שטחי יהודה ושומרון, כך ראינו במאמר הקודם, הם חבלי ארץ המהווים את ערש האומה היהודית, וחשובים מבחינה אסטרטגית ביטחונית ומבחינת קיום משק המים שלנו והבטחת סגנון החיים הנוכחי. העברה של שטחים אלה לידי איזו מדינה, גם א זו תהיה אוהבת ישראל מושבעת, תהפוך אותנו למדינת חסות.
אולם לנוכח טיעונים אלה מבטיחים לנו הפלשתינים פירות מתוקים מדבש בתמורה להקמת מדינה פלשתינית באותם חבלים. כך גם השמאל רואה בפתרון "שתי מדינות לשני עמים" כפתרון המועדף לסכסוך ולכן במאמר הזה אפרוש את העתיד הצפוי של המדינה הפלשתינית בלי שום ציפיות פסימיות או אופטימיות אלא רק התנאים הקיימים לייסודה.
הבסיס של המדינה הפלשתינית, כפי שתומכיה רואים, יהיה על שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה (לאחר שנכבוש את זה בשביל הפת"ח). האוכלוסיה שכרגע נמצאת באותם שטחים מונה בין 2.4 מיליון ל-3.8 מיליון, כשהיקף השטחים הוא 6,220 קמ"ר כולל גושי התיישבות הגדולים שבמקרה הקמת מדינה פלשתינית יועברו לידי ישראל ובכך יקטינו את השטח לקרוב ל-6,000 קמ"ר. הנתונים האלה מראים שמרגע הקמת היישות הפלשתינית צפיפות האוכלוסין שלה תהיה 400 נפש לקמ"ר (כשלוקחים בחשבון את ה2.4 מיליון) כשרוב אותן נפשות חיות בעוני, צפיפות ואבטלה. עד כאן הנתונים היבשים.
עכשיו, חישבו שאותה אומה צפופה וחסרת יכולת כלכלית, תקבל אליה מאות אלפי ואף מיליוני פליטים עניים. אין זו הערכה מוגזמת רבותיי- את המדינה שתקום מקיפים פליטים מכל עבר והמדינות המארחות אותם, כמו לבנון וסוריה, ימהרו לזרוק את הפליטים משטחם. הדבר יזניק את האוכלוסיה הפלשתינית בשטחים בעשרות אחוזים (פתרון האיום הדמוגרפי, אה?) בשטח כולל שאינו מתאים לקליטתם. הסיכונים מצעד כזה (וכאן אשמיט את סכנת השטח שבו נעסוק מאוחר יותר) הם:
1. מודל המדינה העשירה עם גבול למדינה ענייה ידוע לנו מיחסי ארה"ב-מקסיקו. מיליוני מהגרים לא-חוקיים מנסים כול שנה לחיות את החלום האמריקאי בעודם בורחים מזה המקסיקני. הבעיה הזאת תהיה אצלנו מוגברת משום מימדי המצוקה במדינה שילחצו על התושבים לחפש מקום טוב יותר (כשירדן ומצרים הן לא בדיוק אטרקציות תעסוקה) וקרובים שיושבים מהצד השני- ערבים ישראלים. ברור שחלקם יעזור באופן פעיל להברחת אחיהם מהמדינה שתקום והשאר יהוו רקע אליו יוכלו המהגרים הלא-חוקיים להתמזג.
2. מה ההבדל בין שכם לעכו? בשביל הצאצא של הפליט מ-48' הוא שעכו זה בית ושכם לא. רוב הפליטים הפלשתינים (שבדרך פלא אוכלוסיתם היא אוכלוסית הפליטים היחידה בעולם שגדלה עם הזמן) עזבו את המדינה עם הקמתה. בשובם אל המדינה הפלשתינית לא יהיה זה סיום "זכות השיבה" אלא רק ההתחלה. מהיישות הפלשתינית יוכלו אלפי פליטים לצעוד אל בתיהם בתל-אביב וחיפה ולדרוש את השבתם. כיצד מדינת ישראל תוכל לעצור נחיל פליטים שיורכב בין השאר מנשים, זקנים וטף בלי להיראות רע? לאלוהים פתרונים.
3. זוכרים את מאגר ההר שכה חשוב למדינת ישראל ולמי השתייה שלכם (תושבי המרכז, התחילו לנחש מאיפה אתם שותים)? המאגר הזה רגיש יותר לזיהום מאשר מאגר החוף. עם העוני שיתפשט ברחבי היישות הפלשתינית החדשה אין ספק שהזיהום יעלה וזיהום מאגר ההר יהיה לא הפיך, בכך חונק את המדינה הפלשתינית מבחינת מים וגם אותנו.
4. גניבת מכוניות על ידי ערביי השטחים היא לא תופעה חדשה לנו. כולנו בטח חווינו על בשרנו או שמענו על מישהו שמכוניתו נלקחה למשחטות בשטחים. סביר גם להניח שחלק מאותם שודדים מעוכבים על ידי מחסומי צה"ל וההתיישבות היהודית שמהווה גבול חי. במצב החדש שיווצר, בו אין גבול חי או צה"ל והעוני בשטחים ייגבר, מקרי השוד על ידי ערביי השטחים ביישובים הקרובים לקו הירוק רק יגדלו.
מבחינה סוציואקונומית המדינה הפלשתינית שתקום הולכת להיות חלום בלהות מתמשך שידרדר את מצב הפלשתינים, הישראלים (למעט חברות הביטוח שירוויחו מעליית אחוז המבטחים ביישובים הקרובים לגבול עם המדינה הפלשתינית) והאזור. אין להעריך גם שסיוע כלכלי יעזור במשהו. שנים שהעולם שופך על הפלשתינים כסף בהיקף מיליארדי דולרים אך כל הכסף מופנה לטרור וראשי השלטון. בהנחה שאלו ימשיכו להחזיק במושכות השלטון (כי הרי הפת"ח הם "טובים" ו"מתונים" ו"נורא נורא בעד שלום כולל והתפייסות") אין לצפות שהכסף הנוסף שישפך יגיע לאיזה סיוע.אך הקמתה של מדינת עולם שלישי שתתפוצץ לנו בפנים כחממת טרור ופשע אינו הסיכון היחיד (עד כמה שהוא משמעותי) מהמדינה הפלשתינית העתידית לקום.
האם אי-פעם תהיתם מה הוא "הקו הירוק"? עיון קצר יראה לכם שמדובר בקווי שביתת נשק ומשום היותם קווי שביתת נשק הם אינם מוכרים על ידי החוק הבין לאומי.אגב, למקרה שמישהו יעלה את העובדה שהם היו הגבול דה-פקטו: "דה-פקטו" משמעו שהם אינם גבולות מוכרים. מה זה משנה אם היו הלכה למעשה גבולות אם כדי שלא תהיה עילה לשנות אותם הם צריכים להיות דה-יורה? הגבולות הבין לאומיים היחידים שאי-פעם נקבעו למדינת ישראל היו חלק מתוכנית כ"ט בנובמבר, אותה תוכנית שהערבים סירבו להשלים איתה ויצאו נגדנו במלחמה.
לזמניות הגבולות עלינו גם להוסיף את המשמעות של וויתור על שטחי 67'- שטחי 67' ושטחי 48' הם שניהם שטחים שנלקחו בכוח (גם אם ממישהו חסר זכויות עליהם). אם נקבל את העובדה שהימצאותנו בשכם וחברון היא אינה לגיטימית מדוע ההישארות באשקלון או עכו כן? כמובן, עכשיו הטיעון שישראל צריכה לתת שטחים מעבר לקו הירוק לא נמצאת על שולחן המו"מ, כשההדגש הוא על "עכשיו". בדיוק כמו שפעם הזרם המרכזי של השמאל לא היה מוכן לשמוע על וויתור על שטחים והיום הוא בעד חזרה לשטחי 67' (שלא לדבר על ניצנים ראשונים של הסכמה לחלק את ירושלים) כך בעתיד הלחץ כלפי וויתורים טריטוריאלים בתוך הקו הירוק יגבר. הסיבה נובעת מהרצון עכשיו לוותר- גלי טרור, ביחד עם עיוות ההיסטוריה, הכשירו את הקבלה ש"הוויתור הוא מחיר השלום" ונתנו לו משקל של פתרון יחיד. כשתוקם מדינה פלשתינית השיקולים ההומניטרים (בסגנון "המדינה הזאת צריכה עוד קצת שטח בשביל להיות יציבה") ביחד עם טיעונים ביטחוניים ("מתן שטח ירגיע את הטרור") יכשירו את דעת הקהל הישראלית.
סופם של כל תהליכים אלה לגרום לישראל להצטמק עוד יותר בעוד המדינה הפלשתינית, שתפיץ טרור לישראל ותגרום לאי-יציבות בירדן עקב התסיסה של הרוב הפלשתיני שם שיעודד מהצלחת אחיו במאבקם נגד ישראל, תחלוש על עוד ועוד שטחים.
המסקנה העולה בעצם מכל זה היא שהקמת מדינה פלשתינית בשכנות עם ישראל היא לא צעד שיסיים את הסכסוך אלא ילבה אותו. אם לסכם את זה בקצרה גדתו של המערבית של הירדן אינה מספיק רחבה בשביל שתי מדינות.
במאמר הבא נעסוק במה שבאמת חשוב לפליטים הפלשתינים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה