Vita

כל העיניים נישאו לנאומו הצפוי של הנשיא אובמה בקהיר היום, בציפייה דרוכה לראות לאן הנשיא האמריקאי מתכוון להוביל את המזרח התיכון. הערכות נעו בין נאום התרפסות ובין חזון רציונאלי ומוצק בשביל לשפר את המצב באזור. אפילו אני, שלנוכח דרישותיו של אובמה מישראל והתנהלותו במדיניות החוץ חושב שהאדם הוא סכנה, קיוויתי שהוא יגיש לפנינו איזו תוכנית מציאותית וברורה. התבדיתי.

התחנפות חסרת בושה למוסלמים

אובמה פתח את נאומו באמירת דברי הלל לאיסלאם, יחסי המערב איתו ועם ארה"ב. נראה שאובמה, כנואם מוכשר, החליט לפתוח בהחנפה למארחים שלו ולקהל היעד שלו אולם יש לשאול האם אינו הרחיק לכת יותר מדי בחנופה? אתן כאן מס' דוגמאות:

1. "היחסים בין האיסלאם למערב כוללים מאות של קיום משותף ושיתוף פעולה"- בתור חובב היסטוריה, אינני יודע על אילו מאות בדיוק מדובר. במאה ה-7 האסלאם יצא למסע כיבושים במזרח התיכון וסילק את שאריות האימפריה הביזאנטית והמשיך לאורך המאות לכבוש עוד חלקים מהמערב (אירופה באותה תקופה) עד שהאימפריה העות'מאנית החלה לדעוך. אולם גם אחרי זה קשה לדבר על שיתוף פעולה אסלאמי-מערבי משום שמי יגדיר קולוניאליזם אירופאי באזור כשיתוף פעולה? ואולי הכוונה לתמיכה הערבית בנאצים? אפילו זה לא נמשך מאה.

2. "הם חופפים [אמריקה והאסלאם] וחולקים עקרונות משותפים: עקרונות של... סובלנות וכבוד לכל בני האדם"(ההדגשות שלי)- אין לי רצון להכליל, אולם מדינות מוסלמיות בדרך כלל לא מתאפיינות ב"סובלנות וכבוד לכל בני האדם". למשל ניתן לקחת את העובדה שמוסלמים שממירים את דתם לנצרות נאלצים להתחבא מפחד שיוציאו אותם להורג. גם נשים לא בדיוק נהנות מ"המהפכה הפמיניסטית" ואי אפשר לטעון שהמדינות המוסלמיות, או אפילו רובן, נוהגות על פי עקרונות הדמוקרטיה. שוב התבטאות תמוהה של אובמה.

הוא משיך לשבח את האסלאם על עוד נקודות רבות: תרומה לתרבות העולמית (נכון משני טעמים: מוסלמים אכן תרמו בתחומים של אלגברה, אסטרונומיה ומדע; והודות לפלישה העות'מאנית לטורקיה מלומדים יוונים רבים היגרו לאירופה והתחילו את הרנסאנס), העובדה שמרוקו הייתה המדינה הראשונה שהכירה בארה"ב וכמובן ההצהרה הידועה- ארה"ב לא נלחמת באסלאם, היא נלחמת בקיצונים שבו.

עיראק

לאחר שסיים להלל את האיסלאם, פנה אובמה להתייחס לנוכחות האמריקאית הנוכחית באפגניסטן ובעירק, תוך שאין אזכור לעניין הפקיסטני. תמוה במקצת כשהמדינה נאבקת כנגד כוחות טאליבן ולא ברור האם השלטון הפרו-מערבי ודמוקרטי של המדינה הגרעינית יישאר במקומו או יוחלף באחר. אך נעזוב את זה.

בנושא אפגניסטן אובמה הבהיר שעד כמה שקשה לארה"ב לספוק הרוגים במלחמה שם ועד כמה שהוא ישמח להחזיר אותם, הוא אינו יכול לעשות כן מתוך ידיעה שיש עדיין קיצוניים אלימים באפגניסטן ופקיסטן שנחושים להרוג כמה שיותר אמריקאים. האם זו מחויבות להמשיך את המלחמה באפגניסטן עד לחיסול הטאליבן? אינני יודע. כל שהוא אומר בנאום שיש קואליציה של 46 מדינות, שהקיצונים הרגו גם מוסלמים ושארה"ב הולכת להשקיע 1.5 מיליארד דולר בחמש השנים הבאות בבתי חולים, בתי ספר, דרכים וחיזוק הכלכלה בפקיסטן ובאפגניסטן. זה כתוספת להשקעה קיימת של 2.8 מיליארד דולר בכלכלה האפגאנית כיום[1].

לאחר הנושא האפגאני, הועלה הנושא העיראקי. באופן לא מפתיע, אובמה לא התייחס לדאגה לשמירת האחדות של עירק, אלא רק לכך ש: א. תבוצע נסיגה של כוחות מעיראק החל מיולי ואחרון הכוחות יעזוב ב2012, בהתאם להסכמים עם הממשל העיראקי; ב. ארה"ב תעזור באימון כוחות עיראקים ותשקיע בכלכלתה. אין כאן ולו התייחסות קלושה לאפשרות של התפרקות המדינה או השתלטות עוינת מצד איראן. כמו כן, לוח זמנים קבוע מראש מראה שהממשל אינו מעמיד תנאים לנסיגה, כמו היכולת של עירק לשמור ולייצב את עצמה.

סיכומו של עניין, אובמה ממשיך במדיניות נסיגה מסוכנת משום שאין צורך להגשים אילו תנאים בשביל לבצע אותה.

ישראל והפלשתינים

בנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני ולפתרון שלו אובמה לא הפתיע ולו במעט. הנושאים הרגילים הועלו: שתי מדינות לשני עמים, הפלשתינים צריכים להפסיק את הטרור, יש להכיר בזכותה של ישראל להתקיים[2] וישראל בתמורה תדאג למצב ההומניטארי בעזה ולהיצע העבודות בגדה המערבית. במילים אחרות אובמה הופך אותנו ללשכת הסעד וקורא לפלשתינים לעזוב את הדרך המוצלחת ביותר שלהם לשכנע את ישראל לוותר.

ביחד עם הקלישאות הרגילות, אובמה גם ציין כמה דברים שמעוררים סימני שאלה. אחד מהם היא ההצהרה הבאה (ההדגשות שלי):"מצד שני, לא ניתן להכחיש שהעם הפלשתיני, מוסלמים ונוצרים, סבל במהלך המרדף אחר מולדת." למה אובמה מזכיר שמדובר במוסלמים ונוצרים? אני חש שמדובר כאן בניסיון ליצור סולידריות בין מוסלמים ונוצרים דרך הסבל הפלשתיני[3] (דבר שכבר בת יאור מצביעה עליו בספרה "אירוערביה").

החלק המתייחס לישראל אינו מציע איזו הבחנה חדשה על הסכסוך הוא הצעה חדשה לפתור אותו. אותן קריאות, אותן סיסמאות וקרוב לוודאי יהיו גם אותן תוצאות.

תגובה רפה לגרעין האיראני

הדברים של אובמה בנושא הישראלי-פלשתיני לא יפריעו לשנתו של איזה אדם; לעומת זאת לנוכח הדברים שאמר בהקשר לגרעין האיראני, אני מקווה שכרגע עובדים האנשים הטובים בקריה מסביב לשעון בשביל לתכנן את המתקפה על איראן.

הסיבה לדאגה זו היא שהדברים שהצהיר אובמה בנוגע לאיראן אינם אומרים דבר. הוא פתח בפריסת היחסים בין ארה"ב ואיראן בעבר, המשיך למוכנות האמריקאית לדון עם איראן ולאמנתו שיש לשאוף לעולם ללא נשק גרעיני. אין שמץ של אזכור בנוגע ל"סירוב" איראני; אין התייחסות למה יקרה אם המו"מ ייכשל; אין ולו משפט אחד שניתן לפרש אותו אפילו באופן עקיף ביותר כאומר-"תפסיקו עם המרוץ אחר נשק גרעיני או שתישאו בתוצאות".

משום כך החלק הזה בנאום מחזק את הצורך בהגשמת התרחיש של תקיפה ישראלית באיראן ללא אישור אמריקאי. כן, התשתית הגרעינית שלהם פרושה בכל מקום אך מי אמר שחייבים דווקא לתקוף את התשתית הגרעינית? עם אי-השקט האזרחי באיראן ניתן לעודד אולי הפיכה כנגד השלטון האסלאמי הקיצוני ששולט בה היום.

לקינוח- דמוקרטיה, זכויות נשים ושיתוף פעולה

את החלקים האחרונים של הנאום הקדיש אובמה לכמה נקודות: דמוקרטיה, חופש דת, זכויות האישה ופיתוח כלכלי ואפשרות ובאופן מפתיע העלה כמה נקודות ביקורת כנגד מדינות ערב, גם אם בצורה מאוד חלושה.

אחסוך מכם את קטעי הנאום בנוגע לדמוקרטיה וזכויות נשים משום שאין בהם כל חדש. לעומת זאת בהתייחסו לחופש הדת- "העושר הדתי חייב להיתמך, אם זה למארונים בלבנון או לקופטים במצרים". המארונים בלבנון כיום נמצאים בבעיה משום שהם מיעוט זניח ולאור האפשרות של ניצחון חיזבאללה בבחירות; הצרות האלה אינן ככלום וכאפס לעומת מה שהקופטים במצרים סובלים: חטיפות, רציחות, פגיעה ברכוש ובירוקרטיה ממשלתית שסוחבת את השיפוץ או הבנייה של בתי תפילה לקהילה. בכך שאובמה הזכיר זאת, גם אם באופן רפה מאוד, מדובר באיזו מתיחת ביקורת על יחס הממשל המצרי למיעוט הנוצרי שתחת חסותו.

בנוגע לפיתוח הכלכלי ול"אפשרויות", אני מפחד שאובמה מתחיל את אותו תהליך שעוברת אירופה מזה 30 שנה (ושוב מפורט בספרה המשובח של בת יאור, "אירוערביה")-תוכניות החלפת סטודנטים בין העולם המוסלמי לארה"ב, רשתות חברתיות של תלמידים משני הצדדים, הקמת מוסדות שירחיבו ויעמיקו את הקשרים העסקיים ואף הקמת קרן שתדאג להתקדמות טכנולוגית בארצות מוסלמיות.

סיכום

מתוך 11 עמודים של נאום, קשה להוציא ולו משפט אחד בעל משמעות אמיתית. אובמה הפגין כאן את היכולת הרטורית הידועה שלו ועוד תכונה- לא לומר דבר. בדיוק כמו בסיסמה הנבובה מתוכן "Yes We Can!", כך גם עכשיו הנאום שלו לא מציע מתווה למזרח התיכון. הוא מציע דאגה לממשל הישראלי וחנופה לארצות האסלאמיות ופורס בפנינו משהו דמוי מדיניות שאין לדעת כיצד הוא ישנה את פני המזרח התיכון.