Vita

דמות צנומה רצה בין עצי יער בליל ערפל כבד. הדמות, קלת רגליים ודקה, רצה בכל כוחה עמוק יותר אל תוך סבך העצים, מעמיקה לחדור אל תוך האפילה שאלו נותנים לה מפני אור הירח הכסוף. מאחוריה היא יכולה לשמוע נביחות וקולות דיבור שמתחזקים עם כל צעד שלה.

"מפה!" היא שומעת צעקה ומגבירה את מנוסתה, כל תשומת ליבה בקולות ולכן אינה מנסה להתחמק מענפים שפורעים את שערה וקורעים חתיכות מכותנת הלילה שלה. הקולות מתחזקים, הנביחות נהיות תכופות יותר והאימה שמתפשטת בה משכיחה ממנה עובדה חשובה: היא רצה לעבר קרחת היער. כשהיא כבר מבינה זאת מאוחר מדי והיא מוצאת עצמה עומדת באמצע מישור שטוף אור כסוף.

"זהו, זה נגמר" היא חושבת לעצמה בעצב, עומדת ברעד מתחת לירח הלבן. האנרגיות והאדרנלין ששטפו אותה נעלמים כלא היו והדמות מתיישבת על כר הדשא, בוחנת את ידיה הפצועות כשלפתע הקולות משתתקים. הדמויות נעצרות מאחוריה.

"שוב בלוס?" שואל בעצב ראש הקבוצה. הוא לבוש מעיל ציידים ארוך ולראשו כובע מצחייה שחור. הילדה לא משיבה, רק יושבת ומתבוננת בשקט בחרקי אש שמתעופפים בשמי הלילה. הגבר מתיישב לידה ולמשך כמה שניות משתררת שתיקה. "אנחנו לא יכולים להמשיך כך" הוא אומר בעצב, "שאת כל שבוע בורחת. המקום הזה לא בטוח", הוא מצביע לעבר העצים, " ואני לא רוצה שתיפגעי."

היא מסובבת את ראשה אליו, לוטשת בו עיניים כתומות ומשיבה "אם היא תלך אני אפסיק."

נשמעת אנחה והצייד מוריד את כובעו. "היא לא תלך ואת יודעת את זה", היא מתחילה להשיב משהו אך הוא מסמן לה באצבעו לשתוק וממשיך- "בלוס, גם אני מתגעגע לאמך אך צריך להמשיך ולא, פרולין אינה מחליפה של אמך ,אף אחת לא יכולה לעשות את זה, אולם גם אני צריך מישהי שתאהב ותחבק אותי, את מבינה?". אביה מסתכל בעינייה בחיפוש אחרי הבנה אך כל שהוא מוצא בהן הוא זעם.

"לא! לא! לא!" היא זועקת ורוקעת ברגליה. "אני לא רוצה אותה וזהו! ואם אתה לא תסלק אותה אז אני אעשה משהו!". אביה מתרומם כדי לאחוז בה, כעוס על חוסר ההבנה של בתו, אך באותו רגע שהוא מרים את ידיו היא חוטפת את האקדח מנרתיקו ורצה אל תוך היער.

"רוצו אחריה!" זועק אביה ומאיץ בשאר לעקוב אחריה. משהו בתוכו אמר לו שהלילה הזה יסתיים ברע אם לא יתפוס את בתו.

[לא מזהה תבניות טקסט, משטח כתיבה חרוך]

...ואז, כשלרגע חשה שנאבדה ביער, שמעה בלוס את קולות הנגינה של פרולין. בשקט היא עוקבת אחרי הצלילים המתחזקים עם כל צעד, האקדח מוחזק בשתי ידיה, דרוך ומוכן.

פרולין יושבת בחלוק וורוד, מנגנת בשקט על כלי מיתר איזו מנגינה ספונטנית שנפסקת בבת אחת כשהנגנת שמה לב לבלוס שמתקרבת אליה בצעדים איטיים. "בלוס" היא מחייכת לקראתה וקמה לחבק אותה אך לפתע נרתעת. משהו בילדה היה שונה, איזו אווירה שהפחידה את פלורין עד עמקי נשמתה.

מהמקום בו יצאה בלוס יוצאים עכשיו אביה וחבורתו. "בלוס, לא!" הוא זועק ורץ במהירות לתפוס את ילדתו בעוד זו מרימה את האקדח, מכוונת ולוחצת על ההדק. בשבריר של שנייה מפלח הכדור את ליבה של פלורין  ומותיר בחלוק הוורוד רק כתם אדום מתפשט.

"תפסתי אותך" צועק אחד הנערים ומוריד את הילדה לקרקע. השאר מתאספים סביבו ומרחיקים בזהירות את האקדח המעשן. בעוד בלוס מוכרעת על הקרקע וטועמת את האדמה, פרולין ממשיכה לנשום בקושי ומגששת בידה אחרי אהובה אך הוא מנותק מדי מכדי לשים לזה לב.

הוא יושב על הדשא, מבטו מעורפל ומוחו מנסה לתפוס את מה שקרה. נדהם, מזועזע עד עמקי נשמתו ממה שבתו עשתה...

[לא מזהה תבניות טקסט]

רוברט מרים את עיניו מהמתרגם ומתבונן שוב בכתב החיזרי על חתיכות הנייר המחוררות והשרופות בחלקן. הוא מחפש טקסט בצד השני של הדף אך כלום, שום משפט נחמה שיוכל לסגור את הסיפור.

"היי רוברט, סערה עומדת להתקרב" מודיע לו חברו ממה שהיה פעם מטבח שכל שנותר ממנו קיר חצי שרוף. "אתה שוב מעיין בחומרי כתיבה?" הוא שואל אותו, עדיין גבו מופנה אליו והוא סורק את השממה הרדיואקטיבית בשביל מחסה.

"מה אתה חושב שקרה כאן?" תוהה רוברט ומכניס את הדפים לאחד מכיסי השריון שלו. אפילו בתוך חליפת הסביבה הזאת הוא יכול לחוש את עקצוצי הקרינה ומשבי הרוח החורכים.

"כמה מעצמות משחקות על שליטה עולמית, מגיעות לתהום ומישהי עושה את הצעד הראשון בדרך הקצרה לשואה גרעינית. זה לא שאצלנו בכדור היו כל כך רחוקים מזה" פולט צ'ארלס ומסמן את נקודת המחסה- 750 מטרים צפונה, מערה.

"סביר להניח" פולט רוברט בעצב מסוים וסורק בפעם האחרונה את שרידי הבית. "טוב, לא נרצה לסיים כמוהם בסופת הנשורת, אה?" הוא מודיע בחיוך מוסתר תחת קסדה. הם מתחילים ללכת כשרוברט נעצר לפתע, מקשיב לקולות שמסביב.

"מה קרה?" שואל בעצבנות צ'ארלס ודורך את הרובה. רוברט לא עונה, רק מקשיב לעוד כמה רגעים לרוח הנושבת. לבסוף הוא מודיע שזה היה כלום והם ממשיכים בדרכם, מלווים על ידי מנגינתו של כלי מיתר המונח על יד קבר.