יש לי כרטיסים להופעה של אביתר בנאי בשבוע הבא.

כיפכוף החופש הזה!

הפכתי את עצמי לאדם הכי אומלל עלי אדמות כנראה.

הוא זרק אותי לפני חודש ואני עדיין מטפחת לי איזו משאלת מוות פולנית במיוחד בשבילו. נשבר לי מלראות את העדכונים המפגרים שלו בפייסבוק בצד של עמוד הבית שמשתפי איתי עובדות מלבבות כמו כשהאקס שלי רוצה שיורידו את גיל הצפיה בברונו לשש עשרה. נשבר לי מכל מה שהוא כותב, על כמה שהוא נהנה ועל כמה שהוא עם חברים ועל שהוא פה ושם ונוסע ומבלה. אני לא מבינה איך הוא הצליח לעבור עלי הלאה. וכל הפעמים שהתווכחנו את ויכוח הסרק הנצחי של מי אוהב את מי יותר. עכשיו ברור שזאת אני. ואת מי יש לי? אין לי אף אחד. יש לי שתי חברות שאני מבלה איתן החופש, את הקבוצה שלי בשמו"צ ואת עצמי. אני מחליפה מיליוני סמסים ביום עם יקיר המערכת וקובעת פגישות עם חברות. וחוץ מזה?

אתמול ישבנו אני והדר בפקולטה ופתאום היה גל חזק של ריח גברי שעמד באוויר לאיזה חמש דקות ולא התפוגג. הריח היה זהה לריח של הבושם שקניתי לאהובי המתפקר ליום הולדתו השבע עשרה. זה היה כל כך הזוי, כאילו זה לא באמת קורה. אני לא רוצה לחיות ככה יותר. אני פשוט לא רוצה.

תראו את השעון שלשמו נסעתי לת"א בדיוק לעשרים דקות ביום שישי.

שלי!

היה לי חלום על מזגן מרושע שרודף אחרי הארי פוטר.

יש לי בזמן האחרון כמעט כל יום את החלומות המוזרים האלה של בבוקר-בבוקר, ממש קצת לפני שאני מתעוררת. זה מרגיש כאילו אני בהכרה מלאה ואני מסריטה את הדברים בראש שלי, ורוצה להישאר ישנה עוד קצת כדי לראות את הסוף של החלום.

היה לי גם איזה אחד על מר בחור. הוא ברוסיה וכל זה רק גורם לי לרצות אותו יותר.

כולם עכשיו בחו"ל. מ.ב ברוסיה, רוני בבולגריה, אביטל אורזת לצ'כיה, וסופי עוד מעט תצא לחופשה בת שנתיים לפחות בחסות צבא ההגנה לישראל. מה אני אגיד לכם?

bon voyage!

נועה

אני כל הזמן רואה בסטטיסטיקות שמישהו, או מישהואים, מחפשים אותי באופן מפורש. הם מריצים "הנועה" בשורת חיפוש כדי למצוא אותי במיוחד

ממש מעניין אותי לדעת מי זה.

כרם אהב ששיחקתי לו בשיער ושגירדתי לו את הגב. הייתי אוהבת לסובב קווצות שיער שלו מסביב לאצבע ולהופכן לתלתלים יפים ומסודרים. לפעמים הייתי לוקחת את היד שלו ומניחה אותה על התלתלים שלו יצירי כפי, שיגע. היה לו כזה שיער יפה.

כשהוא היה מבקש שאני אעשה לו נעים בגב, הייתי מורידה את החולצה שלו ובוחנת את הגב שלו. הייתי מחלצת משם כל מיני שחורים, ואז כשהוא היה מתלונן שזה כואב, הייתי מנשקת את הצלקת שיש לו בחלק העליון של הגב. צלקת עגולה, מניתוח להסרת נקודת חן. אז לפני כמה ימים היה לי חלום.

חלמתי שאני מתעוררת בבוקר ואני רואה את הגב שלו מולי, ושאני מנשקת את הצלקת הזאת שוב. כשהתעוררתי לא היה שם שום גב. כמה שהוא נראה מקסים כשהוא ישן. בפעמיים שישנתי אצלו התעוררתי לפניו והלכתי להסתכל עליו ישן. בהתחלה ישבתי על הכורסה לידו, כשהוא ישן על הספה כמצוות אמא שלי. ישבתי לידו והתבוננתי בו ישן. בגבות המסותתות שלו, השפתיים הכהות, האף הכל כך יפה הזה שלו, הריסים הארוכים. אחרי כמה דקות עברתי לשבת לידו, על הספה. מרגישה את חום הגוף שלו דרך שמיכת הפיקה המשובצת שהוא היה מכוסה בה. מלטפת לו בעדינות את היד. את הצוואר. מעבירה לו יד בשיער. ואז נותנת לו נשיקה על הלחי והוא מתעורר ואנחנו הולכים לחדר שלו.

חלמתי שאני מנשקת לו את הצלקת.

אני מרגישה כאילו הכרתי אותו הכי עמוק שאפשר. ועכשיו

עכשיו זה כל כך מערער.

נועה 

ממש בתיה עוזיאל נהייתי.

תראו איזה יומן הכנתי לעצמי:

כריכה חיצונית -

ציטוט מtear in your hand של טורי איימוס. הציטוט הספציפי עלה לי באמצע שחיה, והחלטתי שהוא חייב להיות על הכריכה שלי.

כריכה אחורית:

גם, טורי איימוס. וציטוט מגולד דאסט.

כריכה פנימית, בתודה למושון:

הציטוט מחלף עם הרוח בתרגום חופשי, ושוב, בתודה למשה. זה משום מה הזכיר לי את ג'ק המרטש, שפעם שלח לסקוטלנד יארד גלויה שבה הוא כתב, "מתנצל על כך שלא הספקתי לצרף את אוזנה של המנוחה לגלויה". אז הנה לכם אוזן.

ממש כישרון שכמותי

בוקר טוב לכולם. בוקר נפלא, למען האמת, מצב הרוח שלי פשוט מצויין עוד מאתמול. כל כך מתחשק לי לנסוע לאיזה שבוע בקיבוץ, אני נשבעת לכם.

אני כבר כמה ימים מנסה לסחוט מאמא שלי תשובה לשאלה "מה חיילות צריכות". סופי, obviously החברה הכי טובה שלי אי פעם, מתגייסת בעוד חודש פחות יומיים. מעבר לזה שהיא חברה מדהימה, היא גם באמת משקיעה המון. בי וביחסים בינינו מושקעים המון אהבה ואנרגיה. כמובן שההשקעה היא הדדית, אבל היא באמת עצומה ולא ניתנת לכימות. גם בבחינה החומרית קיימת השקעה מרובה ובלתי נדלית. סופי קנתה לי אלבום של ביירות ליום ההולדת, ולרגל קונצרט הסיום של המקהלה, שנערך ביום חמישי האחרון (אם תיכננתם לשאול, היה טוב וטוב שהיה. הטוש פעל!) היא קנתה לי את Welcome to Sunny Florida, דיוידי של אחת מהופעותיה הטובות ביותר של אלילתי הנצחית טורי איימוס, ועוד בספיישל אדישן שכוללת את דיסק הבי-סיידז Scarlet's Hidden Treasures. בנוסף היא כתבה לי כרטיס ברכה שהוא ליטרלי סוחט דמעות, וצירפה שלוש תמונות שלי ושלה. זו בלי ספק אחת המתנות המדהימה שקיבלתי אי פעם בחיי. אני לא חושבת שאי פעם הייתי אדם כל כך כשרוני בלכתוב ברכות ומכתבים. אני גם לא מפזרת מיני מחוות נחמדות ומשמחות לאף אחד. בקטע הזה סופי היא הפוכה ממני לגמרי, טיבה שונה משלי לחלוטין. היא קונה מתנות ואופה ומכינה ומחלקת וכותבת פתקים נחמדים עם הכתב היפה שלה, עוד דבר שלא ניחנתי בו (כתב היד שלי גברי לגמרי, דרך אגב. האות ו' תמיד גבוהה יותר משאר האותיות, ויש הבדל ניכר בין הת' התחילת והאמצעית לבין הת' הסופית. אין לי מושג על מה זה מעיד, אבל זה בטוח לא מי יודע מה אסתטי). ואני, ובכן, פשוט לא.

היא כתבה לי באותו הכרטיס הערה קטנה בזו הלשון: "נ.ב.: צריך יותר מצבא אחד כדי להפריד בינינו!"

אמא שלי פרצה ביבבות אושר כשהיא קראה את הכרטיס הזה. זה ברור, איך אפשר שלא. הקשר הזה הוא עמוק הרבה יותר מכל רגש שיהיה לי לכל אדם שאני אהיה איתו בכל מערכת יחסים אחרת, לא משנה מה יהיה הקונספט שלה, אי פעם. מה שיש ביני לבין סופי, בעיני, הוא מעבר להכל. אני משקשקת מפחד. הגיוס הזה מפחיד אותי. אמא שלי חושבת שאני מתעלקת לסופי על החיים לאחרונה, ושכל מה שמסביב גווע במידה מסויימת. יכול להיות שהיא צודקת. אני מנסה למצות את זמן הסופי שלי עד תום, למרות שרבים כבר אמרו לי שההגזמה שלי היא היסטרית. "היא מתגייסת, למען השם, היא לא מתה!" אמרה אמא שלי בכיווץ גבות מודאג כלפי מעלה, אתמול, כשהיא ישבה על המיטה שלי בערב בהמשך לנסיונותי לגלות למה היא מעוצבנת עלי. "אני לא חושבת שזה בריא!"

כאן אני חוזרת להתחלה. אני רוצה לקנות לסופי את מנת הגיוס הכי מדהימה שהיא יכולה היתה לדמיין. משהו גדול ויקר ומיוחד במינו, שמעיד ומוכיח את אהבתי אליה. הגישה הזו כל כך מוטעית, בחיי. אנחנו חיים בעולם כל כך מטריאליסטי. הגישה הזאת משחיתה כל חלקה טובה. הרבה אנשים חושבים שהם יכולים לבטא אהבה בדרך חומרית. הילד בוכה? נקנה לו צעצוע. נקנה לו PSP. נוציא לו כרטיס אשראי. לא ככה אהבה צריכה להתבטא בעיני. לא בין הורים לילדים, לא בין בני זוג ולא בין חברים. ובכל זאת. אני מפחדת להיתפס בעיני סופי כקמצנית, ככפויית טובה, אולי כמזניחה אפילו. רציתי לקנות לה מתנה שמחירה יסתכם בכמה מאות השקלים אני אחסוך בשבוע הראשון של אוגוסט.

כשאמא שלי שמעה את זה היא היתה בשוק. "תגידי לי, יצאת מדעתך?!"

היא חושבת שכסף  בעיני הוא חסר ערך. אני לא חושבת שזה נכון, למרות שמרבית הוני היא נזילה. בעבר, כשהייתי מקבל כסף, לא משנה באיזה סכום, תוך כמה ימים הוא היה נעלם. בדרך כלל הוא היה נבלע לבלי שוב בתוך לועה העמוק של הקופה בחנות הדיסקים החביבה עלי בקניון. זה הפך לבדיחה קבועה שההורים מספרים לחברים שלהם; יש את עמרי, שאוגר בשקט בוחטייה נאה ביותר של כסף מזומן כבר כמה שנים בתוך קופסת פח בצורת כלב כחול ולבן, ובכל פעם שהוא נכנס לחנות צעצועים, מכל טוב הוא החנות הוא יוצא תמיד עם סלינקי ומרקר - ומנגד, יש את נועה, ש"הכסף נוזל לה מבין האצבעות". מרוב שהמנטרה הזאת משוננת, היא נטמעה כל כך עמוק עד שקשה להשתחרר מהרושם. זה לא נכון. אני לא מעיפה כסף על שטויות, זה לא כאילו אני מסתובבת כל היום ומפזרת מאחורי שובל של שטרות. אני חושבת פעמיים לפני שאני קונה משהו, וחושבת אם אני יכולה למצוא תחליף או אלטרנטיבה זולה יותר, ולפעמים אני אפילו מרגישה קצת ייסורי מצפון על שהוצאתי כסף שחסכתי במשך כמה שבועות על דבר זה ולא על דבר אחר. ברור שלעומת ההורים שלי, "כולנו חכמים וכולנו זקיינים", אין לי שמץ של מושג. אני לא באמת מבינה איך זה לעבוד ולהרוויח ולפרנס. זה מובן מאליו שלאנשים שבפאזה שהם נמצאים בה בחיים שלהם הכסף הוא צורך קיומי שקובע את רמת ואת איכות החיים של הפרט ושל המשפחה, ושלמישהי כמוני, בגילי הלא כל כך מוםלג, כסף הוא בסך הכל פריבילגיה. מובן שהם יודעים יותר ומנוסים יותר ממני. אבל אני לא חושבת שאני עד כדי כך גרועה, באמת. אני חשבתי שהמטרה שלשמה רציתי להוציא סכום כזה של כסף היא מטרה טובה שבאמת שווה את הסכום הזה.

"את חוסכת כסף, ואז בסוף את מבזבזת אותו על אחרים! כאילו שזה לא הספיק שקנית לחבר המהולל שלך מתנת יום הולדת לא זולה, למה היה לך דחוף ללכת ולקנות לו חולצה כל כך יקרה? ועכשיו גם המתנה הזאת לסופי. אנשים חיים כאן על חשבונך! לא ראיתי אותך מוציאה ככה על מישהו מבני הבית! סדר העדיפויות שלך התעוות!"

אמא שלי סירבה בתוקף שאני אקנה לה מתנה ליום ההולדת שלה. סירבה סירוב מר ואיתן. היא לא יכולה לומר שלא רציתי. היא אמרה שהיא רוצה שאת הכסף שלי אני אשמור לעצמי. האמביוולנטיות הזאת היא כל כך משונה בעיני, אני לא חושבת שאני אצליח להבין את התסביך הזה אף פעם, לא משנה כמה אני אנסה.

בסופו של דבר, באותה השיחה בערב, לא הצלחנו להגיע להסכמה בנוגע ליחס שלי לכסף והיא ממשיכה לעמוד על דעתה. מה שכן, הצלחתי לדרבן אותה לתת לי תשובה לשאלה מתחילת הפוסט. היא הציעה לי אלטרנטיבות קצת יותר שפויות, לדעתה, מבחינת המחיר. אני חושבת שאני אלך על אחת ההצעות שלה, בכל אופן. פשוט... got me thinking.

נועה

הוא אמר שהוא מוחמא. ואז הוסיף, בסוגריים: באמת!

וכן, בטח שאני מבואסת עכשיו. דמיינתי מקודם, בעודי שוטפת ידיים בשירותים של הקונסרבטוריון, שהוא מתקשר אלי באחת עשרה בערב. אני שומעת את הסקסופונים של הג'ז של יום שלישי בצוללת, והוא צועק לטלפון, "נועה, אני שיכור! אני אוהב אותך"

אולי באמת זה סתם ריבאונד, אולי זה סתם בשביל ההרגשה הטובה. אולי זה סתם כדי למצוא תעסוקה חדשה, עדיף שיהיה איזה קראש מטופש על מישהו אחר, אפילו כשאין סיכוי, מאשר להיות שרויה במחשבות של "מה היה קורה אם" בנוגע לכרם, שאיתו, אגב, ניתקתי את הקשר ביום שישי. הוא שאל אם זה לצמיתות; עניתי לו, שאם יזכור, שיתקשר אלי באותו יום - בעוד שלושה חודשים. הוא לא יזכור. אחרי מה שהוא אמר באותה השיחה, שבה הכבוד שלי נטחן עד עפר בפעם האחרונה כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאני לא מסוגלת, אין סיכוי שאני מתחרטת על המהלך הזה. הוא אמר את הדבר הכי מפגר, הכי לא טאקטי והכי מצחיק, במבט לאחור, שהוא יכול היה להגיד. כה אמר האיש: "את צודקת נועה. את שווה יותר, אני מצטער על הכל. אבל אמרת לי משהו שבאמת גרם לי לחשוב -

אני באמת צריך MP3".

הפרצוף שלי באותו הרגע נראה בערך ככה: O________________O. הוא מגחיך את עצמו למוות. אולי בעצם לא אותי הוא משפיל, אלא רק את עצמו.

אני מעסיקה את עצמי ומשמחת את עצמי בדימיונות ילדותיים על מישהו שבחיים לא פגשתי. אני יודעת שאין ולא יהיה לזה סיכוי, למרות שבאיזשהו מקום אני מקווה שיקרה איזה מצב סוריאליסטי במיוחד שבו יהיה. בסך הכל בסדר.

וואו, אני כל כך מקווה שהוא לא קורא את זה. אם הוא קורא את זה אני אמות, אני פאקינג אמות

נועה

מת בארץ: יונה וולך

המת היפה כבר היה מצוי בגני
פורח, שטוף זהב - אור וריח מים
בגובה גומה לאגס נח מת נהדר.
שבילים זרויי חול רך בהיר
עיטרו לדשא, הכל ראיתי חדש
מת מתנה שם נח וחיכה לי.
אביב ים - תיכוני מוקדם ועומד
בלאט, הסיע אותי כפרפר לאן
שכאב מתוק הפציע כמו שחר.
וגהרתי מעל אומללי המרהיב
הלבן ודמו עיגול יפה ביותר
לוח לבו, צוארו אהבתי כרגע.
יכולתי לקונן לשיר להקפיא
מת שלי, אין שירים בדמי
הארץ הורישה שירים למת אחר.
תודה ובכי מתי שלי יפהפה
הצפוי במו עיני עמדתי לראות
איך יופי בתנאי כהרף זוועה.

עכשיו כשאנחנו יודעים במה מדובר, היית רוצה לשאול שאלה. לא מצאתי את הביצוע מתוך האלבום של ערן צור "אתה חברה שלי", אלבום הקונספט שמורכב כולו מיצירות של יונה וולך כקטעי מוזיקה. אני אחזור, לא מצאתי את הביצוע ביוטיוב ולא ידעתי אם יש טעם לחפש במקומות אחרים, אז אני פשוט אתאר את מה שקורה. השיר, שהוא הטראק האחרון באלבום, מוקרא על ידי יונה וולך עצמה על רקע קטע קלידים מבהיל שחוזר על עצמו (שאגב, זהה לקטע מתוך Building Stream With a Grain of Saltמתוך האלבום המופתי Introducing של די ג'יי שאדואו!) עד תום קטע ההקראה. אחר כך יש קטע אינסטרומנטלי, מוזיקה אלקטרונית שבאה כמו מכה לפנים אחרי הסוף המבהיל עוד יותר של השיר עצמו. מה הקטע ואיפה כאן בדיוק נמצאת השאלה שלי? אז זהו. מאחורי מקטע הכלי יש דיבורים שלא קשורים לשיר. אני אנסה לתמלל את הקטע עד כמה שאני אצליח, יש שם כמה מילים בלועות שקשה לי להבין:

"היי, זה נראה כחול, על ירוק מנוקד. המנוקד הוא, מסביב, זה החלל! כן, זה הקול שלי (?)! כן! זה הכל הופך לריח וככה הוא מתפשט בחלל! כן! כך נוצר ריח! כך בדיוק מתפשט ריח! מה שהיה אתמול - קולות אחרים נחלשים (???). ... באיזה תנאי הכל הופך לריח? בחלל. כן! דבר לא נשמע! בטח הירח מלא קולות! אם מישהו היה -(????)- הוא היה שומע, אבל הוא לא יכול. מזל! אחרת היה נחלש!"

השתדלתי להיצמד כמה שיותר למה שנשמע שם, אבל זה מאד לא ברור. בכלל, יונה וולך מאד מסקרנת אותי, עם הישויות שהיא תקשרה איתן, דרך מדיום, בבית הוריה בקרית אונו, ועם החלב השחור שלדבריה נזל מפטמותיה. אני עומדת בקרוב להניח את טלפי על הביוגרפיה שלה, שאמא שלי קראה כשהיא היתה בבידוד בצבא.

בכל אופן, אחרי כמה ימים של גיגול העליתי בחכתי את הדבר הבא:

מישהו בפורום "שירשרת" של האתר סנונית כבר שאל את השאלה הזו לפני, בשנת 2001.  מישהו אחר כתב לו תגובה - "דשן-ענן: מוקדש לתומר ליכטש (מנסח השאלה)"

והוא כתב:

מנביטה בי דשן על דשא על דשן

יורקת בי שמי ענן על עשן על ענן

זה נראה לי כחול על ירוק מנוקד,

המסביב הוא, זה החלל

הביטי בפיצולי התחתיים, איכריים

לבושים פנטלוני רחבים ונעולים קבקבי עור

ירויים מבפנים - הם ינמיכו עורף

כמביטי אלה שמיים, מטלטלים צמרוני-דובדבן שחדרו לאזנם

טבעת, טבעתי, לועי, עיני, קצי

שום מכונת אספרסו, אף לא אישה אחת - הסתובב בכבדות מאוורר ענק!

האלפלפה תזיע במלח הים!

זרע ימרח על ירח עשן

האלפלפה תזיע ואתכווץ כמאוהב

*"ירוק, אני אוהב אותך, ירוק" (לורקה)

*"צפה בי הופכת כחול, כחול, כחול, כחול" (איב'ס פלאם)

לא יודעת, אולי אני משוגעת לדבר ואולי אני בהיסטריה, אבל אני מתה להבין את זה. אם מישהו עובר כאן ובמקרה יודע שיגיב לי, ואם אני לא אקבל תשובה, אני נשבעת לכם שאני אצור קשר עם ערן צור. שום דבר באלבום הזה לא מקרי.

תודה

נועה

אז מה בסך הכל יצא לי לעשות בזמן האחרון? הייתי בפעולה הכי מצחיקה וכיפית בהיטוריה האנושית, שכללה עמודו היסטרי עם בלוני מים, טריוויה מול כיתת יורים ושגיב מקיא ענבים לתוך קופסה מלאה מים. הייתי ביוגורטקה וציירתי חתול ממייפל על השולחן. איכס, חתול. אפיתי פיצה היסטרית עם סופי. הלכתי לסרט (צרפתי! סרט על הומואים בלי הומואים. אני לא יודעת מה לחשוב) עם ענת ואכלתי איתה גלידת וויסקי שהיה לה טעם זהה לגמרי לזו שאכלתי ברומא. כמה שאני שמנה, יא רבנן! מצאתי סוף כל סוף של כל סופי הסופים בגד ים (!!!). השגתי ארבעה דיסקים חדשים א.ק.א דימון דייז של הגורילז, החדש של אנימל קולקטיב, שהוא מעולה אגב, האיש שראה הכל של רוקפור ודה פליינג קאפ קלאב של אהובי נפשי בניצוח שפמו של זאק קנדון, ביירות. שזה בסך הכל שלל ממש טוב. קניתי בגדים באלף מאה שקל והלכתי ליותר חזרות משאפשר לספור.

יש לנו קונצרט בשבוע הבא.  יהיה חם ומגניב, למרות שאיטס נו ווק אין דה פארק. אני מרגישה כל כך מטומטמת עם כל ההיבריש הזה, בחיי! אני חושבת שיהיה כיף. בסך הכל אני די מרוצה מהתוכנית של הקונצרט, אפילו מדו-ק-ק-ק-ק-טוררררר-טוהוש! טוהוש! זה יהיה ממש בסדר, אם אני רק אגיע לחזרות בזמן ולא בחצי שעה איחור.

מעבר לזה שהפוסט ממש מפגר, היתה אמרוה להיות לו פואנטה אחרת לגמרי. היה אמור להיות פה איזה אבל גדול ומבאס שיצביע על כמה שאני מבואסת בערבים וכמה שאני מתגעגעת לכרם ועניינים, אבל עכשיו ממש שימחתי את עצמי, למען הסדר הטוב. זו רשימה די נאה של דברים שעשיתי עד עכשיו, לא? יש לי הספק לא בע בכלל! והאמת היא שאני לא כל כך מבואסת. אם היה לי משעמם אולי היתה לזה לגיטימציה, אבל פשוט לא משעמם לי. אז תכלס, כיף לי החופש, אתם יודעים מה? ממש ממש כיף לי.

נועה

No, I don't think so.

Original sinsuality.

השמש הרומאית מחמיאה, לא?

האמת היא שהאף שלי יותר יפה מזה, המבט הנוגה והמסנוור משהו גרם לעיווי הפנים לכדי הפיכת אף יפה לאף מקומט.