היה חרא. אחד המאכזבים באמת.

אני באמת לא מבינה איך לעידן יש כוחות נפש כדי לסבול חלק מכם. מרימים כזאת הפקה וקורעים את התחת, אתם באים לפה, יושבים על העפר שאני ניקיתי, אוכלים בשר מהמנגל שלי, מרכיבים מדורה מהעצים שאני סחבתי ומדליקים אותה עם גפרורים שאני הבאתי, ואז עוד מרשים לעצמכם להתלונן ולהעכיר כל כך את האווירה.

אני חוזרת למדורה בשתיים בלילה כי אמא הכריחה אותי. אני יושבת שם ליד האש ופשוט בוכה כמו מטומטמת.

אני באמת לא יודעת איך להרגיש, אבל נכון לעכשיו זה עומד על אכזבה קשה במיוחד.

ואף אחד מכם, אף אחד, שידע להרים את הקול אתמול בלילה יפה מאד ולהגיד "אין התנהלות! התנהלות כושלת! אין שירותים!" אף אחד מכם לא התנצל. כשעומר עמד מול עידן באמצע כולם וצעק עליו בכזאת בהמיות וגסות רוח שאין שירותים בקומזיץ, אוי אוי אוי, אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. עידן כמעט התפוצץ שם.

מאיפה עידן אמור להביא שירותים לקומזיץ?! אתם שמעתם מה אתם שואלים?! אני חושבת שזו החלטה לגיטימית שלי לא לתת לאנשים לטייל בבית שלי כל הלילה כדי להשתין, אבל אני לא צריכה לספק לכם חלופות! ואם זה היה מתקיים כמו שתוכנן, בחוף ניצנים? שם היו לכם שירותים?!

יש כמה בהמות בקהילה הזאת

אנשים כפויי טובה

עם גישה מהתחת

שלא נקפו אצבע בכל הדבר הזה

מרשים לעצמם עוד לצעוק כל כך חזק, לצעוק חזק את הכלום שיש להם להגיד.

ואני שקרעתי את התחת בשביל זה כל השבוע

אני זאת

שצריכה לשבת בשתיים בלילה ולבכות.

נ.

מדורת פנטזיה מתקרבת.

עוד שלושה ימים

עוד יומיים

מחר הולי פאק!

היום

עדיין

ורק מבאס אותי שדניאל הסכסי לא מביא את עצמו. זה מה שקורה כשמקבלים 64 בפיזיקה, בנאדם.

אני אוהבת אותו, גאדמט איתי.

ואני כל כך רוצה לומר את השם, כל כך רוצה. אבל זה לא בא בחשבון, כי אנשים קוראים כאן והם מכירים אותו.

הוא יודע. הוא בטוח יודע.

אני לא יודעת להסתיר.

אני אוהבת אותו.

והוא כבר שלושה ימים לא יוצא לי מהראש.

"אומץ לב, אומץ לב

מלחמות השיגו תמיד יותר."

השעה 7:51 והיום יום שבת. אחוזת מירמור אני יושבת כאן ומקלידה. אני צופה באצבעות שלי נעות לאורך המקלדת השחורה. לאחרונה אני מגלה שיש בי דברים יפים כשהכל מסביב כל כך מכוער. יש לי אצבעות יפות. ארוכות ודקות. השיער שלי מגיע עד המותנים והוא תמיד מעורר חשק עז באנשים והם תמיד נורא רוצים לגעת בו. יש מזג אוויר נפלא. ובכל זאת הכל רקוב.

היתה לי שיחה עם דניאל שלשום (וגם ביום שלפניו, וגם אתמול, ואני מניחה שגם היום). היתה לי תוכנית לנסוע איתו לתל אביב לקנות דיסקים. לא הרשו לי לנסוע ובסוף הלכתי לחזרת מקהלה. איכשהו העליתי את העובדה שחרא לי ושאני מאוסה על עצמי.

תראו מה האינטרנט עשה לי.

אני נעלבת כל פעם שאבא שלי אומר שיש לי רק שלושה מצבי צבירה, צועקת על כולם, במחשב או ישנה. בשורה התחתונה, זה נכון. את שיחות הנפש שלי אני מבצעת דרך מסך. זה יותר משלוש מילים וסמיילי. אני לא חושבת שאי פעם נפתחתי ככה בפני אנשים. יש ימים שבהם קהילת פנטזיה MSN היא כל עולמי. אתם תופסים את הריקנות? "גם אלה חברים." חברים שאני םוגשת אחת לחודשיים במקרה הטוב. גם כן זה. זה מצב די אומלל. כל יום רק מסנג'ר מסנג'ר מסנג'ר. התוכנה הזאת היא הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות עם מחשב. ללא ספק. טוב? רוב הזמן, ולטווח הקצר.

בקושי אני יכולה לעשות עם עצמי משהו. אני ילדה קטנה, מה אני מבינה. לעבור כיתה? זה לא כאילו שם יותר טוב. לעבור ביתספר? אין לאן. לעבור עיר? לעבור פלנטה? לחרוג מגבולות הגלקסיה? נשמע קרוב מתמיד.

הם קוראים לי כאן מולקולה. הדבר הכי מטומטם שאפשר להדביק למישהו, ובכלל כשאני בכלל לא משתמשת במילה הזאת. ההומור כאן מסתכם במילים גסות, זריקת כיסאות והפיכת שולחנות. סטנדאפיסטית אני לא, אבל יש לי יציאות. הם לא מבינים את זה אף פעם. כל מילה שאני אומרת כאן היא מועדת לפורענות, וזה כאילו שהם יושבים ומחכים שאני אומר משהו רק כדי למצוא איך לעשות ממני צחוק. אומרים לי, אם את כל כך שונאת אותם למה את אפילו טורחת להיעלב? ככה. כי זאת אני. אני לא יכולה אחרת ואני כנראה אקבל את זה בפרצוף כל החיים שלי. החופש הגדול קרוב מבחינה מספרית, אבל זה נראה כמו נצח. היה לי חלום שכולם שוכחים את יום ההולדת שלי. רק אמא ואבא זוכרים. אפילו סופי לא זוכרת. אף אחד לא אומר מילה. יורדים עלי גם ביום ההולדת שלי. It's my party and I'll cry if I want to.

אתם יודעים מה?

נורא נורא מתחשק לי למות.

(אם בא לכם להגיב, תגיבו דברים עם טעם. תגובות מטומטמות יימחקו. אין לי זין לישראבלוג.)

שלום לכלל הבריות ושלל היצורים השונים שמוטטים כאן בזמנם הפנוי.

אני מתחילה ללמוד היום בעשר וקמתי מפאת שעון ביולוגי שלא מניח לי לישון יותר מאוחר, אלא אם מדובר ביום שבת. ישבתי במיטה ותהיתי מה בא לי לעשות. חשבתי על להכין ארוחת בוקר. אני אעשה את זה אחרי הפוסט. חשבתי אולי להתבשם מעט ולגמוע מוחכמתן של חבילות הנייר שמונחות לי על השידה ליד המיטה. המטאפורה היתה מיותרת. יש שם ספר פסיכי לחלוטין שלקחתי אתמול מהספריה של ביתספר. שואלי אותי למה אני לוקחת לעצמי ספרים מהספריה של ביתספר אם יש לי מנוי של פאקינג שישה ספרים במאירהוף. 1) כי אין לי כוח ללכת כל פעם חצי שעה למאירהוף בשביל לקחת ספר שאני נורא נורא רוצה ואז לגלות שיש תור באורך כביש שש של אנשים שמחכים לקחת אותו לפני, 2) בגלל שגם כשיש שם בנמצא את הספר שאני רוצה אח שלי ואמא שלי ממלאים את כל המנוי. הספריה של ביתספר מהווה לי אלטרנטיבה נוחה, יש שם ספרנית נחמדה (לא כמו הגועליות של מאירהוף, אלה שלא פתחו שום דבר שדומה לספר בחייהן. אולי הן פתחו גיליון של לאישה) ותמיד נכנסים לשם ספרים חדשים, ע"ע הספר שלקחתי אתמול ('סופו של מיסטר Y', ספר פסיכי לחלוטין. אני כבר בעמוד שישים ובקושי יכולתי להניח לו אתמול לפני שהלכתי לישון) ואת הספר שלקחתי לפניו ('רוחות הרפאים של גויה' שהיה אחלה ספר, תכל'ס, לא בדיוק הז'אנר שלי). יש ליד המיטה גם את הגיליון החדש של נשיונל ג'אגרפיק שקיבלתי אתמול או שלשום. אני כל כך אוהבת את נשיונל ג'אוגרפיק. חבל, חב שהוא לא מגיע כל שבוע. טוב, במחשבה שניה, אם הוא היה מגיע כל שבוע אולי המאמרים בו לא היו עד כדי כך עצומים ומעמיקים והתמונות בו לא היו כל כך איכותיות. אם נשיונל ג'אוגרפיק היה מגיע כל שבוע הוא היה הופך להיות מעריב לנוער. חוחו, שיעשעתי את עצמי. בוקר טוב נועה.

טוב, אם זה מעניין, אני אתן עידכון קל ואספר מה עשיתי ביום העצמאות:

לא רציתי לצאת ביום העצמאות לעיר משום שלא היתה סיבה לעשות את זה, להתחכך בזיליוני אנשים ולשמוע מוזיקה מעפנה רועמת בפול ווליום מהרמקולים של עיריית רחובות שלא טורחת להביא אמנים כמו שצריך. אם מישהו טוב היה מופיע, הייתי יוצאת למרות הכל, אבל השנה היו רק מופעים פנימיים לפי מה שהבנתי, אז לא היה כל כך טעם. הלכתי לסופי במקום. לידמתי אותה לשחק מנצ'קין והיא נורא מתלהבה מזה. באמצע המשחק יוני מתקשר אליה והיא משתיקה אותי. "יוני, אני שונאת את נועה. היא מגעילה ואני חושבת שהיא דומה לחציל. נכון היא דומה לחציל?" טיזזה סופי. "אני חושב שהיא דומה לחציל. היא יושבת לידך?" ענה יוני בתחכום. אותי באופן אישי זה מאד שיעשע. סופי נורא התלהבה מהמנצ'קין ואתמול היא גם הזמינה את תמר ואת אינה לשחק איתנו (ניצחתי. אני פשוט כל כך טובה בזה)

אחרי שבאתי לסופי אמא הקפיצה אותי הביתה כי היא היתה באיזור. בבית נהנינו מהשקט היחסי ששכונת אחוזות הנשיא (אין שם יותר פלצני לשכונה מזה) זוכה לו ביום העצבנות. חבל שזה לא ככה בל"ג בעמר. בגלל שאנחנו גרים בסביבה עם הרבה שדות, יש כאן הרבה מדורות. הבית מריח כאילו מישהו עושה קומזיץ באמצע הסלון.

אמא הכינה לזניה *ריר* ותליתי דגל על המרפסת. ראינו סטארגייט והלכתי לישון.

ביום שלמחרת הצלחתי לקום בעשר וחצי, ועדיין הייתי עייפה. אחי ואבא שלי כבר הספיקו לחרוש את כל רחובות במסע אופניים ואמא שלי כבר הספיקה להאכיל את כולם ולסרק את אחותי (זה נשמע כמו הספק זעום יחסית לשעתיים, אבל אין לכם מושג כמה זמן לוקח לסרק את אחותי.) בערך באחת עשרה התחלתי להתווכח עם אמא שלי אם אפשר להישאר בבית, אחרי שביום לפני הם כבר הרשו לי. היא פתאום שינתה את דעתה משום מה. כל שנה יש מנגל ממש גדול וממש דוחה אצל אבא של דודה שלי בר"ג, אותי ת"א, מה שזה לא יהיה, ליד בית בארבור. בסוף כן הלכתי. סתם העברתי את זה, היה טיפשי ומסריח ולא כיף. מה שכן, באמצע הסיפור סופי מתקשרת אלי ואומרת שצביקה מיטל ובר צריכים מישהו שישיר את תפקיד האלט בגוליית בברמצווה של אח של מיטל, תמיר. עמר היתה אמורה לשיר איתם את זה והיא הבריזה, כך שהם פנו אלי. מה אכפת לי, למרות שזאת ברמצווה, ואני שונאת ברמצוות. אבל, אתם תופסים את הפרדוקס המטורף? אני הולכת לברמצווה של ילד שהיה איתי בכיתה ואני בכלל לא כל כך הולכת בשבילו. נפגשנו אצל מיטל בשש כדי לעשות קצת חזרה על השיר. זה הרבה יותר קשה לשיר לבד קול של אחד עשר- שנים עשר אלטים אחרים. זה מוזר, אני רגילה לתמיכה של המקהלה. בכל מקרה, היה שילוב יפה והם היו מרוצים. מיטל ונעם החבר שלה היו צריכים לנסוע קצת יותר מוקדם כדי להיות שם לפני כולם. אני צביקה וסופי נשארנו שם וחיכינו לאמא שלי. צביקה הוא לא טיפוס כל כך ורבלי, אני וסופי קודחות לו במוח והוא לא אומר מילה. בכל מקרה, אמא שלי באה והסיעה אותנו לנצר סירני. אוקיי, הברמצווה הזאת היתה באחד המקומות המגניבים, הכל עצים וצמחים ופרחים ונוף יפה. היו שם אפטייזרים טעימים. אוי אוי נועה לאהוב אוכל. בגלל זה היא נראית כמו שהיא נראית עכשיו. בזמן שצביקה שתה ועישן ושתה ועישן וכיוב', נעם כבר הספיק לגלות שאני עוד לאבת שלוש עשרה אפילו (קוראים הבלוג היקרים, חשיפה!) ואז התנהל ההליך הרגיל של "את נראית יותר" ובלה בלה בלה. אם היה לי שקל על כל פעם שאומרים לי את זה כבר הייתי מיליונרית (נכון זה נדוש?) אחר כך כיוונו את כל ביליוני האורחים לתוך האולם המקורה. היו שני שולחנות של "חברים של-": חברים של מיטל וחברים של תמיר. תגידו שאני מתלהבת ותגידו שאני חושבת כמו ילדה קטנה, לא אכפת לי! מבחינת נתונים טכניים הייתי צריכה לשבת בשולחן של החברים של צמיר, ולא ישבתי בו! הרגשתי נורא מנופחת, כי הראיתי לכמה אנשים שאני לא סתם ממציאה לעצמי חברים. היו נאומי ברמצווה רגילים, אבל המשפחה הזאת היא כנראה קובץ ממעט האנשים הכי מגניבים בעולם, ככה שזה הצליח להיות לא קיטשי ואף משעשע. מיטל ונעם עשו את נו פאו סופיקה, וזה היה חביב. אחר כך התחיל אוכל. לא אכלתי יותר מדי בגלל הבשר בצהריים וגם בגלל שעוד היינו אמורים לעלות לשיר אחר כך. לשיר על בטן מלאה זה לא טו-אוב. אחרי האוכל תמיר רקד ריקוד שהשראת מושא הערצתו הנצחי - מייקל ג'קסון. זה היה כל כך, כל כך, אבל כל כך מגניב! אני ורותם סגדנו לו אחר כך <:

אחרי תמיר עלינו לשיר. הלך די טוב בסך הכל. אחר כך התחילה מוזיקה. רותם התעקשה שאני ארקוד איתה, והיתה גם מוזיקה מגניבה, רוקנרול (אל תתבלבלו, בורי ישראבלוג, לא רוק, רוקנרול) מייקל ג'קסון ומושפעיו, קצת מוזיקה אלקטונית. היה כל כך כיף DDD: אני נועה, ואני אשכרה רקדתי. ואני אף פעם לא רוקדת. בעיקרון, גם את המסיבה שנידונה להיות הכי מעפנה בעולם אפשר לעשות סופר מגניבה אם אתה בא לשם עם האנשים הנכונים. היה כיף ומצחיק. אחר כך יצאנו החוצה ושתינו קצת. לא השתכרתי, אבל בגלל שאני אף פעם לא שותה היה לי הנגאובר למחרת :< היה ממש כיף בסופו של דבר, ובשתים עשרה וחצי אבא של אותי הסיע אותי, את אותיר, את דניאל ואת רונן הביתה. לא הייתי איתםכ ל המסיבה, וזה נשמע כאילו הם נהנו הרבה פחות P:

באתי הביתה והלכתי לישון, מתכוננת לשעתיים מתמטיקה של מחר.

אתם קולטים איזה פוסט כתבתי? והשעה תשע בבוקר! ועוד לא הלכתי לביתספר!

יום מעולה לכולם.

אה כן, יש עוד דבר סופר חשוב שאנייודעת ורוצה לחלוק עם האומה, אבל נראה לי שזה עוד לא פורסם בקהילה ויש לינק לבלוג מהחתימה שלי בMSN, ככה שבינתיים אני אשמור את זה לעצמי.

אז רציתי לסיים,

יום מעולה לכולם

נועה הפריכה.

There's nothing new under the sun.

ביום הזיכרון הייתי פעילה במיוחד. בשנה-שנתיים האחרונות (זה נשמע כמו כל כך הרבה זמן, אלוהים) אני מתחילה לשים לב, לימים ולמועדים ולתאריכים. אני זוכרת דברים, פתאום הכל מקבל משמעות. כלומר, זה לא ברמה שנוברת בהיותי עד כה טיפוס כבד ושחצן משהו, זה פשוט עניין של תשומת לב. יום הזיכרון השנה היה משמעותי במיוחד.

מתוך שלושת ימי הזיכרון שניתן למצוא סיבות לקיומם ברזומה העשיר של מדינתנו (בת שישים פוקחת עין ונועלת נעלה, וזורקת את הנעל השניה על בעלה) יום הזיכרון לחללי צה"ל תמיד הכי קשה לי. אני לא יודעת למה. זה הרבה יותר אקטואלי לגבי, הרבה יותר קרוב. בהיסטוריה שלנו יש כמה פצעים רציניים. חלקם החלימו לגמרי, חלקם הגלידו והותירו צלקת אחריהם, ורק הפצע שלזכרו מקיימים מדי שנה את יום הזיכרון לחללי צה"ל ממשיך לדמם ולדמם ולדמם.

באתי ביום שלישי אחרי הצהריים לקן. כלומר, לא אחרי שאני וענת הלכנו לאכול גלידה, ואחר כך עזרנו לט'ניקיות תופסות התחת לבנות תפאורה לטכס באולם. היתה לנו פעולה שלכאורה היתה אמורה לגעת רק בחלק השטחי, מור פיזה קטעי פרוזה בנושא על השטיח והשמיעה שירים של יום הזיכרון. אחר כך התפתח שם ויכוח בין הצדדים הרגילים בקבוצת ככה המופלאה, הצד השמו"צניקי והצד המפוכח. נראה לי שאני שייכת לצד המפוכח. אין בעיני הרבה טעם לדוש בדינם של רוצחים. בעניין הטרוריסטים בעזה, אני לגמרי חושבת שהמדינה שלנו משחקת משחק הרבה פחות מלוכלך משלהם. אורי התחיל לזבל לי, הם לא אנשים רעים, גם אנחנו רוצחים וכיוצאים באלה. אין דברים שדיותר מקפיצים לי את הפיוזים מהשמאל הזה. זה כל כך מרגיז, לעזאזל. אבל זה לא הנושא. מור השתיקה את הויכוח בטענה שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע משהו, למרות שהיא טועה. נכנסנו לטכס. התיישבתי שורה מאחורי כל שאר הקבוצה, מתכוננת לפתוח את הממטרות. לא רציתי שהם יראו אותי ככה. לידי התיישב דניאל מיא' ושירן. בשניה הראשונה של הטכס כבר התחלתי להתייפח. הטכס בקן היה מרגש. הכל נבחר ונעשה בטוב טעם (אני נשמעת עכשיו כמו מורה. אבל זה באמת הרגיש לי ככה).

מה שבאמת הרתיח אותי היתה ההתנהגות הגועלית והמבישה שהפגין אורי המהולל בטכס. הוא ניסה כל הזמן להצחיק את דין ואיתן, שרוב הזמן התעלמו ממנו. ח"ח לאיתן ודין, דבר ראשון. אורי צריך להתבייש. כל הטכס מתגרד כמו כלב עם קרציות, מרעיש ומשתעשע. אם אתה כל כך ילדותי אולי לא באמת היית צריך להיות שם. "אולי זו הדרך שלו להתמודד עם זה", עמר אמרה לי אחר כך. זה בולשיט. צעקתי על אורי אחר כך. הוא לא ענה לי, החלטה חכמה. לא דיברתי איתו עד היום. אני בדרך כלל לא נוטה לכעוס על ציניות או על ניסיונות לעשות צחוק מדברים לא בדיוק פשוטים או משעשעים בבסיסם, בטח לא כשאני וההומור הצולע שלי לא בוחלים בשום דבר, אבל זה יום הזיכרון לחללי צה"ל. אם זה היה אח שלו הוא לא היה צוחק.

גם אחרי הטכס עוד בכיתי. נראיתי כל כך מעוררת רחמים, עם העיניים האדומות האלה. שניה לפני שהם עמדו לשיר את התקווה יצאתי לשטוף את הפרצוף בשירותים (אני עדיין בהלם. לקן רחובות על שם טוסיה אלטמן של השומר הצעיר יש שירותים משלו) דניאל אחר כך התלהב קצת מזה שיצאתי למסדרון ועמדתי דום בתקווה למרות שיכולתי פשוט להמשיך הלאה. אני לא יודעת איזה מין רגשות פטריוטיים טיפחתי לעצמי בזמן האחרון, אבל כן. פטריוטית מאד.

אחר כך אמרתי לעמר שהכי מפחיד אותי זה לדתע שזה יכול להיות כל אחד. אח שלי יתגייס לצבא. ואם הוא יחליט להיות קרבי? לא יהיה מי שיעצור אותו. ואם, חס וחלילה חס ושלום טפו טפו טפו וכל דבר שיגרום לי להישמע כמו פרחה טיפוסית, אם יקרה לו משהו? עם אחד, ארץ אחת, וכולנו כאן צריכים לכאוב את הבנים והאחים והאבות של כל מי שבחיים לא פגשתי. המוות עוצם עיניים ומעביר את האצבע על השמות ברשימות של משרד הפנים. בשבילו אלה רק שמות. אני מלאת כבוד ורועדת מפחד וכואבת בכל עצם בגוף הזעיר שלי בשביל כל אותם האנשים. נכון זה נשמע רע? אני באמת נשמעת כמו מורה. אבל זה ככה.

אחרי הטכס בקן הלכנו לטכס העירוני. זה היה טכס שאירגנה מועצת הנוער העירונית, בגינה ליד ביתספר שפרינצק. זה היה פשוט ביזיון. היו שם המוני ילדים שגדשו את המתקנים בזמן הטכס ועשו רעש. ההורים שלהם לא אמרו כלום, וזה הביא את מעמדו של הטכס נמוך בצורה מגוחכת. מה שכן, מדהים היה לראות ולשמוע את הכל עוצר מלכת, ורק הקול של הסירנה, המונוטוני והמכוער מפלח את האוויר. הכל שקט, לשתי דקות שלמות. כל מנועי המכוניות נדמו. הצליל שלהם הפכו כבר לחלק אינטגרלי מהאוויר, ככה שאם אין דבר מלבד קולות של מנועי מכוניות אפשר לומר, "פששש, איזה שקט." בצפירה, זה היה שקט אמיתי, על רקע של יבבת סירנה.

ביום רביעי בבוקר היה טכס באמפי של ביתספר. אני רק יכולה לומר שהוא היה מאד גרנדיוזי, השירים בוצעו לא משהו ובחירת חלק מהם היתה לא באמת לעניין, אבל העיקר הכוונה. ילדים חצופים ליחששו לי ליד האוזניים כל הטכס, אבל מה כבר אפשר לעשות. אני לא יכולה להשתיק אלפיים ילדים.

ובאמת,

לזכור ולשיר ולכמוה.

על יום העצמאות אני אכתוב בהדמנות אחרת, זה לא באמת לעניין להכניס את זה כאן.

עד כאן, חדווה סוף (נו, באמת, למה רק רות סוף? אני החלטתי לא לקפח את קהילת החדוות בארצנו, ולומר חדווה סוף.)

נועה הפריכה

האם כבר חזית בתרשימאפרה המרהיבה שלי?

או שאולי אפשר לכבד אותך במעט אחובזה?

והמבינה תבין D;

הנטוורק הזה שנקרא ישרא עסוק בתפל ולא במה שחשוב. כשאני כותבת פוסט עם תוכן, אשכרה, אני רק מקבלת הערות סטייל 'מה את כותבת פה, פרקים מהתנ"ך'. התפיסה כאן בכל הרשת הזאת היא שגויה. יש כאן כל כך הרבה אנשים, זה פשוט מפחיד. ולכולם כאן ברוך השם יש הגיגים מה עד להודעה חדשה. אם אתם נבהלים מהאורך של הפוסטים שלי, פשוט תשבו בשקט.

כי אם יש דבר שאני שונאת, זה כשגורמים לי להרגיש לא בסדר עם דברים שאני כן עושה כמו שצריך.

כשאני חושבת על זה, הנקודה הזאת היא משמעותית הרבה יותר, והיא נוגעת לדברים שנמצאים הרבה מעבר לרדידות של ישראבלוג.

הלוואי שאנשים היו יורדים ממני. זהמרגיש כאילו מחפשים אותי כל הזמן.

פותחים עלי את הפה כשאני עונה תשובה בשיעור. "שבי בשקט, תני לאנשים אחרים", חירחר ערס בגודל של איבר המין הזכרי שלי היום בבוקר. לעזאזל, אם מחכים שלוש דקות ואף אחד לא יודעת את התשובה ואני כן, מה הטעם לשבת בשקט? זה הרעיון בביתספר. זה הרעיון של כיתה.

ביה"ס הזה הוא שם נרדף לרקטום.

אני חיה בסביבה הכי נכה שיכולתי להגריל. אופציונלית ואנושית. הכל כל כך דל כאן.

והכי נורא? שאין לי אפילו אלטרנטיבה אחת מספקת. אפילו לא אחת. המכללה היא לא לגילי, כי אחרי הכל אני צמוקה ומבחינה מספרית הערך שלי מגרד את תחתית הכלום. ביתספר עסוק בבינוניות, בבעיות משמעת ובביטול שעות.

וזה לא כאילו אני מבקשת משהו גדול. כולה ביקשתי שיעזבו אותי.

הוא כאן.

תראו כמה שהוא יפה.

בפסח הזה קרו הרבה יותר מדי דברים, ובכל זאת, כל כך מעט לעומת שנה שעברה. אני לא אפרט עוד לגביו, לא כרגע. יש טעם להתייחס ליום הנוכחי.

קראתי כבר כל מיני נקודות מבט ופרספקטיבות לגבי השואה. היו כאלה שממש ממש לא הסכמתי איתן (של רומן למשל) והיו כאלה פשוטים ובנאליים. רציתי למנח את זה ב'סתמיים', אבל על נושא כזה, דעה סתמית אין. צריך לחזק את ידיו של כל מי שכן חושב.

אני מתייחסת לדבר הזה, אני אפילו לא יודעת איך להגדיר אותו, זוועה, טירוף.. אני לא חושבת שיש מילים מספיק גדולות בשביל זה. השואה היא אירוע שנשמע מפורך באופן שקשה לתאר. זה מסוג הדברים שאני קוראת עליהם בספרים הזויים שמדברים עליהם בפורום. והכי מפחיד, הכי מוזר, הכי אירוני, זה שזה קיים, וזה הרבה מעבר למה שאפשר לתפוס.

אם אני אשמע שבפיגוע נהרגו מאה אנשים, אני אזדעזע. אני מכירה מאה אנשים. כולם מכירים לפחות מאה אנשים. בראש שלכם, תמחו מעל פני האדמה פתאום, רק לשם תפיסת הפואנטה שלי, מאה אנשים. זה המון. זה גדול, זה חזק, זה קשה.

שישה מיליון.

אני לא חושבת שאני אי פעם אוכל לתפוס את המספר. רק סטטיסטיקה. שישה מיליון AND COUNTING. שנים עשר מיליון רוסים. הומואים, נכים, חולים, צוענים. זה מעבר לטירוף. מדובר במספר כל כך עצום, עד שהוא גדול מכדי להיכנס אל הראש שלי. אני חושבת, שככל שאתה יודע יותר, אתה יודע פחות. אתה לא יודע ולא תדע לעולם, מפני שלא היית שם. לא חווית על בשרך את הדברים האיומים האלה. אין תארים גדולים מספיק בשביל לתאר את הקטסטרופה. לא בפי, לפחות. תמונה אחת חרותה אצלי בראש ולא יוצאת משם עוד מהצהריים. גופות צנומות וגרומות נערמות על ידי דחפור ונדחפות את תוך בור עצום. הן מתכסות באדמה הכהה. אני לא חושב שאי פעם אוכל להתנער מזה.

אין לי עוד טעם לדוש במה שכבר ידוע. כמובן, שלעולם אי אפשר להגזים בסיפורים, ובהבעות, ובתיאורים ובנאומים הפטריוטיים מעל מחנות הזוועה.

יש שני נושאים שאני כן רוצה להתייחס אליהם בעיקר.

מה שעצוב בארץ הזאת, היא העובדה שנזכרים בניצולים, באנשים שההיסטוריה מקועקעת להם עמוק בתוך הבשר, רק ביום אחד בכל השנה. אנשים עסוקים בלהתייחס אל הנוער כפוי הטובה שמשוטט ברחובות ובכימיקלים שמים חמים גורמים לבקבוקים של התינוקות לשחרר. מאתיים ושישים אלף ניצולים חיים כיום בישראל. נסו להעלות על דעתכם, כי הילדים שלכם והנכדים שלכם כנראה לא יזכו לשמוע על השואה מסופרת בגוף ראשון. בכלל, האוכלוסייה המבוגרת כיום היא השכבה שכנארה סובלת הכי הרבה מכות מהחברה הזאת. אני קוראת את העיתון שמונח על השטיחון ליד הדלת שלי כל בוקר. לאחרונה, אם אין כתבה על מקרה תקיפה של קשיש, אני חושבת, מה נשתנה? מה עשינו שנפל בחלקנו המזל הזה? איני מדברת רק על ניצולי השואה, אני מדברת בכלל.

היחס של החברה הזאת אל הקשישים שחיים כאן הוא מחפיר ברמות שבל יתוארו.

אני מלאת חלחלה כל פעם שאני שומעת על אדם יהודי, לרוב צעירים, שתוקפים זקנים רק כדי לקחת את רכושם. אין להם סיבה אחרת. הם מכים אותם באכזריות ולוקחים את כספם ודברי הערך שברשותם. "בבקשה, הנח לי, אני ניצולת שואה", זעקה אחת הכותרות בתחילת החודש שעבר. תוקפי הקשישים הם האנשים הכי שפלים והכי מושתנים שאני יכולה למצוא בארץ הזאת. אין לי מילים אחרות לתאר את זה. אם קיימים אנשים שרואיים לעונשי מוות, הם אנשים כאלה. והו, אני מאמינה בעונשי מוות. בחברה המתוקנת, המערבית שלנו, אין מקום לאנשים כאלה.

דבר נוסף שאני רוצה לדבר עליו הוא המסעות לפולין שמארגנות תנועות הנוער ובתי הספר התיכונים. קודם כל, מדובר בפרוייקט חשוב במיוחד שצריך לחזק את ידי מארגניו. איפה הקץ', אם כך?

התעריף ליציאה למסע כזה עומד כרגע על בין ששת אלפים ושבעת אליפם שקלים בממוצע לכל תלמיד. זה סכום עצום! אדם מבוגר שנוסע באופן עצמאי לא משלם סכומים כאלה. ועוד יש לציין, כי חלק גדול מהתנועות ומבתי הספר מסבסדים את הנסיעות האלה. לאן הולך הכסף? הכסף שמשלמים התלמידים מממן לא רק את נסיעתם שלהם, אלא גם את נסיעתם של חברי עירייה שלא מוציאים שקל על כל העניין. אולי איני יודעת מספיק בשביל להעיד, אולי אני טועה, אולי מה שאני אומרת כאן אינו מדוייק ואתם מוזמנים לתקן אותי, אבל בעיני מדובר במעשה מושחת שאף מקלקל את המטרה הכה נעלה של כל זה.

אל תתרגלו

אל תסתגלו

מרדו במציאות הזאת.

(עמר. נכתב על כיסא בקן. הו הונדליזם)

נועה הפריכה.