הרפתקאות גל מתחת לשמיכותלא, אין פה פורנוגרפיה, אף אם השם מרמז על כך. זוהי הצצה בלעדית לתוך עולם הזוהר של הנכים והמובטלים. ההזדמנות לגלות שגם אצלם לא הכל נוצץ כמו שזה נראה. למה מתחת לשמיכות? סתם כי אני אוהבת לישון לאחרונה.
או במילים אחרות: מדוע אתם שמחים להיות אתם. |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
birthday blues
אני בת עשרים ואחת כבר עשרים ושתיים דקות. אחת לשנה הבאה.
הגעתי למסקנה שאם יום האהבה הומצא על ידי יצרני הברכות, יום ההולדת הומצא על ידי תרבות הצריכה. כמובן שלא יום ההולדת עצמו, הרי כולנו נולדנו מתישהו, אבל מי קבע שעלינו לחגוג אותו?
יום ההולדת הם היום הכי אומלל בשנה, אצל רוב האנשים שאני מכירה. אתה חושב על מה עשית בשנה שחלפה, ומגלה שלא הרבה. אתה מקווה שהשנה, אולי השנה, לכולם יהיה נורא אכפת. הם יארגנו לכבודך משהו מטורף, יביאו לך מתנות וישכרו אותך עדלאידע.
ואז אתה מוצא את עצמך כותב בלוג בשתים עשרה בלילה.
אז גילית שאתה חדל אישין ושאין לך חברים. איך תפצה את עצמך?
בקניות, כמובן.
זה לא משנה בכלל, שאין לך כסף. זה לא משנה בכלל שאתה לא צריך כלום. אבל באופן חד-פעמי מותר לך לקנות כל מה שאתה רוצה. ואתה אומלל. שילוב לא טוב לכל הדעות.
גם אתם מריחים את ריחה החמוץ של הקונספירציה?
עשרים ואחת.
בשנים האחרונות לימי הולדת כבר אין משמעות. כבר לא צריך לחכות לגיל הנכון לשתיית אלכוהול או הוצאת רשיון נהיגה; למסיבות סטודנטים אני נכנסת כבר כמה שנים - וביננו, הפעם האחרונה שהייתי במסיבה הייתה בערך בשנת 95'. הדבר היחידי שמסמל היום הזה הוא מחיקת עוד שנה מטבלת הייאוש הארוכה כל כך.
מי בכלל רוצה לחגוג את היום בו הוא נולד? אם נקח את הפילוסופיה של כל דת מאורגנת, הרי שאתה מגיע לשלמות רק במוות. והחילונים? הרי ממילא כולנו ציניקנים ששונאים את החיים.
בשתים עשרה בלילה ניגן האייפוד באקראי את השיר "מחר", של שלומי שבן.
מתוך עשרים ותשעה שירים אפשריים, זהו השיר שנבחר להתחיל את שנתי החדשה. מעניין.
אז הוצאתי את הוויסקי. החלטתי שזהו תירוץ מצוין.
הללו את דיכאון יום ההולדת. הוא נותן לי לגיטימציה לשתות.
אני כבר לא אוהבת את היום הזה. והוא התחיל רק לפני שלושים ותשע דקות.
| |
|  כינוי:
בת: 39 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
