קיימת הערכה, בקרב הוגי מדיניות "ערלי לב", שבאיזו נקודת זמן חלק מהעולם החליט לדחוף את ראשו מתחת לקרקע ולדמיין לעצמו מציאות טובה יותר. באותה מציאות השלום הוא צמח שגדל רק על מים ואחווה וקבוצות טרור רצחניות מורידות את נשקן אם רק נדבר מספיק בליווי פרחים ואיזו בונבונירה. המלחמה הזאת היא העיתוי לעוד ניסיון למשוך את הראש של אותם חבר'ה ממעמקי האדמה בשביל להביט למציאות בעיניים.
מדוע יש צורך בזה? כי ככל שאני מנסה להסביר לאנשים בחו"ל מה הולך כאן; קורא עוד מאמרים של אנשים בעד הפסקת המלחמה; רואה עוד איזו הפגנה הזויה בעד הבדיחה שכונתה "רגיעה" אני מבין שאם לא נסתור לאחינו היושבים בקרבנו עכשיו הם יפיצו את השטויות האלה לשאר העולם. אם לא נעשה מאמץ עכשיו להסביר לכמה שיותר אנשים מול מה אנחנו עומדים ולמה אנחנו נאבקים המצב הזה עוד ישוב, אולי בעוד שנה ואולי בעוד עשור, אך הוא ישוב אם לא נצליח לשנות דפוסי חשיבה. לכן, אני מזמין את כל מתנגדי המבצע ללכת איתי בשביל שבתקווה יסביר לכם למה אנחנו צריכים אותו.
ראשית, עלינו להבין את הרקע למבצע: על חורבות גוש קטיף שנהרס ב2005 קמו משגרי קסאמים וטילי "גראד". חמאס, שנבחר בבחירות דמוקרטיות ב2006 על ידי הציבור הפלשתיני, נשאר נאמן לעקרונותיו: השמדת ישראל על ידי מאבק מזויין ויישום חוקי השריעה ברשות הפלשתינית. כמובן, הוא לא עשה את הכול ביום אחד אלא ניתן לחלק את מעשי חמאס לשתי תקופות:
1. הראשונה מתחילה מבחירתו ועד השתלטותו על רצועת עזה ב14 ביוני 2006. בתקופה זו חמאס עדיין לא מתיר את הרצועה לארגוני טרור לבצע פשעי מלחמה כנגד ישראל ("אסור להתקיף או להפגיז, בצורה כלשהי, ערים, כפרים, מקומות מגורים או בנינים שאינם מוגנים" סעיף 25 מאמנת האג). אך הוא נדרש על ידי העולם לבצע שלושה דברים שהכרחים לכל מו"מ בינינו לבין הפלשתינים:
א. הכרה בהסכמים שנחתמו בין אש"ף לישראל כולל אוסלו.
ב. התנערות מהתמיכה בטרור.
ג. הכרה בישראל.
שלוש הדרישות האלה, שהן כה בסיסיות למו"מ, עומדות בסתירה ישירה לאמנת חמאס ולכן הוא סירב להיענות להן. מאותו רגע החל המצור הכלכלי על הרשות הפלשתינית ולאחר מכן על רצועת עזה. מטרתו של המצור אם כן הייתה להכשיר את הקרקע למו"מ על הסכם שלום מרגע שחמאס יחליט להכיר בנו.
2. השנייה, שאנו נמצאים בה עכשיו והחלה עם השתלטות החמאס על הרצועה, מסמנת את המשך הכרסום בביטחון אזרחי ישראל. בזמן שאנחנו הצענו לחמאס אפשרויות חוזרות ונשנות לחזור בו מעמדותיו הוא השיב לנו בירי קסאמים בלתי פוסק על יישובי עוטף עזה. גם כשהסכמנו ל"רגיעה" ופתחנו את המעברים הוא המשיך לירות עלינו. התנהגות כזו אינה מעידה על רצון לרגיעה או חתירה לשלום ומראה שמדובר במכשול ולא בפרטנר אפשרי.
לפי הרקע שהצגנו, ניתן לגזור את המסקנה הבאה: חמאס הוא מכשול בדרך לשלום ומהווה גוף לא דמוקרטי שפוגע בזכויות אדם של תושבי הרצועה הפלשתינים ושל אזרחים ישראלים.
עכשיו, המסקנה הזאת כשלעצמה מספיקה בשביל לתמוך במבצע צבאי של ישראל להפלת שלטון החמאס אך לזה יש להוסיף עוד עובדה מכרעת: זכותה של מדינה להגן על אזרחיה. יותר מזה- חובתה של מדינה להגן על אזרחיה. אנו משרתים בצבא ותומכים בממשלה כדי שאלה יגנו עלינו מפני איום ורצח. אם אנו שוללים את הטיעון שחובתה של מדינה להגן על אזרחיה הרי בכך שמטנו את הסיבה לעצם קיום המדינה.
שתי המסקנות האלה ביחד מביאות להחלטה שיש לתקוף את רצועת עזה בשביל להפיל את שלטון חמאס ולהפסיק את ירי הקסאמים, אולי אפילו לזרז את החזרת גלעד שליט על ידי חטיפת בכירי חמאס. את ההחלטה הזאת קיבלה הממשלה ביציאתה למבצע "עופרת יצוקה" והיא מקיימת אותה ברגעים אלה ממש בהתאם לכלל האמנות עליהם היא חתומה.
כמובן, יש הרוגים אזרחים אבל אין הם באשמת ישראל. מדוע? משום שחמאס הוא זה שבחר למקם את מתקניו וכוחותיו בתוך אוכלוסיה אזרחית. הוא באופן מודע הפך את האוכלוסיה האזרחית של עזה למגן אנושי של חייליו וישראל נאלצת לפגוע גם בחיי חפים מפשע בשביל לפגוע בחמאס.
אין מנוס מזה אולם גם אין להאשים את ישראל בדבר: אם נחזור לחוק הבין-לאומי אין נוכחות אזרחים מגנה על יעד צבאי. לכן, ישראל רשאית להמשיך ולחסל מטרות חמאס כל עוד אין הפגיעה בחיי אזרחים גדולה מהערך הצבאי של התקיפה.
כך רבותיי הגענו למסקנה דרך הסקה לוגית פשוטה המתבססת על העובדות והחוק הבין לאומי הנותן לישראל אפילו חופש פעולה גדול ממה שזו מרשה לעצמה. משום כך כל אוהבי השלום ורודפיו צריכים לשבח את ממשלתנו על החלטתה לחסל את החמאס בשביל לקרב בעוד צעד את השלום המיוחל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה