הכי בא לי בעולם, לא לעדכן כאן.

אין לי כוח וחשק.

עוד יומיים יתחיל החופש, ואז אני, בע"ה, אכתוב.

ביי.

נ'.

לפני -

אחרי -

כמובן שלא מדובר במספרים מרשימים במיוחד,

אבל,

פאק יו,

יש לי יום עולדת.

שמעו,

אני לא זוכרת שאי פעם היה לי כל כך הרבה כסף בכיס  בבת אחת. שש מאות ג'ובות! שש מאות! וחמישה דיסקים (H)

אני הייתי נועה.

לחץ חברתי! לחץ חברתי! נראה לי שגם אני מסכמת.

נו, גם ככה צריך לשים משהו בבלוג, תיעודים תיעודים וזה.

קמתי לי בבוקר ביום ראשון, עשיתי כל מיני דברים שאנשים שקמים בבוקר עושים, בדקתי קצת מי חיפש אותי במהלך הלילה, ואז אבא שלי לקח אותי לשדה תעופה (יוווו אתם קלטתם מה אני כתבתי הרגע?! הכוונה לתחנת רכבת. לא רוצה למחוק, זה משעשע).

חיכיתי שם למלו ונגה ואז משום מקום הגיחה בתאל! נגה ומלו פילסו דרכן מהצד השני של התחנה לכיווננו דרך גרם מדרגות תת קרקעי נסתר (NOT) חיבוקים חיבוקים היי מלו חיבוקים הגיעה הרכבת עולים על הרכבת. (אני מאד תמציתית, ללא ספק) בנסיעה דיברנו על כל מיני דברים מוזרים, כמו על משחק ההיכרות הלא שיגרתי ששיחקה אחות של נגה, שירה (*שם, גיל, בלה בלה בלה עוד פרטים אלמנטריים* ואיזה חלק אתה הכי אוהב בפרה. שירה אמרה שהיא צמחונית, אז ביקשו ממנה לומר איזו גבינה היא הכי אוהבת.) טחנו סוכריות גומי (השקית היתה מלאה לגמרי בתחילת הנסיעה, נשבעת לכם, ונשארו בה בערך שלוש סוכריות כשהגענו לג'ויסטיק, אבל כל דבר בעתו.) באמצע הנסיעה גילינו שגם שושה, אחיה ולירנצ'יק שלא ראיתי שניייים נוכחים על אותה הרכבת, אבל לא היה לנו מקום להתיישב בו ככה שסתם שוטטנו לנו ברכבת והבהלנו את הבריות.

הגענו לעזריאלי, שמחה ודיצה (?) זה נשמע כמו שמות של פרחות מקריית גת. אניוויי... עלינו לנו לאיטנו במדרגות.. מידרגנו מידרגנו מידרגנו פוף! נכסנו לעזריאלי. עמד שם עדר של אנשים חמודים כגול סילבר השמנמן ומיקמיק הורדרדה (אני -בחיים- לא אכנס לנוקס, אם בא לך, תקני שם את הצבע בשבילי *לשון*) ולילו הלילואית (זאת תופעה, אין לי שם יותר טוב בשביל זה) שטנו לנו בנונשלנטיות אל הקולנוע, שם ישב לו החייל הכי כוסון בצה"ל (טוב חוץ מניצן *גבות*) - מר עידן המנעל וכובעו הכה מייקל ג'קסוני. חיבוקים לשחיפון. בכמה דקות הבאות הגיעו עד כל מיני טאזים ואשדים למיניהם (טאז הוא הילד הכי מייבש במזרח התיכון! אני כולי הו עומר באת בסוף יאי והוא כזה, טוב.)

עידן כנראה חיפש לתת לי סיבות להתלונן, אז הוא החליט שהולכים לטאוור רקורדס, רשת חנויות המוזיקה המוחרמת ביותר ברשימת נועה! כמובן שמחיתי קשות, אבל עידן לא הסכים לוותר לוויתי ככה שהוא ניסה לשכנעי בקוראו לטאוור רקורדס 'נועה רקורדס', וזה כמובן דבר משכנע למדי. בדרך לטאוור רקורדס הבנו שכולם עוקבים אחרי חוליית נועה אשד עידן, ככה שהחלטנו לעשות ניסוי ולראות אחרי כמה סיבובים בקומה העגולה של עזריאלי הם ישימו לב שהם בכלל לא מתקדמים לשום מקום. קהילת פנטזיה שוב הוכיחה רמת אינטליגנציה יוצאת דופן ושמה לב שאנחנו מוליכים אותה שולל במעגלים. אז באמת הלכנו לטאוור רקורדס והתפעמתי מכמויות הדיסקים שיש שם ושאני כל כך פאקינג הכי בעולם רוצה, ואין ברחובות (רחובות זה חורררר חור כל כך שחוררררר מי רוצה לגור שם?! .. אף אחד!) עידן גם החליט שהוא מצא את הספר האולטימטיבי בשביל לגרום לי למחות עוד יותר - הפאנק. אני מאד לא אוהבת פאנק ואני חושבת שזה זרם מטומטם, ככה שהתחלתי להפיק קולות בוז וגניחות עונג למראה הספר. אל תגידו לי כלום, לפחות אני כנה. יצאנו משם ולשמע קריאותי שלי וקריאותיו הנרגשות של אשד נענו לכיוון הג'ויסטיק. שיחקנו הוקי אויר, שהיה כנראה המשחק הכי מכור ביקום כולו, מושחתים נמאסתם. עידן ניצח את דרור בדמו של טקן חחחחחח. בשלב מסויים אריה הגיע והביא איתו עוגה. לתומי חשבתי שזה יהיה טעים, או לפחות, אכיל, ומסתבר שהיה מדובר בהונאה ענקית! אריה, אני מצטערת להודיעך, היית צריך לשים על הקופסה שלט, זהירות, פסולת רדיואקטיבית (A)

גררתי את אשד לצאת מהג'ויסטיק והתיישבנו על הרצפה. הרגל שלי התחילה להתעוות ואילה, חשפנית המפגש, ברשעותה החליטה שמותר לה להניח לי לספור מטמוניות בעודי מתעוותת בכאב (הו המלנכוליה). כולם יצאו החוצה, מצויידים בהמון אקדחי מים קטנים ומכוערים. הוחלט פה אחד לעלות לגג. צד אחד של הגג היה מלא ספיידרמנים, ולמרות מחאתו המתמשכת של אשד (חה חה חה) הלכנו לצד הפחות מתנפח של הגג. התנחלנו שם במין פגודת עץ כזאת, שם פצחו המוני אדם במלחמת מים סוערת (דרור בא ומשפריץ עלי, אני פוערת את פי במבט המום, הוא מכוון ויורה פנימה. צלף מיומן, מאתיים נקודות. או משהו) בקיצור מהגג כולם ירדו מאד רטובים בצעידה אל הגן המשולש. היה קטע ממש הזוי, בסוף הירידה במדרגות דיברתי על משהו, "... בלה בלה בלה וזה כזה ענק!" באומרי את הדברים הללו חלף על פנינו אחד האנשים הבאמת גדולים. פסיכדליה.

את שהותי בגן העברתי בין יריית מים על אנשים, לבין רביצה בשמש, לבין רביצה על אשד *גבות* אז, באו כל מיני רוסיות שמשום מה החליטו שבא להן להתרברב ביכולות האלכוהול המופלאות (והמופרכות, יש לציין) שלהן. נפלא. לה לה לה, אילה חושפת את ישבנה שוב ושוב, לה לה לה, דרור מציק לי שוב ושוב (ושוב ושוב ושוב), סילבר מציק לאנשים ונקודה מטפסת על עצים. אה, גם אריה טיפס על עצים, אבל הפעם לא היה טופי לזרוק עליו (מועהעהעה מפגש פורים 2007) ככה שפשוט ירו עליו באקדחי מים.

בשלב מסויים החלטנו להתפנות שוב לכיוון עזריאלי כי בטנו של המנעל החלה לצווח, כנראה. כולם התפזרו, חיפשו אוכל. אני קניתי פיצה בארץ ישראל! או משהו.. התנחלתי עם לירן ולידן (אוווו לירן ולידן איזה מאגניב זה) ליד הבורגראנץ' (אילה ומיטל אמרו לנו לחכות להן ליד המעליות, ומאז נעלמו עקבותיהן) ואז אשד בא אז הלכתי איתו לאן שכל השאר היו, ליד אוכל סיני. שתיתי לנימי חצי מהקולה שלו כפרעלי, טעמתי משהו לא טעים מהצלחת של סילבר, ואז, אחרי שכולם שמנו ושבעו ושמחו וכו', התחלנו להתפנות לכיוון התחבורות למיניהן, שבועות וזה, הכל נגמר מוקדם. חיבוקים חיבוקים עובדיה יוסף חיבוקים התניית אהבים חיבוקים חיבוקים ביי.

ירדנו, הרחובותיות המגניבות, אל הרכבת ביחד עם הצפוניים, אמרנו להם שלום ואז עטנו על הרציף שלנו שדרכו חולפות הרכבות שנוסעות דרומה. ברכבת ניהלנו ועידה מרתקת, ושם הגינו את הרעיון לאשכול "איך נתעלל ברך הנולד", גאונות שכמותנו. נגה התמרמרה, ואמרה שזה נורא מוזר לה לחזור ממפגש כשיש אור מחוץ לחלון של הרכבת. היא כנראה חשה לא מסופקת *גבות* ירדנו מהרכבת, נפרדנו מנגה וכרמל, ואז אבא שלי הקפיץ אותי ואת בתאל הביתה.

קיצר, היה כעעעעעעעיף.

*עריכה*

פוסט על הטיול - בדרך.

נועה

אפילו שלעולם לא אזדקק לה

אפילו שהיא רק מסבה לי כאב

אכרע על ברכי כדי להאכילה

אעביר יום שלם בנסיונות

לגרום לה לחייך שוב.

אפילו שלעולם לא אזדקק לה

אפילו שהיא רק מסבה לי כאב

העולם עוטף אותה ברכות

ולא משאיר לי דבר לבוז לו.

אפילו שזה לא אני שמטפל בה

אפילו כשהיא לא רוצה אותי בסביבה

אני על הרגליים כדי למצוא אותה

כדי לוודא שהיא בריאה ושלמה.

אפילו שזה לא אני שמטפל בה

אפילו כשהיא לא רוצה אותי בסביבה

אני על הרגליים כדי למצוא אותה

כדי לוודא שלא נגרם לה כל נזק.

השמש שוקעת על המלחמה, היום נשבר

והכל חדש.

(קינגז אוף קונוויניינס.)

הפוסט המובטח! הפוסט שכולם מדברים עליו! או שלא. סתם נו, אני אוהבת לראות את כל התיעודים בבלוג שלי. נראה לי שלהבדיל מהרבה בלוגים אחרים בישרא, אני לא באה עם איזושהי גישה, תקראו? מגניב. תגיבו? תהנו, כל עוד אלה דברים נחמדים. לא תקראו? גם מגניב. עקרונית, אני כל פעם בהלם כשיש אנשים שאומרים לי, מה, נועה, עדכני כבר, הבלוג שלך מעניין.

מצדה

מצדה היה נחמד. היינו אמורים לצאת בשעה עשר וחצי בערב, ככה שאפילו הספקנו לראות סטארגייט. לקחנו את כל הדברים ואמא הקפיצה אותנו למתנ"ס ליד ביתספר. למי שזה לא היה ברור, זה היה טיול שנועד לבונדינג של הורים-ילדים. נשמע מפגר?בהחלט וללא ספק. כשכבר הגענו השעה היתה עשר וחצי, ואבא שלי, אדוני הרמטכ"ל (אפרופו רמטכ"ל, הוא שוב יצא למילואים. פלאשבקים לפוסט הראשון שלי בבלוג הזה), שכח את הסנדוויצ'ים שלו בבית. הוא ואמא רצו כדי לקחת אותם. איזה אנשים משונים. עמדנו שם ושוחחנו על כל מיני עניינים תפלים, יאדה יאדה יאדה, קצת צחוקים עם ענת ומרים בר אילן בטייטס! (אומייגאד. היא התקשרה אליאתמול. כדי להודיע לי שקיבלתי בבוחן שמונים ושבע. וחצי!)

עלינו בסופו של דבר לאוטובוס. בגלל שאבא שלי יצא כהורה יורה (כל מי שתכנן להציק לי בטיול בטוח ויתר על התענוג) התיישבנו במושבים הראשונים של האוטובוס. מאחורינו לשבו ענת ואבא שלה. התחלנו לנסוע רק איזה עשרים וחמש דקות אחרי שעלינו לאוטובוס (לא משנה באיזו שעה, טיול ביתספר נשאר טיול ביתספר.) קישקשתי עם ענת קצת, ממש ממש בשקט, ובסופושל דבר הסתבר שגם ככה כל האוטובוס שמע כי כולם היו שקטים וניסו לישון, ואחרי הכל, האלטיות מקשקשות בקול נמוך. חחח, היה לי קטע. באמצע הנסיעה הפלתי על הרצפה פקק של בקבוק מים. היה חשוך, ולא הצלחתי למצוא אותו מתחת למושב שלי. אני ואבא התחלנו להפוך שם את הכל, עד שכעבור איזה עשר דקות של חיפושים אינטנסיביים בתחום העצום של המטר על מטר של הסביבה שלנו, מצאנו את הפקק. היה משעשע.  

כשכבר היינו קצת יותר קרובים לערד, התחלתי לנהל שיחה עם אבא שלי על כל האנשים המוזרים שבוחרים לגור דווקא באמצע שום מקום. באמצע המדבר, שיחים מתגלגלים, באנג! בית. מי מספק להם מים? מי מספק להם חשמל? הם בכלל משלמים מיסים? אבא אמר שעקרונית זה לא חוקי. כנראה שזה עוד אחד מהדברים שהשלטונות שלנו מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח ולהניח לזה להיבלע ולהזירק אל מזבלת הבירוקרטיה. אולי הם יזכרו לטפל בכל אותם אנשים שגרים באמצע שום מקום אחרי שהם יסיימו לעשות את כל הדברים החשובים שלהם, כמו למשל, להחזיר את השאריות של גלעד שליט.

האוטובוס יורד לכיוון מצדה.

מדבר.

נוסעים נוסעים נוסעים, עיקול, באמפר,כל האוטובוס קופץ, דורבן חוצה את הכביש, עיקול, באמפר, קפיצה. נשמע לא כזה נורא. אחרי חצי שעה של הדבר הזה כבר קיבלתי בחילה. עצרנו פעם אחת, ילד ירד והקיא. מלבב D:

אמא נורא הלחיצה אותי ואמרה שיהיה קר ושאני אקפא. איזה אקפא ואיזה דני רופ. היה שם יותר חם מברחובות,בתהחלה.

כיוונו אותנו להתיישב במין אמפיתיאטרון כזה. היה טכס ממש מטומטם של ביתספר. מה שכן, סחבתי את המצלמה במיוחד בשביל זה. זה היה דבר המצחיק ביקום. חבורה של ילדים עמדה על הבמה, והם הוכרחו לשיר שיר מפגר ולבצע תנועות פלגמטיות. בין השאר עמדו שם כמה מחברותי, תבדלנה לחיים ארוכים (אחרי שאני אעלה את זה ליוטוב). היה מצחיק.

אבא נתן לי לא סתם, הוא נתן לי טורררררררררררטית. (יש לי תמונה של זה, אני אעלה אותה לכאן בהזדמנות)

אחר כך היה איזשהו מיצג עם אורות על ההר. זה היה די טיפשי ומאד משעשע.  אחרי הדבר הזה כולם הלכו לשתותתה. הם הסתערו על המיחמים האלה כאילו חילקו שם דולרים!

כשהשחר התחיל לעלות התחלנו לטפס על ההר.

היו שם ממש ממש הרבה אמריקאים מעיקים של תגלית שכל הזמן ניסו להתחילעם הבנות או ליילל יללות זאביות מרגיזות. אחרי איזה רבע שעה הגענו למעלה, ואז ישבנו שם ושני מדריכים יחפים שוטטו בחצץ וחירטטו קטעים מ'חצי המנשה' (אין לכם מושג כמה שתוכניות בחינוכית 23 יכולות להיות מצחיקות). אחר כך התחלקנו עוד פעם לכיתות והלכנו לשוטט לנו ברחבי מצדה.

קצת היסטוריה: היה היה הורדוס מגלומן אחד שבנה לעצמו מבצר בנזונה על הר באמצע שום מקום, סתם בגלל שהתחשק לו, ליתר ביטחון, אם יחליטו לעשות עליו אמבוש או משהו, עם ישראל לא ידוע כעם אמין במיוחד. כל הזמן מורדים פה, אפשר לחשוב שפחות ממאה שנה מתחילת הספריה אנשים פה מתחילים לתסרט טלנובלות של כריס מורנה (חה חה חה). הורדוס ז"ל השאיר אחריו מבצר ענקי עם מלא אוכל ומלא מים. בקיצור, באו רומאים, הפילו חומות, שיעבדו אנשים, רצחו, זיינו, בזזו, היה שמייח. חבורה של אישה ארבע מאות איש החליטה שלא בא לה על כל הקטע הזה, אז היא החליטה להתנחל במצדה. הרומאים הגיעו, היתה מלחמה, מצור, נפילת חומות, ורגע לפני שהרומאים עלו לשם וביצעו את זממם כל האוכלוסייה של מצדה רצחה את עצמה ככה שיצא שהרומאים עלי להר ולא נשאר שם כלום. קריפי.

מה שכן, באמת, מסתבר שהורדוס בנה שם חתיכת ארמון! מרחצאות, חבל על הזמן. לי ולאורי היה דיון, האם היה לו גם ג'קוזי עםפתחים שדרכם אנשים היו פשוט מפליצים לתוך המים. ארומה מענגת. סיימנו לטייל במצדה, והשעה היתה כבר בעשר שש וחצי בבוקר.בטיול ביתספר כמו בטיול ביתספר, התחלנו לרדת רק איזה שעה אחרי שסיימנו את ההסברים. ירדנו בשביל הנחש. היה אחלה נוף, השמש שזורחת מעל השלולית המלוחה שנקראת ים המלח (אתם יודעים, זה מראה נורא עצוב עכשיו. הוא מתייבש לגמרי! אם הוא יתייבש לגמרי זה יהיה ממש מסוכן, אתהתוכל לנסוע בכביש ופתאום יפתחבולען שולושה מטר לפניך.) שוחחתי עם אבא על כל מיני חיות שעושים עליהן ביוטופ. הוא אומר, בגיחוך, שזה הבגרות היחידה שבה הוא באמת קיבל מאה. הוא עשה בגרות על גרבילים, נדמה לי. והוא סיפר שהמנחה שלו בביוטופ פעם תפס כוח! כוח זאת לטאה גדולה כזאת, ממש גדולה, ותכלס, גם די חזקה,בנשיכה קטנה היא יכולה להוריד לך אצבע. בואו נגיד ככה, זה מגניב כשזה רחוק.

כשירדנו משם היינו מיוזעים ורעדו לנו הרגליים (חומצות חלב! יו אני כזאת חכמה) ואז עלינו לאוטובוסים ונסענו הביתה.זו היתה אחת מנסיעות האוטובוס הכי שקטות שאני זוכרת, כולם ישנו.

בקיצור, היה כיפי ומצחיק. אבא שלי טיפוס משעשע, בסך הכל.

מבטיחה עדכון אקטואלי עוד מעט. נשאר לי עוד לכתוב על הטיול של התנועה (שגבל בשלמות, אגב), ואז אני אכתוב עדכון נורמלי.

לא ממש יש לי כוח.

חרדונועה.

גם היום אני מתחילה בעשר.

יש לי המון מהלספר מעלילות היומיים האחרונים, אני אכתוב אחרי שאחזור מביתספר.

יש לי לספר על מצדה, ויש לי לספר על הטיול הבנבנזונה של השומר הצעיר שהיה אתמול (שתפטא רולז), על המבחן במתמטיקה (שהלך מעולה אגב), ועל מנהמנה נחשנחש חוצפןחוצפן חוצןחוצן שמע ישראל טוטוטוטוטו. D:<