כינויים למכביר! (אני רואה יותר מדי טלוויזיה.) - נועה ל. כוסונית על בטעם חרדל מקום 21 במצעד השמנמנים הלוהטים! 
נועה, בטלנית, רחובות. <:
לאחר האנקדוטה השימושית הזאת, נפנה לנושאים המרכזיים.
הדברים דלילי המלל שקרו בחופש הזה:
- קניתי פסנתר. <<:
- קניתי ארבעה דיסקים חדשים! ולהלן הרשימה. 1. Erykah Badu - New Amerykah Pt. 1 4rth World War
2. Lilly Allen - Alright Still
3. Band Of Horses - Everything All The Time
4. Gorillaz - Gorillaz כמה מפתיע.
- יש לי מנצ'קין חדש! D: הוא מצוייד בשם המגניב ביותר The good, The bad and the Munchkin תגידו שזה לא השם הכי מגניב למנצ'קין וויילד ווסט שאפשר למצוא.
- יש לי ג'ירפה! בצבע כחול! (ביום שלישי חיפשנו מקלט מדיני. נסענו לאיקאה.)
- יש לי שלושה סטיקרים חדשים של סטארבייס 972!!!!!!!!111אחדאחד
הדברים מרובי המלל שקרו בחופש הזה:
נתחיל ממשהו טוב, ע ו ל מ ו ת
(לכל הפנטזיונרים שמשוטטים כאן, זה מתפקד על תקן סיכומפגש. החפירה כאן תתקבל בברכה... נגיד. בפורום? לא חושבת <:)
קמתי בבוקר וצילצלתי לבתאל. היינו אמורות לקחת רכבת בתשע ומשה, זה לא עקרוני. בסופו של דבר באופן תאורי החלפני איזה ארבע רכבות, ובסוף לקחנו את זאת של עשר וחצי. כל הכבוד בת אל *מחיאות כפיים* לקחתי את עצמי לתחנת רכבת וחיכיתי לבתאל על הרציף. בת אל הגיעה שניה לפני שהדלת של הרכבת נסגרה. פיו! היא הראתה לי דברים משעשעים מהכרך השמן של הדברים מהפורום שלה בהיידפארק שהיא רצתה לצלם ובגלל זה דחתה את הנסיעה כל כך הרבה, אליהו כותב משעשע. בכל מקרה, בשעה טובה ומוצלחת הגענו לתחנה הכי דוחה של תל אביב - טה טה טה טאם - ההגנה! כל פנטזיה היו אמורים להיפגש בעשר בתחנה, אבל כנראה שזה לא עבד כי במפגשים שעידן לא מגיע אליהם הארגון הוא מינימלי ולא משהו. בקיצור, אני ובתאל יצאנו מהתחנה והתחלנו לשוטט בשכונה התקווה. עכשיו, כל הדרך עד בית בארבור אני כזה, "בת אל, למה אנחנו כאן? בת אל, למה אנחנו לא שואלות אף אחד? בת אל, את בטוחה שזה הכיוון? בת אל, איכסה איכסה איכסה" וכיוצא באלה. כל הכבוד לבת אל שהצליחה לסבול אותי *עוד מחיאות כפיים*
עייפות ומיוזעות הגענו לבית בארבור. בקהילה ציין העידן מרחק מזערי בין בית בארבור לתחנת רכבת (קילומטר וחצי) עלק קילומטר וחצי! צריך לעשות לעידן לינץ' רק בגלל זה! קליומטר וחצי זה אולי שמינית ממה שהלכנו! טוב, בדרך כלל על מרחקים אני לא מתלוננת, אבל על גמיעת מרחקים כאלה באמצע שכונת התקווה, זה כסר סיפור אחר.
היתה התנחלות פוטריסטית ליד הכניסה. אלינה זיהמה את האוויר וטיגנה לעצמה את הריאות עם מרלבורו שזה לייק הדבר עם הריח הכי דוחה בעולם. היי לה היי ונתתי לנטע חיבוק והמשכתי פנימה. עליתי במדרגות וחלפתי על פניה של נינוש (שנזפה בי על כך, סליחה סליחה נינוש) בלי לשים אליה לב. ואז, ירדה אלוהים במדרגות! זו היתה דפנה! D: דפנה אמרה שיש אנשים בשמירת חפצים. טוב, הלכנו לשמירת חפצים. היתה שם התנחלות פנטזיונרית כשרה למהדרין שכללה את פוסטמה עם השיער הורדרד לרגל החג, מיטי, נייייייב'ס (!) שהפך לפינת ליטוף אחרי התספורת שלו, סילברון שאכל משהו דוחה עם אורז בפנים (העיקר שזה כשר לפס.), ליהיא, מיקמיק ורוני כפרעליה עם שרוך הבמבה על התיק שלה. חיבוקים חיבוקים. בשלב מסויים היה לי משעמם בשמירת חפצים, אז יצאתי החוצה, ובדרך סחבתי איתי גם את רוני. ואז באו היפים והאמיצים - ברטי סימונה ודניאל! ברטי הזה כל פעם מחליט שהוא רוצה לעשות עלצמו קילה ומחליט לנפנף אותי אנה ואנה כל פעם שהוא נותן לי חיבוק. זה ממש מלחיץ.
אני, ברטי, סימונה ורוני הלכנו לשחק בקתולו הכוסון שסילבר קנה באייקון. דניאל הצטרף גם ותפס את תפקיד רוח הקודש. ברטי הוא תחמן על. הוא מורח את המשחק שעעעעוווות, וככה גורם לכולם לפרוש, וככה גורם לעצמו לנצח. עלי זה עבד. פרשתי ולהכתי להסתובב איפשהו. קניתי את המנצ'קין, וחזרתי לשמירת חפצים. הצוות גירש אותנו, אז ההתנחלות עברה ליד החלון הגדול של הבניין הראשי. ברטי ורוני ניגנו, ואני התיישבתי לתומי כדי לחקור את המנצ'קין החדש שלי. התיישבתי על מסטיק. הדבר הנאלח והלא ידודותי השאיר את חותמו על הג'ינס האהוב שלי, הבהיר, של ליווי'ס. טוב נו, יש לי מזכרת מעולמות :) נכנסתי פנימה לשחק קצת עם בחורים של סטיב ג'קסון. ישבנ שם על הרצפה, ליד הבריה. דניאל הזה, כל פעם נכנס לשתות. עכשיו, הברזיה בבית בארבור היא דבר משעשע. אתה לוחץ על הכפתור וזה משפיץ עליך מים. וכל פעם דניאל נכנס ועושה פרצוף של, "אני יודע שזה בדרך. אני יודע שזה מתקרב. אני יודע.. שיט! זה השפריץ עלי!" הוא כזה דביל. <:
כשהייתי בדרגה שבע קראו לי לצאת החוצה. לא ברור למה, אבל צייתתי להוראה המפורשת ויצאתי החוצה. ניסו ללמד אותי (שוב) לשחק פרודו. המשחק הכי מפגר EVER. לא הצלחתי להבין את זה, למרות שזה מטופש. בשלב מסויים הפוסטמה הכריזה שמשחקים משחק. הורו עלינו להתחלק לצוותים של חמישה אנשים. הייתי בצוות עם סילבר, דניאל, סימונה ו.. וו.. לא זוכרת :| לא חשוב. זה היה משחק חפש את המטמון. היו מפוזרים רמזים במתחם והיינו צריכים למצוא אותם וללכת אחריהם על הפרס וזה. היינו הצוות המוביל, אבל ברטי התחמן הזה, הם הגיעו למקום של הפרס ועשו את הדבר האחרום, למרות שהיו חסרים להם איזה עשרה רמזים. רמאות או לא רמאות?
טוב נו, ממילא הפרס לא היה כל כך שווה. סיכות. נפלא.
אחרי המשחק הלכנו לקנות ארטיקים וזה. איכ, זאת השכונה הכי דוחה שיש. בכניסה למכולת ישבו שלושה אנשים ושתו וודקה באמצע הצהרים, ואחד ישב ותחב את מזרקו בנונשלנטיות היישר לתוך הוריד הכוסון על הטעם חרדל שלו. נכון מלבב? ללא ספק. חזרנו למתחם בחזרה, ואז ההתנחלות עברה פנימהץ התיישבנו בקומה השלישית, חקרתי את האייפוד של דפנה (ששומעת טורי איימוס בגלל החתימה שלי במסן) שירי מפגשים, עוד קצת מנצ'קין, גיטרות זמירות שירי מקהלת שושה וחפירות למיטל המגניבה וזה. לאחר שעה וחצי של התנהלות בטלה זו רובנו הלכנו להרצאה של עינת.
ההרצאה היתה ממש מעניינת,למרות שלא הסכמתי עם חלק רציני במיוחד ממה שנאמר שם. רבי צ'יף העיר הערה מאד משעשעת. אני ונאור הגענו למקנה שיש להקפיץ באופן מיידי ובהול את אשכול התחתונים של ניצן (כל הכבוד טיריון, אני מסיר בפניך את התחתונים. חחחחחחח) זה לא קרה. אני אעשה את זה אחרי שאניא עלה את הפוסט. אחרי ההרצאה ליוויתי את האנשים התחילו להתפנות אקא דניאל וסימונה וכיוב'. השמש התחילה לשקוע.
רציתי לחזור לתחנת הרכבת לפני שיחשיך, כי הגעתי למסקנה הנאורה והריאלית משהו שזו לא שכונה מוצלחת במיוחד להסתובב בה כשחשוך. נכון? בטח נכון. לא בת אל ולא אינג'ל ולא צ'יף. אף אחד לא רצה לחזור איתי. התחלתי ממש להלחיץ, כי לא ממש רציתי לעשות ברגל את כל הדרך בין בית בארבור לרכבת, ועוד בחושך. עושים פניה אחת לא נכונה וסופך מר. או משהו. כל החיים שלי, פיצ'ז אנד קרים. מה לי ולשכונת התקווה?
בסוף לקחתי מונית עם פוטריסטית אחת שלא הכרתי אפילו (פוטריסטים, אחרי הכל, זו מילה גסה במיוחד.) נהג המונית אל בדיוק תרם להרגשה הנפלאה שלי ולמצב רוחי המרומם באותה סיטואציה, הותחיל לספר לי על כל אותם המקרים שבהם כיוונו לו אקדחים לרקה וסכיני לצוואר, וסיפר על העובדה שהוא לא מעלה כל אחד כן, סרסורים זונות נרקומנים מזרקים מתגלגלים על המדרכה עובדים זרים וכו' וכו' וכו' שמעון וכו'. הגעתי לתחנת הרכבת לבד. התקשתי לאמא שלי, והיא אמרה לי לקחתא ת הרכבת הראשונה שתגיע, אל משנה עם מי אני. היא לא כעסה, בדרך כלל היא ממש מתרגזת כשאני נמצאת לבד, ולכן היא לא הסכימה שאני אסע לתל אביב לגמרי בלי אף אחד. ממש הערכתי אותה על זה.
הרכבת שלי אחרה בעשרים דקות, והגיעה בשמונה וחצי במקום בשמונה ועשרה. כל הדרך ישבתי מכווצת. ממש נלחצתי. יש מקום כזה בתחנה שמחבר אותה לתחנה המרכזית, ויושבים שם המון הומלסים. מלחיץ במיוחד, לפחות אותי. אני לא כל כך אוהבת דברים כאלה. בכמ"ק, ישבתיברכבת ליד אישה שנעס הבחזרה לכפר חב"ד.
מהרכבת ירדתי מצויידת בספר על שמירת נגיעה, גאד.
אמא באה לאסוף אותי והלכנו לאכול נודלס מאד כשרים <: היה כיף וטעים ופרודקטיבי. פנטזיונרים - אתם חיי. <:
אני מורחתא ת כתיבת הפוסט הזה כבר המון זמן, לכן אני פשוט אעלה אותו כעת ולא אפרט עוד. את השאר אכתוב בהזדמנות אחרת.
נועה הפריכה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
