Vita

"ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק וימת..."- שמואל ב', י"ז, פסוק כ"ג.

"וישלך [יהודה איש קריות] את הכסף אל ההיכל ויפן וילך ויחנק"- הבשורה על פי מתי, פרק כ"ז, פס' 5.

"על כן נגרור בשרנו ליער וניתלנו/ על גדם עץ שבו רוחנו מתייסרת"- הקומדיה האלוהית, התופת, קנטו 13, שורות 107-108.

החמדנות היא אחד הרגשות המוכרים ביותר לאדם, רגש שקרוב לוודאי ליווה אותנו מראשית הקיום האנושי. כמעט בכל אחד מאיתנו מקננת קנאה וחמדנות, הרצון לקחת משהו שיש לאחר ושמחה לאיד.

הדבר שאנו נבחן במאמר הזה הוא לא דווקא הרגש עצמו (אין זה שיעור בפסיכולוגיה) אלא תוצאותיו וכיצד הדבר משתקף דרך שלושה מקרים מייצגים- אחיתופל, יהודה איש קריות ופייר דלה וינייה, שלושה אישים בעלי אותו דגם אישיות של חמדנות והרס עצמי.

אחיתופל

אחיתופל הגילוני מוכר לנו בעיקר ממטבע הלשון "עצת אחיתופל"- עצה רעה שאין לשמוע לה, דבר שעומד בסתירה לדמותו של אחיתופל[1] שמתוארת במקרא ובספרות חז"ל כאדם חכם מאוד שהשתווה בעצותיו לעצות האל עצמו[2].

העניין שלנו באחיתופל הוא במניעיו להצטרף למרד אבשלום: ספרות חז"ל מציירת אותו כאדם מבריק שמעשיו מכוונים לדאוג לרווחתו של אדם אחד- הוא עצמו. משום כך הנימוק שניתן לבגידתו בדויד אינה נקמה[3] אלא הרצון לרשת את המלוכה, "ולכך נעשה יועץ לאבשלום כדי שתשוב המלוכה מדויד לאבשלום ובין כך וכך יתגלגל הדבר ותשוב המלוכה אליו" (ילק"ש שמואל, קנ"א).

חמדנותו של אחיתופל מעבירה אותו לצד אבשלום וכשעצתו השנייה להרוג את דויד במהירות בעזרת צבא קטן אינה מתקבלת, הוא תולה עצמו. מדוע? ההסבר המקובל הוא שבאותו רגע אחיתופל הבין שסוף המרד בניצחון דויד ולכן החליט להקדים תרופה למכה[4].מצד שני, אם היה סבה של בת שבע אשת דויד אולי היה יכול לחמוק מנקמתו של המלך.

הסבר אחר להתאבדות יכול לנבוע לא מפחד אלא מזעם ותסכול. אחיתופל שבחמדנותו ורצונו לנקמה תמך במרד ועכשיו צופה את סופו, מאבד את הטעם לחייו. הוא מעדיף לוותר על החיים משום שבמקרה הטוב ביותר דויד יוציא אותו מתפקידו ושאיפותיו יוותרו לא ממומשות. לכן, כשחמדנותו אינה מקבלת את מבוקשה הוא פותר זאת ע"י תלייה.

אגב, מעניין לציין שגם אבשלום, שבחמדנותו רצה את כיסא אביו, מוצא את מותו בתלייה בדיוק כמו יועצו[5].

יהודה איש קריות

מאחיתופל אנו עוברים ליהודה איש קריות, המזכיר אותו בדמותו: יהודה בגד באדונו בשביל תאוות בצע- הוא הציע לכוהנים במקדש שהוא יסגיר את ישו תמורת 30 חתיכות כסף וכשהגיעו החיילים הרומים למקום הארוחה האחרונה, נשק לישו כדי לסמנו. מקרה זה  מזכיר דמיון רב את זה של אחיתופל ודויד.

סופם של השניים גם הוא דומה: לפי השליח מתי יהודה, אחרי ששמע על משפטו והשפלתו של ישו, מתמלא רגשות אשם, משיב את הכסף ותולה את עצמו. קיימת בעיתיות מסויימת בתיאור הזה[6] אך מטרת המאמר אינה דיון בסתירות בברית החדשה.

הנה אם כן, גם יהודה איש קריות סיים את חייו בתליה. מתיו מצביע על רגשות אשם כגורם להתאבדות[7], רגשות אשם שנבעו ממעשים שנעשו בשם תאוות הבצע. שוב החמדנות מביאה לסופו של האדם.

פייר דלה וינייה

אחיתופל ויהודה איש קריות דומים במניע, במעשה ובסוף. לשני המקרים האלה נוסף התיאורים בקנטו יג' ב"תופת" של דנטה, בו מתואר מסעו ב"יער המתאבדים" ומפגשו עם פייר דלה וינייה.

הגהנום של דנטה מחולק למדורים מסודרים[8] כשכל אחד מכוון להעניש לנצח סוג מסויים של כופרים- המעגל הראשון למשל נקרא לימבו ובו נמצאים כל אלה שדחו את הנצרות או שמתו לפני הגעתו של ישו, המעגל השני מעניש את אלה שחטאו בחטא תשוקת הבשרים וכך הלאה.

בקנטו ה-7 דנטה מגיע למעגל הרביעי בו נענשים החמדנים ע"י גלגול אבנים, עונש מתאים לחוסר התכלית ברדיפת ממון. על אף שחמדנותם לא הביאה אותם לשלוח יד בנפשם, היא מחקה את ה"אני" שלהם- דנטה אינו מצליח לזהות אף אחד בהמון החמדנים וורגיליוס[9] מסביר ש"הרפש שדבק בחייהם של אלו לבלתי מזוהים הפך אותם הנצח". למרות זאת, ההרס העצמי לא הביא אותם לשלוח יד בנפשם.

אלו שכן הרסו את עצמם (או רכושם[10]) נמצאים בטבעת השנייה של המעגל השביעי, מעגל שמוקדש לענישת האלימים. שם נשמותיהם של המתאבדים לכודות בעצים ומעונות ע"י הרפיות שמקננות בהם.

ב"יער המתאבדים" פוגש דנטה את פייר דלה וינייה (1190-1249). דלה וינייה היה יועצו של הקיסר פרידריך השני ועלה בסולם הדרגות עד שנהפך לאדם הקרוב ביותר לקיסר, מעמד שלא נמשך זמן רב: פייר הואשם בבגידה, נכלא ועיניו נוקרו. ללא יכולת לסבול את ההשפלה, היועץ לשעבר הטיח את ראשו בקיר או בגרסה אחרת זרק עצמו מחלון המגדל בו היה כלוא אל הרחוב שבאותה שעה פרידריך הלך בו.

כאשר פייר סיפר את כל זה לדנטה, הוא טען לחפותו והאשים את הקנאה בלב יריביו הפוליטיים שהפלילו אותו על לא עוול בכפו. טענה זו אף נתמכת על-ידי חלק מהמחקרים המודרניים, אך אין היא היחידה.

לעומתה, אנתוני קאסל (Cassell) בספרו "אומנות הצדק המבעיתה של דנטה" הביא מחקרים הסטורים המראים שפייר דלה וינייה עשק את העניים, גנב מן הכנסייה, הטה משפט עבור בצע כסף ועוד דברים הנגזרים מרצון להעשיר את עצמו ומשפחתו.

לאיזו משתי הטענות האמין דנטה? בניגוד לעובדה שהטענה הראשונה מובאת ב"תופת", נראה שדנטה דווקא האמין לזו האחרונה וזאת משום העונש שמחכה לפייר (ושאר המתאבדים) ביום הדין- גופותיהם יתלו על העצים שהיוו משכן לנשמתם. בתלייתו של דלה וינייה מצביע דנטה על הדמיון בינו לבין אחיתופל ויהודה איש קריות- יועץ שבגד באדונו משום החמדנות.

השילוש

דרך שלושה מקרים ראינו את הקשר בין חמדנות, הרס עצמי ותלייה. על התלייה עצמה יש לתהות האם היה מהווה עונש סמלי (כלומר היא מסמלת משהו בנוגע לחמדנות) או שקושרה לחמדנות משום התקדימים של אחיתופל ויהודה איש קריות, אולם אין זה המקום.

אסיים את המאמר בדבריו של פילון האלכסנדרוני על הצו "לא תחמוד" שבעשרת הדיברות- "... בשעה שנתן אדם אל לבו טובה שאינה נוכחת ושואף לזכות בה, הוא דוחף את נפשו למרחקים ומותחה עד מאוד תוך כמיהה לגעת בטובה הנכספת... להוט לתפסה אך אינו מסוגל להגיע אליה... והוא מתפתל סביב שאיפתו הריקה". (כתבי פילון, כרך שני, עמ' 212-213, סעיפים 142-153).