כבר איזה 4 חודשים שלא עדכנתי, כמו שנאמר - כשיש פייסבוק כבר אין הרבה מה להגיד בישרא.
בתקופה הזאת קרה הרבה.. דברים שאני יכולה ולא יכולה לפרוק פה, אז עדיף כבר משהו מכלום חח.
עברתי מהפנימייה בדיוק לפני שנה וזאת הרגשה ממש מוזרה. כאילו משהו נקטע שם, המשיך ממקום אחר פה והתקדם אלוהים יודע לאן.
הלכתי לבקר שם, לפני חודש וחצי וזה גרם לי להבין כמה הרבה השתנה בי לעומת כמה מעט השתנה שם. זה הבדל כל כך חד שלפני שנה לא הייתי מאמינה באפשרות הזאת. אבל למרות הכל, אני יודעת שמהו שמשם ימשיך איתי, אני מתגעגעת. כשביקרתי ראיתי את הילד של אינגה וביליתי בחברתה חצי מהזמן שהייתי שם. כשהלכתי להפרד עמדו לי דמעות בעיניים כאילו אני שוב עוזבת כמו בשנה שעברה, אבל אז לא התצטערתי בכלל והלכתי בלי להביט לאחור..
העיניין הזה עם ה"חיים החדשים" שנהיו לי בעיר עדיין לא סגור. נכון שהכרתי הרבה אנשים והתקרבתי לאלה שהיו איתי עוד לפני שעברתי. ועדיין שנה זה לא מספיק.
מה עוד אני יכולה להגיד... התחלתי להתרגל לזה שיש הרבה כאלה שרודפים אחרי בנות כדי להשתמש בהן בתור תכשיט. זה עלה לי על העצבים תמיד אבל מתרגלים גם לזה. עכשיו אפשר בשקט לעבור מהצד ולא להפנות מבט עליהם.
כל התקופה האחרונה היא טלנובלה אחת גדולה, בזמן שאני מנסה לעזור אני מרגישה כמו פסיכולוגית וההרגשה היא בין הפחות נעימות. אני אף פעם לא בטוחה איך מתפרש מה שאני אומרת ולמרות זאת מאיצים בי להמשיך. מה אני כבר יודעת? אני לא יכולה לעזור לעצמי שלא לדבר על לחלץ אחרים.
כשאני מחליטה שבלתי נמנע שכל אחד יתמודד בעצמו, אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לקיים את זה.
מבחינת ההתקדמות בציור הולך לא רע.. הניסיון שלי לאהוב אנימצייה ספג כישלון, אבל אני מאוד אוהבת את השיעורים האחרים עם לנה.
http://photos-h.ak.fbcdn.net/photos-ak-snc1/v1958/197/5/1260199621/n1260199621_258103_4655.jpg
http://photos-f.ak.fbcdn.net/photos-ak-snc1/v2475/197/5/1260199621/n1260199621_318429_53.jpg
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
