התחרטתי.

אני עושה את זה הרבה בזמן האחרון.

תהרגו אותי וזהו

הם כנראה שני הרגשות הכי נוראים שאפשר להרגיש כלפי מישהו.

את התקופה האחרונה, אני מבלה ברחמים עצמיים בעיקר. על מה שלא יהיה, כל דבר שזז. לא יכולה להגיד לכם שזה כיף, אבל לפחות זה מעביר את הזמן.

אני לא הולכת לחסוך מכם פרטים, במה שאני אגיד לכם עכשיו. באמת שלא. פשוט תשתדלו לא להיעלב.

אני מקנאה באן, נורא. ואני שונאת אותה על זה ברמות ששוברות שיאי עולם. אני רק רואה אותה עוברת לידי במסדרון של ביתספר והפרצוף שלי נהיה צהוב. פעם זה לא הפריע לי, כל הוצאת העיניים המיופיפת הזאת אצלה, כי פעם היינו באותו צד. יש מין הרגשה של התנגחות מתמדת כזאת אחת בשניה וזה בכלל לא ברור לי למה. הריב ההוא היה לפני חמישה חודשים כמעט. אני לא מתיימרת להחזיר עטרה ליושנה, ואני גם לא רוצה בכך. אבל אני בהחלט לא רוצה לריב. ובכל זאת, זאת כאילו היא באה בכוונה כדי להתנגח בי, להעליב אותי ולהשפיל אותי. ניסיתי לשמור על המצב כמו שהוא וניסיתי להיות נחמדה, אולי אפילו יותר מדי נחמדה. והיא בשלה.

הכל אצלה זועק לניכור עיניים. זה מתחיל ברגליים הרזות והחלקות תמיד שלה, זה בפנים החלקות והנקיות מפצעים שלה, זה ממשיך בציפורניים המטופחות, בגוף הפרופורציונלי המושלם שלה, בצבעי השיער. אני ילדותית מספיק בשביל לקנא בה על הנתונים החיצוניים שלה. זה ממשיך בבגדים. חצאיות קצרות ומכנסיים שבחיים לא הייתי יכולה ללבוש, נעליים שאין כנראה לאף אחת אחרת בפלנטה הזאת, חולצות שכל אחת מהן עולה כמו החיים שלי. דברים שהיא מביאה מחו"ל. כל מיני מרצ'נדייז כאלה ואחרים. זה לא שחסר להורים שלי כסף, בכלל לא. אני מכבדת אותם על זה שהם החליטו לא להוציא את הכסף שלהם על דברים שוליים.  דברים שוליים שיגרמו לי לרצות למות או לחליפין לחנוק את הילדה השניה, שיש לה את הדברים הפאקינג שוליים האלה. זה ממשיך בזה שהיא עושה את כל מה שאני אי פעם הייתי רוצה לעשות עם החיים שלי, כל מה שאי פעם הייתי רוצה להיות. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אלוהים, לאיזו רמה ירדתי. וזה נגמר, בתכלס, בזה שהיא באה ומנפנפת בכל הדברים האלה מול העיניים שלי.

תמיד יש לה כסף בארנק. לי אפילו אין ארנק. אני תופרת שקל לשקל בשביל לקנות משהו פעם בחודש, ומה שאני רוצה לקנות תמיד עולה על הצורך לקנות ארנק. ככה שאני הולכת בקניון ומרשרש מכסף קטן בכיסים.

אתמול בבוקר היא באה לנזוף בי על דברים שאמרתי או לא אמרתי לבנות אחרות. הסאבטקסט של השיחה הזאת אמר לי, בטון נוזף משהו, שטאקט ושכל אינם דברים שבורכתי בהם. אחר כך כמובן בלכתי והתנצלתי בפני מי שהיה צריך, למרות שלא חשבתי שאמרתי משהו לא בסדר, ובדרך כלל אני מצפונית מאד ושמה לב לדברים שאני עושה, אבל כנראה פתאום כולם נהיו רגישים נורא והחליטו להיפגע עמוקות מכל מה שאני אומרת. אבל אוקיי, קיבלתי, אני לא אתווכח עם עלבונות של אנשים. מה שהרתיח אותי זה שהיא באה להטיף לי מוסר. מכל העולם, היא זאת שבאה להטיף לי מוסר. לה הרי, יש כל כך הרבה מוסר כלפי אנשים אחרים, מוסר רב כל כך שאפילו יש לה עודפים שהיא יכולה לחלק לנזקקים, אקא, אני.

באמת לא היה לי אכפת אם החיים שלנו היו מתנהלים בקווים מקבילים ואם היא לא הייתה חייבת להתחכך בי כל הזמן.

ואני בשלי

מקנאה באן

ומרחמת על עצמי.

נועה

עריכה בהולה

אני צריכה להשיל מגופי עשרה קילוגרמים בדחיפות.

ואתם יכולים לסתום את הפה

הפוסט הזה לא נועד כדי להראות כמה שהיא איומה. בעיני הוא דווקא מראה את עליבות הנפש שאני מצויידת בה.

הקטע הוא

שהיא בכלל לא איומה

מי שאיום פה זאת אני.

אני שונאת את המחזוריות הזאת.

נראה לי שהכל עניין של גישה.

אני בטוחה בכך שהכל עניין של גישה.

אני בטוחה בעובדה שהכל עניין של גישה מספיק כדי להטיף לאנשים בנסיון לגרום להם לקלוט שהכל בחיים

בסך הכל

עניין של גישה.

ביתספר הוא מועקה. סתם בלוק של בזבוז זמן שנפל עלי משום מקום, שהבליח לתוך החיים שלי מתוך החופש הענקי והנהדר הזה שהיה לי. קריסת מערכות כללית, תכלס. הכל כאן נהיה אפילו קיצוני יותר משנה שעברה. יש את האפלים, ויש את האיכס-אפלים. אלה ששומעים בולט פור מיי ולנטיין וסאם 41, ששמים על עצמם שני קילו מתכת וחצי קילו איילינר כל יום ומפנטזים על לוק מיוחדג', מיוחם וקוּל כזה, שילטף להם את האגו ויתן להם עוד קצת סיבות להתבשל במיצי המאגניבות שלהם. אלה שרצים לתייג את עצמם במיני לייבלים מיותרים, להסתובב בחמולות שבהן כולם נראים אותו דבר, כי זה לא כיף להיות מגניב לבד. אלה ששומעים שלוש להקות בדיוק וחושבים שהם על גג העולם, אלה שמצלמים את עצמם, אלה עם הניטים, המשבצות השחורות-לבנות והסקיני.

מהגדה השניה משקיפים אליהם בבוז ההפכים המוחלטים לאלה. אלה שנבהלים ממטאל, אלה שרואים את טוקיו הוטל כשיא הקשיחות וחשים מאויימים רק מעצם המחשבה. אלה שמתים לתשומת לב, אבל מהסוג האחר. אלה שמתים לתשומת לב מהצורה האלימה, של לפוצץ שיעורים ולהעליב אנשים. אלה שבדרך כלל ראשם מגרד את המותניים שלי בקושי, אלה עם הקוצים והחימצון הצהוב.

ואני? איפה אני? אני פָרוֶוה.

ביחס לכולם, אני באמת העוף המוזר, כי אני לא באמת נכנסת לאף אחד מהקטגוריות.

וכאן נכנס העניין של הגישה הזאת.

זה סוויץ' בראש.

פתאום הכל נראה לי כמו פארודיה. הכל נורא מצחיק אותי. אני יכולה לשבת אחר כך עם החברים שבאמת מעניינים אותי ולצחוק על זה. ואני כבר לא ארגיש רע על כך שאני מרגישה שאני שווה יותר. אני לא ארגיש מתנשאת. ולא יהיה לי אכפת איך ישפטו אותי על האמירות האלה, ובאמת שמדובר בהכללות גסות, וברור שלא כולם "כאלה", ושאת מי שבאמת שווה אני מפספסת. אין לי כבר עניין בלנסות. אני לא חלק, ההיבט החברתי של ביתספר נוגע אלי כמעט כמו שפריז הילטון קשורה לאריק שרון.

הכל כאן הוא סאטירה מעוותת, כזאת שאתה לא בטוח אם היא אמורה לגרום לך להתגלגל מצחוק או למרר בבכי. אני החלטתי שאת הבכיות מיציתי כבר בשנה שעברה,

אז עכשיו אני צוחקת.

משום מה להכל יש פוטנציאל נורא גדול לאחרונה. זה נע בין הציונים שלי במתמטיקה (שמרחוק, נראים טוב!) לבין הדיאטה שלי, לבין המקהלה, לבין החבר שלי (שהיה פה ביום חמישי ועשה לי נעים <:), ולבין כמה אנשים שהייתי רוצה לדבר איתם קצת יותר.

אז בכל הכל, לוקינג גווווווד!

ד"א שימו לב לכותרת הנרקסיסטית משהו

אור ואהבה

נועה.

תבינו, זה לא יעבוד אחרת. It's my way or the highway.

החזרה הזאת לביתספר משבשת לי את כל המערכות. התרגלתי לישון בסביבות השתים עשרה שלוש עשרה שעותב יום, ופתאום זה נוחת עלי. אני באה הביתה ופשוט מתרסקת על המיטה. ביום חמישי אחרי ביתספר באתי לענת. היה לי לא נעים לשאול, וכאילו באקט, טלפתי ענת אמרה שבא לה ללכת לישון. ובאמת ישנו. הו, כמה שאני מתגעגעת לזה.

לא בא לי לעשות כלום חוץ מלראות סרטים בזמן האחרון. כל הזמן אני טוחנת. בחודש האחרון ראיתי את ספרות זולה פעמיים, ואת כלבי אשמורת ראיתי שלוש פעמים. את שמש נצחית בראש צלול ארבע פעמים, ואת קיל ביל הראשון פעמים כל כך רבות שכבר הפסקתי לספור. אני מדקלמת את כל הסרט בעל פה. השגתי את סרט הסטודנטים הלא גמור של טרנטינו. אפילו הוא נחמד. She taste like peach. אני אראה את אינגלוריוס באסטארדס בקולנוע. ושיתפוצץ הכל.

לפני יומיים היה לנו חודשיים. London ice breaks on a semaless line. He's hanging on for dear life... and so we hold each pther tightly and hold on for tomorrow.

הקאבר שעשה גארי ג'ולס למאד וורלד של טירז פור פירז האייטיזית הוא כנראה שיר הפסקול הטוב ביותר שנעשה אי פעם. אפילו יותר מEverybody's gotta learn sometime, שעשה אהוב לבי, בק, לשמש נצחית בראש צלול.

אני ממש לא אוהבת את רידלי סקוט.

יש פה מישהו מבין עניין ששמע על סרט בשם STRANGER THAN HEAVEN? ג'ון ג'רמוש. משחק בו ריצ'רד אדסון, ממקימי סוניק יות', כנראה אחת הלהקות הטובות בהיסטוריה, ונכון לעכשיו, האהובה עלי. שנת 84. מישהו יודע?

אמרתי לכם שלא באמת יש לי בראש משהו שהוא מעבר לסרטים עכשיו, הזהרתי אתכם. ולפוסט הזה לא באמת יש צורה, זה בליל של דברים שעוברים יל בראש. זה די ממצה את מה שעובר עלי בזמן האחרון, הרבה דברים מינוריים. שום דבר שמצריך כתיבת יותר מארבע שורות.

מזל שיש את המפרידים האלה.

יש לנו מדריכים חדשים. הקבוצה יוצאת מחוסר הצורה האמורפי שלה, ומתחילה להתייצב, אני מקווה. יש פוטנציאל של להיות בסדר.

אני אמרתי פיצה ולא קיבלתי.

נועה

אגב, שימו לב שאת רוב רשימת הדברים הצנועים שתיכננתי לעשות הקיץ, אכן ביצעתי!

חלק מהדברים נמחקו, אבל באמת הצלחתי לעשות הרבה בחודשיים ומשהו האלה.

תראו! אני פרודקטיבית!

העירו אותנו בבוקר של היום השני בשעה שש ומסתבר שהשארנו מלא זבל מסביב לגזרה שלנו, דבר שגרם להגיעו של נחיל צרעות להתארח אצלנו ליד התיקים ומתחת לשקי השינה. היה נורא קר בשעה הזאת ורציתי לקחת את הסווטשרט שלי מהתיק, שבר שלקח חצי שעה בגלל הצרעות המאיימות שאף אחד לא רצה להתעסק איתן. בסופו של דבר עמר היתה אמיצה והעיפה את הגורם המפריע לכל הרוחות, ואז התיישבנו לאכול ארוחת בוקר, כרגיל, לחם עם שוקולד השחר, ריבה רדיואקטיבית וחמאת בוטנים. אה, בגלל שזה היה הבוקר הראשון אז היו לנו גם ביצים קשות, בתודה לאנוכי בעלת הסירים הגדולים והתושיה הבלתי נלאית (נו, תניחו לי ללטףלי קצת את האגו). מעיין ההחליטה שבא לה להפגין את כישוריה המדהימים באכילת ביצה שלמה בנגיסה אחת ועמר אמרה שזה היה ממש דוחה כי ביצים זה על גבול ה'מגעיל'. אחר כך פירקתי את כל הגולה גולה שהיה לי בשיער, והתיישבתי עם כולם בשביל המשימה הכה משימתית שלנו - להרכיב המנון.

לא נראה לי שיש דבר שקבוצת ככה יותר גרועה בו, מלחבר שירים. אנחנו מסוגלים לעשות כל דבר - חוץ מלחבר שירים. וקחו בחשבון שהשעה היתה גם שבע בבוקר, ככה שזה לא מאד הקל על המוטיבציה השפופה שלנו. לא היה לנו המנון בסופו של דבר, ועמר המעיין רק התבאסו יותר. בסופו של דבר היינו צריכים לעזוב את המחנה ולהתחיל להתקדם לכיוון גבעה מסויימת שעלינו היינו עתידים נלהל את חלקו הראשון של היום. שוב עברנו במנהרת המים מתחת לכביש ובלה בלה בלה והתחלנו לעלות על גבעה מסויימת. באמצע העלייה מסתבר שעמר החליטה שיש לה דלקת גרון, ואז לקחו אותה בטנדר התנועתי לירושלים או לקיבוץ או לאלוהים יודע איפה, ככה שנשארנו רק עם מעיין. כולם היו מאד ממורמרים, כרגיל, חוץ ממני, ולאף אחד לא היה מצברוח לעשות מורל. כאן הפיוזים של מעיין התחילו להישרף. הגענו לראש הגבעה, ושם התחלנו בשטפתא. סבבה, שטפתא זה סבבה. לא ידעתי אז, בשמונה בבוקר, שהשטפתא הולכת להמאיס את עצמה עלי ועל כל בנאדם נורמלי אחר באותו יום, עד רמה שבה פניו יתחילו להוריק למשמע המילה שטפתא. זאת היתה שטפתא רגילה למדי שארכה כשעתיים. כולם היו בקרייז של הפלמ"ח, כחלק מסיפור הרקע וזה, ככה שהתעסקנו בנושאים פלמ"חאיים במיוחד (...נוט) כגון מלחמת במקלות קפא"פ [נשיקה בצד אחד, נשיקה בצד שני, בעיטה לבטן התחתונה ("בעיטה לביצים זה לא הומני!!!" חחחחחחח)], ניווט [זו ממש חוכמה להתקדם לפי מפה שאתה כולה צריך להפוך אותה לכיוון הנכון של הטקסט. יופי גאונים], הליכה בשקט על מחטי אורן [ואז לאבד את ליעד, ואז למצוא את ליעד, ואז להעבירו בסבב צ'פחות עד הגעתו לסוף הטור], וכמובן, איך לא, מסלול המכשולים!!!!11 [קורָה! (סנדה בקוטר של שלוש סנטימטר) מסלול טבעות! (קיפצוץ היסטרי בין צמיגים שהמרווח ביניהם הוא מטר בקירוב) זחילה מתחת לרשת (שיפשוף מסיבי של ברכיים ומרפקים ובעוד יש קומונר שמכה בך מלמעלה עם בזנט) התקדמות באמצעות היתלות על חבל (שפשוף של כפות הידיים, מה גם שהחבל היה תלוי כל כך נמוך, כך שיצא שכשהגעת לאצמע הראש שלך כבר גירד את הקרקע.)] איזו שטפתא מרגשת, ללא ספק. בשלב מסויים זה כבר התחיל להתיש ויצא לי החשק להשתתף, מה ששרף עוד קצת מהפיוז של מעיין שהספיקה גם כן לפתוח עלי את הפה. נשפך דלי של שוקולד השחר של השק"ש של מאיה שנאלצה לסחוב אותו בשביל משימת הקפא"פ, מה שהוציא גם לה עוד קצת מהמיץ. התקפלנו והתחלנו לרדת מהגבעה שעליה היתה השטפתא. באמצע הירידה הושיבו אותנו מתחת לעץ נמוך במיוחד ואמרו לנו להשמיע קולות של נמיות. בישרו לנו את הבשורה ההו-כה-משמחת, שיש עוד שטפתא! ואחריה... עוד שטפתא!!! כאילו לא ידענו מה חסר לנו בחיים יותר מזה.

לא באמת היתה לנו עוד אופציה, אז המשכנו ללכת וחזרנו למחנה. התיישבנו לאכול את ארוחת הצהריים הידועה שלנו... בלה בלה בלה... מתווכחים על האם לפתוח את הטונה או לא לפתוח את הטונה (לא לפתוח את הטונה :@)... ואז ללא שהות וללא עכבות הלכנו לנו אל השטפתא השניה, שהיתה הפעם בין הקנים שבגדוד. המשימות בשטפתא המגוכחת כללו בניית פסלים סביבתיים, מציאת זרדים ושפיכת מים לתוך כוסות בכל מיני פוזיציות מרתקות (אהא). הכי מרגיזה היתה המשימה של הפינגפונג שירים. זאת בערך היתה המשימה היחידה שלקן רחובות המהולל היה סיכוי לנצח בה, כי אנחנו מאד חזקים בצד המוזיקלי. (H) בכל מקרה, אנחנו נתנו הכי הרבה שירים שם, והמנחים לכאורה של המשחקים הטו את התחרות כרגיל, לטובת קן מעיין. ד"א נזכרתי, שלאחת מהקומונריות... י"גמיליות... לא יודעת מה היא היתה שם, היה לה חיוך של חתול צ'שייר. זה מגניב ביותר.

נתפסה לי הרגל והלכתי למתוח אותה קצת בצד. מעין שוב צעקה עלי וכולם היו מחוממים אחד על השני, וכאילו באמת זה מה שהיה חסר לנו הלכנו לשטפתא השלישית, בין זוגות של קנים.ב קטע הזה באמת שבזתי לחלוטין, ופשוט לא עשיתי כלום. נשכבתי על האדמה ונרדמתי לאיזו חצי שעה, עד שגור בא לזבל לי במוח קצת. אחרי איזה שעה זה נגמר, תודה לאל, ואז חזרנו למחנה.

גם אחרי תום השתפטאות השונות לא היה לנו רגע דל!

היינו צריכים להתארגן על אוכל. קוסקוס עם מרק ירקות, עלק. לקח לנו שעתיים וחצי להכין את זה. באמצע הספקתי להתחרפן באמת, כלומר, ה-שיא של היום. ההורים אל ענו לי מהצהריים בטלפון ולא היה לי מושג מה קורה. המורל של הקבוצה במשך כל היום היה ירוד ביותר ואנשים כל הזמן העיפו הערות מגעילות בנוגע לפירוק הקבוצה, מה שכמובן לא באמת תורם למצברוח הכללי. וכן, לא היה לי כיף באותו ערב והתחלתי לייבב כרגיל כי בכל טיול של קטע שבו אני מייבבת, כי אני פשוט פוסטמה. הספקתי גם לצעוק על גור ועל ענת, ובכלל על כל מה שזז ברדיוס של מאה מטר ממני. I'm not too easy to handle. מעיין הצליחה לדבר קצת להגיון שלי, ובכלל, הייתי רעבה, כך שלא היתה יל ברירה חוץ מלהתיישב עם כולם. בסופו של דבר, במה שאמור היה להיקרא קוסקוס, היו יותר מים מקוסקוס. הבעות פניו של ליעד הסגירו הרבה בנוגע לטיבו של הדבר, והוא גם הוסיף ואמר: "איכס, יש לזה טעם של סבתא בישלה דייסה. עם הסבתא בפנים." ומה שהתיימר הליות מרק ירקות היה יותר בכיוון של מים עם ירקות צפים בפנים. חחח, מצחיק אותי רק לחשוב על זה, עכשיו, בדיעבד. לקחתי קצת מהמי ירקות ושמתי אותם בתוך פחית מגעולה של הנהמחנהמה, נו, איך שזה לא נקרא (זה מסוג הדברים שאני לא יכולה לבטא החלק משעות היום. אתמול גם היו לי לאגים בנסיון נואש לבטא את הצ'ופר הקומפקטי והחביב שנתנו לנו בטיול, הלוא הוא ציפית הציפיות! באמת שלא יכולתי לבטא את זה ואורי עשה ממני צחוק בפרהסיה. דרעכצן). אחרי כן היתה לנו שיחת ערב קצרה ואופטימית בנוגע להמשך, נאמרו דברים טובים בסך הכל, ולמרות שכל הזמן כלם הסתנוורו מפנס הראש מלא השארם שלי, היה די בסדר. אני וגור שוב ישנו על המחצלת ודיבנרו בערך עד שלוש בלילה, בערך הזמן שבו בסופו של דבר כמו אנשים נורמליים נרדמנו.

פוסט באמת אקטואלי יכתב מחר או מחרתיים, פשוט באמת לא תמיד יש לי כוח, וכשיש לי כוח אני תמיד מגיעה למסקנה שזה מטופש לפרסם שני פוסטים רציניים ברצף, כי לא באמת יקראו.

תהיו נחמדים

נועה.

שיהיה יום טוב ובהצלחה. התחלה חדשה וזה, יש לכם צ'אנס לטפח קצת מוטיבציה שתאפשר לכם לתקן את עצמכם. נסו לראות לאן אתם לוקחים את זה.

נועה