In my Field of Wild Roses

אחר כך, חסמו את פי ומלאו אותו באבנים כבדות, כדי שלא אוכל להתלונן. אסור לי להתלונן.

מרגע זה, אתם מוזמנים לעשות בי מה שאתם רוצים.

 

קרעו את בגדי וגרדו את שכבת המגן העבה

הצליפו בי בלשון חדה ומיומנת

מלאו את אוזניי בהתמרמרות מונוטונית

כי לכם דווקא כן מותר להתלונן

שרטו אותי ואז לקקו את דמי

טעם טוב לו, אני מבטיחה

שרפו את שערי וטחבו את האפר לתוך אפי

בעטו בפרצופי המכוער בנעליכם הדורסניות

השליכו אותי על הרצפה הקרה

דרכו על לבי עד שישפריץ את כל סודותיו

ענו אותי עד שאודה בחטאי

רסקו את עצמותי, לאט לאט

הניחו לי לצרוח עד שגרוני ישרף

להכות את הרצפה בטירוף

לפרפר בכוחות אחרונים

אל תרחמו עלי, כי זה מגיע לי

תמשיכו

בבקשה

תענישו אותי

על מי שאני

על סבלותיכם

על האנושות הנוראה

לגבי הצלקות, אל תדאגו.

אני אכסה הכל בשכבה עבה של שקרים

ובשתיקה מדומה שתסתיר הכל

---

אני חייבת להודות שזה הפוסט הראשון שאני מרשה לעצמי להגיד מה אני באמת מרגישה ולא להכריח אופטימיות שקרית. אני די שונאת את עצמי על זה, כי אסור לי לנהוג ככה כשיש אנשים רעבים בעולם. לכן לא פרסמתי את הפוסט הזה קודם, למרות שנכתב לפני די הרבה זמן. אבל עכשיו לא אכפת שתראו שאני מכוערת. זה טוב או רע?