Vita

לאור ירח כסוף,

למרגלות הר עטור שלג,

אחוז כישוף

ניגנתי את חייך.

תו אחרי תו

על כינור גידים ועצמות

הפקתי את המוזיקה

שלך.

ואפרך, בהתאם למנגינה,

הסתחרר בינות גבעות הדשא,

לאור הלבנה.

רציתי לגעת בידך,

לנשום עוד פעם אחרונה

את ריחך הכה מתוק,

לחוש את ידך הענוגה.

אולם הכינור דרש

שלא אפסיק את המנגינה.

אם לו לרגע אחד תפסיק המוזיקה,

תתפוגג האשליה.

אז ניגנתי וניגנתי,

עד שהשמש החליפה את הלבנה,

וההר איבד עטרתו הלבנה;

העולם השתנה, המשיך במהלכו

ורק אנו הוגנו

מכל פגע שינחית הזמן.

אך לכל אשליה יש סוף

ואף זו שלנו לא חמקה.

המוות נגע בכתפי

ודרש את הכינור בחזרה.

"סיימת לנגן על הכינור,

סיימת לנגן גם על שלך"

אמר ובידו כינורי הדומם.

נתתי לו את כינורך

וראיתי כיצד את מתפוגגת ברוח.

רציתי לבכות למראה

ובמקום חייכתי-

עם סיום היצירה שלי,

אוכל להצטרף אלייך וביחד

נרקוד עד יקיץ הקץ על הכול.

העולם במה, רובנו כלי נגינה.