בפוסט הקודם קראתי לנתניהו לא להיכנע ללחץ מצד האמריקאים. נראה, או לכל הפחות יש אפשרות, שנתניהו החליט לא להיכנע ללחץ האמריקאי אלא לתעל אותו. קיימות שתי פרשנויות לנאום שנשא נתניהו אתמול: או שהוא הצטרף לרכבת הפנטזיה של אובמה בדרכה לאבדון, או שנתניהו משחק עכשיו בשח כנגד הנשיא האמריקאי.
"ברוכים הבאים למסע המופלא!"
נתניהו, כמו אובמה, פתח את נאומו בדברים הבנאליים הרגילים: אנחנו רודפי שלום, נביאינו הביאו לעולם את חזון השלום, אנו מסיימים את התפילות בבקשה לשלום וכו'. לאחר מכן גם הבהיר את הקשיים העומדים בפנינו ואת קשרנו לארץ ישראל. בערך בשלב בו הוא דיבר על "ארץ אבות" התחלתי לפחד מההמשך.
נתניהו, כפי שחזו הפרשנים, ביטא בנאום את מדיניות המרכז הפוליטי: לא נסוגים מכל יהודה ושומרון, מצד שני גם לא נשארים, מקימים מדינה פלשתינית, אך לא נותנים לפליטים להיכנס ומוודאים שהמדינה שנקים במרחק 10 דק' מגוש דן תהיה מפורזת מנשק ומצב זה יובטח על ידי ערבויות בין לאומיות. בהחלט, חזון יפה אך לא מציאותי.
נתחיל עם הדבר הברור ביותר: ערבויות בין-לאומיות לפירוזה של המדינה הפלשתינית. אם יש משהו שלמדנו מלבנון, הוא שערבויות בין-לאומיות לא יעילות בדבר חוץ מלהיתקע לצה"ל בין הרגליים. עדיף לנו כבר שהמדינה הפלשתינית תהיה מחומשת, כדי שתהיה לנו יותר לגיטימציה לפעול כנגדה ברגע שהרקטות יעופו על גוש, לעומת הבעיה הבין-לאומית שתיווצר עם ה"ערבויות".
שנית, נתניהו לא מדבר על איזה שינוי מבני ברשות. הוא רוצה להפסיק את ההסתה ולאפשר לפלשתינים ליצור כלכלה משגשגת, אך לא דורש את סילוקו של הגוף שאחראי לכל אלו: הרשות הפלשתינית, תוצר הסכמי אוסלו. הרי ברור שהם אלו שמנתבים אליהם את הכסף, מחנכים את הילדים לטרור ומנצלים את בעיית הפליטים באופן הציני ביותר שאפשר. אם ראש הממשלה רוצה שינוי, שידרוש מאובמה להעלים את הרשות הפלשתינית. אך הוא לא יכול.
יש עוד כמה עניינים שניתן לעסוק בהם בנוגע לדבריו הדמיוניים של נתניהו, אולם קיימת עוד דרך להסתכל על כל הנקודות האלה, דרך שאולי מראה שהוא לא הצטרף למסע המופלא של אובמה.
משחקים שחמט עם ארה"ב
הפרשנות השנייה עלתה בראשי אחרי שני דברים: ראשית, הדחייה של מדינות ערב והפלשתינים את "חזון נתניהו". שנית, עיון במאמרו של יצחק קליין שקורא לישראל לבצע מסע הסברה נרחב בארה"ב תוך מינוף הדחייה והקיפאון הערבי בשביל להוריד את הלחץ האמריקאי.
חשבו מה נתניהו אומר בנוגע למדינה הפלשתינית וליישובים ביהודה ושומרון:
א. פירוז- נתניהו בנאומו מדבר על מדינה פלשתינית מפורזת מנשקה שביטחונה יהיה תלוי בקהילה הבין-לאומית וישראל. מי המנהיג הפלשתיני או הערבי שיסכים לדבר הזה? לשלול מהמדינה הפלשתינית כביכול את זכותה להגן על עצמה? אין פלא שמצרים שללה את תוכניתו של נתניהו משום ההצעה הזו.
ב. הפליטים- אתגר שני שנתניהו מעמיד בפני ההנהגה הפלשתינית הוא חוסר המוכנות לאפשר לישראל לבצע התאבדות דמוגרפית, שידועה גם בכותרת הפחות דמגוגית: זכות השיבה. אף מנהיג פלשתיני לא רוצה או יכול לוותר על הדרישה שפליטים פלשתינים יכנסו לתוך ישראל. כל ה"אתוס הלאומי" שלהם בנוי סביב הרעיון של תיקון פשעי המדינה הציונית: הקמתה של מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון ושיבתם של אותם פלשתינים שברחו או גורשו במלחמת השחרור. אין פלא אם כן שגם הם דוחים את יוזמת נתניהו.
ג. ההתנחלויות- אחד המשפטים המעורפלים ביותר שמדינאי יכול להגיד נאמר בנוגע להתנחלויות. מצד אחד ראש הממשלה דיבר על כך ש"לא יוקמו יישובים חדשים או יופקעו קרקעות להרחבת יישובים קיימים" ומצד שני אמר שיש לאפשר לתושבים חיים נורמאלים על ידי אפשור הרחבת הבנייה ביישובים. יש כאן גם קבלה של עמדות אמריקאיות וגם דחייה שלהן, ביחד עם מתן פתח לתושבים להמשיך ולהרחיב את יישוביהם.
לסיום, מוצעות לפלשתינים מחוות שהפעם ישמשו בשביל מינוף אסטרטגי. המחוות, הקלות תנועה ומחסר, הולכות להיות סימני רצון טוב ישראלים לעומת עקשנות פלשתינית/ערבית.
קחו את כל מה שציינו והעמידו אותם אל מול הסירוב הפלשתיני והערבי לנקוף אצבע לכיווננו. הם לא רוצים להתחיל תהליך, לעשות משהו; שנים של מו"מ איתנו לימדו אותם שכל שיש לעשות הוא לדרוש מספיק. כך לפחות זה עבד להם פעם.
מה שאנחנו יכולים לעשות במקום הוא לבצע מסע הסברה נרחב בארה"ב בשביל להטות אותה לעברנו. הנשיא אובמה בימים אלה כבר ככה מאבד מהפופולאריות שלו עם המשך כישלון תוכניתו הכלכלית וכל שאנו צריכים לעשות הוא להוסיף דלק למדורה: נציג לקהל האמריקאי את הפעילות הישראלית לקראת השלום, לעומת הסירוב הפלשתיני והמשך ההסתה. נראה להם שהנשיא אובמה, במקום לתת גיבוי לבעלת ברית של ארה"ב ומדינה דמוקרטית שואפת שלום, לוחץ עלינו ובכך פוגע באינטרסים האמריקאים.
לשחק את המשחק שלהם
אובמה והממשל בוושינגטון משתמש בתקשורת המגויסת ובחלקים מהשמאל בשביל לעורר מחלוקת ולחץ על ממשלת ישראל. בליין עוזר למפעל הזה ונראה, כפי שציינתי כבר קודם, שארה"ב מותחת את הגבולות בנוגע להפרת הריבונות שלנו. לכן, אולי הגיע הזמן שנשחק את המשחק שלהם ונמנף את המחוות שלנו בשביל הפיכת דעת הקהל האמריקאית עוינת כלפי אובמה; והנשיא שמבוסס על פופולאריות, יחשוב פעמיים לפני שהוא יוצא נגד הציבור האמריקאי.
לעומת החזון האסטרטגי הזה, יש גם האפשרות שנתניהו באמת נשבר והוא מצטרף לאובמה בשאיפה לשלום עיוורת ומנותקת מהמציאות. בתקווה זה אינו המצב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה