Vita

היום, כ"ט בתמוז, ה21 ביולי, הוא יום פטירתו של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי, משורר, הוגה דעות, עיתונאי, נואם בחסד ועוד מהווה את תחילת שינוי המחשבה היהודית מחשיבה גלותית לחשיבה לאומית, מהרצון ל"מדינת יהודים" ל"מדינה יהודית". לצערנו, השינוי שהוא החל לא השתלט על התנועה הציונית ועל תוצרה- מדינת ישראל.

תנועה לאומית לייט

הוגה מדינת היהודים, שהשקיע מאמצים רבים בהקמתה של מדינה לעם היהודי, הציג את חזונו אליה בספרו "אלטנוילנד": מדינה בעלת רוב יהודי אך עם אופי תרבותי אירופי. אין זו אומה יהודית, כי אם יישות אירופית יהודית שמהווה חיקוי של תרבות מערב אירופה. החזון של הרצל אם כן היה של מדינת יהודים, כלומר רוב יהודי במדינה, ולא של מדינה יהודית, מדינה בעלת אופי יהודי.

לרעיון הזה היו שותפים רבים מהיהודים המתבוללים שהצטרפו לתנועה הציונית. הציונות באה בשביל "להציל את המוני היהודים" מפני האנטישמיות, ללא שום הדגשה של הצורך בתקומה לאומית. אין כמובן מקום להתלונן על מי שהצטרף משום האנטישמיות, אולם יש למחות על זה שהם הביאו איתם תפיסה גלותית שאינה יכולה לקיים אומה.

התפיסה הזו ראתה במדינה היהודית שתקום מקלט, מקום מוגן מפני האנטישמיות בה היהודים יוכלו לנהל חיים רגילים. לא חיים לאומיים, לא התנהלות כאומה גאה, אלא כחבורת צרפתים, רוסים, גרמנים ואנגלים שהתקבצו ביחד בבית קפה מוגן, אי שם במדבריות המזרח התיכון.

משום כך כשהתחילו החיכוכים עם הקולוניאליסטים הערבים בארץ, במקום לדרוש את מקומנו בכוח העדפנו פיוס. הבריטים לדוגמה, שבמהלך מלחמת העולם הראשונה ראו ביהודים כהימור בטוח לאינטרסים שלהם הודות לפעילות של ניל"י והגדודים העבריים, שינו את עמדתם לנוכח הפייסנות הציונית והחליטו להמר על הסוס הערבי דווקא.

כך הפכה הציונות לתנועה שאינה בטוחה מה היא רוצה- מצד אחד אומה יהודית, מצד שני מקלט, מצד שלישי לא רוצה להרגיז את הערבים ומצד רביעי זה אינו אפשרי. הבלבול וההבלגה הביאו להתנהלותה העתידית של מדינת ישראל כמדינה החזקה במזרח התיכון אך לא המבריקה ביותר מבחינה מדינית.

שמשון הטיפש

המשכה של תפיסת "המקלט" הוא במדיניות של מדינת ישראל. במבצע קדש- נתנו את סיני בשביל הבטחות, במלחמת ששת הימים נכנסו לפאניקה משום ההתפשטות הטריטוריאלית, באוסלו הפחנו חיים באש"ף ועוד מיני טמטום בלתי נתפס.

כיום, כשנתניהו מסרב בכל תוקף לדרישות של אובמה להפסיק את הבנייה במזרח ירושלים, דבר שאם יעשה יבטיח השתלטות ערבית עליה[1], יש אנשים המזדעקים על הפעולה הזו ואי הציות לגוי שלבטח יתעצבן. כמו כן אין להתעלם מהעובדה שהמדיניות של אובמה באזור מושפעת על ידי אנשים שירדו מישראל וחלקים בשמאל הישראלי, שמעודדים לחץ אמריקאי כניסיון לעקוף את ההחלטה הדמוקרטית של העם היושב בציון.

במקום לדרוש את מעמדנו ולהבהיר לארה"ב שאנו איננו מוכנים להיות שותפים במפעל האבדון של אובמה, אנו מתגוננים ומתנצלים. אפילו כשאנו עוסקים באיום האיראני, במקום להבהיר: א. זו בעיה גם של העולם ו-ב. מדינת ישראל תוכל להמשיך אך איראן תמחק, אנו נשמעים כאחוזי פרנויה מפני "שואה שנייה". מדוע אחרי הצהרות כאלה אנו מתפלאים כשהעולם לא ממהר לטפל באיראנים?

קריסת הריבונות

חרדים מתפרעים, ערבים ומתנחלים בבנייה בלתי חוקית ובדואים שמשתלטים על אדמת מדינה כמו וירוס הם כולם סימפטומים של קריסת שלטון החוק והמחויבות שלנו לקיום ריבונות. לזה יש להוסיף נטייה של אנשים בעמנו לפתח תיעוב כלפי האומה היהודית תוך הצגת תפיסות פוסט-מודרניסטיות מעוותות המוכיחות חוסר ידע היסטורי, פילוסופי ואף על היהדות עצמה.

כך המשמיצים הגדולים ביותר בחו"ל שלנו הם ישראלים, אנו מהססים בהמשך מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, הגליל והנגב, מתרפסים בפני קבוצות הפועלות בניגוד לחוק ולא מציגים מדיניות לאומית בריאה שמטרתה שגשוגה של המדינה בעזרת נחישות במקום הבטחת השרידות שלה באמצעות התרפסות.

מדוע, רבותיי, המשטרה אינה מנהלת מערכה נמרצת בשביל הרס בנייה בלתי חוקית ושבירת הגרעין החרדי הבעייתי? מדוע איננו מתעלים את המרץ של המתנחלים למפעל התיישבות יזום על ידי הממשלה בשביל הגדלת השליטה הדמוגרפית שלנו ביהודה ושומרון? מדוע במקום ללכת סחור סחור מהסכם אחד לאחר, ממשא ומתן לדיון בועידה ומהתנצלות בפני כל העולם על שלא הפסדנו ב48' איננו משתילים עמוד שדרה לאומי ודורשים את מעמדנו הראוי כמעצמה אזורית? כי לא הבנו עדיין כיצד מתנהל לאום.

אנו עדיין חוששים שאם נעשה משהו מוגזם, נאמר נאבק בנחישות בטרור הפלשתיני עם מאית מהאכזריות של אומות העולם, העולם יטיל עלינו סנקציות ויסלק אותנו. במקום לחשוב כיצד לשעבד את העולם לרצוננו, על ידי המשך הקמת קבוצות אינטרס כמו איפא"ק בעולם, אנו מנסים לרצות אותו וכפי שכולנו יודעים אף אחד לא אוהב את החנפן.

לא לשרוד, לחיות

השאיפה לשקט, היא השאיפה שמשחיתה. אם המטרה שלנו להקים מדינה שתהיה "אור לגויים", עלינו להחליט באופן חד משמעי ש"חיים שקטים, בלי מלחמה" נפסקה להיות מטרה שמקדשת את האמצעים. כדי שהשקט הזה יגיע כפי שחזה עוד ז'בוטינסקי בזמנו יש צורך בקיר ברזל. לכן עלינו לנער את אבק הגלות וההשפלה, להפשיל שרוולים ולהקים ישראל חזקה ובטוחה שאינה מהססת לפעול בנחישות בשביל השגשוג שלה.