את ההרגשה המוזרה הזאת שאני חווה בזמן האחרון.
זה כמו להיות מאוהבת. שכל יום אני רק מחכה לזמן שבו אני אצייר שוב.
הכל נראה יפה. הכל נראה כאילו תוכנן בשלמות עד הפרט האחרון.
כשאני בסטודיו, אני שוכחת מכל הצרות שגם ככה דואכות עם האור הבלתי ניתן למדידה.
כמו שמש זה מאיר אותי ועושה אותי מאושרת.
גם אם לפעמים כשאני לא מציירת ההרגשה הזאת מתרחקת טיפה מספיק לקחת מכחול ביד ופליטרה בשניה, אני נרגעת.
זה טוב מדי בשביל להעביר את הכל למילים. רק מישהו שיצר משהו ואהב את זה יכול להגיע להבנה - כמה זה משכר ומטריף.
כנראה מי שעלה על הבמה יודע על מה אני מדברת..
כל מה שאי פעם הטריד אותי בלימודים, כל הפיזיקה מתמטיקה ושאר הירקות, כאילו נדחקו והסתתרו בפינה, ברקע.
אפילו שם המראה שלהם לא קודר כל כך.
וכל השאר.. טוב, אי אפשר לרפא הכל בבת אחת, אין תרופות פלא לזה. אבל בכל זאת, האופטימיות זה משהו להתחיל איתו.
תמונה שלי P:
___
הוספתי רשימה של ציורים שלי (= אתם מוזמנים לראות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
