1. רצפים אקראיים של מחשבות לא הגיוניות מתרוצצים לי בראש. זה כמו מצלמות אבטחה או חלון ראווה בחנות למכשירי חשמל שיש בה המון מכשירי טלוויזיה שמשרדים במקביל כל מיני דברים שונים, מאיך פגשתי את אמא ועד פסטיבל מספרי סיפורים. וזה לא שיש לי בעיות ריכוז או משהו... זה פשוט כאב מוח שאתם לא מאמינים. אני מנסה לדמיין את החלק הפנימי של הראש שלי ככל מיני דברים שונים: כמו משרד עם המון פקידים שמתקתקים במקביל במהירות של שלושים ושש מילים לחצי דקה דברים שונים בכל מיני עמדות מחשב שמופרדות במחיצות עץ מצופה פורמייקה לבנה. או כמו שידה עם המון מגירות. או כארכיון של מעריב או בבית אריאלה, או כמו הספריה, והכל עושה קולאפס פנימי וכל הסחלה נשפך על הרצפה או לתוך הריק פנימה ומחליק מהמוח הקטן אל המוח האפור אל גזע המוח ואל השדרה ומתנקז ברצפת האגן. חשיבה עושה לי אבנים בכליות.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

2. לחיים יש שתי אופציות צורניות עיקריות מבחינתי, זה משתנה בהתאם למצב הרוח. או שהם קוביה הונגרית או שהם כדור. הם קוביה הונגרית כשאני מרגישה מאד פלצנית, כמו עכשיו למשל. הם קוביה הונגרית מכיוון שהמסגרת היא תמיד זהה על כל שש פאותיה, וההרכב כל אחת מהן שונה לגמרי. אף פעם לא ידעתי לפתור קוביות הונגריות. החיים הם בצורת כדור כשכבר עייפתי מלחשוב. הם נראים אותו הדבר מכל הצדדים; הצבע משתנה לפי מצב הרוח.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

3. יש שאלות שאני לא יודעת איך להרגיש כששואלים אותי אותן, ולא משנה כמה פעמים אני נשאלת אותן כבר.

יש את אסף המוכר בצליל. הוא היה בטוח שאני יותר גדולה מסופי. הוא שאל אותה איפה אני משרתת. אני! משרתת! אני לא יודעת אם להרגיש מוחמאת או לכעוס ממש. אם להיות משועשעת מהרעיון או להיעלב עד עמקי נשמתי. וזה לא כאילו לא שמעתי את השאלות האלה משהו כמו חמישה מיליון פעם בשנתיים וחצי האחרונות. זה כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה, וזה תמיד מביך באותה מידה. אני חושבת שזה מבלבל אותי וזה לא נחמד לי בכלל. עונג צרוף, פאק מי.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

4. אני חושבת המון על סקס. ועל אהבה, ועל נשיות, ועל פמיניזם. ולא משנה בכמה יומרה אני אמלא את עצמי אני לא יכולה להימנע מהעובדה שאין באמת נשים לא פמיניסטיות. זה טבוע לנו בעצמות מתוקף היוולדנו והיותנו בעלות וגינה. זה אינסטינקט, אף אישה לא תספוג עלבונות מהגבר שלה ותשתוק על זה. אף אישה לא באמת רואה את מקומה במטבח ואף אישה לא מוצצת לגבר שלה מתוך רצון עקרוני לענג אותו ולשמח אותו. נשים הן אינטרסנטיות, ובעולם גברי נשים הן זוג ידיים מבשלות, פה מוצץ וכוס פעור. אז אל תזיינו לי את המוח. עזבו. אני צריכה להפסיק לזיין לעצמי את המוח. אולי לא אישה עדיין, אבל האסטרוגן מכתיב יצר להיאבק על הכבוד שלי כנקבה. השאלה היא איפה אני באמת מוצאת את האיזון בתוך כל העניין. העולם הוא לא גברי. הנורמה מוכתבת על ידי נשים שמתכחשות להיותן נשים.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

5. מטריד אותי הרעיון של תגובות לא חיוביות שאני אקבל על הפוסט הזה, אולי יותר מעל פוסטים אחרים. אולי כי הפוסט הזה הוא הרבה יותר מטופש ממרבית הפוסטים האחרים שלי. בליל של הגיגים ריקים ויומרניים. מה שמרגיז זה אנשים שחושבים שמותר להם להגיד לי בפני ועלי את מה שאני אומרת על עצמי. זה שאני אומרת שאני יומרנית וריקה לא נותן לכם את הלגיטימציה להגיד לי שאני יומרנית וריקה. מוזר שיש די הרבה אנשים שיש להם מספיק ביצים בשביל באמת להגיד לי דברים כאלה. יש דברים שלא אומרים. אני אומרת על עצמי ולעצמי מה שבא לי בראש מאחר ואני לא חייבת לעצמי דין וחשבון. אתם תשבו בשקט ותשמרו את מה שיש להם להגיד לעצמכם. זה מעניין אותי מאד לדעת מה אנשים חושבים עלי, ובכל זאת, לרוב אני מעדיפה פשוט לא לשמוע את זה.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

6. טוב זין עליכם, זה הבלוג שלי. אני אכתוב פה הגיגים יומרניים וריקים כאוות נפשי. אתם מוזמנים להסתכל, פשוט אל תחלקו איתי את מה שיש לכם להגיד אם אני לא רוצה לשמוע את זה. בעצם אני כן רוצה. בכל השנה וחצי של קיום הבלוג הזה אני לא מבינה מה אני רוצה מעצמי, ולמה אני באמת כותבת כאן. אני יודעת שאני לא אוותר על הבלוג הזה עוד הרבה זמן מהטעם הפשוט שהוא הסב לי כל כך הרבה דברים טובים שהצליחו לחדור את הממברנה שמפרידה בין הספריה האינטרנטית לחיים עצמם, נגיד, את רוני, ואת כרם, והתעוררות של רעיונות שלא היה לי לוקיישן לבטא אותם בהם. ואני כן רוצה לדעת מה אתם חושבים, עובדה שאני כל בוקר בודקת אם מישהו השאיר לי איזה סימן, ועוד כמה פעמים נוספות במשך היום. השאלה היא כמה אני רוצה לשמוע ממה שיש לכם הלגיד לי וממה שאתם חושבים עלי ועל פרי מוחי הזול והפרוץ לעיני כל. אני לא אגיד שלא מעניין אותי מה שאתם חושבים ושאני כותבת בשביל עצמי בבלוג הזה, כי זה לא נכון. אם הייתי כותבת לעצמי הייתי כותבת יומן בוורד או משהו אבל בסופו של דבר כולנו טיפוסים סוציאליים וכולם רוצים לראות שאנשים באמת קוראים את החפירות שלהם, אפילו כשהן ריקות ויומרניות כמו שלי. אז אני אני כן רוצה לשמוע את מה שיש לכם להגיד לי. אולי זה יכול להתאזן באמצעות הדרך להגיד את זה. הנה עוד יתרון, כל אחד יכול לעבור ולקרוא ולכתוב מה שבא לו ואז ללכת, כי כולם מסתתרים מאחורי כינויים יפים שאין באמת טעם להתייחס אליהם ברצינות ולקחת אותם אישית. ואולי כן?

אני שוחה מצד אחד של החלון, מתנגשת בדופן, שוכחת מה עשיתי ושוחה בחזרה לצד השני.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

7. אני לגמרי רואה את עצמי מסתכלת על זה בעוד שנתיים או שלוש, וחושבת, פאק, כמה מטומטמת הייתי.

והנה תראו, הפעם אני לא מדברת שטויות!

8. אני אוהבת שגרה ואני אוהבת כשהחיים שלי משובצים לתוך רוטינה קבועה שמחולקת לימים ושעות. הסדר הוא ממני והלאה, אבל את מה שמתנהל בתוך הראש שלי ומחוץ לכותלי החדר שלי אני מעדיפה לסדר כי אחרת זה משבש לי את הסיסטם לגמרי ושופך את תוכני החוצה. יש פה סתירה גסה. אורגניזציה אצלי היא מכנה משותף למספר דברים מאד מצומצם בחיים שלי. אל תשאלו למה אני מתכוונת, אני לא בטוחה שאני מבינה את עצמי.

והנה תראו, אני שוב מתחילה לדבר שטויות.

9. אני לא מוכנה לספוג עלבונות מאף אחד מכם. אתמול ושלשום אני וכרם התקוטטנו. הוא בלחץ בזמן האחרון. הכל וכלום, תקופת מבחנים ומה שזה לא יהיה. זה לא חשוב וזה לא מעניין בסופו של דבר. אני ניסיתי להיות שם ולהקשיב ולתמוך בדקות הספורות שהזדמנו לו בשביל לחלוק איתי בימים האחרונים, וזה בסדר שלא היו הרבה כאלה, קורה. אבל זה לא התפקיד שלי לספוג עצבים של אף אחד, גם לא של החבר שלי, עם כל כמה שאני אוהבת אותו. כפיות טובה היא לא דבר שמתקבל. הוא אמנם ידע להתנצל יפה וזה בסדר גמור, כי יש כאלה שגם את זה לא מסוגלים לעשות, אבל אני לא אמורה להיכנס לפינות האלה מלכתחילה, וההתפרצויות של הימים האחרונים לא מקובלות. העניין נסגר ונחתם וכבר לא חשוב עכשיו, אבל רק כדי שזה יכנס לפרוטוקול: אני לא מוכנה להיות חלק מרוטינת האכל-את-נועה-בחרא-שלך-אם-אתה-ממש-בעצבים. אני לא חייבת כלום לאף אחד.

שוב שטויות. אני כבר לא יודעת לאיזו משבצת אני הולכת. מצד שני, אני כן מוכנה לספוג. אני מוכנה. וזה לא שאני קדושה בקטע הזה, אני אלופה בפריקת זעם על אנשים אקראיים שנקרים בדרכי. האלה היא עד כמה וממי. אני שוקלת למחוק את הסעיף הזה.

והנה תראו, זיון המוח הזה כבר ממש מתקרב להגדרה של נצחי.

10. בחזרה לסעיף שמונה. הלילה ישנתי אצל סופי. ראינו סרט מפגר ביחד עם קרן שהלכה הביתה בסביבות שלוש, ואז השחלנו את עצמנו למיטה וניהלנו שיחת נפש אל תוך הלילה. עלינו ועל כל מה שמסביב. החלטנו שאם יום שני הוא היום של כרם, אז יום שישי הוא היום של סופי. הרבה יותר קל לי לאהוב שגרה ולהכניס את עצמי לרונדו שבועי קבוע שמסתכם באותה נקודה מאשר להיות ספונטנית. אני נהיית ממש כבדה, אה?

הלכנו לישון בסביבות רבע לחמש בבוקר. אני ממש שמחה שניהלנו את השיחה הזה ואני ממש שמחה שליבנו את העניינים בינינו ואני ממש שמחה שיש לי חברה מדהימה כמוך. אני אוהבת אותך, למרות שלפעמים אני לא עקבית

הבלחה יחידה של אמת בתוך כל החרא הזה.

אמת? לא יודעת אם אמת ולא יודעת אם לכנות את כל השאר חרא, אבל כנראה שזה הסעיף החביב עלי פה מכולם.

11. אני לא יודעת אם ממש לרצוץ שפסח יגיע או ממש לרצות שהוא ילך כבר. סופי אומרת שאני מכניסה לראש שלי שיהיה לי קשה עם כל אלפי הדברים האלה שאני צריכה לעשות במשך החופש סתם ושזה לא נכון, שאת העבודות שנותרו לי אני אסיים בקלות ובמהירות ושאת שארית החופש אני אבלה בלי דאגות על הראש. אני שוקלת  לאמץ את הגישה הזאת והלניח שיהיה לי ממש כיף.

אז ככה זה נראה.

31.3-1.4: אצל רוני בירושלים.

2-3-4.4: הכנות לפסחיה.

5-6-7.4: פסחיה עצמה. אני בצוות הטכני. יש מצב שיהיה ממש כיף.

10-11-12-13.4: הטיול הכי שווה שהולך להיות השנה כנראה. חורשים את ישראל לרוחבה. הולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים ונוסעים וישנים ואז הולכים ונוסעים באופניים עד הים. יהיה כיף, באמת.

מעבר לזה, אני הולכת לשחק המון בפלייסטיישן ולשרוץ בחורים אקראיים ברחבי הארץ. יהיה פנאן, איי גס.

Begin To Hope

 OR

Pass Over Passover

?

הבלוג שלי מתחיל להיראות כמו הבלוג של כרם, ריק ומת. (מילים שמנות, מילים רזות, מילים שרעבות נורא)

מרוב שהמון קורה, כבר לא קורה כלום. גרורות של ריק וריקבון נשלחות לכל מקום ומשתקות אל כל מה שמסביב. הכל עובר למיוט. ואני באמת לא יודעת אם רע לי או אם טוב לי. זה כמו בסקס והעיר הגדולה... מרוב שטוב זה כבר רע ואני מתחילה להמציא לי בעיות. איזה יצר הרסני ללחיצה על כל הכפתורים האדומים. סלף דיסטרקטיב, משהו כזה. ואני כבר לא בטוחה אם כדאי לי לקוות לטוב יותר, מאחר וטוב יותר כבר לא יכול להיות והסימפטומים הרעים שמהבהבים בצד של העין ורומזים שמשהו לא בסדר הם בפעול רק אשליות אופטיות. אז כן, חברים, הכל ממש מצויין.

יש לי, בכל אופן, המון דברים על הראש. עבודות וטיולים ופסחיה וירושלים וחברים ואת כרם... צריך לנשום עמוק ולבלוע, כמיטב המסורת. בולעת ואומרת תודה.

אז תודה.

נ.

There's no doubt about us, Time is running out around us I can't cry, It's just something in my eye.

כן אמא

nothing's literal

now calm down

I ain't THAT cheap.

זה בלוג מוזנח ומעפן

אני מוזנחת ומעפנה

ובנוסף אני גם כנראה הבנאדם הכי עסוק בעולם

ומה שבאמת מרגיז

זה שלאף אחד מכם לא באמת אכפת.

נראה לי שמחר אני אלך להעיף עפיפון.

עריכה:

אללה יפיוף, חודשיים ביחד. מה אתה אומר

המשוגע שלי מזמין לי את סטאניק פאניק ואין מאושר ממני בעולם.

האמת היא שאני מצאת בלחץ אטומי והכל קורה בזמן האחרון ויש מלא דברים בביתספר ובתנועה ואיפה לא

אז יוצא שאני לא באמת מעדכנת, למרות שיש לי על מה, כמו תמיד.

יש לי עוד ארבעה ימים חודשיים ביחד עם כרם, תודה ששאלתם. אני אוהבת אותו כמו לא יודעת מה, שוב תודה.

הלוואי שהפיג הארט בוי יהרג בתאונת דרכים קטלנית או משהו, הוא גם מפגר וגם אתיופני, וכל זאת לפני פרק 27.

נועה

Cause since I've come on home
Well, my body's been a mess
And I miss your ginger hair
And the way you like to dress
Won't ya come on over
Stop making a fool outta me
Won't you come on over, Valerie?

אז אתם שומעים, אתמול היה היום הכי כיף EVER.

כאילו

תיקון ליום ראשון.

אז החבר החכם שלי החליט שהוא מספר לכל החברים שלו בת כמה אני. איזו טעות. האמת היא שאני כבר לא יודעת בשביל מי להצטער, בשבילו או בשבילי...

אני חיה את משבר הגיל בערך מגיל תשע. חברים אף פעם לא היו לי, כי הייתי טיפוס מגעיל וסוציופתי. כלומר, בערך כמו שאני עכשיו: סנובית מתנשאת מצד אחד וגוש שומן אובר אימוציונאלי שמצפה מכולם להילחם את המלחמות שלו מהצד השני. כמה אופייני. בביתספר היסודי הייתי ה-יצור. אני חושבת שחלק נכבד מזה בא בגלל הרזומה המכובד של מדידות איי קיו ושיוך לקבוצה המכונה "מחונני על" או משהו כזה, והעובדה שההורים שלחו אותי ל"פרוייקט מחוננים" של ימי שישי והכל. אני חושבת שחלק גדול ממה שהייתי אז, ואולי גם ממה שאני היום, אתם תחליטו, הוא בזכותם או באשמתם. הייתי ילדה מאד אינטליגנטית ומאד מגעילה. וכמו שכתבתי, הם תמיד נלחמו את המלחמות שלי. הייתי רכרוכית ולא ידעתי להתמודד עם שטויות נורמליות של ילדים אחרים, והייתי בוכה להם המון. הם היו אומרים שעוד כמה שנים כולם יראו את האבק שלי. אבל למי יש כוח לחשוב עוד כמה שנים מעכשיו, ואיזה מין ניחום זה בכלל? זה לא, כסעמק, זה לא ניחום.

בערך בגיל תשע תפסתי איך משחקים. פגשתי את סופי שהיתה אז בכיתה ח', אני חושבת, במכינה של המקהלה. סופי נהייתה החברה הכי טובה שלי, חמש שנים AND COUNTING. אבל זה היה יותר מזה. זו התעוררות. וואלה, עם ילדים בגיל שלך את לא מסתדרת. תסתדרי עם ילדים יותר גדולים. וככה. התברגתי לי לתוך המערכת ותפסתי משבצת פופולרית במקהלה. התחברתי שם עם מלא אנשים והגיל לא היווה פקטור בכלל, למרות שהוא תמיד היה שם, והעיק. בכיתה ו' באה גם ההצטרפות שלי לפורומים של MSN זצ"ל, ושם באמת העניינים התחילו לרוץ. פגשתי את אריק בפורום רוק ומטאל שהיה אז עוד בימי הזוהר שלו, ובעולמות 2007 פגשתי אותו פנים מול פנים. הוא היה התגלמות כל הפנטזיות הקשוחות והאפלות שלי אז: מטאליסט אמיתי, גאון מוזיקלי, בלונדיני עם שיער עד התחת, חבל על הזמן. אחרי חודשיים בערך עשיתי את שהיה אסור בתכלית האיסור: התחלתי לצאת עם אריק, שהיה אז בדרך לסיים את כיתה ט'. זו היתה התקופה הקדושה שלי. אריק היה שותה המון אז, וממש ירדתי לו לחיים עם זה. האמת היא שירדתי לחיים של כולם עם זה, כי מבחינתי אלכוהול היה מונח שהופיע בצמוד לערך "רע" במילון. הייתי איתו שלושה חודשים וזה היה סוד כמוס. הייתי בטוחה שאם אמא שלי תעלה על זה היא תשחט אותי. אני לא בטוחה, למען האמת, אם הייתי מאוהבת בו או בתחושה ההיא שאני עושה משהו שממש אסור לי לעשות. בערך שנה אחרי הפרידה סיפרתי לה, לאמא שלי. אני חושבת שזה היה אחד האירועים הכי חזקים בקשר שלנו. היא הגיבה בדיוק הפוך ממה שציפיתי. חשבתי שהיא תכעס, ושתגיד שבגדתי באמון שלה, ושתצעק ותעשה סיפור. ולא. היא ישבה בשקט, ואמרה, "חבל שלא סיפרת לי". עם כל הסבל של מה שקרה אחרי הפרידה מאריק שהוא לא ממש חשוב עכשיו, היא אמרה, חבל. יכולתי לעזור לך. שם הבנתי שהפנקס פתוח והיד רושמת.

אף פעם לא הרגשתי נוח עם הגיל שלי. הוא תמיד מגבלה. אף פעם לא היה לי נעים לענות לשאלה "בת כמה את", ואז לראות את הפרצופים ההמומים. וואו, את לא נראית, את לא נשמעת, את בוגרת, את חכמה, בחיים לא הייתי מנחש. תמיד היו וכנראה שעוד הרבה זמן יהיו אלה. כבר התרגלתי לריטואל. והעבר השני יש את, טוב, אוקיי, את ממש קטנה. ממש ממש קטנה. זאת בעיה, אז... מהמממ.. אי נוחות... ביי.

ועכשיו, בחזרה לנושא שהתכוונתי שהפוסט יעסוק בו וגלשתי ממנו לגמרי, העובדה שכרם הגאון סיפר לחברים שלו בת כמה אני. אני מכירה את המצב, ומוזר לי שהוא לא מתבייש בזה. דניאל גלר חי שלושה חודשים בהכחשה כשהוא יצא איתי, הוא לא הסכים אפילו לאמא שלו לספר בת כמה אני. וכרם לא מתבייש בזה, ממש ממש לא. ופה הטעות שלו. הייתי מעדיפה שהוא יתבייש.

אני מכירה אנשים ואני יודעת איך ראשים של אנשים עובדים. יש את החברים שלו נגיד. יהיה חלק נכבד מהם שיחשוב שהבחור לא הצליח לתפוס מישהי בגיל שלו, אז הוא התחיל לצאת עם בנות ארבע. יהיה עוד חלק שיחשוב שהוא נצלן. השאר פשוט יתהו מה הוא חשב לעצמו. בחייכם, תהיו כנים. אם לא איתי, לפחות עם עצמכם. זה לא בדיוק משתלב בנוף. מבחינת הרבה אנשים לצאת עם מישהי בגיל שלי היא ירידה ברורה ומשמעותית ברמה.

ואני מריצה לי בראש את הסנאריוז האפשריים. אני רואה בקשר הזה התחלה של מערכת יחסים לטווח ארוך. למען האמת, אני לגמרי רואה אותנו ביחד עוד שנה מעכשיו. ודוגרי אני גם לא לבד במחשבה הזאת. אני כבר רואה, ומתחילה לטחון כבר עכשיו. אם יש דבר שאני מתעבת, זה המבט העקום של החברים של האנשים שאני יוצאת, עזבו יוצאת, מסתובבת איתם, עלי. בכל נושא. וכאן הגיל הוא תמיד פקטור. תמיד. פשוט כי ככה זה בטבע, מסתבר.

משבר הגיל חוזר.

לאן מכאן עכשיו?

נועה.

אני לא מקסיקני כושל!

כלומר, אני כן

עם גיטרה שיש לה חמישה מיתרים

טוב נו, מה לעשות

זה קצת בעייתי לגרור פסנתר לביתספר בתחפושת של מקסיקני

squeezing in

מה ככה, כרם? שוטגאנים לא עושים לך את זה?

לי כן

'זה יגמר בדם' הוא כמו 'מר קו' רק פחות מצוייר ופחות סוריאליסטי

זה האדם הקטן מול היישות האלוהית

הכל גדול עלינו בעולם הזה

טוב נו, זה היה צריך לבוא מתישהו. בלוג עבש נותן תחושה ריקנית, אז מדי פעם אני צריכה לזרוק איזו עצם. אם לא לשבט קוראי הנאמנים, אז לעצמי (שיהיה לי איפה לבדוק תגובות בריטואל הבוקר שלי וזה, עניינים. אחרי הכל כולנו ציידי תגובות, זה בא אוטומטית עם היותנו פרוצות ופרוצי אינטרנט.)

ביום שני, אחרי החזרה הבהולה שכונסה על מנת להיות מוכנים לגמרי לכנס המקהלות שעליו יפורט בהמשך, עשיתי את שחיכיתי במשך עידנים לעשותו - קניתי ארנק. את מעותי הדלים איחסנתי עד כה בתוך קופסה של משקפיים, כמה חינני. קופסת משקפיים בצבע אינדיגו שעליה ציירתי ברוב כישרון עיגול בלק כתום וחרצתי בו עם הציפורן ריבועים קטנים באחת מעתות השיעומום חסרות המעש שלי. בקיצור נמרץ, קניתי ארנק, ועגילים, ושני צעיפים. היה מגניב אש.

אז כן, ביום שלישי, אחרי שבועות של הכנות וטחינה קשה של המוח, נסענו סוף סוף לכנס מקהלות בעכו. מאחר ושוחררנו מביתספר יכולתי לקום מאוחר, Which, of course, I did not do, אולי מהתרגשות, אולי מרעב, אבל בסופו של דבר יצא שקמתי בשעה שבע כמו בכל יום רגיל. הקטע הוא שבכל יום רגיל אני מרגישה כאילו אני נרדמת על החביתה בבוקר, ודווקא אתמול הייתי עירנית לחלוטין. תמיד דווקא כשלא צריך. זה די מרגיז, למען האמת.

ארזתי דברים והכני אוכל ושטויות כאלה, ואז התחלתי לצעוד בנמרצות לכיוון הקונסרבטוריון. הגעתי לשם כדי לחזות בפלא המרהיב - סופי ודניאל מכינות סנדוויצ'ים. בגלל שאני גאונת הדור שכחתי את התווים שיהודית הדגישה שמוכרחים לקחת לכנס בבית ששמרתי בו על הילדים ערב קודם, אז הייתי צריכה איכשהו לדאוג לצילומים של התווים שלי. זיון מוח.

יאדה יאדה עולים לאוטובוס. אני יושבת ליד הדר שחושפת בפני את נבכי המוח הג'ינג'י של אריק ברמן (יש קצת בעיות ביני לבין האלוהים... - אהא.) ובהשראת טראק תשע ניסינו למצוא עוד דברים שאפשם ליוצקם לתבנית ה"את טעם נרכש" (את טעם נרכש: את כמו מיקי, כמו כוסברה, כמו יהודית חןןןןן) אה וגם טחנו עוגיות. היא החליטה שמותר לה לענות לטלפון שלי כשכרם מתקשר! חוצפניה. דניאל פ. החכמה החליטה שהיא קוראת כל הנסיעה איזה גיליון מסכן של ראש אחד ואנחנו חכמות שכמותנו ניהלנו דיון פורה ומרתק על כמה פעילות זו מרחיבה את האופקים ומשביעה את הנפש ומדגדגת בכפות הרגליים.

אחרי שלוש שעות נסיעה שבמהלכן איבדתי תחושה בתחת (נשבעת לכם) הגענו סוף סוף לעכו. יש להם קונסרבטוריון מה זה יפה, חבל על הזמן. מי יתקע קונסרבטוריונים יפים בחור כמו עכו, רחמנא ליצלן! בקיצור נכנסנו. התמקמנו בשני חדרים ועשינו תרגילים. כלומר, ניסינו לעשות תרגילים והכל, זה קצת קשה לעשות תרגילים כשחצי מקהלה מרגישה מסוגננת ומחזיקה כוס תה בעודה מנסה לקפוץ ולשיר תוך כדי. מקהלת מיתר היא חבורה של פוסטמות, זה מוצג שובר שיאים. היו לנו עשר דקות על הבמה כדי לבדוק את האוקסטיקה ואיך אנחנו מתאימים את עצמנו לאולם והכל. בדרך לשם איזו רוסיה שמנה התחילה לנבוח עלינו משום שכנראה מישהו העז לגעת בקסילופון המאובק שעמד שם במסדרון, בן פורת יוסף! "עכשיו אתם חוזרים ולא מופיעים יותר היום!" בטח.

אחרי הבמה וזה חזרתי לחדר ולבשנו את תלבושת המקהלה החיננית שלנו, ואז שוב חזרנו לאולם ותפסנו מקומות. היה שם קוריוז שלם של "עכו היא עיר הימורים שרק לאס וגאס מביסה אותה! לכן... אנחנו נגריל את סדר ההופעות!" איזה פרועים הם שמה בעכו, מדאים. בסוף יצא שאנחנו מספר שש, בסבב השני של ההופעות. ארבע מקהלות פקדו את הבמה לפני שמר יוני רכטר בכבודו ובעצמו עלה הבמה. סופי כמעט נמסה כשהוא עלה, הזקן הזה. הוא מתיישב ומתחיל לשיר וכל פעם מעלה למעלה את הסטנד של המיקרופון. בשלב מסויים זה ממש הרגיז אותו, ותוך כדי שירה הוא עשה משהו כזה: "טנהנהנהנהנה *שר שר שר* עדיין שר: מה יהיה עם המיקרופון הזה? *שר שר שר*" ואנחנו כמעט נפלנו מהכיסאות מרוב שזה הצחיק אותנו. אבל אנחנו פוסטמות, אני וסופי, כחלק מכל עדר הפוסטמות שמכונה מקהלת מיתר רחובות, אז זה לא ממש עקרוני. אחר כך איזה שניים התלהבו מעצמם, מתופפת וקנטרה-בסיסט, ועלו על הבמה ופשוט התחילו לאלתר עם יוני רכטר. נהדר. שרנו את השירים משותפים בהתלהבות יתרה, כמובן, וחגית שישבה מהצד השני שלי התחילה לבלבל את השכל על זה שהיא עוד שניה משתינה על הכיסא. בקיצור אחרי שרכטר הזקן סיים לזייף זיופים שיחררנו אותנו להשתין ולחזור. בסופו של דבר, כשהגיע תורנו לעלות לבמה, האירוע היה קוריוז בפני עצמו:

המנחה המאד כישרוני פירט מה אנחנו נשיר. השיר האחרון שתיכננו הוצג בדרך מעניינת מאד. "...והם יסיימו בשירת "מכל פרחי מור" מאת ט.. שרנ.. אהה.. ניחוב.. אהה... טשר.. אההה! טשרניחובסקי!" ואז מנהל הקונסרבטוריון של עכו הקרפד השמן שכינה את עצמו בשם שמוליק, הצהיר כי "יוני מוכרח ללכת ולכן אני מבקשת מכל המקהלות לקצץ מן התוכנית שלהן שיר אחד!". אפשר לחושב, כמו נקודות זכות זה מעניק, שרנו מול יוני רכטר! ממש אוטוריטה, זה אירוע שיזכר לימים ברזומה של כל מקהלה, היא שרה מול יוני רכטר! בכל אופן, את מכל פרחי מור תיכננו לשיר בתפזורת. כולם התחילו להתפזר על הבמה, ואז הקרפד השמן הודיע שזה יותר מדי ושאנחנו מבזבזים את הזמן של יוני הקדוש, אמר לנו תודה רבה ופשוט העיף אותנו מהבמה. יהודית כמעט בכתה. איזו חוצפה יואו, זה מרגיז את השחלות, כושלאומו. לא חשוב.

בסופו של דבר הקונצרט הזה כן הואיל בטובו להיגמר. חזרנו לחדרים, ארזנו והתחלנו לנסוע בחזרה הביתה.

בנסיעות הלוך, יהודית לא מרשה לדבר "משום ששלוש שעות דיבורים עושות נזק בל יתואר למיתרי הקול". מאחר ועכשיו לא היה מי שיעצור בעדם, הלך עדר הפוסטמות לחלקו האחורי של האוטובוס והתחילו לשיר, כמו בכל פעם. אז יצא שהפכנו את הסדר. אני ישבתי מקדימה ולידי התיישב אמיר, המלווה מטעם הקונסרבטוריון. טיפוס מעניין. דיברנו על ספרים וסרטים ומוזיקה ואיכשהו יצא שדיברנו גם על יונתן, ילד בכיתה ו' מהסופרן שמשהו קצת לא בסדר איתו. "יונתן הזה", אמר אמיר, "הוא נראה לי... קצת מתחנגל. מקודם הוא בא אלי ואומר לי, 'אמיר, אני צריך שתעזור לי'. אני אומר לו, מה? 'אני צריך ש... אני צריך.. אני צריך שתקפל לי את החולצה'. אני שואל אותו, אתה רציני? 'כן, אני צריך שתקפל לי את החולצה'. אני לא יודע מה הקטע שלו, אבל משהו שם לא בסדר." ברגע שהוא סיים לדבר יותנן מגיח מהצד השני של האוטובוס, מזמר לו את הלהלהלהלהלה של הדרדסים. "באתי לראות מה שלומכם. מה שלומכם?!" אוקיי.

בסופו של דבר כן הגענו הביתה. כמובן, שלא לפני ששמענו סיפורי הומאופתיה מפי נטלי, סיפורי הרפס מפי הדר וסיפרוי תקנון הפורים של בתי הספר הדתיים (מי זאת הרבנית?!) מפי נאור. היה קר ומגניב.

אז טוב, פוזרנו איש איש לביתו, וכך נחתם כנס המקהלות בעכו לשנת אלפיים ותשע. כיפכיופאק של יום, פוסטמות

אז זהו.

אחלה חודש שיהיה

נועה

שיו אני רוצה את הפסקול של נער החידות ממומביי

אני מכורה לג'אי הו.

ואולי ג'וני מיטשל היא קצת וודסטוק באמת

והשיר הזה קצת קלישאה

אני אוהבת אותו. ואת הביצוע הזה.

http://www.youtube.com/watch?v=TsPh_8Dxl3E