אם ביום מן הימים אפגוש את אלוהים

הקדמה:

מאז שאני קטנה ממש קטנה בערך מהגן תמיד אמא דיברה על תרומה והתנדבות.

לשמחתי וגם לצערי גדלתי להיות אדם שנותן ונותן ונותן עד לנקודה שאני נפגעת.

אף פעם לא ביקשתי הערכה, מילת תודה\ חיזוק חיובי, האמת זה אפילו לא מעניין אותי.

אבל בשבילי דבר אחד אני מבקשת: שתהיה לי היכולת להרגיש את הנקודה בה הנתינה הופכת לדבר דורשני ותובעני יותר ממה שאני מסוגלת לתת.

אני לא רוצה להיות האדם שעושה כדי לרצות אחרים, ההרגשה הזו של ריצוי האחר גורמת לי להיות חמדנית ומרוכזת בעצמי, לרצות לקבל את ההערכה, ומילה טובה.

אני רוצה לעשות בשבילי: לתרום כי אני רוצה, לעשות כי זה עושה לי טוב, שיהיו לי האומץ והתבונה להגיד לא כשצריך ושאולי פעם אחת בחיים אני לא אתנדב לעשות משהו כי אף אחד אחר לא עושה.

אני אוהבת לעשות. העשייה הופכת אותי למאושרת.

(בנינו העשייה גם משכיחה ממני את הצרות שלי).

זיק השמחה של האדם,

החיוך השמח,

החיבוק שמוקיר תודה,

בשביל כל אלה שווה להמשיך ולהתמיד בעשייה לכל מי שרוצה וצריך לקבל!

אבל מתי אני אבין שלפעמים אני צריכה לבוא קודם?