אני כרגע במהלך הקריאה של הכרך הראשון מתוך שניים של "אנושי, אנושי מדי" של ניטשה והחלטתי לפרוק מליבי כמה הערות שהתגבשו אצלי. במחווה לסגנון של ניטשה בספר, הפוסט הזה יהיה בסגנון אפוריסטי (קטעים קצרים ללא קשר מובהק). אולי אפילו אאמץ אותו בשביל מאמרים יותר קלילים. אז ברשותכם, נתחיל:
מנתח עם פטיש- בזמן שניטשה מנתח, או לפעמים רק נדמה שהוא עושה כן, עם אזמל את הרעיונות והעקרונות הבסיסיים של החברה, הוא מטפל בבעיות העולות עם פטיש ובאותה מידת גסות של מנפץ סלעים קדום.
הפוסל במומו פוסל- חלקים נרחבים בפילוסופיה שלו הקדיש ניטשה לפירוק וסילוק האשליות הדתיות והמטפיזיות מעולמם של בני אדם, כחלק מ"שחרור הנפש". תמוהה אם כן שאותו מסלק אשליות שגה באחת משלו- הערצה כמעט דתית למדע ולמה שהוא מבטיח. אכן, צדקנו חכמינו.
מורה- אם אדם מכריז שניטשה הוא מורהו, סימן שהוא תלמיד כושל שלא למד כלום מדברי רבו.
סוגי קהל- לנוכח מנפץ האנדרטות, ישנם שלוש קבוצות קהל עיקריות: אחת חיה באנדרטות ובשבילה המנפץ מכוסה העיניים אינו יותר מעוד ניסיון עקר להרוס את האנדרטה. כמה באנדרטה אולי מבחינים במיוחדות של המנפץ הזה, אך הם אינם מתפתים לעזוב. השנייה חיה מחוץ לאנדרטות אולם גם היא מבחינה במנפץ כדמות משעשעת, אולי לפעמים מלמדת אולם גם היא אינה נקשרת אליו. לבסוף, נותרת הקבוצה שכל מעשה ניפוץ ומשפט עוקצני מסעירים אותה. אלה, הקשורים באשליות משל עצמם, מכירים במנפץ על מעשה ניפוצו ולא יותר. אכן, טרגדיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה