חשבתי על זה כבר כמה זמן, ואתמול הגעתי להחלטה.
למה אני תמיד עצובה?
אולי לא תמיד, אבל רוב הזמן.. רוב הזמן אני זוכרת את עצמי עצובה בגלל כל מיני דברים שקרו, בגלל העבר, בגלל ההווה, בגלל העתיד.
אבל למה להיות עצובה כשאני יכולה להיות לא עצובה?
הרי זה אמור להיות רק קטע של סטייט אוף מיינד.
אני בת 27. יותר מחצי מהחיים שלי ביליתי בעצבות. זה כשלעצמו ממש עצוב.
אני רוצה שזה ייגמר.
אני לא רוצה להיות עצובה יותר - כשאני יכולה להיות שמחה.
אני רוצה להחליט החלטות ולקיים אותם
אני רוצה ללכת אחרי המטרות שלי והשאיפות ולהגשים אותן
אני לא רוצה לפחד יותר לעשות דברים גדולים
אני רוצה לעשות עוד כלכך הרבה
ובמקום זה אני יושבת עצובה, אומללה ומרחמת על עצמי על כל מה שקרה לי.
במקום לקום ולשנות, לעשות דברים שעושים לי טוב.. לחיות את הדרך, לחיות את המטרות, במקום לשבת ולחשוב
ואז להתעצב בגלל כל הדברים שקרו.
אני רוצה לשמוח, אני רוצה לחיות, אני רוצה שיהיה לי טוב..
ויותר מהכל - אני רוצה להיות לא עצובה.
רוצה להזכר בתור בנאדם שידע לחיות, במקום לשבת ולהיות מדוכדכת בגלל דברים זמניים.. ותכלס - הכל זמני.
אני יודעת שצריך להיות גם מציאותית, ולא תמיד אני אהיה שמחה, אבל לפחות רוב הזמן...
זה כזה בזבוז זמן להתקע בכל הלא טוב הזה, כשיש גם טוב. ויש.
ואני אצטרך עזרה - אז אקח אותה..
כי ברור שממצב כזה של עצבות מתמשכת קשה לקום פתאום לאור חדש ובהיר של שמחה ואומץ.
אבל זה מתחיל מהחלטה. ופה אני מחליטה ומתחילה.
"אומץ הוא לא היעדר הפחד, אלא החלטה שיש משהו חשוב יותר".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
