מספרת הסיפורים

21 ביולי, 2007

אני לא יודעת למה חשבתי שכדאי לתעד את הימים האלו... מה עומד מאחורי מחשבה אווילית שכזו שהרי הכול פה די משעמם וחוזר על עצמו...יום רודף יום ולילה לילה.

כבר שבועיים שאני גרה פה ועדיין כשאני אומרת בעבודה שאני הולכת הביתה, אני מיד חושבת עלייך מקבל את פניי בדלת וקורא לי..

כבר שבועיים שאני אוכלת רק חלבונים ועדיין כשאני רעבה אני חושבת על לחם קל עם חומוס וסחוג ושלושה דליי גלידה אחר כך.

כבר שבועיים שאני בטוחה שבכל רגע אני עומדת להתעורר מהסיוט הזה, שזה כל כך לא אמיתי, שהכול פה שקר ושמציאות מדומה סופה להסתיים...

וזה לא קורה, אתה לא פה ואתה לא חוזר בעוד שעה או בעוד יום, אלו פשוט חיים שלמים שאני צריכה לחיות עכשיו בלעדייך באנרכיה הזו, באנומיה הזו, בשנת הנצח של נפשי...

ואני בחורה חזקה, אולי באמת כולם צודקים...תמיד התכחשתי לתכונה הזו שבי שגורמת לאנשים שסביבי לסמוך עלי יותר משהייתי רוצה, אני ממשיכה לחיות וזה רק בגלל שאין מילה אחרת חוץ מאשר "לחיות", כי מה שאני עושה זה בעצם להתקיים, לקום, לעבוד, לצאת...אני רובוט שמאמין שהמזור יבוא עם הזמן, אולי אם אמשיך לחייך אוכל בסוף להיות שמחה באמת, אולי אם אני אתאהב במישהו אחר אני אוכל לשכוח אותך, אולי...כשלמעשה אני יודעת את התשובה, חלק ממני יחסר לנצח...כמו שהייתי לפני שנפגשנו, קצת ריקה מרגש אמיתי, קצת מבולבלת, חסרה..

רק שאז לא ידעתי מה חסר לי ואולי זה היה עדיף, היום אני מכירה כל שריר, כל פיסת עור, כל מבט וכל צליל ממה שחסר בי וזה קשה, אני מחפשת חלקים מזה, חלקים ממך בדברים אחרים, אולי המוסיקה תוכל להחזיר לי קצת ממה שאבד לי, אולי מישהו בעל אותו שיעור קומה, או מישהו עם עיניים דומות...וכלום, שום דבר לא משתווה או ישתווה ושום דבר לא מצליח להחזיר לי אפילו שניית תחושה ממה שהייתי כשהייתי איתך.

אמרת לי שאני לא צריכה להיות עם מישהו רק מסיבות כאלה ואני שגרוני היה חנוק ועיניי דמעות דם רק הבטתי ואמרתי לך שאני אוהבת כשאוהבים אותי...מה שרציתי להגיד זה שאחריי שאהבת אותי כל כך, איך אני יכולה לחיות בלי אהבה??

והרי אין טעם לחכות למשהו שירגיש נכון, למישהו אחר שיפיל אותי מרגליי, שיסחף את כול כולי, שיסמם אותי כך שאהיה מוכנה לוותר על חיי אם אלה לא יהיו איתו...אהבה כזו יש רק באגדות והמעטים שזוכים לחוות אותה בעולם הזה, מאבדים אותה בסוף...

כזו אהבה יש בינינו וזכינו לחיות אותה למשך כמה חודשים ואנחנו לא יחד עכשיו ואין לי שום תקווה או אפילו רצון להרגיש  כך שוב, זה היית אתה, זה עדיין אתה וזה יהיה אתה ורק אתה עד יומי האחרון וכל דבר אחר הוא פשרה בין אם זה יקרה עכשיו או בעוד שנים אז למה זה משנה? עדיף לגמור עם זה ודי, הרי כל זמן שאני עדיין לבד, אתה מתגנב לי לכל מחשבה, הריח שלך באוויר, אתה קיים ואנחנו אולי יכולים שוב ואולי ואולי ואולי...

היינו יחד אתמול ותהינו אם זה יעשה לנו רע, אין תשובה ראויה לשאלה טיפשית שכזו, זה הדבר היחיד שעשה טוב...אני לא חושבת קדימה כי אז אעדיף לא להמשיך כלל, אני מתמקדת רק ברגע הזה, ביום הזה ושורדת.. אך לו ידעתי שלא אראה אותך עוד הייתי אומרת לאשורה שלא אצליח לחיות, שאמות משברון לב... אז השעות האלה, מהולות בשכול ככל שהיו, היה בהן טוב, זה היינו אנחנו שוב וכמו שאמרת..שוב חלקנו חלקת גן עדן קטנה באמצע המציאות הזו.

אני מספרת שלא הסתדר לנו, שלא התאמנו שזה לא רק השבועות האחרונים אלא שאולי זה היה מההתחלה כך ולא שמנו לב וזו הפעם הראשונה בחיי שאני הופכת להיות כמו עשרות אנשים שקרנים שחיים מציאות בינונית, שזורמים כי יש זרם, אנשים כנועים לתכתיבים, כאלה שבוחרים מה לאהוב ואיך לחיות ומפחדים לעוף.. והרי אני תמיד טענתי לא להיות פשרנית לגבי אושרי וחיי, לא להיות פחדנית, לא לשקר לעצמי...והנה, עכשיו הכול סביב הוא שקר, חיים שלמים שאני עומדת לחיות בבדיה..אני ואתה לא מסתדרים? לא מתאימים? זו הייתה התאהבות מטורפת ואהבה אף יותר מטורפת, זו הייתה התאמה מושלמת שכאילו חיכינו לה עשרים ומשהו שנים, יכולנו למצוא איזו דרך מלך ואנחנו בסך הכול התעקשנו, אולי אנחנו ילדותיים בעצם, אולי לא מאוד חכמים כמו שאנחנו חושבים..., אין נשמות מתאימות משלנו, אין גופות מתאימים יותר...השאר זה שקר שאנחנו ממציאים לעצמנו כדי להקל על הכאב, שקרים שממציאים עבורנו כי בכל מקרה אנחנו לא יחד עכשיו ואין טעם לומר אחרת...

אילו יכולתי הייתי בוחרת מלכתחילה מישהו כמוך בדיוק, אולי קצת יותר מבוגר, יודע יותר לקבל ביקורת, מבין יותר את העולם ויודע שיש לנו משהו כל כך נדיר עד כדי כך שהוא אינו יוכל לחיות בלעדיו, בלעדיי...ואתה לו יכולת בטח היית בוחר מישהי כמוני והיית מעדיף שתהיה פשרנית יותר, שתראה דברים כמוך...

אבל אין באמת מישהו כמוך רק קצת יותר מבוגר ואין מישהי כמוני רק קצת יותר פשרנית ומה שיש זה אנשים אחרים לגמרי והאם על זה נוכל להתפשר אי פעם?? האם אני אוכל לחיות שנים ארוכות עם מישהו שלא מכיר את כל ההטיות של כל פועל ופועל? מישהו שמביא גלידה בכמות שמספיקה לשני אנשים ולא לעשרה לפחות? האם אוכל לחיות עם מישהו שלא יבין למה רוב האנשים הם בינוניים? מישהו שלא יביא נוטלה לאוטו יחד עם וודקה או שלא יחליט בשתיים בצהריים שנוסעים לאילת רק ליום אחד ולמה זה הכי כיף??

האם אתה תוכל לחיות עם מי שלא תקום לבדוק בוויקיפדיה כל ערך שהיא אינה יודעת את כל פרטיו? האם תוכל לאהוב מישהי שתראה ג'ירפה מלאה באקרילן ותחשוב שזו רק בובה? מישהי שתצא איתך לבלות אבל בבוקר לא תוכל לדבר איתה על המהפכה הקומוניסטית או שלחילופין תהיה גאון היסטורי ולא תלך איתך לעולם למועדון שהס מלהזכירו??

אני מתגעגעת אלייך, אני יודעת שתישאר שלי לנצח, אני לא דואגת שתפגוש אף אחת כי אני יודעת שהיא לא תהיה אני ואתה לא תאהב את מה שאיננו אני, אתה תיגע בה ותחשוב עלי, אתה תקרא לה בשמי, אין לך עוד מקום בלב, אני תפסתי הכול וגם אתה תפסת את כל המקום בלב שלי ואין לי מקום לאחר..

אני רק קצת דואגת בכל זאת...אני דואגת להמשך חיינו, האם אי פעם יהיה בסדר? האם אפשר לחיות עם כזה הפסד? כזה פספוס? האם ניפגש בגיל שמונים ונבכה על חיים שלמים שיכולנו לחיות יחד וחיינו עם אחרים ובעצם לבד?....

בליבי לנצח...