החופש הגדול הכי טוב.

ועכשיו, זו התקופה הכי גרועה שאני זוכרת.

ודוגרי? אחרי השיחה עם רוני אתמול, נפל לי האסימון. באמת לא פלא שאף אחד לא אוהב אותי. גם אם לא אמרתי לה בדיוק למה.

נועה.

אין לי באמת על מה לכתוב

אני רק אומרת, שאני עדיין חיה.

עוד אשוב.

נועה

נו כבר תהיה עשיר כבר!

לנועה אין רעיון לפוסט, אזאזאזאזאז, אני אכתוב לכם (כי בתכל'ס אני יותר מעניינת)

נועה: *נעלבתי*

חי בבית בלי פרקט כמו בדואי במדבר.

כן.

אני עכשיו מגיבה על כל מה שנועה אומרת.

היוש גם לך חמדתי (H)

בארור

שבבה

זזינו!

XDD

שילה דותן! *ניפנוף ידיים סוער*

מלכת הגן! *ניפנוף יד מלכותי*

חבל.

מי רוצה לעלות עלייך?!

נועה: *נעלבת שוב*

תודה, גם אני אוהבת אותך

XDDD

החברים של נטשה עשו עם מוניקה סקס ועכשיו הם לא יודעים איפה הילד.

יאששש *אורי ס.*

אנחנו נשואים פלוס *גבגבות*

לא, סתם, איכס.

כן, אולי זזינו?

אחלה

דססה

XDD

כןןןןןןןןןןןןןןןןן(X@$#%@#%#$^)

לאאא

;~~~~~~~~;

לבן.

חרא בלבן

חזון.

נועה: אן היא אישה עם חזון!!

טוב,צלא נתפלא אם לא הבנתם כלום.

אוהבות, נועה ואן (B

סליחה שאני פותחת את החודש בדברים לא טובים.

אני מעוניינת להתייס לתכנית שמשודרת אחרי השרדות בערוץ עשר, "גם להם מגיע". צפיתי בתכנית בפעם הראשונה באחד השירוים בחוזרים של זה, בצהריים באחד הימים, אחרי שבערה חימתה של אמא שלי על התכנית. אמא שלי התעצבנה בעיקר בגלל ההצגה הגסה, המגעילה והלרוב, לא נכונה, שלא לוקים במחלות שונות. היא פעילה בפורומים של תפוז ובאחת הפעמים שהיא הגיבה שם קראתי את ההודעה שלה. היא השוותה את התכנית ל..אממ.. אני לא יודעת איך לקרוא לזה, אולי, דרך בידור לכאורה שהיתה מקובלת במאה התשע עשרה שנקראה 'פריקשואו'. הוצגו בה לעיני הקהל הרחב אנשים בעלי מוגבוליות פיזיות קשות פחות וקשות יותר שהביאו לעיוותים שונים בהם, כמו איש הפיל (איש שהוצג במופעים אלה בגלל גופו המעוות בגלל מחלה שלקה בה; מחלה שגרמה לגופו להצמיח גושי עצם במקומות שהם לא אמורים להיות בהם) גמדים ואנשים בעלי נכויות שונות. בתכנית הזאת מציגים בצורה בוטה ומעליבה לוקים באסתמה ובתסמונת טורט למשל. אני מכירה אישית, וקורבים אלי מאד, לוקים בשתי המחלות המדוברות. ותאמינו לי שאני יודעת. מציגים את הלוקים בהן כמעוותים ודוחים. נעשה כאן עוול לקבוצות די משמעותיות בחברה. ואני כבר צופה התנגדויות. זו לא סאטירה.

אנשים יגידו לי, בטח, ומה זו למשל ארץ נהדרת? כם ארץ נהדרת מציגה אנשים בצורה מעוותת, ונגדה אין לך שום דבר? אז לא. יש כאן הדבל, והדבל די מהותי. למשל, הצגת חברי כנסת או אישי ציבור בצורה מוקצנת ומעוותת. אין בכלל מה להשוות, בין הצגה מגעילה של חברי כנסת לבין הצגה מגעילה של אנשים עם לקויות שונות שלא מתוך בחירה.

זה מגעיל ומכוער בעיני. וזהו. רק רציתי להסב את זה לתשומת לבכם.

נוהה.