הפוסט האחרון הצליח לעורר אנשים ואין זה משנה אם בשביל ביקורת או בשביל שבח- הפוסט הצליח להוציא את הקורא מאידשותו הרגילה. אך כדי ליצור את ה"התועררות" נאלצתי להשתמש בכלי שאינו חביב עליי- דמגוגיה ואי-מתן הוכחות תומכות. חלקכם וודאי חושבים שכלי זה דווקא חביב עליי אולם אם אתם קובעים בכזו מהירות את אישיותי אבקש מכם להפסיק לקרוא. אין לי חיבה לאנשים שקובעים בראשם מיהו האדם שעומד מולם.
ובחזרה לנושא- המאמר הנוכחי הוא הראשון בסדרה של מאמרים שתעסוק בבסיס עליו אנו מקבלים החלטות ופוסלים פתרונות של אחרים. "שתי מדינות לשני עמים", "היוזמה הישראלית" וכו' הן רק התוצר של הידע שלנו והמבנים הלוגים שאנו בונים עליו. ע"י שינוי בסיס הידע וההיקשים הלוגים ניתן לשנות גם את בחירת הפתרונות.
אז לאחר ההקדמה הזאת נחל במלאכת הדיון הענייני-
ידע בהיסטוריה הוא קריטי בשביל להבין את הסכסוך ולגבש עמדה לגביו. לא ניתן לקבוע מה "מוסרי" ו"צודק" בלי לתהות איך הגיעו היהודים והערבים לאותה גדה של הירדן.
את הגעתו של העם היהודי יכול לדקלם כל תלמיד יסודי: בני ישראל, תחת הנהגתו של יהושע בן נון, נכנסו ארצה וכבשו אותה. אולם קיימת חוסר הבנה מי בדיוק ישב פה לפנינו- בני ישראל לא כבשו את ה"מולדת הכנענית" מה"עם הכנעני" משום שלא היה קיים כזה דבר. מה שהתנ"ך מגדיר כ"כנענים" הוא מקבץ עמים נודדים שהתיישב פה והקים ערי מדינה משום האטרקטיביות של האזור. אף עם בעצם לא ראה בה מולדת והשטח גם היה שטח כיבוש מצרי די הרבה זמן. לכן היהודים הם אלו שהפכו את הארץ הזאת ל"מולדת" ולכן בעלי הזכות הלאומית על הארץ. אך גם אם אינכם מסכימים לזה אין זה משנה לדיוננו, כפי שיובהר להלן.
את הגעת הערבים לאזור זה, והתפשטותם במזרח התיכון בכלל, יכול לדקלם תלמיד כיתה ז'- אחרי שהאיסלאם הושלט כדתם של השבטים הערבי במאה ה-7 חולק העולם לשני "בתים": "דאר אל איסלאם" (בית האיסלאם) בו שורר החוק המוסלמי ו"דאר אל חרב" (בית המלחמה) שנשלט על ידי כופרים ולכן מהווה מטרה לכיבוש ושליטה איסלאמים.
הערבים, תחת מצוות הג'יהאד, יצאו במסע כיבוש שלא היה מבייש את האימפריה הרומית. כך הפכו הערבים לרוב האתני במזרח התיכון. אולם בעוד שחבלי כיבוש אחרים זכו להשקעה מצד הח'ליפים, כמו עירק או ספרד, ארץ ישראל נהפכה למוזנחת יותר ויותר.
מדוע? כי ארץ-ישראל בתחילת הכיבושים לא הכילה דבר שיעניין אותם. הפרשנות שמיקמה את מסגד אל-אקצא, המסגד ממנו עלה מוחמד השמיימה, בירושלים הגיעה רק בסוף המאה ה-7 משום סכסוכים בין קבוצות שונות בח'ליפות. לא רק זאת אלא שגם כאשר הפכה ירושלים לעיר קדושה לאיסלאם זה לא שינה דבר מבחינת העניין הערבי באזור. נקודה שמדגישה זאת היא העובדה שירושלים מעולם לא הייתה אפילו בירת המחוז אלא רמלה, שהיא גם העיר היחידה שהקימו הערבים בארץ.
אולם בעוד שהכיבוש הערבי לא הפריח את השממה התיישבו ערבים החל מאמצע המאה ה-10 והחלו באכלוסם של כפרים יהודים (כדוגמת שעב וכפר כנא). העובדה הזאת בעצם הופכת את כל אותם ערבים שישבו כאן מאות שנים מ"ילידים" ל"קולוניאליסטים" בדיוק כמו הבריטים בהודו והצרפתים באלג'יר. אך אלה, שיושבים פה כבר מאות שנים, הם מיעוט קטן משום כל התהפוכות שעברה הארץ במילניום האחרון- מסעות הצלב, הכיבוש הממלוכי, ערעור היציבות בעקבות הפלישה המונגולית לאזור ועוד גרמו להגירה החוצה של תושבים. לאותו מיעוט שנשאר אין זכות לטעון למשהו כי גם יהודים ישבו בא"י עוד לפניו והוא, כפי שהובהר, התיישב כחלק מהכיבוש.
הרוב של הערבים הגיע לכאן מסוף המאה ה-19 בהגירות שהתגברו ככל שהיישוב היהודי פרח. כך, בעוד שבמחצית המאה ה-19 מתאר מרק טווין בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" את א"י כשממה וחרבה, הרי שב1947 המוני ערבים כבר ישבו בארץ.
הטיעון, שא"י היא מולדתם ההיסטורית של ה"עם" הפלשתיני, היא בעצם לא יותר מסילוף עובדות. הערבים היו הכובש של מולדתנו ולנו הזכות לקחת אותה מהם ואין זה משנה אם זו מולדתנו שקיבלנו בכיבוש או יישוב, כי בעוד אנו יכולים לכנותה מולדת אין הם יכולים לקרוא לה כך משום שמעולם לא הפכו אותה ליותר משטח כיבוש חרב.
אך אולי בכל זאת יש להתחשב בעובדה שלמיעוטם ארץ זו הייתה בית כמה דורות? אולי, אם הם היו מוותרים על תפקיד הכובש הגרגרן. מה הכוונה? אסכם ב3 נקודות:
1. מאז שהמפעל הציוני החל הערבים השתמשו באלימות בשביל לעצור אותו ואין מדובר רק בשוד ופשיטות אלא ברצח גברים, נשים וטף. כמו כן לא רק חברי המפעל הציוני סבלו אלא גם היישובים הוותיקים כמו היישוב שבחברון שאת תושביו הערבים שחטו.
2. חוסר המוכנות של הערבים להתפשר. בעוד היישוב היהודי והציונות רצו בשתי מדינות לשני עמים ושאפו לשיתוף פעולה ואף הרוויזיוניסטים הציעו שווין מלא לערבים וקיבלו את הרעיון שיכול להיות שיהיה למדינה ראש ממשלה ערבי, השיבו הערבים בכך שכל הארץ תהיה בשליטתם והיהודים יכולים לשכוח מהשאיפה שלהם למדינה. גם בהחלטת האו"ם מ-1947 סרבו הערבים לקבל את הרעיון שתהיה מדינה יהודית (לא שקודם הם קיבלו אותו, גם כשמדינה זו הייתה אמורה להשתרע על חלק ממישור החוף והגליל). אפילו בשנת 2000, כשאהוד ברק הציע בפועל 98% שליטה על השטחים ואת מזרח ירושלים השיבו לנו הפלשתינים בגל טרור שנמשך שנים.
3. הדבר הצורם ביותר הוא הניסיון למחוק את הקשר של העם היהודי לא"י. בעוד שלהם אין אפילו שם מקורי משפתם לחבל ארץ זה, הם מודיעים שבית המקדש מעולם לא היה קיים, שירושלים הוקמה על ידי הערבים ועוד מיני פנינים. אין אגב צורך לדאוג- תוכנית החינוך של הרשות הפלשתינית תדאג שעוד "דור שלם רוצה לפדות את ירושלים באש ובדם".
לסיכום, אין לערבים זכות על הארץ או דרישה לעצמאות לאומית. זאת עוד בלי לעסוק בכך שהעם הפלשתיני גילה שהוא עם אי-שם באמצע המאה שעברה.
במאמר הבא אעסוק בסכנות הטמונות בוויתור על הגדה.
חומר נוסף לקריאה-
1. התיישבות יהודית בארץ ישראל- מאמר ארוך ומקיף שמפריח את מה שחושבים בנוגע למקור הערבים בארץ.
2. הערבים בארץ ישראל- מקומיים או זרים? מאת ד"ר הארי מנדלבאום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה